אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ז:ג

משנה כהן גדול משמש – כל ימי השנה, בשמונה כלים – בגדים , וההדיוט – כוהן פשוט, שאינו כוהן גדול, משמש בארבעה – בגדים : בכתונת ובמכנסים ובמצנפת ובאבנט. מוסיף עליו כהן גדול – עוד ארבעה בגדים הנקראים בגדי זהב, והם : חושן ואפוד ומעיל וציץ. באֵילּוּ נשאלין באורים ותומים – בשמונה בגדים אלה היה הכוהן הגדול לבוש בשעה שהיה נשאל באורים ותומים , ואין נשאלין בהן להדיוט – בשביל אדם פשוט, אלא למלך ולבית דין – בשביל מלך, או בשביל בית דין הגדול (הסנהדרין), ולמי – או בשביל מי שצורך הציבור בו. • • •

בגדי כוהן גדול במשנה שנינו: "כהן גדול משמש בשמונה כלים". שואלים: מפני מה כהן גדול משמש בשמונה כלים – בחוץ כל ימי השנה ? ומשיבים: רבי חנניה חברון דרבנ י ן – חברם של החכמים (אמורא בדור השלישי) אמר: כנגד (בהקבלה ל-) המילה – כדי להזכיר זכות מצוות המילה, שהיא לשמונה ימים – ביום השמיני ללידת הבן , - ומציעים פסוק המשמש כמקור לדבר זה: על שם "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם " (מלאכי ב,ה) – ה' כרת ברית עם הכוהנים שהיתה ברית חיים ושלום. - ויש לדרוש כתוב זה על ברית המילה, שבזכות מצוות המילה הכוהן הגדול מכפר על ישראל (חז"ל דרשו את הפסוקים במלאכי ב,ה-ז כמוסבים על אהרן או על הכוהן הגדול) . ושואלים עוד: מפני מה אינו משמש בבגדי זהב – בפנים ביום הכיפורים ? ומשיבים: מפני הגאוה – כדי שלא יתגאה בבגדים הדורים ומפוארים כשהוא משמש לפני ה' . ומציעים פסוק המשמש כמקור לאמור לפני כן: אמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) : על שם "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ" (משלי כה,ו) – אל תַּראה את עצמך הדור ומפואר כשאתה עומד לפני מלך . ומשיבים עוד: אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : שאין קטיגור (המלמד חובה על אדם בדין, הטוען להרשעת הנידון בפני בית הדין (מקור המילה ביוונית)) נעשה (נהפך ל-) סניגור (המלמד זכות על אדם בדין, הטוען לטובת הנידון בפני בית הדין (מקור המילה ביוונית)) – הואיל והזהב מזכיר את חטא העגל שהיה עשוי זהב, והרי הוא בבחינת קטיגור, לפיכך אי אפשר להשתמש בזהב לשם בגדי כוהן גדול, שהוא בבחינת סניגור, בזמן שהוא נכנס לפנים ביום הכיפורים לבקש סליחה מאת הקב"ה על חטאי עם ישראל . אתמול (בימים שעברו) כתוב בהם: "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב" (שמות לב,לא) – בני ישראל עשו עגל זהב ועברו על האיסור לעשות פסל מזהב , ועכשיו הוא – כוהן גדול, עומד ומשמש בבגדי זהב?! (בתמיהה) – כך היה אפשר לתמוה אילו היה כוהן גדול משמש בבגדי זהב בפנים ביום הכיפורים. בבלי ראש השנה כו,א: אמר רב חסדא: מפני מה אין כוהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה - לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. ויקרא רבה כא,י: רבי חנניה חברון דרבנין אמר: מפני מה כוהן גדול משמש בשמונה בגדים? כנגד מילה שהיא לשמונה ימים, הדא היא דכתיב: "בריתי היתה איתו" (מלאכי ב,ה). רבי סימון בשם רבי יהושע: מפני מה אין כוהן גדול משמש בבגדי זהב? שאין קטיגור נעשה סניגור, כדי שלא ליתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר: אתמול עשו להם אלוהי זהב, והיום הם מבקשים לשמש בבגדי זהב?! - רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: בשביל לחוס על ממונם של ישראל ( שבגדי עבודת יום הכיפורים טעונים גניזה ואינם כשרים ליום כיפורים אחר, ובגדי זהב דמיהם מרובים ). - רבי לוי אמר: מפני הגאווה, "אל תתהדר לפני מלך" (משלי כה,ו). שמות האמוראים בירושלמי ובויקרא רבה מוחלפים. בויקרא רבה השאלות "מפני מה...?" הן מדברי האמוראים, מה שאין כן בירושלמי. הטעם "בשביל לחוס על ממונם של ישראל" אינו בירושלמי, אך טעם זה מקשר את האמור בירושלמי כאן עם האמור להלן, ואפשר שנשמט טעם זה בירושלמי.

ומציעים ברייתא: תני – שונה רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) : נאמר בעבודה ביום הכיפורים: "וּלְבֵשָׁם" (ויקרא טז,ד) – הכוהן הגדול לובש את בגדי הלבן; ויש לדרוש מילה זו: - ובלו שם – בגדי לבן ששימש בהם כוהן גדול ביום הכיפורים אינו משתמש בהם עוד, אלא גונזם במקדש עד שיבלו (המילה "ולבשם" יתירה, כי כבר הזכיר הכתוב לבישה בכל אחד מהבגדים בלשון המתאימה לו, ולכן דורש מילה זו בדרך נוטריקון ושיכול אותיות: לבשם - בל שם) . שם היו גנוזין. שם היו מרקיבין, ולא היו כשירים ליום הכיפורים הבא – ובכל שנה היו חייבים להכין בגדי לבן חדשים לכוהן הגדול לעבודת יום הכיפורים הבא, משום כבוד היום . ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי דוסא (תנא בדור הרביעי) אומר: כשרים הם לכהן הדיוט (משפט זה נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה) – כוהן הדיוט רשאי לשמש בבגדי לבן ששימש בהם כוהן גדול ביום הכיפורים, שבגדי לבן של כוהן גדול שמשמש בהם ביום הכיפורים הם ארבעה הבגדים שמשמש בהם כוהן הדיוט (בספרא ובבבלי (ראה להלן) רבי דוסא לומד מן הכתוב שבגדי כוהן גדול של יום הכיפורים כשרים לכוהן הדיוט) . ספרא "אחרי מות" פרשה ד: "והניחם שם" (ויקרא טז,כג) - מלמד שהם טעונים גניזה, ואינם כשירים ליום הכיפורים הבא. רבי דוסה אומר: כשירים הם לכוהן הדיוט. ויקרא רבה כא,יב: "ולבשם" (ויקרא טז,ד) - יבלו שם. - תני רבי חייא: מלמד שטעונים גניזה, ואינם כשירים ליום הכיפורים אחר. רבי דוסא אמר: כשירים הם לכוהן הדיוט. בירושלמי ובויקרא רבה דורשים מן "ולבשם", ובספרא ובבבלי (ראה להלן) דורשים מן "והניחם שם". ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: שתי תשובות בדבר – שתי קושיות יש להקשות על רבי דוסא שאומר שבגדי לבן ששימש בהם כוהן גדול ביום הכיפורים כשרים לכוהן הדיוט , אחת בבגדי כהן גדול – קושיה אחת מצד בגדי כוהן גדול , ואחת בבגדי כהן הדיוט – קושיה שנייה מצד בגדי כוהן הדיוט. - בספרא ובבבלי (ראה להלן) פירשו את שתי הקושיות. קושיה אחת : וכי אבנט של כוהן גדול הוא אבנט של כוהן הדיוט?! שכן אבנט של כוהן גדול ביום הכיפורים הוא של בוץ (פשתן בלבד), ואבנט של כוהן הדיוט הוא של כלאיים (עשוי צמר ופשתן רקומים יחד), כמו אבנט של כוהן גדול בשאר ימי השנה (כך דעת רבי בברייתא להלן). קושיה שנייה : וכי בגדים ששימשו בקדושה חמורה של כוהן גדול יחזרו וישמשו בקדושה קלה של כוהן הדיוט?! הרי מעלים בקודש ואין מורידים! (הקושיה הראשונה היא ביחס לאבנט בלבד, והקושיה השנייה היא ביחס לכל הבגדים) . ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: לא נחלקו רבי ורבי אלעזר בירבי שמעון (תנא בדור החמישי) על אבניטו של כהן גדול ביום הכיפורים שהוא של בוץ – שנאמר בעבודה ביום הכיפורים: "וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר" (ויקרא טז,ד), ועל שאר ימות השנה שיש בו כלאים – שנאמר בבגדי אהרן (כוהן גדול): "וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם" - תכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר (שמות כח,לט) . ועל מה נחלקו – שני התנאים הללו ? על אבניטו של כהן הדיוט – שלא נאמר בבגדי בני אהרן (כוהנים הדיוטות) אלא: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן... וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים" (שמות כח,מ) , שרבי אומר: יש בו כלאים – כמו אבנט של כוהן גדול בשאר ימי השנה , ורבי אלעזר בירבי שמעון אומר: אין בו כלאים – כמו אבנט של כוהן גדול ביום הכיפורים . ומציעים את טעמו של אחד מהתנאים החולקים: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : טעמא דרבי: – הטעם (המקור בכתוב) של רבי: נאמר בסיום סדר המילואים: "וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה" (שמות כט,לה) – יש ללמוד מהכתוב הזה המשווה את אהרן ואת בניו: - מה בגדי אהרן - יש בו – באבנט של כוהן גדול בשאר ימי השנה, כלאים, אף בגדי בניו - יש בהן – באבנטים של כוהנים הדיוטות, כלאים. ושואלים: מה עבד לה – מה עושה אותה רבי אלעזר בירבי שמעון? – כיצד הוא מתמודד עם המקור בכתוב המסייע לרבי החולק עליו? ומשיבים: מה אהרן - בראוי לו, אף בניו - בראוי להן – יש ללמוד מהכתוב הזה שאהרן ובניו היו שווים בכך שלאהרן היה האבנט הראוי לו (של כלאיים) ולבניו היו האבנטים הראויים להם (של בוץ) . ספרא "צו" פרשה א: "ומכנסי בד ילבש על בשרו" (ויקרא ו,ג) - מה תלמוד לומר "ילבש"? ( והרי כבר נאמר "ולבש"! ) ...רבי דוסא אומר: להביא בגדי כוהן גדול של יום הכיפורים שיהו כשירים לכוהן הדיוט. - רבי אומר: שתי תשובות בדבר: וכי אבנט של כוהן גדול הוא אבנט של כוהן הדיוט?! דבר אחר: מששימשו בקדושה חמורה, יחזרו וישמשו בקדושה קלה?! בבלי יומא יב,ב: כי אתא רבין אמר: אבנטו של כוהן גדול ביום הכיפורים - דברי הכול של בוץ, בשאר ימות השנה - דברי הכול של כלאיים. לא נחלקו אלא באבנטו של כוהן הדיוט, בין ביום הכיפורים בין בשאר ימות השנה. שרבי אומר: של כלאיים, ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר: של בוץ. אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא: "על בשרו" (ויקרא ו,ג) - מה תלמוד לומר "ילבש"? ...רבי דוסא אומר: להביא בגדי כוהן גדול של יום הכיפורים שהם כשירים לכוהן הדיוט. - רבי אומר: שתי תשובות בדבר: וכי אבנטו של כוהן גדול ביום הכיפורים לא זהו אבנטו של כוהן הדיוט?! ועוד: בגדים שנשתמש בהם קדושה חמורה ישתמש בהם קדושה קלה?!... ואזדא רבי דוסא לטעמיה, דתניא: "והניחם שם" - מלמד שטעונים גניזה. רבי דוסא אומר: שלא ישתמש בהם ביום הכיפורים אחר ( אבל ראויים הם לכוהן הדיוט, שאינם טעונים גניזה ). • • •

בגדי כהונה מכפרים אמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) : כשם שהקרבנות מכפרין, כך הבגדים – שמונה בגדי הכהונה של כוהן גדול, מכפרין – כמפורט להלן . במשנה שנינו: " כהן גדול משמש בשמונה כלים, וההדיוט בארבעה: בכתונת ו ב מכנסים וב מצנפת ו ב אבנט . מוסיף עליו כהן גדול: חושן ואפוד ומעיל וציץ ". מפרטים על מה בגדי כהונה מכפרים. כתונת היתה מכפרת על לובשי כלאים – בגדים שעשויים צמר ופשתן, שכיוון שהכתונת היתה עשויה פשתן ולא היה בה צמר, לכן כיפרה הכתונת, שלא היתה עשויה כלאיים, על לובשי כלאיים . - ומציעים דעה חלופית עלומת שֵׁם: אית דבעי מימר: – יש [מי] שרוצה לומר: כתונת היתה מכפרת על שופכי דמים – הורגי בני אדם , ומציעים פסוק כסימוכין: כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר (במעשה מכירת יוסף): "וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם" (בראשית לז,לא) – האחים של יוסף שיקעו את כתונתו בדם השעיר ששחטו, כדי שתוכיח שיוסף נהרג. - הסמיכות שבין כתונת ודם ביוסף מלמדת על הסמיכות שבין כתונת ודם בכוהן גדול, ומכאן שהכתונת מכפרת על שופכי דמים (המילים 'לובשי כלאים אית דבעי מימר' נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה על פי המקבילות במדרשי האגדה, ראה להלן. מילים אלו לא היו בירושלמי במקורו, והמגיה שהוסיפן שכח להוסיף 'על' לפניהן, וגם לא הביא את הפסוק המוצע במדרשי האגדה כסימוכין) . מכנסיים היה מכפר (צריך לומר: 'היו מכפרין') על גילוי עריות, ומציעים פסוק כסימוכין: כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר (בעניין בגדי כהונה): "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה" (שמות כח,מב) – אתה חייב לעשות לכוהנים מכנסי פשתים שיכסו את הערווה. - ויש לדרוש את הכתוב, שהמכנסיים מחפים ומכפרים על עוון גילוי ערווה . מצנפת היתה מכפרת על גסי הרוח – המתגאים, המתהלכים בקומה זקופה וראש מורם , ומציעים פסוק כסימוכין: כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר (בימי המילואים): "וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ" (ויקרא ח,ט) – משה שם את המצנפת על ראש אהרן. - המצנפת שבגובה הראש מכפרת על המתגאים המתהלכים בראש מורם . אבנט היה מכפר על הגנבים. - ומציעים דעה חלופית עלומת שֵׁם: ואית דבעי מימר: – ויש [מי] שרוצה לומר: אבנט היה מכפר על העוקמנים – אנשים שאין ליבם ישר, רמאים המהלכים בדרכי עורמה ועקמומיות (המילים 'הגנבים ואית דבעי מימר על' נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה על פי המקבילות במדרשי האגדה, ראה להלן) . אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : שלשים ושתים אמה היה בו – באבנט, בגימטריה: לב, רמז שמכפר על עקמומיות שבלב , והיה מעקמו לכאן ולכאן – מסבבו וכורכו סביב ליבו. ולכן היה האבנט מכפר על העוקמנים שאין ליבם ישר . חושן היה מכפר על מטי הדין – המעוותים את הדין ושופטים שלא בצדק , ומציעים פסוק כסימוכין: כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר (בעניין בגדי כהונה): "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט" (שמות כח,טו) – אתה חייב לעשות חושן המגלה את משפט ה' (לשואל באורים ותומים ששמו בחושן). ולכן היה החושן מכפר על מטי המשפט . אפוד היה מכפר על עובדי עבודה זרה, ומציעים פסוק כסימוכין: כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר: " וְ אֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים" (הושע ג,ד) – יש לדרוש את הכתוב, שכשאין אפוד יש עוון תרפים של עבודה זרה, שהאפוד שכוהן גדול לובש מכפר על עוון עבודה זרה . מעיל - רבי סימון אמר בשם רבי יונתן דבית גוברין (אמורא ארץ ישראלי בדור השני, מהיישוב בית גוברין בשפלה לרגלי הרי יהודה) : שני דברים לא היתה בהן (צריך לומר: ' ל הן') כפרה – לא מצאנו להם כפרה בקורבנות , וקבעה להן התורה כפרה – ממקום אחר , ואֵילּוּ הן: האומר לשון הרע, וההורג נפש בשגגה. האומר לשון הרע לא היתה לו כפרה, וקבעה לו התורה כפרה - זוגי המעיל – הפעמונים שבשולי המעיל : - נאמר בעניין בגדי כהונה: "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת, וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ" (שמות כח,לה) – כשאהרן משרת לפני ה' הוא חייב ללבוש את המעיל, ויישמע קול הפעמונים שבשולי המעיל; ויש לדרוש: - יב ו א קול ויכפר על קול – קול הפעמונים מכפר על קולו של האומר לשון הרע. - הרי שהמעיל היה מכפר על לשון הרע . ההורג נפש לא היתה לו כפרה, וקבעה לו התורה כפרה - מיתת כהן גדול: - נאמר בעניין הרוצח בשגגה: "וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל" (במדבר לה,כה) – הרוצח בשגגה יישב בעיר המקלט עד שימות הכוהן הגדול (ורק אחרי מות הכוהן הגדול רשאי הרוצח לצאת מעיר המקלט). מכאן שמיתת כוהן גדול מכפרת על ההורג נפש בשגגה .

ומציעים קושיה מברייתא על האמור לפני כן: תני (נראה שצריך לומר: ' והא תני ') : – והרי [התנא] שונה: רבי אליעזר בן יעקב (השני, תנא בדור הרביעי) אומר: נאמרה כפרה בפנים – הכפרה של פר יום הכיפורים שנעשית בקודש הקודשים ובהיכל, שנאמר בעבודה ביום הכיפרים: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז,טז) , ונאמרה כפרה בחוץ – הכפרה של עגלה ערופה שנעשית מחוץ למקדש, שנאמר בפרשת עגלה ערופה: "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (דברים כא,ח) - על ידי עריפת העגלה יכופר לעם ישראל על הדם שנשפך . מה כפרה האמורה בפנים (צריך לומר: ' בחוץ ' ("קורבן העדה", "פני משה")) - בן הבקר – העגלה הערופה, מכפר על שופכי דמים, אף כפרה ה אמורה בחוץ (צריך לומר: ' בפנים ' ("קורבן העדה", "פני משה")) - בן הבקר – פר יום הכיפורים, מכפר על שופכי דמים – הרי שההורג נפש יש לו כפרה בעגלה הערופה ובפר יום הכיפורים, שלא כאמור לעיל שההורג נפש בשגגה לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה במיתת כוהן גדול! . ומתרצים את הקושיה בהצעת הבחנה בין שני מקרים: כאן – הכפרה במיתת כוהן גדול, - בשוגג – במקרה של הורג נפש בשגגה , כאן – הכפרה בעגלה ערופה ובפר יום הכיפורים, - במזיד – במקרה של הורג נפש במזיד . ומציעים קושיה על התירוץ הקודם: שנייא היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר) עגלה ערופה בין שוגג בין מזיד?! (בתמיהה) – וכי יש הבדל בעגלה ערופה בין שני המקרים הנידונים?! הרי עגלה ערופה מכפרת גם על ההורג נפש בשגגה וגם על ההורג נפש במזיד, שכן אין ידוע מי ההורג והאם הרג בשגגה או במזיד, ולכן יש לדחות את התירוץ הקודם! ומתרצים את הקושיה הקודמת בהצעת הבחנה אחרת בין שני מקרים: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : כאן – הכפרה במיתת כוהן גדול, - על חט (חטא) ידוע – על מקרה שההורג בשגגה ידוע , וכאן – הכפרה בעגלה ערופה ובפר יום הכיפורים, - על חט (חטא) שאינו ידוע – על מקרה שההורג אינו ידוע .

ציץ - מציעים שתי דעות עלומות שֵׁם: אית דבעי מימר: – יש [מי] שרוצה לומר: ציץ היה מכפר על הגודפנים – המחרפים ומגדפים את שם ה' . אית דבעי מימר: – [ו]יש [מי] שרוצה לומר: ציץ היה מכפר על עזי פנים – חצופים, בעלי חוצפה . ומציעים קושיה על אחת מהדעות: מאן דאמר: – מי שאומר: על הגודפנין - ניחא – [הדבר] נוח (מובן שהציץ מכפר על הגודפנים) , ומסבירים: דכתיב: – שכתוב (בסיפור על דוד שמכה את גולית הפלשתי): "וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ" (שמואל א יז,מט) – האבן שקלע דוד חדרה לתוך מצחו של גולית , וכתיב: – וכתוב (בעניין בגדי כהונה): "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד" (שמות כח,לח) – הציץ חייב להיות על מצחו של הכוהן הגדול תמיד. - הסמיכות שבין מצח וגידוף בגולית (גולית חירף וגידף את אלוהי ישראל) מלמדת על הסמיכות שבין מצח וגידוף בכוהן גדול, ומכאן שהציץ שמקומו על המצח מכפר על הגודפנים . - אבל מאן דאמר: – מי שאומר: על עזי פנים? – מניין שהציץ מכפר על עזי פנים? ומתרצים את הקושיה: נאמר בנבואת תוכחה: "וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ" (ירמיהו ג,ג) – פניה של כנסת ישראל היו כפניה של זונה, שהיו עזי פנים. - הרי שעזות פנים מקומה במצח, ולכן הציץ שמקומו על המצח מכפר על עזי פנים . בבלי זבחים פח,ב ו ערכין טז,א: אמר רבי עינייני בר ששון ( רבי אינייני בר סיסיי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני ): למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קורבנות? לומר לך: מה קורבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים. כתונת מכפרת על שפיכות דמים, שנאמר: "ויטבלו את הכותונת בדם" (בראשית לז,לא). מכנסיים מכפרים על גילוי עריות, שנאמר: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערווה" (שמות כח,מב). מצנפת מכפרת על גסי הרוח. דאמר רבי חנינא: יבוא דבר שבגובה ( המצנפת שעל הראש ) ויכפר על גובה / על מעשה גובה ( חטא של גובה הלב וגאווה ). אבנט מכפר על הרהור הלב, אהיכא דאיתיה ( מכפר על המקום שישנו, כי האבנט היה חגור כנגד הלב ). חושן מכפר על הדינים ( שעוותו ), שנאמר: "ועשית חושן משפט" (שמות כח,טו). אפוד מכפר על עבודה זרה, שנאמר: "אין אפוד ותרפים" (הושע ג,ד). מעיל מכפר על לשון הרע. דאמר רבי חנינא: יבוא דבר שבקול ( פעמוני המעיל ) ויכפר על קול / על מעשה קול ( חטא של לשון הרע ). ציץ מכפר על עזות פנים. בציץ כתיב: / כתיב הכא: "והיה על מצח אהרן" (שמות כח,לח), ובעזות פנים כתיב: / וכתיב התם: "ומצח אישה זונה היה לך" (ירמיהו ג,ג). ויקרא רבה י,ו: אמר רבי סימון: כשם שהקורבנות מכפרים, כך הבגדים מכפרים. דתנינן: כוהן גדול משמש בשמונה כלים, וההדיוט בארבעה: בכתונת ובמכנסיים ובמצנפת ובאבנט. מוסיף עליו כוהן גדול: חושן ואפוד ומעיל וציץ. כתונת - לכפר על לובשי כלאיים, כמה דאת אמר: "ועשה לו כתונת פסים" (בראשית לז,ג) ( רמז לכלאיים, שהכתונת של פשתן והפסים של צמר, או פס של צמר ופס של פשתן ) / לכפר על שפיכות דמים, כמה דאת אמר: "ויטבלו את הכותונת בדם" (בראשית לז,לא). מכנסיים - לכפר על גילוי עריות, כמה דאת אמר: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערווה" (שמות כח,מב). מצנפת - לכפר על גסי הרוח, כמה דאת אמר: "ושמת המצנפת על ראשו" (שמות כט,ו). אבנט - מאן דאמר: על העקמנים, ומאן דאמר: על הגנבים. - אמר רבי לוי: אבנט - שלושים ושתיים אמה היה, והיה עוקמו לפניו ולאחריו. חושן מכפר על מטי דינים, כמה דאת אמר: "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים" (שמות כח,ל). אפוד מכפר על עבודה זרה, כמה דאת אמר: "ואין אפוד ותרפים" (הושע ג,ד). מעיל - רבי סימון בשם רבי נתן אמר: שני דברים אין להם כפרה, ונתנה להם תורה כפרה, ואלו הם: לשון הרע, והורג נפש בשגגה. האומר לשון הרע אין לו כפרה, ונתנה לו תורה כפרה. במה מתכפר לו? בזוגי המעיל, הדא היא דכתיב: "פעמון זהב ורימון, פעמון זהב ורימון, על שולי המעיל סביב" (שמות כח,לד), "והיה על אהרן לשרת, ונשמע קולו" (שמות כח,לה). אמר הקב"ה: יבוא הקול ויכפר על הקול. ההורג נפש בשגגה אין לו כפרה, ונתנה לו תורה כפרה. במה מתכפר לו? במיתת כוהן גדול, הדא היא דכתיב: "ואחרי מות הכוהן הגדול ישוב הרוצח" (במדבר לה,כח). ציץ - מאן דאמר: / אית דאמרין: על עזי פנים. מאן דאמר: / ואית דאמרין: על המגדפים. מאן דאמר: על עזי פנים - מבנות ציון ( שהיו עזות פנים ), כאן כתוב: / כתיב הכא: "והיה על מצח אהרן" (שמות כח,לח), ולהלן כתוב: / וכתיב התם: "ומצח אישה זונה היה לך" (ירמיהו ג,ג). מאן דאמר: על המגדפים - מגולית, כאן כתוב: "והיה על מצחו תמיד" (שמות כח,לח), ולהלן כתוב: "ותטבע האבן במצחו" (שמואל א יז,מט). שיר השירים רבה ד [ד] ה: דתנינן: כוהן גדול משמש בשמונה כלים, וההדיוט בארבעה: בכתונת ובמכנסיים ובמצנפת ובאבנט. מוסיף עליו כוהן גדול: חושן ואפוד ומעיל וציץ. כתונת היתה מכפרת על שופכי דמים, היך מה דאת אמר: "ויטבלו את הכותונת בדם" (בראשית לז,לא), ויש אומרים: על לובשי כלאיים, היך מה דאת אמר: "ועשה לו כתונת פסים" (בראשית לז,ג). מכנסיים מכפרים על גילוי עריות, היך מה דאת אמר: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערווה" (שמות כח,מב). מצנפת מכפרת על גסי הרוח, היך מה דאת אמר: "ושמת את המצנפת על ראשו" (שמות כט,ו). אבנט היה מכפר, מאן דאמר: על הגנבים, ומאן דאמר: על העוקמנים. אמר רבי לוי: שלושים ושתיים אמות היה בו, והיה מעקמו לכאן ולכאן. חושן היה מכפר על מטי דין, היך מה דאת אמר: "ונתת אל חושן המשפט" (שמות כח,ל). אפוד היה מכפר על עובדי עבודה זרה, היך מה דאת אמר: "ואין אפוד ותרפים" (הושע ג,ד). מעיל היה מכפר על לשון הרע. - רבי סימון בשם רבי יונתן דבית גוברין: שני דברים לא היה להם כפרה, וקבעה להם התורה כפרה, ואלו הם: לשון הרע, וההורג נפש בשגגה. לשון הרע לא היה לו כפרה, וקבעה לו התורה כפרה - זוגי המעיל, שנאמר: "והיה על אהרן לשרת, ונשמע קולו" (שמות כח,לה), יבוא קול ויכפר על קול לשון הרע. וההורג בשגגה לא היה לו כפרה, וקבעה לו התורה כפרה - זו מיתת כוהן גדול, שנאמר: "וישב בה עד מות הכוהן הגדול" (במדבר לה,כה). ציץ היה מכפר על עזי פנים, ומאן דאמר: על הגודפנים. מאן דאמר: על עזי פנים - היך מה דאת אמר: "והיה על מצח אהרן" (שמות כח,לח), ולהלן הוא אומר: "ומצח אישה זונה היה לך" (ירמיהו ג,ג). ומאן דאמר: על הגודפנים - "והיה על מצחו תמיד" (שמות כח,לח), ולהלן הוא אומר: "ותטבע האבן במצחו" (שמואל א יז,מט). • • •

אורים ותומים והשאלה בהם במשנה שנינו: "באילו נשאלין באורים ותומים". מביאים ברייתא: ולמה נקרא שמם אורים? שהן מאירין לישראל – דורש 'אוּרים' מלשון אוֹר . ותומים – למה נקרא שמם כך ? שהן מתימין (מיישרים) לפניהם – לפני ישראל, את הדרך, שבשעה שהיו ישראל תמימין היו – התומים, מכוונין להן את הדרך, שכן מצאנו – שבשעה שלא היו ישראל תמימים, לא היו התומים מכוונים להם את הדרך, שוִודוּ (מגיה תיקן כאן ולהלן 'וודו' ל-'בידו', והיא היא, שיש כאן חילוף של בי"ת רפה ו-וי"ו) להן בגבע בנימן – במלחמה שהיתה בין בני ישראל ובין בני בנימין בגבעה שבנחלת בנימין כיזבו ושיקרו האורים ותומים לישראל, כמסופר בשופטים כ,יז-כה, שבשני הימים הראשונים של המלחמה ניגפו בני ישראל פעמיים אף על פי ששאלו באורים ותומים ונענו שיעלו למלחמה . אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) : חס ושלום – לא יעלה על הדעת , לא וִודוּ להם בגבע בנימן – לא כיזבו ושיקרו האורים ותומים לישראל בשני הימים הראשונים של המלחמה , שבראשונה אמר 'עלה', ולא אמר 'נתתיו' – ביום השני של המלחמה נאמר: "וַיִּשְׁאֲלוּ בַה' לֵאמֹר: הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי? וַיֹּאמֶר ה': עֲלוּ אֵלָיו" (שופטים כ,כג) (וכן ביום הראשון של המלחמה נאמר: "וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן? וַיֹּאמֶר ה': יְהוּדָה בַתְּחִלָּה" (שופטים כ,יח)). ולכן בשני הימים הראשונים של המלחמה ניגפו בני ישראל, כיוון שלא נענו שינצחו , ובשנייה אמר 'עלה' ואמר 'נתתיו' – ביום השלישי של המלחמה נאמר: "וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה'... לֵאמֹר: הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי, אִם אֶחְדָּל? וַיֹּאמֶר ה': עֲלוּ , כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ" (שופטים כ,כז-כח). ולכן ביום השלישי של המלחמה ניצחו בני ישראל, כיוון שנענו שינצחו . ספרי זוטא כז,כא: למה נקרא שמו אורים ותומים? אורים - שהם מאירים דבריהם. תומים - שהיו שלמים בהם ( נראה שצריך לומר כמו בבבלי: משלימים דבריהם ) ולא היו מבדים. ומה שכבר בידו בגבעת בנימין, מפני שלא בחנו כל צורכם. בראשונה אמר "עלו", ולא אמר "אתננו בידך", בשנייה אמר "עלו, כי מחר אתננו בידך". בבלי יומא עג,ב: למה נקרא שמם אורים ותומים? אורים - שמאירים את דבריהם, תומים - שמשלימים ( ממלאים, מקיימים ) את דבריהם. ואם תאמר: בגבעת בנימין מפני מה לא השלימו דבריהם? - הם שלא ביחנו אם לנצח אם להינצח ( הם עצמם אשמים שלא ביררו את דברי האורים ותומים, ששאלו האם לעלות למלחמה, ולא שאלו האם ינצחו בה ), ובאחרונה שביחנו - הסכימו / השלימו להם, שנאמר: "...לאמור: האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי, אם אחדל? ויאמר ה': עלו, כי מחר אתננו בידך" (שופטים כ,כח). דברי ספרי זוטא והבבלי על מה שאירע בגבע בנימין הם כדברי רבי יהודה בברייתא שבירושלמי.

ומביאים ברייתא: ואין נשאלין שתי שאילות כאחת – אין שואלים באורים ותומים שתי שאלות בבת אחת, אלא שואלים שאלה אחת ולאחר שהם משיבים חוזרים ושואלים שאלה שנייה . ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אם נשאלו – אם שאלו באורים ותומים שתי שאלות בבת אחת, על מה הם משיבים? - אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: משיבו על הראשונה ואין משיבו על השנייה – האורים ותומים משיבים לשואל רק על השאלה הראשונה , ואית תניי תני: – ויש תנא [ש]שונה: משיבו על השנייה ואינו משיבו על הראשונה – האורים ותומים משיבים לשואל רק על השאלה השנייה , ואית תניי תני: – ויש תנא [ש]שונה: אינו משיבו לא על הראשונה ולא על השנייה – האורים ותומים אינם משיבים לשואל כלום . מאן דאמר: – מי שאומר: משיבו על הראשונה ואינו משיבו על השנייה - יש להציע מקור לדעה הזו: מן הדא: – מזאת (מהפסוקים שלהלן): "וַיֹּאמֶר דָּוִד: י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל , שָׁמֹעַ שָׁמַע עַבְדְּךָ כִּי מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לָבוֹא אֶל קְעִילָה לְשַׁחֵת לָעִיר בַּעֲבוּרִי " (שמואל א כג,י) "הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ? הֲיֵרֵד שָׁאוּל כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עַבְדֶּךָ? ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַגֶּד נָא לְעַבְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר י'י: יֵרֵד " (שמואל א כג,יא) – כשדוד ברח לקעילה ונודע לו ששאול המלך שרדף אחריו מתכוון לבוא לקעילה, דוד שאל באורים ותומים שתי שאלות בבת אחת, השאלה הראשונה: "הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ (ביד שאול)?", והשאלה השנייה: "הֲיֵרֵד שָׁאוּל?", והשיבו לו רק על השאלה השנייה, מדוע? - דוד לא שאל כהוגן – שהרי השאלה הראשונה מתאימה רק אם התשובה לשאלה השנייה חיובית . לא צורכא דילה – אין צורך [לומר] אלא: "הֲיֵרֵד שָׁאוּל כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עַבְדֶּךָ? ", ואם ירד "הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ?" – לפי הסדר ההגיוני היה דוד צריך לשאול שאלה ראשונה: האם יירד שאול לקעילה למלחמה עליה?, ושאלה שנייה: אם יירד שאול ויבקש מאנשי קעילה שימסרו לו את דוד, האם ימסרו אותו?. אבל כיוון שדוד שאל שלא כסדר ההגיוני, השיבו לו רק על שאלתו השנייה, שהיתה ראויה מבחינת הסדר להיות ראשונה. ומכאן שאם שאלו באורים ותומים שתי שאלות בבת אחת - הם משיבים לשואל רק על השאלה הראשונה . מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: משיבו על השנייה ואינו משיבו על הראשונה - יש להציע מקור לדעה הזו: מן הדא: – מזאת (מהפסוקים שלהלן): "וַיֹּאמֶר דָּוִד: הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי וְאֶת אֲנָשַׁי בְּיַד שָׁאוּל? וַיֹּאמֶר י'י: יַסְגִּירוּ " (שמואל א כג,יב) – לאחר שהשיבו לדוד רק על שאלתו השנייה, הוא חזר על שאלתו הראשונה והשיבו לו עליה. - נראה שמקומו של הפסוק הזה לעיל בסוף הקטע הדן בדעה הראשונה, והפסוק הזה מובא כדי לומר שכיוון שידע דוד ששאל שלא כסדר, חזר ושאל כסדר, כמו שהוא בבבלי, ראה להלן. וכאן יש לגרוס שוב את הפסוקים בשמואל א כג,י-יא שמובאים לעיל, שדוד שאל באורים ותומים שתי שאלות בבת אחת והשיבו לו רק על השאלה השנייה. ומכאן שאם שאלו באורים ותומים שתי שאלות בבת אחת - הם משיבים לשואל רק על השאלה השנייה . יש להציע לגרוס את הקטע הזה כך: מאן דאמר: משיבו על השנייה ואינו משיבו על הראשונה - מן הדא: "וַיֹּאמֶר דָּוִד: י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל... הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ? הֲיֵרֵד שָׁאוּל כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עַבְדֶּךָ? ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַגֶּד נָא לְעַבְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר י'י: יֵרֵד " (שמואל א כג,י-יא). מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: אינו משיבו לא על הראשונה ולא על האחרונה - יש להציע מקור לדעה הזו: (נראה שצריך להוסיף כמו לעיל: ' מן הדא: ' – מזאת (מהפסוק שלהלן):) "וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּי'י לֵאמֹר: אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה? הַאַשִּׂגֶנּוּ? וַיֹּאמֶר לוֹ: רְדֹף, כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל " (שמואל א ל,ח) – דוד שאל באורים ותומים שתי שאלות בבת אחת, השאלה הראשונה: "[ה]אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה (של העמלקים)?", והשאלה השנייה: "הַאַשִּׂגֶנּוּ?", והשיבו לו על שתי השאלות, מדוע? - דוד ביקש עליה רחמים: "י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַגֶּד נָא לְעַבְדֶּךָ" (שמואל א כג,יא) – דוד ביקש רחמים מה' שישיבו לו על כל שאלותיו, בשל הצרה הגדולה שהיתה לו, כמו שמפורש בכתוב בעניין שמובא לעיל, שכששאל דוד שתי שאלות בבת אחת: "הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ? הֲיֵרֵד שָׁאוּל?", הוא ביקש מה' שישיבו לו על שתי שאלותיו, שאמר: "י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַגֶּד נָא לְעַבְדֶּךָ". אבל אם לא היה דוד מבקש רחמים, לא היו משיבים לו כלום. ומכאן שאם שאלו באורים ותומים שתי שאלות בבת אחת - אינם משיבים לשואל כלום . - ויש להציע סיוע לאמור לפני כן: תדע לך – מכאן תוכל להוכיח (שדוד ביקש רחמים גם בעניין כאן) , שהרי שתים שאל – השאלה הראשונה: "[ה]אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה?", והשאלה השנייה: "הַאַשִּׂגֶנּוּ?", והשיבו (בהבאת הירושלמי בר"ח: 'והשיבוהו') שלש: "וַיֹּאמֶר לוֹ: רְדֹף, כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל" (שמואל א ל,ח) – השיבו לו על השאלה הראשונה: "רְדֹף", ועל השאלה השנייה השיבו לו: "הַשֵּׂג תַּשִּׂיג", ואף השיבו לו על מה שלא שאל: "וְהַצֵּל תַּצִּיל (מיד העמלקים את השבויים)". מכאן שדוד ביקש רחמים שישיבו לו . ב"שערי תורת ארץ ישראל" הציע לגרוס את הקטע הזה כך: מאן דאמר: אינו משיבו לא על הראשונה ולא על השנייה - (קושיה:) והכתיב: "וַיֹּאמֶר דָּוִד: י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל... הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ? הֲיֵרֵד שָׁאוּל...?" (שמואל א כג,י-יא) ! - (תירוץ:) דוד ביקש עליה רחמים: "י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַגֶּד נָא לְעַבְדֶּךָ" (שמואל א כג,יא) . - (קושיה:) והכתיב: "וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּי'י לֵאמֹר: אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה? הַאַשִּׂגֶנּוּ?" (שמואל א ל,ח) ! - (תירוץ:) עוד (גם) היא דוד ביקש עליה רחמים (כך היה מעשה אבל אין זה מפורש בכתוב ). - תדע לך ... אפשר לקבל את הצעת "שערי תורת ארץ ישראל", אך לא בדרך של קושיות ותירוצים, אלא בדרך של ניחותא כמו שפירשנו אנו את הקטע הזה. בבלי יומא עג,א-ב: תנו רבנן: ...אין שואלים שני דברים כאחד, ואם שאל - אין מחזירים לו אלא אחד, ואין מחזירים לו אלא ראשון, שנאמר: "ויאמר דוד:... היסגירוני בעלי קעילה בידו? הירד שאול כאשר שמע עבדך?... ויאמר ה': ירד" (שמואל א כג,י-יא). והא אמרת: אין מחזירים לו אלא ראשון! - דוד שאל שלא כסדר, והחזירו לו כסדר, וכיוון שידע ששאל שלא כסדר, חזר ושאל כסדר, שנאמר: "ויאמר דוד: היסגירו בעלי קעילה אותי ואת אנשיי ביד שאול? ויאמר ה': יסגירו" (שמואל א כג,יב). ואם הוצרך הדבר לשניים ( לשאול שני דברים כאחד ) - מחזירים לו שניים, שנאמר: "וישאל דוד בה' לאמור: ארדוף אחרי הגדוד הזה? האשיגנו? ויאמר לו: רדוף, כי השג תשיג והצל תציל" (שמואל א ל,ח). בבבלי מובאת רק הדעה שאם שואלים שתי שאלות כאחת - אין משיבים אלא על השאלה הראשונה. ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: הקול היה שומע – הכוהן שהיה נשאל באורים ותומים היה שומע בנבואה קול שהגיע לאוזניו, וכך היה יודע להשיב את התשובה . אית תניי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: הכתב היה בולט – אותיות מסוימות בשמות השבטים שהיו חקוקים על אבני החושן היו בולטות מן החושן, והכוהן שהיה נשאל באורים ותומים היה מצרף ברוח הקודש את האותיות הבולטות למילים, וכך היה יודע להשיב את התשובה . ומציעים קושיה על אחת מהדעות: מאן דאמר: – מי שאומר: הקול היה שומע - ניחא – [הדבר] נוח (מובן שהיה שומע את הקול) , ומסבירים: דכתיב: – שכתוב: "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו " (במדבר ז,פט) – כשמשה בא אל אוהל מועד לדבר עם ה', משה לבדו שמע את קול ה' מדבר אליו. - וכך גם היה הכוהן הנשאל שומע את הקול . - אבל מאן דאמר: – מי שאומר: הכתב היה בולט - והא לית – והרי אין חי'ת בשבטים ולא צד'י ולא קו'ף בשבטים! – הרי אותיות אלו חסרות בשמות השבטים שהיו חקוקים על אבני החושן, וכיצד היה אפשר להשיב תשובה שיש בה אותיות אלו! ומתרצים את הקושיה: אברהם יצחק יעקב היה כתוב עליהן – גם שמות שלושת האבות היו חקוקים על אבני החושן, שבהם יש אותיות אלו החסרות בשמות השבטים . ומציעים קושיה נוספת: והא לית – והרי אין טי'ת בשבטים! – וגם אינה בשמות שלושת האבות, וכיצד היה אפשר להשיב תשובה שיש בה האות טי'ת! ומתרצים את הקושיה: "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית מט,כח) (בהבאת הירושלמי בר"ח: 'כל אלה שבטי ישורון', והוא שיבוש על פי הבבלי) היה חקוק עליהן – גם ארבע מילים אלו היו חקוקות על אבני החושן, שבהן יש האות טי'ת . בבלי יומא עג,ב: כיצד נעשות ( האותיות באבני החושן שעל פיהן השיב הכוהן הנשאל )? - רבי יוחנן אומר: בולטות ( האותיות של מילות התשובה היו בולטות מבין האותיות החקוקת בחושן ); וריש לקיש אומר: מצטרפות ( האותיות של מילות התשובה היו זזות ונעקרות ממקומן ומצטרפות למילים ) . והא לא כתיב צד'י! - אמר רב שמואל בר רב יצחק: אברהם יצחק ויעקב כתוב שם. - והא לא כתיב טי'ת! - אמר רב אחא בר יעקב: שבטי ישורון כתוב שם. דעת רבי יוחנן בבבלי היא כדעת אחד מהמקורות התנאיים בירושלמי. • • •