אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ז:ב

משנה אם בבגדי בוץ קרא – הכוהן הגדול את פרשות היום, - קידש ידיו ורגליו – לאחר הקריאה, ופשט – את בגדי הלבן , ירד וטבל – טבילה שלישית במקווה שבלשכת בית הפרווה , עלה ונסתפג – ניגב את גופו. אבל אם באצטלית לבן משלו קרא - כבר קידש ידיו ורגליו קודם שפשט את בגדי הבוץ, ולאחר הקריאה פשט את אצטליתו וטבל . הביאו לו בגדי זהב, ולבש וקידש ידיו ורגליו. יצא ועשה את אֵילוֹ ואת איל העם – שהם קורבנות עולה (המשנה נקטה את לשון הכתוב בויקרא טז,כד: "וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם") . ואת שבעת כבשים תמימים – שהם מקורבנות המוסף המפורשים בבמדבר כט,ח ; דברי רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) – רבי אליעזר סובר שהקריב את שבעת הכבשים אחרי אילו ואיל העם . רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: עם תמיד של ה שחר היו קריבין – רבי עקיבה סובר ששבעת הכבשים היו קרבים בשחר אחרי קורבן התמיד של השחר, לפני עבודת היום . פר העולה ושעיר הנעשה בחוץ היו קריבין עם תמיד של בין הערבים – המשך דברי סתם המשנה, שפר העולה ושעיר החטאת של קורבנות המוסף (במדבר כט,ח; יא) היו קרבים בין הערביים לפני קורבן התמיד של בין הערביים . נראה שהמשנה כאן אינה מוסרת את סדר הקורבנות של רבי אליעזר ורבי עקיבא ( בברייתות שבתוספתא ובבבלי ), והדיבור "פר העולה" וכו' אינו מהם אלא מבעל המשנה. דבריהם הם רק בעניין שבעת הכבשים (החל מ"ואת שבעת כבשים" עד "תמיד של שחר היו קריבין"). השאר הוא הכול מבעל המשנה. הוא הכריע נגד סדר הקורבנות שלהם חוץ מעניין שבעת הכבשים. שם לא היתה לו הכרעה והוכרח להביא את דעותיהם. דברי רבי אליעזר ודברי רבי עקיבא הם מעין מאמר מוסגר במשנה כאן ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד קכא). מהמשנה כאן יוצא, שביום הכיפורים היה התמיד של בין הערביים קרב בבגדי זהב בטבילה השלישית שבמשנה כאן, לפני הוצאת הכף והמחתה בבגדי לבן בטבילה הרביעית שבמשנה הבאה. כך גם אמר רבי יוחנן בירושלמי בהלכה הבאה. בבגדי זהב בטבילה החמישית שבמשנה הבאה לא נשנה שהקריב תמיד של בין הערביים, אלא נשנה שהקטיר את הקטורת של בין הערביים והטיב את הנרות. קידש ידיו ורגליו ופשט – את בגדי הזהב , ירד וטבל – טבילה רביעית , עלה ונסתפג – ניגב את גופו . הביאו לו בגדי לבן, ולבש וקידש ידיו ורגליו. נכנס – לקודש הקודשים, והוציא את הכף ואת המחתה – שהניח שם עד שיתאכלו כל סממני הקטורת (משנה לעיל ה,א) . קידש ידיו ורגליו ופשט – את בגדי הלבן , ירד וטבל – טבילה חמישית , עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב, ולבש וקידש ידיו ורגליו. נכנס – להיכל, והקטיר את הקטורת של בין הערבים – את על המזבח הפנימי שבהיכל , והטיב – הדליק, את הנירות. קידש ידיו ורגליו ופשט – את בגדי הזהב . הביאו לו בגדי עצמו, ולבש – ויצא מן העזרה והלך לביתו . ומלווין אותו – כל העם, עד ביתו. ויום טוב – משתה, היה עושה – במוצאי יום הכיפורים, לכל אוהביו שיצא בשלום – הצליח להשלים את עבודת יום הכיפורים, ולא אירע לו פסול מחמת טומאה . • • •

תלמוד סדר הקרבתם של שאר הקורבנות ביום הכיפורים מציעים קביעה הלכתית: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : זו דברי רבי אליעזר ורבי עקיבה – המשנה היא דברי רבי אליעזר ורבי עקיבא שנחלקו בשבעת הכבשים, שלדעת רבי אליעזר קרבו אחרי אילו ואיל העם, ולדעת רבי עקיבא קרבו אחרי קורבן התמיד של השחר , אבל דברי חכמים: – פסיקת ההלכה היא: כולהן (כולם) – כל הדברים שנפרטו במשנה, אילו ואיל העם ופר העולה ושבעת הכבשים ושעיר החטאת הנעשה בחוץ, היו קריבין עם תמיד של בין הערבים – בבגדי זהב בטבילה השלישית . בסדר העבודה ליום הכיפורים "אתה כוננת עולם מראש" של רב סעדיה גאון פייט שכולם היו קרבים עם תמיד של בין הערבים בבגדי זהב בטבילה השלישית, כפסיקת ההלכה בירושלמי כאן. אבל בסדרי העבודה ליום הכיפורים "אזכיר גבורות אלוה" ו"אתה כוננת עולם ברב חסד" ו"אספר גדולות" של הפייטן הארץ ישראלי יוסי בן יוסי פייט שכולם היו קרבים בבגדי זהב בטבילה השלישית ותמיד של בין הערבים היה קרב בבגדי זהב בטבילה החמישית, שלא כפסיקת ההלכה בירושלמי כאן. ומציעים קשר בין שתי מסורות המבוססות על עיקרון משותף: רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רב יוסף (גדול אמוראי בבל בדור השלישי) : אתיא דרבי ליעזר כבית שמי – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי אליעזר כבית שמאי . כמה דבית שמי אמרי ן : – כמו שבית שמאי אומרים: תדיר ו מקודש - מקודש קודם – דבר המקודש יותר קודם לדבר השכיח יותר (אפשר שהיתה ידועה לירושלמי ברייתא שחלקו בה בית שמאי ובית הלל בעניין תדיר ומקודש, שלבית שמאי מקודש קודם ולבית הלל תדיר קודם ("תוספתא כפשוטה", זרעים, עמוד 91)) , כן רבי ליעזר אומר (צריך לומר: ' אמר ') : – כך רבי אליעזר אומר: תדיר ו מקודש - מקודש קודם – כמבואר להלן (מימרה זו ישנה בירושלמי נזיר ז,א) . וממחישים את הדברים שלפני כן: היך עבידה? – איך עשוי [הדבר]? (כיצד?) עבודת היום מקודשת, ומוספי היום תדירין - עבודת היום קודמת למוספי היום – אילו ואיל העם הם קורבן המקודש יותר, כי הם מעבודת היום המקודשת, ושבעת הכבשים הם קורבן השכיח יותר, כי הם מקורבנות המוספים שקרבים בכל המועדים, ולכן רבי אליעזר סובר ששבעת הכבשים קרבים אחרי אילו ואיל העם .

ומביאים ברייתא: פר ואיל (צריך להוסיף את המילים: ' ואֵילוֹ ואיל העם ') ושבעת כבשים תמימים היו קריבין עם תמיד של שחר – פר העולה ואיל העולה ושבעת הכבשים, שהם קורבנות המוסף, וגם אילו ואיל העם היו קרבים אחרי קורבן התמיד של השחר , והשאר היו קריבין עם תמיד של בין הערבים – אימורי פר ושעיר הנעשים בפנים ושעיר הנעשה בחוץ היו קרבים לפני קורבן התמיד של בין הערביים . ומציעים את טעמו של התנא בברייתא: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: טעמיה דהן תנייא – טעמו של התנא הזה (בברייתא) , כדי לסמוך חטאת לחטאת ועולה לעולה – אימורי פר ושעיר הנעשים בפנים שהם קורבנות חטאת ושעיר הנעשה בחוץ שהוא קורבן חטאת היו קרבים בסמיכות בין הערביים, וכן פר העולה ואיל העולה ושבעת הכבשים שהם קורבנות עולה ואילו ואיל העם שהם קורבנות עולה היו קרבים בסמיכות בשחר, כדי לסמוך (לגרום שיהיה קרוב בזמן) קורבן חטאת אחד לקורבן חטאת שני וקורבן עולה אחד לקורבן עולה שני . ומציעים דעה תנאית חלופית עלומת שֵׁם: ואית דבעי מימר: – ויש [מי] שרוצה לומר: הפר והאיל ואֵילוֹ ואיל העם (צריך למחוק את המילים: 'ואילו ואיל העם') ושבעת כבשים תמימים היו קריבין עם תמיד של שחר – פר העולה ואיל העולה ושבעת הכבשים, שהם קורבנות המוסף, היו קרבים אחרי קורבן התמיד של השחר , והשאר היו קריבין עם תמיד של בין הערבים – אימורי פר ושעיר הנעשים בפנים ושעיר הנעשה בחוץ ואילו ואיל העם היו קרבים לפני קורבן התמיד של בין הערביים . ומציעים את טעמו של בעל הדעה החלופית: והדין תנייא – והתנא הזה (בעל הדעה החלופית), תולה (צריך לומר: ' חולק ' ("נועם ירושלמי", "שערי תורת ארץ ישראל")) עבודות (נראה שצריך לומר: ' עולות ') – מחלק את קורבנות העולה של יום הכיפורים, שפר העולה ואיל העולה ושבעת הכבשים היו קרבים בשחר, ואילו ואיל העם היו קרבים בין הערביים . מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה שיש לחלק את העולות?) - נאמר בסיום העבודה ביום הכיפורים: "וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם" (ויקרא טז,כד) - כאמור (צריך לומר כמו הלשון הזהה שבירושלמי לעיל א,א: ' ב אמור') בעניין – הכוהן הגדול יקריב את העולות שנאמרות בפרשת העבודה ביום הכיפורים . מה אמור בעניין? – מה העולות שנאמרות באותה פרשה? אֵילוֹ ואיל העם – אילו של הכוהן הגדול שנזכר בויקרא טז,ג: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה ", ואיל העם שנזכר בויקרא טז,ה: "וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה ". לכן אילו ואל העם היו קרבים בין הערביים בסיום עבודת היום. אבל פר העולה ואיל העולה ושבעת הכבשים האמורים בחומש הפקודים היו קרבים בשחר . אמר רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : ושעיר מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, ששעיר הנעשה בחוץ קרב בין הערביים ולא בשחר?) - נאמר במוסף של יום הכיפורים: " שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת , מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים" (במדבר כט,יא) – שעיר החטאת הנעשה בחוץ הוא בנוסף לאימורי פר החטאת ושעיר החטאת הנעשים בפנים; ויש ללמוד מהכתוב: - כבר קדמה חטאת הכ י פורים – שעיר הנעשה בחוץ קרב אחרי שכבר קרבו אימורי פר ושעיר הנעשים בפנים, ולכן שעיר הנעשה בחוץ קרב בין הערביים, ולא בשחר לפני שקרבו אימורי פר ושעיר הנעשים בפנים (במסירה שלפנינו מובא כאן בטעות הכתוב "מדם חטאת הכיפורים" (שמות ל,י), ויש לגרוס את הכתוב "מלבד חטאת הכיפורים" כמו שהגיהו מפרשי הירושלמי) . שני התנאים נחלקו באילו ואיל העם, שלדעת תנא אחד קרבו אחרי קורבן התמיד של השחר, ולדעת התנא השני קרבו לפני קורבן התמיד של בין הערביים. דברי שני התנאים המובאים בירושלמי נתחלפו זה בזה ולכן היגהנו את דבריהם. ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה באופן דומה. ואילו ב"נועם ירושלמי" לא הגיה את דברי שני התנאים, אבל העביר את דברי התנא השני בסמוך אחרי דברי התנא הראשון, ופירש שמאמר רבי שמעון בן לקיש מוסב על דברי התנא השני, והקטע 'והדין תנייא...' מוסב על דברי התנא הראשון. והיא היא. ב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן תיקן כמו ב"נועם ירושלמי". גם ב"חידושי הריצ"ד" לא הגיה את דברי שני התנאים, אבל החליף את הסדר של מאמר רבי שמעון בן לקיש ושל הקטע 'והדין תנייא...', וגרס את מאמר רבי שמעון בן לקיש על דברי התנא השני, ואת הקטע 'והדין תנייא...' על דברי התנא הראשון. והיא היא. שני התנאים המובאים בירושלמי סוברים כרבי אלעזר ברבי שמעון בספרא ובבבלי שהאיל של המוספים שבבמדבר פרק כט אינו איל העם שבויקרא פרק טז, ששני אילים הם. תוספתא יומא ג,יט: רבי ליעזר אומר: כסדר קורבנות היו קריבים: פר העולה ושעיר הנעשה בחוץ ( שנזכרו בפרשת המוספים ) היו קריבים עם תמיד של שחר, ואחר כך פר ושעיר הנעשה בפנים, ואחר כך אילו ואיל העם, ואחר כך שבעת כבשים תמימים. רבי עקיבא אומר: פר העולה ושבעת כבשים תמימים היו קריבים עם תמיד של שחר, שנאמר: "מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד" (במדבר כח,כג), ואחר כך פר ושעיר הנעשה בפנים, ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ, שנאמר ( בשעיר הנעשה בחוץ ): "מלבד חטאת הכיפורים ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם" (במדבר כט,יא) ( ומשמע שכבר קרב השעיר הנעשה בפנים ), ואחר כך אילו ואיל העם ( לרבי עקיבא מסמיכים את המוספים לתמיד של שחר, חוץ משעיר הנעשה בחוץ שכתוב בו "מלבד", וחוץ מאיל העם שעושה אותו עם אילו כמפורש בכתוב ). כל התנאים שבמשנה ובתוספתא כאן סוברים כרבי בספרא ובבבלי שהאיל של המוספים שבבמדבר פרק כט הוא איל העם שבויקרא פרק טז, ולפיכך לא הזכירו במשנתנו כאן ובתוספתא אלא איל אחד. בבלי יומא ע,א: תנא דבי שמואל: רבי אליעזר אומר: יצא ועשה את אילו ואת איל העם, ואימורי חטאת ופר העולה ושבעת כבשים תמימים ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערביים. תניא: רבי עקיבא אומר: פר העולה ושבעת כבשים תמימים עם תמיד של שחר היו קרבים, שנאמר: "מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד", ואחר כך עבודת היום, ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ, שנאמר: "שעיר עיזים אחד חטאת מלבד חטאת הכיפורים", ואחר כך אילו ואיל העם, ואחר כך אימורי חטאת, ואחר כך תמיד של בין הערביים. "דברי חכמים" בירושלמי הם כדעת רבי אליעזר לפי תנא דבי שמואל בבבלי. אלא שלא ברור מתי קרבו אימורי חטאת (פר ושעיר הנעשים בפנים) לפי "דברי חכמים", ולפי המשנה והירושלמי לעיל ו,ז הם קרבו קודם לכן. ספרא "אחרי מות" פרשה ב: "ואיל אחד לעולה" - רבי אומר: איל אחד הוא, הוא האמור כאן והוא האמור בחומש הפיקודים. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: שני אילים הם, אחד האמור כאן ואחד אמור בחומש הפיקודים. בבלי יומא ע,ב: תניא: רבי אומר: איל אחד הוא, הוא האמור כאן, הוא האמור בחומש הפקודים. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: שני אילים הם, אחד האמור כאן ואחד האמור בחומש הפקודים. • • •

הוצאת כף ומחתה בתלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית באה סוגיה זו בהלכה ג. נראה שכאן מתחיל התלמוד על משנה ד (הוצאת כף ומחתה) ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 589, הערה 118, אות ג). נאמר בסיום העבודה ביום הכיפורים: "וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא טז,כג) – לא נאמר בפסוק זה לשם מה הכוהן הגדול חוזר לאוהל מועד אחרי הווידוי על ראש השעיר המשתלח ושילוחו ביד המשלח, ולכן יש לשאול: - מאיכן בא? ויש להשיב: מקריית הפרשה – הכוהן גדול בא מן העזרה שבה הוא קורא את פרשת העבודה ביום הכיפורים (הקריאה היתה לאחר שהגיע השעיר המשתלח למדבר) . ויש לשאול עוד: ולהיכן הוא הולך? ויש להשיב: להוציא כף ומחתה – הכוהן גדול נכנס לקודש הקודשים כדי להוציא משם את הכף ואת המחתה שהניח שם כשהקטיר את הקטורת . ומציעים תמיהה כדי לפרוך את האמור לפני כן: כתוב – בסיום העבודה ביום הכיפורים : "וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם" (ויקרא טז,כד) – הרי שלפי סדר הפסוקים, לאחר שהכוהן הגדול בא אל אוהל מועד, הוא יוצא מאוהל מועד ומקריב את שאר הקורבנות , ואת אמר הכין?! (בתמיהה) – ואתה אומר כך?! (כיצד אתה אומר שהכוהן הגדול בא אל אוהל מועד להוציא כף ומחתה?) - ומחזקים את התמיהה בהצעת היסוד ההלכתי של התמיהה: ולא כן אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : – ו(כי) לא כך אומר רבי יוחנן: הכל מודין בהוצאת כף ומחתה שהוא לאחר תמיד של בין הערבים – שאר הקורבנות והתמיד של בין הערביים היו קרבים בבגדי זהב בטבילה השלישית, והוצאת הכף והמחתה היתה בבגדי לבן בטבילה הרביעית ?! (בתמיהה) – הרי שיש לפרוך את האמור לפני כן שהכוהן הגדול בא אל אוהל מועד להוציא כף ומחתה, שהרי לפי זה הוצאת הכף והמחתה היא לפני הקרבת שאר הקורבנות והתמיד של בין הערביים, שלא כמו שאמר רבי יוחנן! ומתרצים את התמיהה: אמר רבי יוסה בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) : כל הפרשה כתובה על סדר – סדר הפסוקים בפרשת העבודה ביום הכיפורים הוא על פי סדר העבודות שעובד הכוהן הגדול, חוץ מזו – חוץ מפסוק זה: "וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא טז,כג), המדבר בהוצאת כף ומחתה, ומקומו אחרי הפסוק: "וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא טז,כה), שהוא סיום עבודת הכוהן הגדול, ונמצא שהוצאת הכף והמחתה היא אחרי הקרבת שאר הקורבנות והתמיד של בין הערביים . ספרא "אחרי מות" פרשה ד: "ובא אהרן אל אוהל מועד" - כל הפרשה כולה אמורה על הסדר חוץ מן הפסוק הזה: "ובא אהרן אל אוהל מועד", ולמה הוא בא? כדי להוציא את הכף ואת המחתה. בבלי יומא ע,ב-עא,א: תנו רבנן: "ובא אהרן אל אוהל מועד" - למה הוא בא? להוציא את הכף ואת המחתה, שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר, חוץ מפסוק זה. ומביאים דעה חולקת: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : עוד היא אמורה על סדר: "וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא טז,כג) – גם הפסוק הזה נאמר על הסדר, אלא שאינו מדבר בעבודות אלא בקידושי ידיים ורגליים, וכך יש לפרש את הפסוק: - מאיכן בא? מקידוש הראשון שהיה בידו – הכוהן הגדול בא מהקידוש הראשון מעשר הקידושים שהוא מקדש לפני הטבילה הראשונה בהחלפת בגדים מחול לקודש, אחר שכבר פשט את בגדי החול . ולאיין הוא הולך? לקידוש האחרון – הכוהן הגדול הולך לקידוש האחד עשר והאחרון שהוא מקדש בהחלפת בגדים מקודש לחול, כשהוא עדיין לבוש בבגדי הקודש (כך משמעם של הקידוש הראשון והקידוש האחרון בירושלמי לעיל ג,ו, ראה פירושנו שם. - משמעות הדברים "בא" ו"הולך" היא שהכוהן הגדול הולך אחרי סוף העבודות למקום שבא ממנו לפני תחילת העבודות) . אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) קומי – לפני רבי יוסה: למה לי נן אמרין: – למה אין אנחנו אומרים: חוץ מקידוש האחרון? – המשנה היתה צריכה לומר שהקידוש האחרון היה בחול ולא בקודש, כמו שהמשנה (לעיל ג,ג) אומרת שהטבילה הראשונה היתה בחול, וממילא גם הקידוש הראשון (וכן הקידוש השני) היה בחול? אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסה לרבי מנא): שנייא היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר, שיש להבחין בין הקידוש האחרון ובין הקידוש הראשון שרבי מנא השווה ביניהם) , דכתיב: – שכתוב: "וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד " (ויקרא טז,כג) " וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ... וְיָצָא" (ויקרא טז,כד) – מכאן שהקידוש האחרון האמור בכתוב הזה הוא במקום קדוש ולא בחול ("ורחץ" הוא עניין לקידוש ידיים ורגליים, כמו בירושלמי לעיל ג,ו: 'מניין ששני קידושי ידים ורגלים על כל טבילה וטבילה? תלמוד לומר: "וּפָשַׁט" "וְרָחַץ" "וְרָחַץ" "וְלָבַשׁ"' (ויקרא טז,כג-כד)) . ומביאים מדרש הלכה: "וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ " (ויקרא טז,כג) - שאין תלמוד לומר: – שלא בא הכתוב ללמד דבר במילים: "אֲשֶׁר לָבַשׁ". וכי עלת (עלתה) על דעתינו (באה מחשבה בליבנו) , כלום הוא פושט אלא מה שהוא לובש?! – וכי הוא פושט שלא מה שהוא לובש?! הרי הוא פושט רק מה שהוא לובש! אם כן, למה נאמר "אֲשֶׁר לָבַשׁ"? הקיש (השווה) פשיטה ללבישה. מה לבישה - בקידוש ידים ורגלים – כמו שכוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים על לבישת הבגדים, שנאמר: "ורחץ" "ולבש" (לפי לימוד זה, "ורחץ" הוא קידוש, ואינו מוסב אלא על "ולבש") , אף פשיטה - בקידוש ידים ורגלים – כך כוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים גם על פשיטת הבגדים. מכאן למדים שעל כל טבילה היה כוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים שתי פעמים (קטע זה ישנו בירושלמי לעיל ג,ו, ושם למדים ממנו בדרך אחרת שעל כל טבילה היה כוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים שתי פעמים. קטע זה הועתק מהירושלמי שם לירושלמי כאן לאחר תשובת רבי יוסה מן הכתובים בויקרא טז,כג-כד, כיוון שקטע זה מובא בירושלמי שם לאחר דרשת הכתובים האלה: 'מניין ששני קידושי ידים ורגלים על כל טבילה וטבילה? תלמוד לומר: "וּפָשַׁט" "וְרָחַץ" "וְרָחַץ" "וְלָבַשׁ"' (ויקרא טז,כג-כד), היא הדרשה שהבאנו בשולי תשובת רבי יוסה) . ספרא "אחרי מות" פרשה ד: "ופשט את בגדי הבד" - שאין תלמוד לומר: "אשר לבש". וכי עלת על דעתנו, כלום הוא פושט אלא מה שהוא לובש?! אם כן, למה נאמר: "אשר לבש"? הקיש פשיטה ללבישה. מה לבישה - בקידוש ידיים ורגליים, אף פשיטה - בקידוש ידיים ורגליים. בבלי יומא לב,א: "ובא אהרן אל אוהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש" - שאין תלמוד לומר: "אשר לבש". כלום אדם פושט אלא מה שלבש?! אלא להקיש פשיטה ללבישה. מה לבישה - טעון קידוש, אף פשיטה - טעון קידוש. אמר רבי אלעזר (אמורא בדור השני) : יש לך עבודה אחרת שהוא עובדה בבגדי לבן, ואי זו זו? זו הוצאת כף ומחתה – המילים "אשר לבש בבואו אל הקודש" (ויקרא טז,כג) מיותרות, כמו שאמור לעיל, והן באות ללמד, שיש לבישה שנייה של בגדי לבן בנוסף ללבישה ראשונה של בגדי לבן שהיא לצורך עבודת היום, והלבישה השנייה של בגדי לבן היא לצורך הוצאת כף ומחתה (ולפי זה, כוונת הכתוב הזה היא, שהוא פושט את בגדי הלבן שלבש לפני שנכנס לקודש הקודשים להוציא את הכף ואת המחתה) . אמר רבי יוחנן: הכל מודין בהוצאת כף ומחתה שהיא לאחר תמיד של בין הערבים – שאר הקורבנות והתמיד של בין הערביים היו קרבים בבגדי זהב בטבילה השלישית, והוצאת הכף והמחתה היתה בבגדי לבן בטבילה הרביעית . • • •

תלמוד למה בבגדי לבן? שואלים: ולמה בבגדי לבן? – מדוע ביום הכיפורים כוהן גדול משמש בפנים בבגדי בד ולא בבגדי זהב? ומשיבים: אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : כשירות שלמעלן, כך שירות שלמטן. מה למעלן - "וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים" (יחזקאל ט,ב) – כמו שלמעלה בשמי מרום משרת מלאך אחד לבוש בגדי בד (כתוב זה נאמר במראה הנבואה של יחזקאל, שראה שישה אנשים, ובהם איש לבוש בדים, שהיה חשוב לעומת חבריו, שתפקידם להשחית את העיר והמקדש. - האיש לבוש הבדים הוא המלאך גבריאל שמשמש כוהן גדול למעלה. עיין איכה רבה ( בובר ) פרשה ב, ועיין עוד בבלי שבת נה,א ובראשית רבה כא,ה) , אף למטן - "כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ" (ויקרא טז,ד) – גם למטה בבית המקדש משרת כוהן גדול בלבוש בד . בתלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית באה סוגיה זו בהלכה ד. קשה לומר שהסוגיה באה כאן בגלל האזכור של בגדי לבן במשנה ד (הרי אלה נזכרים כבר בפרק ג), וסביר יותר שהיא שייכת למשנה ה ('כהן גדול משמש בשמונה כלים' וכו') ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 589, הערה 118, אות ד). לסוגיה הזו ולסוגיה הבאה יש מקבילות בויקרא רבה כא,י-יב, ומכאן שמקומן של שתי הסוגיות הללו בירושלמי הוא באותה ההלכה. ויקרא רבה כא,יא: רבי ברכיה ורבי ירמיה בשם רבי חייה בר אבא: כשירות שלמעלן כך שירות שלמטן. מה שירות שלמעלן - "איש אחד בתוכם לבוש בדים" (יחזקאל ט,ב), כך שירות שלמטן - "כתונת בד קודש ילבש" (ויקרא טז,ד). בויקרא רבה אין השאלה "ולמה בבגדי לבן?". בירושלמי נתקצרה שלשלת השמות של בעלי המאמר. • • •