אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ז:א

משנה בא לו כהן גדול – לעזרת נשים, לאחר שהודיעו לו שהגיע השעיר המשתלח למדבר, לקרות – בתורה את פרשות היום המפורטות להלן . אם רוצה בבגדי בוץ – בבגדי לבן משל הקדש, שעבד בהם עד עתה, - קורא – רשאי לקרוא בהם , ואם לאו – שאינו רוצה לקרוא בבגדי לבן משל הקדש, - באסטלית (מקור המילה ביוונית ובלטינית, ומשמעה: חלוק, גלימה) לבן משלו – קורא בבגדי לבן מכספו . חזן הכנסת – שניהל את העבודה והסדיר את הקריאה והתפילה בבית הכנסת שהיה בהר הבית, נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת – שעמד בראשו של בית הכנסת שהיה בהר הבית , וראש הכנסת נותנו לסגן – המשמש את הכוהן הגדול , והסגן נותנו לכהן גדול. וכהן גדול עומד ומקבל – את ספר התורה מידי הסגן, וקורא עומד – קורא בעמידה , וקורא – בספר התורה, "אחרי מות" – פרשת העבודה של יום הכיפורים - ויקרא טז,א-לד, ו"אך בעשור" – שבפרשת המועדים - ויקרא כג,כו-לב . וגולל את התורה – לאחר קריאת שתי הפרשות, ומניחה בחיקו – תחת זרועו , ואומר – לעם : יתר ממה שקריתי לפניכם כתוב – בספר התורה הזה כתוב בעניינו של היום יותר משתי הפרשות שקראתי לפניכם, אלא שאיני קורא בו את כולן . "ובעשור" שבחומש הפיקודים – במדבר כט,ז-יא. והוא נקרא חומש הפיקודים על שם שהוא פותח במנייתם של ישראל, קורא על פה – שלא להטריח את הציבור להמתין עד שיגלול את הספר מפרשת "אך בעשור" עד פרשת "ובעשור" הרחוקה ממנה . ומברך עליה – על קריאת התורה, שמונה ברכות: על התורה, ועל העבודה, ועל ההודייה, ועל מחילת העוון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכהנים, ועל שאר התפילה. הרואה כהן גדול כשהוא קורא – את פרשות היום , אינו רואה פר ושעיר הנשרפין – חוץ לירושלים . הרואה פר ושעיר הנשרפין, אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא. לא מפני שאינו רשאי – להניח ראיית עבודה אחת וללכת לראות עבודה אחרת , אלא שהיתה דרך רחוקה – ביניהם, שפר ושעיר נשרפו מחוץ לירושלים , ומלאכת שניהן היתה כאחת – נעשתה באותו הזמן, ולכן אי אפשר היה לראות את שתי העבודות . • • •

תלמוד קריאת הפרשה במשנה שנינו: "בא לו כהן גדול לקרות ". שואלים: מניין לקריאת הפרשה? – מאיפה למדים שכוהן גדול קורא את פרשת העבודה ביום הכיפורים? ומשיבים: רבי אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יצחק (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'יוחנן' ומחק וכתב 'יצחק'. ובהבאת הירושלמי בראשונים: 'רבי יוחנן') : כתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים: "וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה י'י אֶת מֹשֶׁה " (ויקרא טז,לד) – אהרן, הכוהן הגדול, עשה את העבודה ביום הכיפורים כפי שציווה ה' למשה, - מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהכתוב: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה י'י אֶת מֹשֶׁה"? מיכן (מכאן) לקריאת הפרשה – כמו שה' ציווה בדיבור למשה את פרשת העבודה ביום הכיפורים, כך גם אהרן עשה, שקרא בדיבור את הפרשה. מכאן למדים שכוהן גדול קורא את פרשת העבודה ביום הכיפורים (מכיוון שדבר זה כתוב בסיום פרשת העבודה ביום הכיפורים, לכן הכוהן הגדול קורא את הפרשה בסיום עיקר העבודה של יום הכיפורים) .

במשנה שנינו: "אם רוצה בבגדי בוץ - קורא, ואם לאו - באסטלית לבן משלו". רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : שירי עבודות – עבודות שמסיימות סדרת עבודות, כגון הקטרת חלבים ואיברים של פר ושעיר של יום הכיפורים (ראה "תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 752), או קריאת הפרשה ביום הכיפורים (הביטוי שיירי עבודות נזכר בירושלמי לעיל ב,א), עובדן בבגדי לבן (צריך להוסיף: ' משלו ' ("שערי תורת ארץ ישראל", "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן)) – הכוהן הגדול רשאי לעשות שיירי עבודות בבגדי לבן שנקנים מכספו, ואינו חייב לעשותם בבגדי לבן משל הקדש, אבל אינו רשאי לעשותם בבגדי זהב . ומציעים סיוע ממשנה לקביעה האמוראית: אמר רבי מתנא (נראה שצריך לומר: 'רבי מתניה' - אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : מתניתא אמרה כן: – המשנה (משנה יומא ז,א) אומרת כך: ואם לאו – שאינו רוצה לקרוא בבגדי לבן משל הקדש, - באיסטלית לבן משלו – קורא בבגדי לבן מכספו. הרי שהמשנה מסייעת לדברי רבי אמי בשם רבי יוחנן . ומציעים קושיה כדי לפרוך את הקביעה האמוראית: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שואל (מקשה) : למה? – מפני מה מותר לעבוד שיירי עבודות בבגדי לבן משלו? שהן בחוץ?! – וכי מפני ששיירי העבודות נעשים בעזרה, מחוץ להיכל ולקודש הקודשים שבפנים?! (הקטרת חלבים ואיברים של פר ושעיר של יום הכיפורים וכן קריאת הפרשה נעשות בעזרה) - ויש להציע מקרה שממנו מקשים: הרי שחיטה – שאינה חמורה כשאר העבודות, שכן היא כשרה בזר, ולכן אפשר להשוות שיירי עבודות לשחיטה , הרי אינה אלא בחוץ – השחיטה נעשית בעזרה , והוא עובדה בבגדי זהב – השחיטה של קורבנות התמיד ושל אילו של הכוהן הגדול ושל איל העם ושל קורבנות המוסף נעשית ביום הכיפורים על ידי הכוהן הגדול בבגדי זהב, ואינו רשאי לעשותה בבגדי לבן שנקנים מכספו ! – והוא הדין שיירי עבודות שהן בחוץ, שאינו רשאי לעשותם בבגדי לבן שנקנים מכספו, ולכן יש לפרוך את דברי רבי אמי בשם רבי יוחנן! ומביאים דעה חולקת בשם רבי יוחנן. רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: רצה - עובדה (נראה שצריך לומר: ' עובדן ') בבגדי זהב, רצה - עובדה (נראה שצריך לומר: ' עובדן ') בבגדי לבן (צריך להוסיף: ' משלו ' ("שערי תורת ארץ ישראל")) – הכוהן הגדול רשאי לעשות שיירי עבודות בבגדי זהב או בבגדי לבן שנקנים מכספו (שלא כדעת רבי אמי בשם רבי יוחנן, שאינו רשאי לעשותם בבגדי זהב) . - ויש להציע מקרה שממנו לומדים: מצינו שחיטה, רצה - עובדה בבגדי זהב, רצה - עובדה בבגדי לבן (נראה שצריך להוסיף: ' משלו ') – מצאנו שהשחיטה של פרה אדומה, שהיא כשרה בזר (לשיטת רבי יוחנן בירושלמי לעיל ג,ח), נעשית על ידי הכוהן הגדול בבגדי זהב או בבגדי לבן שנקנים מכספו (אבל שאר עבודותיה של פרה אדומה אינם נעשים אלא בבגדי לבן, ואם עשאם בבגדי זהב או בבגדי לבן משלו - פסולה. ראה "תוספת ראשונים" ג, עמוד 225). והוא הדין שיירי עבודות, שרשאי לעשותם בבגדי זהב או בבגדי לבן שנקנים מכספו (שחיטה של פרה אדומה בסוגיה זו נזכרת ב"ספר ניר" וב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן. שלא כדבריהם, לנו נראה שרק שחיטה הנזכרת במימרה זו היא שחיטה של פרה אדומה, אבל לא שחיטה הנזכרת לעיל, וגם חלקה הראשון של מימרה זו אינו מדבר בשחיטה של פרה אדומה) . • • •

הולכת התורה אצל כוהן גדול משנה סוטה ז,ז: ברכות כוהן גדול ( בסיום העבודה ביום הכיפורים ) כיצד? חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול. וכוהן גדול עומד ומקבל וקורא עומד, וקורא "אחרי מות" ו"אך בעשור". וגולל את התורה ומניחה בחיקו, ואומר: יתר ממה שקריתי לפניכם כתוב. "ובעשור" שבחומש הפיקודים קורא על פה. ומברך עליה שמונה ברכות: על התורה, ועל העבודה, ועל ההודייה, ועל מחילת העוון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכוהנים, ועל שאר התפילה. כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה ז,ז. מציעים קושיה: בכל אתר את אמר: – בכל מקום (בכל מקרה) אתה אומר: הולכין אחר (במקבילה ובהבאת הירושלמי בכמה מהראשונים: 'אצל') התורה – העיקרון ההלכתי המקובל הוא שהולכים אצל ספר התורה במקומו כדי לקרוא בו, ואין מביאים את ספר התורה ממקומו אצל הקורא בו, משום כבודה של התורה , והכא את אמר: – וכאן (במשנה ביומא ובסוטה) אתה אומר: מוליכין את התורה אצלן (בהבאת הירושלמי בראשונים: 'אצלו') – מביאים את ספר התורה ממקומו אצל הכוהן הגדול ביום הכיפורים כדי לקרוא בו, וכן מביאים את ספר התורה ממקומו אצל המלך במעמד "הקהל" כדי לקרוא בו (משנה סוטה ז,ח) ?! – הרי שהמקרה של כוהן גדול וכן של מלך סותר את העיקרון ההלכתי המקובל! (הביטוי 'בכל אתר את אמר' מציע עיקרון הלכתי מקובל, ולא מקור ספרותי מסוים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 580)) ומתרצים את הקושיה: אלא על ידי שהן – כוהן גדול וכן מלך, בני אדם גדולים – חשובים , התורה מתעלה בהן – כבודה של התורה מתגדל כשמביאים את ספר התורה אצלם, ואין זה ביזיון . ומקשים: והא תמן מייבלין אוריתא גבי ריש גלותא! – והרי שם (בבבל) מובילים (מביאים) את ספר התורה אצל ראש הגולה (במקום מושבו בבית הכנסת לשם קריאה)! (והרי אינו לא כוהן גדול ולא מלך!) ומתרצים: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : תמן – שם (בבבל) , על ידי שזרעו של דוד (בהבאת הירושלמי בכמה מהראשונים: 'של בית דוד') משוקע (נמצא בתוך) שם – שראשי הגולה בבבל היו מצאצאיו של דוד המלך , אינון עבדין לו (צריך לומר כמו במקבילה בכתב יד רומי: ' לון '. בהבאת הירושלמי בראשונים: 'ליה' / 'להון') כמנהג אבהתהון – הם עושים להם (לראשי הגולה) כמנהג אבותיהם (בשל ייחוסם על דוד המלך היו נוהגים בהם בכבוד שהיו נוהגים לפנים כלפי מלכי בית דוד, שהיו מביאים את ספר התורה אצלם, ולכן בבבל מביאים את ספר התורה אצל ראש הגולה) . ראש הגולה לא עלה לקרוא בתורה אלא הורידו את ספר התורה אליו והיה קורא בו בישיבה, כדין מלך ישראל. • • •

מדלגים בנביא ואין מדלגים בתורה כאן המשך המקבילה בירושלמי סוטה ז,ז. מציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה מגילה ד,ד) שנינו (בעניין הקריאה בציבור בתורה ובספרי הנביאים): מדלגין בנביא – מותר לדלג על פרשה אחת ולקרוא פרשה אחרת, ואין חייבים לקרוא לפי הסדר , ואין מדלגין בתורה – אלא חייבים לקרוא לפי הסדר . כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה ד,ד. מביאים ברייתא: מדלגין בנביא – מפרשה לפרשה , ואין מדלגין מנביא לנביא – מספר לספר , ובנביא של שנים עשר – בספרי תרי עשר, - מותר – לדלג מנביא לנביא, כיוון שהם נחשבים כספר אחד . במשנה שם שנינו: אין מדלגין בתורה. - מציעים הסבר: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : (במקבילה בסוטה נוסף 'לפי') שאין גלין (במקבילה בסוטה: 'גוללין', ובמקבילה במגילה: 'גולים') ספר תורה ברבים – אין מדלגים בתורה משום הביזיון שנגרם לספר תורה כשגוללים אותו בפני הרבים. אבל מדלגים בנביא, לפי שגוללים ספר נביאים ברבים (מסכת סופרים יא,ג) . ומציעים קושיה (בהצעת מקרה שממנו מקשים על הדעה שלפני כן כדי לפרוך אותה): רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שואל (מקשה) : הגע עצמך – שער בנפשך , שהיתה פרשה קטנה – במקרה שהפרשה שמדלגים עליה היא פרשה קטנה, ואין צורך בגלילת הספר כדי להגיע לפרשה שמבקשים לקרוא ! – לפי ההסבר שהוצע, היה מותר לדלג בתורה במקרה זה, והרי מהמשנה משמע שלעולם אין מדלגים בתורה! וחוזרים מן ההסבר שנאמר קודם לכן ומציעים הסבר אחר: אלא כדי שישמעו ישראל ה תורה על סדר – אין מדלגים בתורה משום שכשקוראים בתורה בציבור ראוי שהציבור ישמעו את התורה לפי הסדר שהיא כתובה ולא בדילוגים, ולכן אין לדלג אף על פרשה קטנה (ההקפדה לשמוע על הסדר היא רק בתורה אבל לא בנביאים, ולכן מדלגים בנביא) . ומציעים קושיה ממשנה: והא תנינן: – והרי שנינו (משנה יומא ז,א וסוטה ז,ז בעניין הקריאה בתורה שהכוהן הגדול קורא ביום הכיפורים במקדש): קורא "אחרי מות" (ויקרא טז,א-לד) – פרשת העבודה של יום הכיפורים, ו"אך בעשור" (ויקרא כג,כו-לב) – עניין יום הכיפורים שבפרשת המועדות ! – והרי שתי הפרשות האלו אינן סמוכות וצריך לדלג מפרשה לפרשה, ונמצא שאין מקפידים לשמוע את התורה על הסדר, שלא כמו שאמרו לפני כן! ומתרצים את הקושיה (בהצעת הבחנה עקרונית בין העניינים שהושוו): שנייא היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר) , שהיא סדרו של ה יום – הפרשה "אך בעשור" היא הסדר שחייבים לקרוא באותו היום, כיוון שהיא מעניינו של יום הכיפורים, ולכן במקרה זה מותר לדלג מפרשה לפרשה. אבל במקרים אחרים אסור לדלג מפרשה לפרשה, לפי שיש לשמוע את התורה על הסדר . ומציעים סיוע ממקור אמוראי לאמור לפני כן: תדע לך – מכאן תוכל להוכיח , דאמר – שאומר רבי שמעון בן לקיש: בכל מקום (בכל מקרה) אינו קורא על פה – הקורא בתורה אסור לקרוא על פה (ירושלמי מגילה ד,א) , והכא – וכאן, קורא (צריך להוסיף כמו במקבילות ובהבאת הירושלמי בראשונים: ' על פה ') – ביום הכיפורים, לאחר שהכוהן הגדול קורא "אחרי מות" ו"אך בעשור", הוא קורא על פה את פרשת המוסף של יום הכיפורים "ובעשור לחודש השביעי" (במדבר כט,ז-יא), כמו ששנינו במשנה ביומא ובסוטה, אף שאסור לקרוא על פה דברים שבכתב. הרי שמותר לקרוא על פה אם הוא סדרו של היום, והוא הדין שמותר לדלג מפרשה לפרשה אם הוא סדרו של היום (בדילוג מ"אחרי מות" ל"אך בעשור" צריך הכוהן הגדול לגלול את ספר התורה מעט בשל קרבתן של שתי הפרשות זו לזו, ולכן הוא קורא "אך בעשור" מן הכתב. אבל בדילוג מ"אך בעשור" ל"ובעשור", אילו היה קורא "ובעשור" מן הכתב, היה צריך הכוהן הגדול לגלול את ספר התורה הרבה בשל ריחוקן של שתי הפרשות זו מזו, אך שלא להטריח את הציבור להמתין עד שיגלול את הספר מפרשת "אך בעשור" עד פרשת "ובעשור" הרחוקה ממנה, הוא קורא "ובעשור" על פה) . ומספרים: רבי יוסה מפקד לבר עולא חזנא דכנישתא דבבלאי – (היה) מצַווה את בר עולא החזן של בית הכנסת של הבבליים (של היהודים מבבל שעלו לארץ ישראל. בתי כנסת של הבבליים היו בטבריה ובציפורי. כאן מדובר בבית הכנסת שהיה בטבריה, כי מקומו של רבי יוסה היה בטבריה) : כד דהיא חדא אוריא, תהא גייל לה להדי (צריך לומר: ' לוחרי '. במקבילה בסוטה: 'לחורי', ובמקבילה במגילה: 'אחורי'. - 'להדי' אינה בארמית גלילית אלא בארמית בבלית ופירושה 'לפני', והיא שיבוש של 'לוחרי' שנגרם בשל הדמיון בצורת האותיות 'חר' > 'הד') פרוכתא – כאשר היא תורה אחת (כשיש לכם ספר תורה אחד בלבד ביום שקוראים בו שתי פרשות, ואתם צריכים לגלול את הספר בשעת הקריאה מפרשה אחת לפרשה אחרת), תהיה גולל אותה אחורי הפרוכת (ולא במקום שבו קוראים בתורה באמצע אולם בית הכנסת, לפי שאין גוללים ספר תורה ברבים, כדברי רבי שמעון בן לקיש לעיל, מפני כבוד ספר התורה) . כד אינון (צריך לומר: 'אינ י ן' (לשון נקבה). במקבילה במגילה: 'כד דאינון', ושם בקטע בולוניה: 'כד דאינין') תרתיי, תי (=תהי) מייבל חדא ומייתי חדא – (ו)כאשר הן שתיים (כשיש לכם שני ספרי תורה ביום שקוראים בו שתי פרשות), תהיה מוביל (לוקח למקום אחר) אחת ומביא אחת (תחילה מביאים לאולם בית הכנסת ספר תורה אחד וקוראים בו פרשה אחת, ואחר כך מחזירים אותו למקומו ומביאים ספר תורה שני וקוראים בו פרשה אחרת, כדי לחלוק כבוד לכל ספר בפני עצמו (שמהלכים אחר ספר התורה מפני כבודו), אבל אין מביאים ומחזירים את שניהם יחד) . עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה. הסוגיה 'תמן תנינן: מדלגין בנביא' - 'ומייתי חדא' מקורה במגילה, שהיא מפרשת את המשנה שם. והועתקה ליומא ולסוטה אגב משנתנו ביומא ובסוטה שמצוטטת בה: 'והא תנינן: וקורא "אחרי מות" ו"אך בעשור"' ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 127). הפרוכת היתה על פני קיתון קטון שהיה בבית הכנסת והיה מיועד לתיבה עם הספרים, או שהפרוכת היתה פרושה בתוך בית הכנסת וייחדה פינה לתיבה ("בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמוד 160). בשבתות שבהן היו קריאות מיוחדות בתורה, כגון ארבע השבתות שלפני חודש ניסן או ראש חודש או חנוכה, היה חילוק במנהג הקריאה בתורה בין ארץ ישראל ובין בבל. בארץ ישראל היו מוציאים ספר תורה אחד ובו קראו את הקריאה המיוחדת, ובבבל היו מוציאים שני ספרי תורה, באחד קראו את פרשת השבוע ובאחר קראו את הקריאה המיוחדת. בבית הכנסת של הבבליים נהגו כמנהג בבל, והפקודה שנתן רבי יוסה לחזן בית הכנסת של הבבליים היתה בשל מנהג בבל שבו נהגו שם. שני חלקי הפקודה הם מפני כבוד ספר התורה. הבבלים שהשתכנו בארץ נטו להתבדל בבתי הכנסת שלהם והוסיפו לקיים את מנהגיהם הקודמים ("מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד", עמוד 62). תוספתא מגילה ג,יט: "מדלגים בנביא, ואין מדלגים בתורה" ( משנתנו ). - מדלגים בנביא, ואין מדלגים מנביא לנביא, ובנביא של שנים עשר מדלגים, ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לראשו ( לצד ראשו, למפרע ). בבלי מגילה כד,א; יומא סט,ב ו סוטה מא,א: "מדלגים בנביא, ואין מדלגים בתורה". - ורמינהי: קורא "אחרי מות" ו"אך בעשור". והא קא מדלג ( בתורה )! - לא קשיא. כאן ( שאמרו שלא ידלג ) - בכדי שיפסיק התורגמן, כאן ( שהתירו לדלג ) - בכדי שלא יפסיק התורגמן. - והא עלה קתני: מדלגים בנביא, ואין מדלגים בתורה. ועד כמה הוא מדלג? עד כדי שלא יפסיק התורגמן. מכלל דבתורה כלל כלל לא ידלג ! - אמר אביי: לא קשיא. כאן ( שהתירו לדלג ) - בעניין אחד, כאן ( שאמרו שלא ידלג ) - בשני עניינים. והתניא ( בניחותא ): מדלגים בתורה בעניין אחד, ובנביא אפילו בשני עניינים. וכאן וכאן ( שהתירו לדלג ) - בכדי שלא יפסיק התורגמן. לפי הבבלי, מדלגים בתורה בעניין אחד. ולפי הירושלמי, מדלגים בתורה אם הוא סדרו של היום. בבלי יומא ע,א ו סוטה מא,א: "'ובעשור' של חומש הפקודים קורא על פה". - ולכרכיה לספר תורה ולקרי! / ואמאי ( קורא על פה )? לגלול ( את הספר עד שיגיע לפרשה זו ) ולקרי! - אמר רב הונא בר יהודה / בריה דרב יהושע אמר רב ששת: לפי שאין גוללים ספר תורה ברבים / בציבור. בשני התלמודים אמרו, שאין גוללים ספר תורה ברבים. והטעם מפני כבוד התורה כפי שפירשנו, אך אין הטעם מפני כבוד הציבור (שאין ראוי שהציבור יחכה עד שיסיים הגולל לגלול) כמו שיש שגרסו בבבלי. • • •

ברכות כוהן גדול על הקריאה כאן המשך המקבילה בירושלמי סוטה ז,ז. במשנה שנינו: "ומברך עליה שמונה ברכות". מפרטים את חתימותיהן של שמונה הברכות שנאמרו על ידי הכוהן הגדול ביום הכיפורים לאחר הקריאה בתורה. "על התורה" - "ברוך אתה י'י הבוחר בתורה " – זו חתימת ברכת התורה לפי נוסח ארץ ישראל . "על העבודה" - "ברוך אתה י'י שאותך נירא ונעבוד " (במקבילה: 'שאותך לבדך ביראה נעבוד') – זו חתימת ברכת העבודה שבתפילת העמידה לפי נוסח ארץ ישראל . "על ההודייה" - "ברוך אתה י'י הטוב לך להודות " – זו חתימת ברכת ההודאה שבתפילת העמידה לפי נוסח ארץ ישראל . "על מחילת העון" - "ברוך אתה י'י מוחל עונות עמו ישראל ברחמים " – זה קטע מחתימת ברכת קדושת היום שבתפילת העמידה ביום הכיפורים לפי נוסח ארץ ישראל . "על המקדש" - "ברוך אתה י'י הבוחר במקדש " . ואמר רבי אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) : " השוכן בציון " – אפשר שרבי אידי מתכוון להציע נוסח אחר במקום "הבוחר במקדש", ואפשר שהוא מתכוון שיש להוסיף "השוכן בציון" ל"הבוחר במקדש" מפני שאף ירושלים היתה כלולה בברכה זו . "על ישראל" - "ברוך אתה י'י הבוחר בישראל " . "על הכהנים" - "ברוך אתה י'י הבוחר בכהנים " . " ו על שאר ה תפילה" - ותחינה (במקבילה: 'תחינה') ובקשה – הברכה השמינית כללה תחינה ובקשה על צורכי עם ישראל , " שעמך ישראל צריכין להיוושע לפניך " – אלה כמה מילים מגוף הברכה , " ברוך אתה י'י שומע תפילה " – זו חתימת הברכה . עד כאן המקבילה בירושלמי סוטה. לכאורה, קביעת מקור הסוגיה נמנעת, שכן משנתנו כפולה ביומא ובסוטה. ברם, אם נפרש: 'מוליכין את התורה אצלן'', בלשון רבים, אצל הכוהן הגדול והמלך, ושעליהם נאמר בהמשך: 'בני אדם גדולים', יוצא שמקורה בסוטה, והיא מתייחסת גם למשנה הבאה בסוטה שדנה במלך. סמך לדבר, מה שבא בהמשך: 'על ידי שזרעו של דוד משוקע שם, אינון עבדין לון כמנהג אבהתהון', רוצה לומר מלכי בית דוד. אם כן, גם במלך אנחנו עסוקים ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 127).