אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ו:ה

משנה ומה היה עושה – המשלח את השעיר, כשהגיע לצוק ? חלק – חילק לשני חלקים, לשון של זהורית – רצועה של צמר סרוק וצבוע בצבע שָׁנִי (אדום-כתום) המופק מתולעת השני , חציו קשר בסלע וחציו קשר בין קרניו, ודוחפו לאחוריו, ומתגלגל ויורד – השעיר נופל במורד ההר , ולא היה מגיע למחצית ההר עד שהוא נעשה איברים איברים. בא וישב לו תחת סוכה האחרונה – לאחר שדחף את השעיר, חזר לסוכה האחרונה וישב בה, עד שתחשך – שהתירו לו לחזור ביום הכיפורים שני מילין, שהם יותר מתחום שבת, עד הסוכה האחרונה, מפני הסכנה לשהות במדבר עד שתחשך . מאימתי מטמא – השעיר המשתלח, בגדים – את בגדיו של המשלח (כמו שנאמר בויקרא טז,כו) ? משיצא חומת ירושלם – משייצא השעיר חוץ לחומת ירושלים בדרכו למדבר . רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: משעת דחייתו לצוק – משעה שיידחף השעיר מראש ההר . יש מחלוקת בין הראשונים האם לשון של זהורית שהיה המוליך את השעיר המשתלח חולק וקושר חציו בסלע וחציו בין שתי קרניו (משנה כאן) היא לשון של זהורית שהיה הכוהן הגדול קושר בראשו של השעיר המשתלח (משנה לעיל ד,ב). • • •

תלמוד לשון של זהורית והלבנת עוונות כשלג וכצמר סוגיה זו באה במסירה שלפנינו בהשלמת מגיה, ומובאת בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" בין קטעים מן הירושלמי יומא. אפשר שכל הסוגיה היא תוספת מאוחרת שלא היתה בירושלמי במקורו. לסוגיה זו יש מקבילה בירושלמי שבת ט,ג . משנה שבת ט,ג: מניין שקושרים לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח? שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו" (ישעיהו א,יח) ( מהכתוב זה יש סמך, שכשהיה הלשון של זהורית מלבין, נתכפרו עוונותיהם של ישראל ). מביאים ברייתא: בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) היו קושרין אותו בחלונותיהן – כל אחד היה קושר לשון של זהורית בחלונו ביום הכיפורים , ויש מהן שהיה מלבין – היו אנשים שהלשון שקשרו נעשה לבן, לסימן שנתכפרו עוונותיהם, ויש מהן שהיה מאדים – היו אנשים שהלשון שקשרו נעשה אדום יותר מצבעו האדום שבו היה צבוע, לסימן שלא נתכפרו עוונותיהם , והיו מתביישין אלו – שלא נתכפרו עוונותיהם, מאלו – שנתכפרו עוונותיהם, שהכול היו רואים את הלשון שכל אחד היה קושר בחלונו . חזרו – לאחר זמן, וקשרו אותו – לשון אחד של זהורית, בפתחו של ה היכל – שלא היה נראה לכל אחד , ויש שנים שהיה מלבין ויש שנים שהיה מאדים – ובשנים שהיה מאדים היו הרואים אותו עצובים, ועצבות ביום הכיפורים יש בה כדי לפגום בקדושת היום . חזרו – לאחר זמן, וקשרו אותו בסלע – כמו ששנינו במשנה כאן: "חלק לשון של זהורית, חציו קשר בסלע וחציו קשר בין קרניו", ולא היה רואה אותו אלא המשלח את השעיר (רק החלק שהיה קשור בסלע הלבין. ואילו החלק שהיה קשור בין קרניו לא הלבין כלל או שהלבין אלא שאי אפשר היה לראותו) - מה שמסופר במשנה כאן הוא הגלגול האחרון של מקום קשירת לשון של זהורית לפי הברייתא הזו . בבלי יומא סז,א: תנו רבנן: בראשונה היו קושרים לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ, הלבין - היו שמחים, לא הלבין - היו עצבים / מתביישים. התקינו שיהו קושרים אותו על פתח האולם מבפנים, ועדיין היו מציצים ורואים, הלבין - היו שמחים, לא הלבין - היו עצבים. התקינו שיהו קושרים אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו. יש הבדלים בין הברייתא שבבבלי ובין הברייתא שבירושלמי.

כתוב: "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר ה': אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע - כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א,יח) – אף אם יהיו חטאיכם אדומים כצבע תולעת השני - ילבינו כשלג וכצמר (אם תחדלו להרע) . ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים" שבין שמים לארץ – אם יהיו חטאיכם רבים כמספר השנים שאדם מהלך מן הארץ לרקיע, שהם חמש מאות שנה, - "כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ"; אבל יותר מכאן – אם יהיו חטאיכם רבים יותר מכך, - "כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" – שהצמר לבן פחות מהשלג (על ההבדל בין הצבע הלבן של שלג לצבע הלבן של צמר ראה משנה נגעים א,א) . רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים" - כשני אבות הראשונים (במקבילה אין מילה זו) – אם יהיו חטאיכם רבים כמספר השנים של שלושת האבות, שהם חמש מאות ושתי שנים, שאברהם חי מאה שבעים וחמש שנים (בראשית כה,ז), יצחק חי מאה ושמונים שנים (שם לה,כח), ויעקב חי מאה ארבעים ושבע שנים (שם מז,כח) (בירושלמי ברכות א,א אמרו, ששני אבות הראשונים הם חמש מאות שנה כמו מן הארץ לרקיע), - "כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ"; אבל יותר מכאן – אם יהיו חטאיכם רבים יותר מכך, - "כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" – שני התנאים דורשים את המילה "כשנים" (במקום 'כַּשָּׁנִי') כריבוי של המילה 'שנה' . ומביאים דרשות אמוראיות לכתוב. אמר רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) : "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ" - בראשון – בימי בית המקדש הראשון, שלא היו עוונותיהם של ישראל מרובים ; "אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע - כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" - בשני – בימי בית המקדש השני, שהיו עוונותיהם של ישראל מרובים . ורבנין אמרין: – והחכמים אומרים: בזמן שעוונ ו תיו (במקבילה: 'אם יהיו חטאיו') של אדם כפי שניו – אם חטאיו של אדם הם לפי גילו (-"אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים"), שיש חטאים שאדם נוטה לחטוא בילדותו ויש חטאים שאדם נוטה לחטוא בבחרותו ויש חטאים שאדם נוטה לחטוא בזקנותו, - ["כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ"; יותר מכאן – אם חטאיו של אדם אינם לפי גילו, - "כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" – שחטאים שאינם לפי גילו של אדם חמורים יותר מחטאים שהם לפי גילו. - גם החכמים דורשים את המילה "כַּשָּׁנִים" כריבוי של המילה 'שנה' (גם היוונים היו מוכנים לסלוח לאדם שחטאיו הם לפי גילו ("פלוטארכוס: חיי אישים - אנשי יוון ורומי", עמוד 185, הערה 4)) . אמר רבי יודן ענתדרייא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי, מיישוב בגליל הלבנוני) : בשעה שעוונות קלין - "כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ", בשעה שהן כבידין -] "כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" – נראה שדורש כך, משום שבחלק ראשון של הפסוק נאמר "אם יהיו חטאיכם" ובחלק השני של הפסוק נאמר "אם יאדימו " (המוסגר הושלם כמו במקבילה) . עד כאן המקבילה בירושלמי שבת. נראה שמקור הסוגיה הוא ביומא, שהיא מקומו העיקרי של הנושא. והברייתא הובאה לפרש מה ששנינו כאן: "חציו קשר בסלע" (הלכה ו) ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 64). • • •