אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ו:ו

משנה בא לו – הכוהן הגדול, לאחר שמסר את השעיר המשתלח למשלח, אצל הפר ואצל השעיר הנשרפין – שכבר היזה את דמם בפנים, והם עומדים להישרף . קרען והוציא את אימוריהן – החלבים הקרבים על המזבח , נתנן – את האימורים, במגס (קערה. מקור המילה מגס ביוונית, ומשמעה: קערה ללישת בצק), והקטירן על גבי המזבח – החיצון . קלען במקלות – חיבר את בשר הפר ובשר השעיר במקלות כמין קליעה, כדי שיוכלו לשאת אותם, והוציאן לבית השריפה – מסר אותם להוציא אותם למקום שריפתם מחוץ לירושלים . מאימתי מטמאין – הפר והשעיר הנשרפים, בגדים – את בגדיהם של העוסקים בהוצאתם לשריפה (כמו שנאמר בויקרא טז,כח) ? משיצאו חומת העזרה. רבי שמעון אומר: משייצת האור – משתאחז האש, ברובן. • • •

תלמוד סדר העבודות לאחר שמסר הכוהן הגדול את השעיר למשלח מציעים את משנתנו כדי להקביל אותה למקור תנאי אחר: אנן תנינן: – אנחנו שָׁנינו (במשנתנו): בא לו אצל הפר ואצל שעיר הנשרפין. קרען והוציא את אימוריהן, נתנן במגס והקטירן על גבי המזבח. קלען במקלות והוציאן לבית השריפה – לפי משנתנו, הכוהן הגדול, לאחר שמסר את השעיר המשתלח למשלח, הקטיר את חלבי הפר והשעיר הנשרפים בבגדי לבן, ומסר את הפר והשעיר להוציא אותם לשריפה, ולאחר שהגיע השעיר המשתלח למדבר, בא לעזרת נשים לקרוא בתורה (משנה להלן ז,א) . ומציעים ברייתא עלומת שֵׁם המקבילה למשנתנו: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: בא לו כהן גדול לקרות – לפי התנא של הברייתא, הכוהן הגדול, לאחר שמסר את השעיר המשתלח למשלח, בא לעזרת נשים לקרוא בתורה, ואחר כך שינה מבגדי לבן לבגדי זהב, והקטיר את חלבי הפר והשעיר הנשרפים בבגדי זהב, ומסר את הפר והשעיר להוציא אותם לשריפה . התנא של הברייתא שנה את המשנה ז,א: ״בא לו כוהן גדול לקרות״, במקום המשנה ו,ז: ״בא לו אצל הפר... והקטירן על גבי המזבח״, וחולק על משנתנו ז,ב: ״הרואה כוהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין... ומלאכת שניהם שווה כאחת״ ( קריאת כוהן גדול ושריפת פר ושעיר היו בשעה אחת ), שהרי לשיטתו עדיין לא הקטיר את אימוריהם, ואי אפשר לשרוף אותם. ותנא זה סובר כשיטת הברייתות שבבבלי, שהקריבו את חלבי הפר והשעיר בבגדי זהב, ולא שנה כלל את משנה ב בפרק ז, ושנה במשנה ג שם: 'אם בבגדי בוץ קורא... הביאו לו בגדי זהב... בא לו אצל הפר והשעיר הנשרפין, קרען... והקטירן על גבי המזבח... והוציאן לבית השריפה', והשריפה היא אחרי הקטרת האימורים, כדין שריפת פר העלם דבר ופר כוהן משיח ("תוספתא כפשוטה", נשים ב, תיקונים והוספות, עמוד 593). אמר רבי חנניה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : קרא (צריך לומר: 'קרייא') מסייע למתניתן: – הפסוק מסייע למשנתנו: "וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו" (ויקרא טז,כו) . מה כתיב בתריה? – מה כתוב אחריו? "וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם (צואתם) " (ויקרא טז,כז) – בסיום העבודה ביום הכיפורים, לאחר הקטרת חלבי הפר והשעיר שכתובה בויקרא טז,כה: "וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה", כתובה בויקרא טז,כו טומאת המשלח את השעיר לעזאזל, שנטמא הוא ובגדיו כשיוצא חוץ לחומת ירושלים: "וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו...", כי כשגמר הכוהן הגדול להקטיר את החלבים כבר יצא השעיר לעזאזל חוץ לחומת ירושלים וטימא את המשלח ואת בגדיו, ולאחר מכן כתובה בויקרא טז,כז הוצאת הפר והשעיר לשריפה: "וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת...ׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה...", כי אחרי הקטרת החלבים מוציאים את הפר והשעיר לשריפה. הרי שסדר הפסוקים מתאים לסדר העבודות שבמשנתנו, שמיד לאחר שילוח השעיר, נעשות הקטרת האימורים והוצאת הפר והשעיר לשריפה . לשיטתו של התנא של הברייתא קשה סדר הכתובים, שהיה צריך לומר: "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה, ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת... יוציא אל מחוץ למחנה..." ("תוספתא כפשוטה", שם). אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : ואפילו (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. הוא הוסיף אחריה גם 'כהן', אבל מילה זו זהה למילה הבאה 'כאהן') כאהן דתנינן (אין לגרוס מילה זו) תנייא ברייא אתיא היא – ואפילו כמו התנא החיצוני הזה (התנא של הברייתא) היא באה (הולכת) , כאנש דסלק מטיבריא לציפורין – כאדם שעולה מטבריה לציפורי (כדי לגור בציפורי) , עד דהוא בטיבריא אמרין: – עד שהוא (אף על פי שהוא עדיין) בטבריה אומרים (האנשים): בציפורין הוא יתיב – בציפורי הוא יושב (נחשב בעיניהם שכבר הוא נמצא בציפורי, אף לפני שיצא מטבריה. - וכן בענייננו, כיוון שמיד לאחר שילוח השעיר, נתן הכוהן הגדול את האימורים במגס כדי להקטירם, נחשב שכבר הקטירם, ולכן הפסוק אמר בתחילה ״ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה״ כאילו ההקטרה נעשית לפני שנטמא המשלח, אף שהיא נעשית אחרי כן. כך יש לתרץ את סדר הכתובים לשיטתו של התנא של הברייתא. - רבי מנא, שהביא את מה שאומרים האנשים על מי שעובר מטבריה לציפורי, עבר בעצמו מטבריה לציפורי) . בבלי יומא סז,ב: "והקטירם" סלקא דעתך? ( שהרי לא הקטירו עתה את האימורים, אלא לאחר שלבש בגדי זהב ועשה את אילו ואת איל העם ) - אלא אימא: להקטירם ( אחרי כן ) על גבי המזבח. יש הבדל בין שיטת בני ארץ ישראל לבין הבבלי בהקטרת אימורים של פר ושעיר הנשרפים ביום הכיפורים. בבבלי ע,א ואילך הביאו ברייתות שמפורש בהן שהכוהן הגדול היה מקריב את האימורים בבגדי זהב אחר קריאת הפרשה. וכן בסוגייתנו סז,ב פירשו את משנתנו ו,ז ששנתה: "נתנן במגס והקטירן על גבי המזבח", שכוונתה להקטירן על גבי המזבח, כלומר, להקטירן אחר כך בבגדי זהב על גבי המזבח. והנה לא מצאתי בשום סדר עבודה קדום מפייטני ארץ ישראל זכר להקטרת האימורים של פר ושעיר הנשרפים ביום הכיפורים בבגדי זהב ("תוספתא כפשוטה", שם, עמודים 591-592). בעניין שריפת האימורים והחלבים אמר יוסי בן יוסי, שהיה הכוהן הגדול מקטירם על המזבח כשהוא לבוש בגדי לבן, קודם שהיו מוציאים את הפר ואת השעיר לבית השריפה. סדר זה של העבודות הוא לפי שיטת הירושלמי, שהקטרת האימורים והחלבים היה עושה הכוהן הגדול בבגדי לבן ("פיוטי יוסי בן יוסי", עמודים 32-33). שיטת הפייטנים בסדרי עבודה ליום הכיפורים אזכיר גבורות אלוה - יוסי בן יוסי: תיכן איש מועד לשלחו ועלה והקטיר חלבי פר ושעיר, תקפום במוטות חוץ למחנה עיר שרפום כליל עור ובשר ופרש. תאר שעיר לראש המדבר משכוהו לשנן בחוקי עשור... תיכן – הכין. מועד – מזומן. לשלחו – את השעיר החי. תקפום – אחזום ונשאום. חוץ למחנה עיר – בבית הדשן הגדול חוץ לירושלים. תאר – הלך; או: תֻּאר – כשנודע לו על ידי סימנים. משכוהו – את הכוהן הגדול. לשנן – לקרוא. אתה כוננת עולם - יוסי בן יוסי: פקדו לשלחו ביד איש עיתי עמוס עוונות אום ופשעיה, פניו שם בפר ושעיר קרעם והוציא חלבם והקטיר. פרחי כהונה יסבלום במוטות וישרפו חוץ לעיר עור ובשר ופרש, פשט שעיר לראש המדבר מניפי צניפות זה לזה יבשרו. ... ציווי סדר יודיע לעדה ויורגל בפה חוק העשור... פקדו – ציוה. עמוס – השעיר. צניפות – סודרים. סדר – של יום. יורגל בפה – קורא על פה. אספר גדולות - יוסי בן יוסי: רגיל משלחו לצוק ובא להקטיר חלב חניכיו ישרפו בחוץ עור ובשר ופרש, רץ ושינן כסדר... רגיל – זריז. ובא – כוהן גדול. חניכיו – הכוהנים. אז בדעת חקר – מיוחס ליוסי בן יוסי מספק: רגיל ועיתי משכו לשלחו עמוס עוונות עם ופשעיהם, רצון חלבי פר ושעיר הקטיר וישרפו אחרים לחומם במפקד. שילח שעיר לראש המדבר שינן סדר יום במכתב, על פה... רצון – העולים לרצון. לחומם – בשרם. במפקד – כפי המצווה. במכתב, על פה – גם מן הספר וגם על פה. תיאור דומה נמצא בסדרי העבודה של שאר פייטני ארץ ישראל. סדר העבודות לפי יוסי בן יוסי ושאר פייטני ארץ ישראל הוא לפי שיטת הירושלמי כאן, שסדר העבודות הוא הסדר שאנו שונים במשנתנו, שאחר שילוח השעיר הקטיר הכוהן הגדול את החלבים בבגדי לבן, והוציאו את הפר והשעיר לשריפה, ואחר כך, כשהגיע השעיר למדבר, קרא את הפרשה. • • • פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים כל הסוגיה עד סוף ההלכה אין לה שייכות למשנתנו ביומא, שההלכות הנזכרות בכל הסוגיה אינן נוגעות לקורבנות יום הכיפורים, ונזכרו בירושלמי כאן בדרך אגב, לפי שנאמר במשנתנו: "בא לו אצל הפר ואצל השעיר הנשרפין". ולפי דעתי, כל הסוגיה מקורה היה בירושלמי סדר קודשים מסכת זבחים [ יב,ה ] ומשם הועתקה לכאן ("אהבת ציון וירושלים", יומא, עמוד 72). משנה זבחים יב,ה: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, בזמן שהם נשרפים כמצוותם ( כמצווה האמורה בהם ) - נשרפים בבית הדשן ומטמאים בגדים, ואם אינם נשרפים כמצוותם ( שנפסלו בלינה או ביציאה, והם טעונים שריפה כשאר קודשים שנפסלו ) - נשרפים בבית הבירה ואינם מטמאים בגדים.

מציעים שאלה: רבי זריקן (רבי זריקא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) שאל – הסתפק : פרים הנשרפין ושעירין הנשרפין – פר כוהן משיח (שכוהן גדול חייב על שגגת הוראה ומעשה בעבירה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת), ופר העלם דבר של ציבור (שבית דין חייבים על שגגת הוראה בעבירה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, כשעשו הציבור על סמך הוראתם), ופר ושעיר של יום הכיפורים, ושעיר עבודה זרה (שבית דין חייבים על שגגת הוראה בעבודה זרה, כשעשו הציבור על סמך הוראתם), שדמם נזרק בהיכל ואימוריהם קרבים על המזבח החיצון, ובשרם ועורם נשרפים מחוץ לירושלים (מחוץ לשלוש מחנות) בבית הדשן (מקום שמוציאים לשם את הדשן של המזבח החיצון), שניטמאו – שנטמא בשרם , מהו שישרפו כמצוותן? – האם הם נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים כדינם של פרים ושעירים פנימיים הנשרפים כמצוותם, או שמא הם נשרפים בבית הבירה (בעזרה או בהר הבית) כדינם של פרים ושעירים פנימיים שנפסלו? ומצמצמים את תחולת השאלה למקרה מסוים: מה צריכה ליה? – מה [הדבר ש]נצרך לו? (מה הוא הדבר שהוא מסופק בו?) - בשניטמאו לפני (צריך לומר: ' אחר ') זריקה – במקרה שנטמאו הפרים והשעירים אחרי זריקת דמם, שבמקרה זה יש להסתפק באיזה מקום יש לשרוף אותם , אבל אם ניטמו אחר (צריך לומר: ' לפני ') זריקה – במקרה שנטמאו הפרים והשעירים לפני זריקת דמם, - קורא אני עליו "בְּמוֹעֲדוֹ" (במדבר ט,ב-ג; כח,ב) אף בשבת, "בְּמוֹעֲדוֹ" אף בטומאה – שבמקרה זה זורקים את דמם בטומאה, כדינם של קורבנות ציבור שקבוע להם זמן, שלמדים מהמילה "במועדו" שנאמרה בקורבן הפסח ובקורבן התמיד שזורקים את דמם ומקריבים אותם אף בשבת ואף בטומאה. וכמו שמותר לזרוק את דמם של הפרים והשעירים בטומאה, כך מותר לשרוף אותם כמצוותם בטומאה. - אבל במקרה שנטמאו הפרים והשעירים אחרי זריקת דמם יש להסתפק, האם הם נשרפים כדינם של פרים ושעירים פנימיים שנפסלו, כיוון שזריקת הדם לא דחתה את הטומאה, או שמא הם נשרפים כדינם של פרים ושעירים פנימיים הנשרפים כמצוותם, כיוון שזריקת הדם היתה בהכשר (כך הגיהו ב"פני משה", ב"נועם ירושלמי", ב"שערי תורת ארץ ישראל" וב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, עמוד 589) . אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : (צריך להוסיף כמו במימרה הבאה: ' בפר משיח ' ("שערי תורת ארץ ישראל")) ועדה – פר כוהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, שכתב בו (צריך לומר: ' שלא כתוב בהן ' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1337, הערה 161, על פי "שערי תורת ארץ ישראל")) "בְּמוֹעֲדוֹ" – שאין הם קורבנות ציבור שקבוע להם זמן, - לית שמע מינה כלום – אין אתה שומע (לומד) ממנה כלום (במקרה שנטמאו לפני זריקת דמם, אין זורקים את דמם בטומאה, ולכן בפר משיח ועדה שנטמאו יש להסתפק גם במקרה זה באיזה מקום יש לשרוף אותם. - גם בשעיר עבודה זרה שנטמא יש להסתפק גם במקרה זה באיזה מקום יש לשרוף אותם. ורק בפר ושעיר של יום הכיפורים שנטמאו שהם קורבנות ציבור שקבוע להם זמן אין להסתפק במקרה זה) (במסירה שלפנינו מובאת מימרה זו בהשלמת מגיה) . אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – רבי מנא מוסר מסורת על רבי יוסי רבו המובהק : לא מיתמנע רבי יוסי רבי קָיֵים הכא ואמר ליה (=לה) – לא נמנע רבי יוסי רבי לעמוד (לעסוק) כאן ולומר אותה , קָיֵים בפר משיח ועדה ואמר ליה (=לה) – לעמוד (לעסוק) בפר משיח ועדה ולומר אותה (כשרבי יוסי היה עומד ביומא היה אומר הלכה זו, וכשהיה עומד בזבחים סוף פרק יב היה אומר אותה ("גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, עמוד 589)) . מימרת רבי מנא מלמדת על דרך הלימוד בבתי המדרש של האמוראים. להפניות למקומות נוספים בירושלמי המלמדים על כך ראה "ושוב לירושלמי נזיקין", "מחקרי תלמוד" א, עמוד 91, הערה 156. לפי הבבלי זבחים קד,ב, פרים ושעירים פנימיים שאירע בהם פסול טומאה, שנטמא בשרם, הם בכלל דברי המשנה: "ואם אינם נשרפים כמצוותם - נשרפים בבית הבירה", שלא כמו לפי הירושלמי.

תוספתא יומא ג,טז: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים... מאימתי מטמאים בגדים? משייצאו חומת העזרה; דברי רבי מאיר ( כסתם משנתנו ו,ז )... ומציעים קביעה: רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: רבי לעזר (אמורא בדור השני) שאל – חקר ודרש והעלה (כך מלמד ההמשך: 'מילתיה אמרה') : פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שיצא רוב האבר (נראה שצריך לומר: 'שיצא רובו ברוב האבר ') – פר (או שעיר) פנימי שיצא ממנו חוץ לעזרה שאיננו רובו של הפר, ויצא עימו רובו של אבר המחובר לגופו של הפר, - ( ה ) משלים לרוב – האבר שיצא אחרון משלים את מה שיצא כבר מן הפר להיות רובו של הפר, והוא מטמא את המתעסקים בהוצאתו . ומציעים היסק מדברי אמורא: מילתיה אמרה: – דבריו (של רבי אלעזר) אומרים: ברובו הדבר תלוי – למדנו מדברי רבי אלעזר שברובו של הפר תלוי הדבר (כלומר, טומאת המוציאים אותו), ואין צורך שייצא כולו כדי לטמא את המוציאים אותו, שרובו ככולו . ומציעים מקרה שדינו פשוט ואחריו מציעים מקרה שדינו מסופק: פשיטה הדא מילתא: – פשוט [הוא] הדבר הזה: יצא רובו ואחר כך יצא רוב האבר (נראה שצריך לומר: 'יצא רובו במיעוט האבר ', והשאר יש למחוק) – פר פנימי שיצא ממנו חוץ לעזרה שאיננו רובו של הפר, ויצא עימו מיעוטו של אבר המחובר לגופו של הפר, - ( ה ) משלים לרוב – האיבר שיצא אחרון משלים את מה שיצא כבר מן הפר להיות רובו של הפר, והוא מטמא את המתעסקים בהוצאתו . לא צורכא דלא – אין צורך [בלימוד ועיון] (כלומר, אין הספק) אלא: יצא אבר אבר ואחר כך יצא רוב (נראה שצריך לומר: 'ואחר כך יצא מיעוט ') האבר - ( ה ) משלים לרוב? (במסירה שלפנינו מובא המשפט 'לא צורכא דלא...' בהשלמת מגיה) – הבעיה היא, מה יהא הדין אם יצאה הבהמה אבר אבר שנחתכו ממנה, ואחריהם יצא מיעוטו של אבר אחרון שנחתך ממנה שאיתו נשלם רוב הבהמה. והשאלה היא, האם במקרה זה שאין המיעוט הזה מחובר לגוף הבהמה אנו הולכים אחרי רוב האבר שנמצא בפנים ואין כאן רוב בהמה בחוץ, או שמא גם במקרה זה אנו הולכים אחרי רוב הבהמה? (אין פושטים את הבעיה) פירוש הקטע הזה הוא על פי מה שנכתב בהערות ל"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, כרך ב, עמוד 1718 לפי פירושו של ר"ש ליברמן. הגהותינו בקטע זה תואמות לפירוש זה, וראה מה שכתבנו בזה להלן. ב"שערי תורת ארץ ישראל" פירש את הבעיה 'לא צורכא דלא...', שיצא רוב האבר האחרון המשלים לרוב (כגרסה שלפנינו: 'ואחר כך יצא רוב האבר'). והשאלה היא, האם הוא משלים לרובו של פר, או שמא כיוון שאינו מחובר לפר אין זה נקרא רובו של פר עד שייצא האבר כולו? בבלי זבחים קד,ב: בעי רבי אלעזר: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצא רובו במיעוט אבר ( שיצא רוב הבהמה עם מיעוטו של אבר אחד המשלים לאותו רוב ), מהו? הך מיעוטא דאבר בתר רובא דאבר שדינן ליה, או דלמא בתר רובא דבהמה שדינן ליה? ( האם אותו מיעוט האבר המשלים את רוב הבהמה ייחשב על רוב האבר שעודנו בפנים ונמצא שאין כאן רוב בהמה שיצא, או שמא ייחשב על רוב הבהמה ונמצא שיצא רובה? ) פשיטא, דלא שבקינן רובא דבהמה ואזלינן בתר רובא דאבר ( אלא אותו מיעוט האבר נחשב על רוב הבהמה ונמצא שיצא רובה )... בהערות ל"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, כרך ב, עמוד 1718, נכתב: הפשיטות הזאת ('פשיטה הדא מילתא: יצא רובו ואחר כך יצא רוב האבר - (ה)משלים לרוב') לפי פירושו של רבנו נתבארה יפה בבבלי זבחים קד,ב ( ראה לעיל ). ופשטו הבעיה בבבלי כמו בירושלמי. ולכאורה לפי פירוש זה, נמצא שלשון הירושלמי 'ואחר כך יצא רוב האבר' מיותר למעשה, שהרי יש לנו כבר רוב בהמה. ועוד, שהעיקר, כלומר, במיעוט אבר, חסר מן הספר. ונראה שהירושלמי נקט לשון קצרה, והושפע לשונו מן המימרה הקודמת ('שיצא רוב האבר - (ה)משלים לרוב'). ברם לנו נראה שהירושלמי כאן השתבש על ידי הסופר. הסופר כתב: 'פשיטה הדא מילתא: יצא רובו ואחר כך יצא רוב האבר המשלים לרוב', והמגיה השלים: 'לא צורכא דלא יצא אבר אבר ואחר כך יצא רוב האבר המשלים לרוב'. אנו מציעים לתקן את נוסח הירושלמי כאן. הנוסח במקורו היה כך: 'פשיטה הדא מילתא: יצא רובו במיעוט האבר המשלים לרוב. לא צורכא דלא יצא אבר אבר ואחר כך יצא רוב האבר המשלים לרוב'. הסופר דילג על חלקי המשפטים המודגשים (חציו השני של המשפט הראשון וחציו הראשון של המשפט השני), ויצר משפט המורכב מחלקי המשפטים הבלתי מודגשים (חציו הראשון של המשפט הראשון וחציו השני של המשפט השני). המגיה השלים את המשפט השני מבלי לתקן את המשפט הראשון.

ומציעים שאלה: רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: רבי לעזר (אמורא בדור השני) שאל – הסתפק : פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שיצאו וחזרו – שהוציאו את בשרם חוץ לעזרה לשריפה והחזירו אותם לעזרה ? – האם הפרים והשעירים הפנימיים מטמאים את בגדיהם של המתעסקים בהם? (להלן מפרשים את השאלה) ומפרשים את השאלה בהצעת מקרה שדינו פשוט ואחריו מקרה שדינו מסופק: פשיטה: – [הדבר] פשוט: דרך חזירה - אינו מטמא בגדים – הדין הוא פשוט, שבדרך החזרתם לעזרה אין הפרים והשעירים מטמאים את בגדיהם של המתעסקים בהחזרתם לעזרה, שלא התעסקו בהוצאתם חוץ לעזרה . לא צורכא דלא – אין צורך [בלימוד] (כלומר, אין הספק) אלא: מכיון שהתחילו – הפרים והשעירים, לצאת – חוץ לעזרה בפעם השנייה, לאחר שיצאו בפעם הראשונה וחזרו , מהו שיטמו בגדים? – האם הפרים והשעירים מטמאים את בגדיהם של המתעסקים בהוצאתם השנייה, שלא התעסקו בהוצאתם הראשונה, אפילו קודם שייצאו חוץ לעזרה בפעם השנייה, שהואיל וכבר יצאו הפרים והשעירים בפעם הראשונה הם נחשבים כמי שהם נמצאים חוץ לעזרה אף שחזרו לעזרה, או שמא אינם מטמאים את בגדיהם של המתעסקים בהוצאתם השנייה עד שייצאו חוץ לעזרה בפעם השנייה, שהואיל וחזרו הפרים והשעירים לעזרה הם נחשבים כמי שלא יצאו כלל? ומציעים קושיה ממשנה כדי לפשוט את השאלה: התיב – השיב (הקשה) רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) : והא תנינן: – והרי שנינו (משנה זבחים יב,ו): היו סובלין אותן במוטות – היו נושאים במוטות את הפרים והשעירים הנשרפים כמצוותם אל בית הדשן שמחוץ לירושלים . יצאו הראשונים – הנושאים בראשי המוטות הקדמיים, חוץ לחומת העזרה, ו האחרונים – הנושאים בקצות המוטות האחוריים, לא יצאו – חוץ לחומת העזרה, - הראשונים – שיצאו כבר חוץ לחומת העזרה, מטמין בגדים, ו האחרונים – שלא יצאו עדיין חוץ לחומת העזרה, אינן מטמין בגדים עד שיצאו. יצאו אֵילּוּ ואֵילּוּ – הראשונים והאחרונים חוץ לחומת העזרה, - אֵילּוּ ואֵילּוּ מטמאין בגדים! – כיצד אפשר לשאול את השאלה ולהסתפק, שמא הפרים והשעירים מטמאים את בגדיהם של המתעסקים בהוצאתם השנייה אפילו קודם שייצאו חוץ לעזרה בפעם השנייה, הואיל וכבר יצאו הפרים והשעירים בפעם הראשונה, והרי התשובה לשאלה עולה בבירור מן המשנה הזאת, שאין הפרים והשעירים מטמאים בגדים של האחרונים הנושאים אותם קודם שייצאו האחרונים חוץ לעזרה, אף שהפרים והשעירים עצמם כבר יצאו, ומכאן שאין טומאת המוציאים אותם תלויה ביציאת הפרים והשעירים אלא ביציאת המוציאים אותם, ולכן פרים ושעירים שיצאו וחזרו והתחילו לצאת - אינם מטמאים את בגדיהם של המתעסקים בהוצאתם השנייה עד שייצאו חוץ לעזרה בפעם השנייה! ומתרצים את הקושיה בהצעת הבחנה בין עניינים שונים שהושוו המבוססת על מקור בכתוב: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אבוי ד- – אביו של רבי מתניה: שנייא היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר; יש הבדל בין המקרה הנידון ובין המקרה שהושווה לו) , דכתיב: – שכתוב (בפר כוהן משיח): "וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן, וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ " (ויקרא ד,יב) – יש להוציא את כל שאר הפר מחוץ למחנה (מחוץ לעיר), ולשרוף אותו במקום שבו שופכים את האפר ממזבח העולה; ויש ללמוד מהמילה "והוציא": - עד שיוציא רשות כל המוציא – אין יציאת הפר חוץ לעזרה נחשבת יציאה עד שהמוציא את הפר ייצא חוץ לעזרה. - וזה אמור רק ביציאה הראשונה של הפר, ולכן אין הפרים והשעירים מטמאים בגדים של האחרונים הנושאים אותם קודם שייצאו האחרונים חוץ לעזרה, כמו ששנינו במשנה. אבל פרים ושעירים שיצאו וחזרו והתחילו לצאת - אפשר שהם מטמאים את בגדיהם של המתעסקים בהוצאתם השנייה אפילו קודם שייצאו חוץ לעזרה בפעם השנייה (אין פושטים את השאלה) . בבלי זבחים קה,א: בעי רבי אלעזר: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו, מהו? ( האם הם מטמאים את המתעסקים בהם בעזרה? ) מי אמרינן: כיוון דנפקו להו איטמו להו, או דילמא כיוון דהדור הדור? אמר רבי אבא בר ממל: תא שמע: היו סובלים אותם במוטות. יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה, והאחרונים לא יצאו - הראשונים מטמאים בגדים, והאחרונים אין מטמאים בגדים עד שייצאו. ואי סלקא דעתך כיוון דנפקו להו איטמו להו, הנך דאיכא גוואי נמי ליטמו! אמר רבא: ותסברא? ( וכי סבור אתה שיש מכאן ראיה? ) הא בעינא "ואחר יבוא אל המחנה" (ויקרא טז,כא) וליכא!... שאלת רבי אלעזר דומה בשני התלמודים. בבבלי השאלה היא, האם הפרים והשעירים מטמאים את המתעסקים בהם בעזרה לאחר חזרתם של הפרים והשעירים. ובירושלמי השאלה היא, האם הפרים והשעירים מטמאים את המתעסקים בהם בעזרה כשהתחילו לצאת לאחר חזרתם של הפרים והשעירים. פשיטת השאלה על ידי רבי אבא בר ממל בבבלי היא הפשיטה על ידי רבי אבא בירושלמי. דחיית פשיטת השאלה על ידי רבא בבבלי זהה לדחיית הפשיטה על ידי רבי יודן אבוי דרבי מתניה בירושלמי, אלא שהדחייה מבוססת על כתובים שונים. בבבלי העמידו את שאלת רבי אלעזר במקרה שהמתעסקים בהוצאתם השנייה של הפרים והשעירים שיצאו וחזרו עומדים חוץ לעזרה ובמקלות שבידיהם הם מוציאים אותם שוב לחוץ, ולא פשטו את השאלה, ומשמע שבמקרה של פרים ושעירים שיצאו וחזרו הדין הוא שאינם מטמאים את המתעסקים בהם בעזרה.

ומציעים בעיה: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר: רבי לעזר (אמורא בדור השני) שאל – הסתפק : פרים הנשרפין ושעירין הנשרפין שניטמו (אין לגרוס מילה זו ("פני משה" ו"קורבן העדה"), שהרי אם נטמאו - ודאי שנפסלו, ולא ייפסלו עוד משום פסול אחר) , מהו שייפסלו משם יוצא? – האם פרים ושעירים פנימיים שהוציאו אותם חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנם לצאת (לפני זריקת דמם) נפסלים משום יציאת קודשים חוץ לעזרה, והם נשרפים בבית הבירה (בעזרה או בהר הבית) כדינם של פרים ושעירים פנימיים שנפסלו, או שמא אינם נפסלים, שהרי סופם לצאת, והם נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים כדינם של פרים ושעירים פנימיים הנשרפים כמצוותם? וקובעים: מה צריכה ליה – מה [ש]נצרך לו (כלומר, הדבר שהוא מסופק בו) - כרבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – לפי שיטת רבי שמעון בן לקיש (הבעיה היא לפי חכם זה) , ברם – אבל כרבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) - פשיטא ליה – פשוט לו (לפי רבי יוחנן אין מקום לבעיה) . ומציעים את מחלוקת האמוראים שנזכרה לפני כן: דאיתפלגון: – שנחלקו (רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בפירוש המשנה שלהלן): השוחט תודה בפנים – בעזרה, ולחמה – ארבעים החלות הבאות עם קורבן התודה נמצאות חוץ לחומה - לא קדש הלחם (משנה מנחות ז,ג) . - מה פירוש "חוץ לחומה"? - רבי יוחנן אמר: חוץ לחומת ירושלם – שהוא מקום שאסור לאכול את הלחם, ולכן לא קדש הלחם, שאין הלחם מתקדש אלא בשחיטת הזבח, והואיל ובשעת השחיטה היה הלחם במקום שאסור לאוכלו, לפיכך לא התקדש. אבל אם היה הלחם חוץ לחומת העזרה - קדש הלחם, מפני שסופו להיאכל חוץ לחומת העזרה . רבי שמעון בן לקיש אמר: חוץ לחומת העזרה – והואיל ובשעת שחיטת הזבח היה הלחם במקום שהזבח נפסל בו, לפיכך לא התקדש . ומציינים: רבי שמעון בן לקיש כדעתיה – כדעתו (הוא הולך לשיטתו) , דאמר רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי שמעון בן לקיש: בשר שלמים שיצא – חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנו לצאת (לפני זריקת הדם), ואחר כך נכנס – לעזרה, ונזרק עליו מן הדם - כבר נפסל משם יוצא – אף שסופו להיאכל חוץ לעזרה. - הרי שיש קרבה בין דברי רבי שמעון בן לקיש לעיל, שהשוחט תודה בעזרה ולחמה חוץ לעזרה - לא קדש, ובין דבריו כאן, שבשר שלמים שיצא חוץ לעזרה ואחר כך נכנס ונזרק עליו מן הדם - כבר נפסל. - לפי רבי יוחנן, כמו שלחם תודה שיצא חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנו לצאת - קדש, מפני שסופו לצאת חוץ לעזרה, כך פרים ושעירים פנימיים שיצאו חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנם לצאת - אינם נפסלים, שהרי סופם לצאת. אבל לפי רבי שמעון בן לקיש, יש מקום להסתפק, שאפשר שכמו שבשר שלמים שיצא חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנו לצאת - נפסל, כך פרים ושעירים פנימיים שיצאו חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנם לצאת - נפסלים, ואפשר שבשר שלמים שיצא חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנו לצאת - נפסל, כיוון שאין חובה שייצא בסופו, שמותר לאוכלו בעזרה, אבל פרים ושעירים פנימיים שיצאו חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנם לצאת - אינם נפסלים, כיוון שחובה שייצאו בסופם לשריפה בבית הדשן שמחוץ לירושלים . אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : ואפילו כרבי יוחנן צריכה ליה – [הדבר] נצרך לו (כלומר, הוא מסופק בו אפילו לפי שיטת רבי יוחנן, שלא כמו שאמרו לעיל) . ירושלם, אף על פי שאינה מחיצה לקדשי קדשים, מחיצה היא לקדשים קלים. חוץ לחומת ירושלם אינה מחיצה לא לקדשי קדשים ולא לקדשים קלין – ולכן לפי רבי יוחנן, לחם תודה שיצא חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנו לצאת - קדש, מפני שלא יצא ממחיצתו, כי לחם תודה הוא קודשים קלים, וחומת ירושלים היא מחיצה לאכילת קודשים קלים, ורק לחם תודה שיצא חוץ לחומת ירושלים - לא קדש, מפני שיצא ממחיצתו. אבל בפרים ושעירים פנימיים שיצאו חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנם לצאת יש להסתפק, שאפשר שהם נפסלים, מפני שיצאו ממחיצתם, כי הם קודשי קודשים, וחומת העזרה היא מחיצה לקודשי קודשים . אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : אינה מחיצה להן – חומת העזרה אינה מחיצה לפרים ושעירים פנימיים, אלא חומת ירושלים היא מחיצתם (כך אומרים להלן), כי הם נשרפים חוץ לחומת ירושלים, ולכן לפי רבי יוחנן, כמו שלחם תודה שיצא חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנו לצאת - קדש, כך פרים ושעירים פנימיים שיצאו חוץ לעזרה לפני שהגיע זמנם לצאת - אינם נפסלים. - רבי מנא דוחה את דברי רבי יוסה, ולדבריו אין מקום לבעיה לפי רבי יוחנן . בבלי זבחים קד,ב: בעי רבי אלעזר: יציאה ( של הבשר חוץ לעזרה קודם זריקת הדם ) מהו שתועיל ( לפסול ) בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים? מאי קא מיבעיא ליה? ( והרי מצוותם להישרף חוץ לעזרה! ) אמר רב ירמיה בר אבא: אליבא דמאן דאמר: עדיין לא הגיע זמנו לצאת ( בשר קודשים קלים שיצא חוץ לעזרה קודם זריקת הדם נפסל, אף שסופו לצאת ולהיאכל, כי עדיין לא הגיע זמנו לצאת ), מי אמרינן: הני מילי בשר ( קודשים קלים ), דאין סופו לצאת חובה ( אין חובה להוציאו חוץ לעזרה אפילו אחר זריקה, שהרי רשאי הוא לאוכלו גם בעזרה, ולכן אם יצא קודם זריקה - נפסל ), אבל הני ( בשר פרים ושעירים הנשרפים ) דסופם לצאת ( להישרף בבית הדשן ) חובה - לא ( אין הוצאתם קודם זמנם פוסלתם ), או דילמא הני נמי עדיין לא הגיע זמנם לצאת ( קודם זריקה, ולכן הוצאתם פוסלתם )?... בבלי זבחים פט,ב: בשר קודשים קלים שיצא לפני זריקת דמים - רבי יוחנן אמר: כשר; ריש לקיש אמר: פסול. - רבי יוחנן אמר: כשר, הואיל וסופו לצאת; ריש לקיש אמר: פסול, עדיין לא הגיע זמנו לצאת. בעיית רבי אלעזר זהה בשני התלמודים. בשני התלמודים אמרו שהבעיה היא לפי רבי שמעון בן לקיש שאומר שבשר קודשים קלים שיצא חוץ לעזרה קודם זריקת הדם נפסל.

ומציעים בעיה: רבי לעזר (אמורא בדור השני) שאל – הסתפק : פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מהו שיטמו (שיטמאו) בגדים (צריך לומר: ' אוכלין ' ("קורבן העדה", "פני משה", "נועם ירושלמי"), כי ודאי שאינם מטמאים בגדים עד שייצאו חוץ לעזרה לשריפה. וב"חידושי הריצ"ד" גרס 'בפנים' כמו בבבלי במקום 'בגדים') בלא הכשר ו בלא טומאה מפני שסופן לטמות (לטמאות) טומאה חמורה? – האם פרים ושעירים פנימיים בעודם בעזרה מטמאים אוכלים שנוגעים בהם, שטומאת אוכלים היא טומאה קלה (טומאה שאינה מטמאת אדם וכלים), אפילו ללא שיבואו על הפרים ועל השעירים מים כדי להכשירם לקבל טומאה, וללא שייגע בפרים ובשעירים דבר טמא בדרגת אב הטומאה כדי לטמאם, מפני שסופם של הפרים והשעירים, כשייצאו חוץ לעזרה לשריפה, לטמא טומאה חמורה (טומאה שהיא מטמאת אדם וכלים), שהם מטמאים את המתעסקים בהוצאתם ואת בגדיהם; או שמא פרים ושעירים פנימיים בעודם בעזרה מטמאים אוכלים שנוגעים בהם רק בהכשר ובטומאה ככל אוכלים? פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצאו חוץ לעזרה לשריפה מטמאים אוכלים שנוגעים בהם בלא הכשר ובלא טומאה, כי כשיצאו חוץ לעזרה הם מטמאים טומאה חמורה (ראה תוספתא יומא ג,טז ופרה ז,ח; בבלי זבחים קה,א). ומציעים קושיה כדי לפשוט את הבעיה של רבי לעזר: התיב – השיב (הקשה) שמואל קפודקיא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מקפדוקיה שבאסיה הקטנה) : מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, שאפשר שפרים ושעירים הנשרפים יטמאו אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה) , יטמו (יטמאו) את אימוריהן! – היה לנו לומר שהם יטמאו את אימוריהם, ונמצא שלעולם לא יקטירו את אימוריהם, והרי לא ייתכן דבר זה! ולכן, פרים ושעירים הנשרפים לא יטמאו אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה. הרי שיש לפשוט את הבעיה של רבי לעזר! ומתרצים את הקושיה: אלא בשפירשו – הבעיה של רבי לעזר היא רק במקרה שכבר הופרדו האימורים מהפרים ומהשעירים, והם עומדים לשריפה וסופם לטמא טומאה חמורה, ובמקרה זה אי אפשר שיטמאו את אימוריהם, כיוון שאינם נוגעים בהם. אבל במקרה שעדיין לא הופרדו האימורים מהפרים ומהשעירים, אינם מטמאים אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה, מפני שעדיין אינם עומדים לשריפה ועדיין אין סופם לטמא טומאה חמורה, ולכן אינם מטמאים את אימוריהם . ומתרצים תירוץ חלופי המנוגד לתירוץ המופיע לפניו: ואפילו תימר: – ואפילו תאמר: לא פירשו – הבעיה של רבי לעזר היא גם במקרה שעדיין לא הופרדו האימורים מהפרים ומהשעירים, ואף אם נאמר שפרים ושעירים הנשרפים יטמאו אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה, לא יטמאו את אימוריהם , - ומציעים סיוע לאמור לפני כן: כהדא: – כמו זאת (ההלכה שלהלן): אין מי חטאת מטמין (מטמאין) דבר לחזור וליטמות (ולהיטמאות) ממנו – אף שמי חטאת (מי אפר פרה אדומה המקודשים) מטמאים אדם, אין הם חוזרים ונטמאים מהאדם שהם מטמאים אותו, מפני שאם מי חטאת היו נטמאים מהאדם הנושא אותם שהם מטמאים אותו, נמצא שלעולם לא יטהרו במי חטאת, משום שאינם טהורים, והרי לא ייתכן דבר זה! וכמו כן, אף אם נאמר שפרים ושעירים הנשרפים יטמאו אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה, לא יטמאו את אימוריהם במקרה שלא פירשו . ומציעים קושיה כדי לפשוט את הבעיה של רבי לעזר: התיב – השיב (הקשה) רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) : הרי נבלת עוף הטהור, הרי הוא מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר ו בלא טומאה מפני שסופן ליטמות (צריך לומר: ' לטמות ' (לטמאות)) טומאה חמורה! – הרי נבלת עוף טהור מטמאת אוכלים, אפילו ללא שיבואו עליה מים כדי להכשירה לקבל טומאה, וללא שייגע בה אב הטומאה כדי לטמאה, מפני שסופה של נבלת עוף טהור, כשהיא בבית הבליעה של אדם, לטמא טומאה חמורה, שהיא מטמאת את האדם האוכל אותה ואת בגדיו! (דינה של נבלת עוף טהור כשהיא בבית הבליעה חמור, שהיא מטמאת את הבולע כזית ממנה ואת בגדיו כאב הטומאה והם נעשים ראשון לטומאה, לפיכך דינה מקודם כדין אוכלים שנגעו באב הטומאה, שהם נעשים ראשון לטומאה, אף על פי שלא הוכשרה לקבל טומאה ולא נגעה באב הטומאה, ואם נגע כשיעור ביצה ממנה באוכלים טהורים - נטמאים ונעשים שני לטומאה (ראה משנה טהרות א,א)) וכמו כן, פרים ושעירים הנשרפים יטמאו אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה, מפני שסופם לטמא טומאה חמורה. הרי שיש לפשוט את הבעיה של רבי לעזר! ומתרצים את הקושיה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : נבלת עוף הטהור אין לה מחיצה – לנבלת עוף טהור אין מחיצה שהיא יוצאת ממנה לפני שהיא מטמאת טומאה חמורה, וכיוון שאינה מחוסרת יציאה ממחיצתה כדי לטמא טומאה חמורה, לכן היא מטמאת אוכלים משום סופה ; אֵילּוּ יש להן מחיצה – לפרים ושעירים הנשרפים יש מחיצה שהם יוצאים ממנה לפני שהם מטמאת טומאה חמורה, והם מחוסרים יציאה ממחיצתם כדי לטמא טומאה חמורה. הרי שפרים ושעירים הנשרפים אינם כמו נבלת עוף טהור, ולכן יש להסתפק בהם, האם בעודם בעזרה הם מטמאים אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה משום סופם . ודוחים את התירוץ לקושיה: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : נבלת העוף הטהור יש לה מחיצה, אדם הוא מחיצתה – גם לנבלת עוף טהור יש מחיצה שהיא יוצאת ממנה לפני שהיא מטמאת טומאה חמורה, והמחיצה של נבלת עוף טהור היא פיו של האדם הבולע אותה, שכן אינה מטמאה טומאה חמורה אלא כשהיא בבית הבליעה של האדם . - ויש להציע הוכחה לאמור לפני כן: דאי לא כן – שאם לא כך (אם לא תאמר שאדם הוא מחיצתה של נבלת עוף טהור) , אִילּוּ הביא כלב והלבישו בגדים והאכילו נבלת עוף הטהור - שמא אינו (צריך לומר: 'שמא או ' (=הוא) ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 31 ועמוד רלא). ב"קורבן העדה" מחק את המילה 'אינו') מטמא בגדים בבית הבליעה?! (בתמיהה) – הרי נבלת עוף טהור מטמאת רק בגדים שלובש אדם הבולע אותה, ואינה מטמאת בגדים שלובש כלב הבולע אותה, ומכאן שאדם הוא מחיצתה של נבלת עוף טהור. - נמצא שאף נבלת עוף טהור יש לה מחיצה כמו שיש לפרים ולשעירים, ואם כן, יש לפשוט את הבעיה של רבי לעזר, כמו שמקשים לעיל! ומתרצים: אמר רבי לעזר דרומיא – הדרומי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מהדרום (מלוד או מסביבתה)) : נבלת העוף הטהור מחיצתה בכל מקום; אֵילּוּ מחיצתן חוץ לירושלם – אף שנבלת עוף טהור יש לה מחיצה, אין מחיצתה דומה למחיצה שיש לפרים ולשעירים, כי לנבלת עוף טהור אין מחיצה אחת אלא מחיצתה בכל מקום, שפיו של כל אדם הבולע אותה הוא מחיצתה, אבל לפרים ולשעירים יש מחיצה אחת, והיא חומת ירושלים, שהם נשרפים חוץ לחומת ירושלים. הרי שפרים ושעירים הנשרפים אינם כמו נבלת עוף טהור, ולכן יש להסתפק בהם, האם בעודם בעזרה הם מטמאים אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה משום סופם, כשייצאו חוץ לעזרה לשריפה חוץ לחומת ירושלים . בבלי זבחים קה,א: בעי רבי אלעזר: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים - מהו שיטמאו ( אוכלים שנוגעים בהם ) בפנים ( לפני שייצאו מן העזרה ) כבחוץ ( כמו שהם מטמאים אוכלים שנוגעים בהם לאחר שייצאו מן העזרה )? מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי ( וכיוון שעדיין אין הם מטמאים טומאה חמורה, אין הם מטמאים טומאת אוכלים בלא הכשר ) או לא ( מחוסר יציאה אינו כמחוסר מעשה, והם מטמאים אוכלים בלא הכשר, מאחר וסופם לטמא טומאה חמורה כשייצאו )? - בתר דבעיא הדר פשטה: מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי ( ואינם מטמאים טומאת אוכלים בלא הכשר ). בעיית רבי אלעזר זהה בשני התלמודים. בבבלי פשט רבי אלעזר את הבעיה, ואילו בירושלמי דחו שתי פשיטות של הבעיה.

אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני) : פרים הנשרפין ושעירין הנשרפין ששחטן לזרוק את דמן למחר – אם שחטם במחשבה לזרוק את דמם על המזבח הפנימי מחר במקום היום, - פיגל – פסל אותם במחשבת חוץ לזמנם , להקטיר אימורין למחר – אם שחטם במחשבה להקטיר את אימוריהם על גבי מזבח החיצון מחר במקום היום, - פיגל – פסל אותם במחשבת חוץ לזמנם , לשרוף את בשרו (צריך לומר: 'בשר ן ') למחר – אם שחטם במחשבה לשרוף את בשרם בבית הדשן חוץ לירושלים מחר במקום היום, - לא פיגל – לא פסל אותם במחשבת חוץ לזמנם , מפני שלא חישב לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח – מחשבת פיגול מפגלת את הקורבן רק כשחשב על אכילת אדם (אכילת הבשר לכוהנים או לבעלים) חוץ לזמנה או כשחשב על אכילת מזבח (זריקת הדם או הקטרת האימורים על המזבח) חוץ לזמנה. ולכן אם חשב לשרוף את בשרם למחר - לא פיגל, שלא חשב על אכילת מזבח, שאין אכילה למזבח אלא בהקטרה על גבי המזבח, ולא בשריפה בבית הדשן, ומחשבת פיגול שאינה לאכילת מזבח אינה מפגלת .

ומציעים בעיה: רבי שמיי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) בעי – שואל (מסתפק) : אבדו האימורין – של הפרים והשעירים הנשרפים, ונשאר מהם בשרם , מהו לזרוק את הדם על הבשר? – האם מותר לזרוק את דמם על המזבח הפנימי כדי להתיר את הבשר לשריפה בבית הדשן חוץ לירושלים, כמו במקרה שאבדו האימורים של קורבנות אחרים ונשאר מהם בשרם, שזורקים את דמם כדי להתיר את הבשר לאכילת אדם (בקורבנות שלמים, חטאת ואשם) או לאכילת מזבח (בקורבן עולה)? (הבעיה היא לפי רבי יהושע בתוספתא זבחים ד,א-ג, שאין זורקים את דם הקורבן אלא אם כן נשתייר ממנו בשר או חֵלֶב הראויים לאכילת אדם או לאכילת מזבח) ומציעים קושיה על האמורא שהציע את הבעיה: ולא שמיע דאמר רבי לעזר: – ו(כי) לא שמע (רבי שמיי) שאומר רבי לעזר: שלא חישב לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח?! (בתמיהה) – הרי לפי מימרתו של רבי לעזר לעניין פיגול, אין אכילה למזבח אלא בהקטרה על גבי המזבח, ולא בשריפה בבית הדשן, ומסתבר שהוא הדין לעניין זריקת הדם. ולכן, אם אבדו האימורים של הפרים והשעירים הנשרפים - אין זורקים את דמם, מפני שאין כאן דבר הראוי לאכילת מזבח, ואם כן, מדוע רבי שמיי מסתפק בדבר? ומציעים ברייתא אמוראית: תנא – שנה רבי זכיי (אמורא בדור השני) : זר ששרף - מטמא בגדים – מי שאינו כוהן ששרף את בשרם של פרים ושעירים פנימיים בבית הדשן חוץ לירושלים - בגדיו נטמאים, לפי ששריפת בשרם של פרים ושעירים פנימיים כשירה בזר . ומציעים בעיה: לא צורכה דלא – אין צורך [בלימוד ועיון] (כלומר, אין הספק) אלא: מהו שיהו כשירים בלילה? – יש להסתפק, האם מותר לשרוף את בשרם של פרים ושעירים פנימיים בלילה שלאחר יום הקטרת אימוריהם, או שמא יש לשרוף אותם רק ביום הקטרת אימוריהם? ופושטים את הבעיה: ק ו ל וחומר: מה אם הקטר אימורין שאינן כשירין בזר - כשירין בלילה – מותר להקטיר את האימורים של הקורבנות בלילה שלאחר יום הקרבתם , אֵילּוּ – שריפת בשרם של פרים ושעירים פנימיים, שהן כשירין בזר - אינו דין שיהו כשירין בלילה?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שמותר לשרוף את בשרם של פרים ושעירים פנימיים בלילה שלאחר יום הקטרת אימוריהם.

ומביאים מדרש הלכה: נאמר בעבודה ביום הכיפורים: "וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו " (ויקרא טז,כח) – השורף את בשר הפר ואת בשר השעיר חייב לכבס (להטביל במקווה) את בגדיו שנטמאו; ויש ללמוד מהמילה "והשורף": - לא המצית את האור ולא המסדר את המערכה – רק השורף את הפר ואת השעיר - מטמא בגדים, אבל המסדר את מערכת העצים לשריפת הפר והשעיר והמדליק את מערכת העצים באש לפני שנותנים את איברי הפר והשעיר על המערכה הדולקת - אין מטמאים בגדים . אי זהו השורף? זהו המסייע בשעת שריפה – גם המסייע בשעת שריפת הפר והשעיר, כגון המהפך איברים שעל המערכה כדי שימהרו להישרף, או המשליך עצים כדי להוסיף למערכה, או החותה גחלים כדי שתבער האש, נחשב כמו השורף ממש, שהוא המשליך את האיברים לאש . ומציעים היסק: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק ממדרש ההלכה): מסייע בשעת שריפה (הסופר במסירה שלפנינו השמיט מ-'בשעת שריפה' לעיל עד 'בשעת שריפה' כאן בשל שוויון סופות, ומגיה השלים) - מטמא בגדים – כמו השורף . ספרא "אחרי מות" פרשה ה: "והשורף" - לא המצית את האור ולא המסדר את המערכה. איזהו השורף? המסייע בשעת שריפה. תוספתא יומא ג,יז: אחד השורף ואחד המסייע בשעת שריפה - מטמאים בגדים, אבל המסדר את המערכה והמצית את האור באליתא ( בשוכת עצים גדולה ) - אין מטמאים בגדים. בבלי יומא סח,ב ו זבחים קו,א: תנו רבנן: "והשורף" - השורף מטמא בגדים, ולא המצית את האור, ולא המסדר את המערכה. ואי זהו השורף? זה המסייע בשעת שריפה. רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי אלעזר (אמורא בדור השני) : המהפך בכזית – ההופך בשעת שריפה איבר של הפר ושל השעיר ששיעורו כזית לפחות הנתון על המערכה הדולקת, - מטמא בגדים – אבל המהפך בפחות מכזית - אינו מטמא בגדים . ומציעים בעיה המתעוררת בעקבות הקביעה שלפני כן: לא צורכה אלא – אין צורך [בלימוד ועיון] (כלומר, אין הספק) אלא: היה עומד בפנים ובידו קורה ומהפך בכזית – אם היה המהפך בכזית בשעת שריפה עומד תוך חומת ירושלים ובידו קורה המגיעה עד מקום השריפה בבית הדשן חוץ לירושלים והוא מהפך בקורה , מהו? – מה הדין? האם הוא מטמא בגדים כדינו של המהפך בכזית שעומד במקום השריפה, או שמא אינו מטמא בגדים כיוון שהוא עומד תוך חומת ירושלים? ופושטים את הבעיה: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה (את פשיטת הבעיה) מזאת (ממדרש ההלכה שלהלן): נאמר בפר כוהן משיח: "וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן, וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ " (ויקרא ד,יב) – יש להוציא את כל שאר הפר מחוץ למחנה (מחוץ לעיר), ולשרוף אותו במקום שבו שופכים את האפר ממזבח העולה; ויש להקיש (להשוות) את השורף למוציא שנזכרים באותו הכתוב: - מה המוציא - עד שיוציא לחוץ – כמו שאין המוציא את הפר מטמא בגדים עד שייצא חוץ לעזרה , אף השורף - עד שישרוף בחוץ – גם אין השורף את הפר מטמא בגדים עד שישרוף חוץ לירושלים. ומכאן שהמהפך בפנים - אינו מטמא בגדים . ומציעים בעיה: תמן אמר חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) : – שם (בעניין פרה אדומה) אומר חזקיה: " וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (במדבר יט,ח) – השורף את הפרה האדומה חייב לכבס בגדיו (להטביל אותם במקווה) ולרחוץ במים (במי מקווה), והוא טמא עד הערב; ויש לדרוש מהכתוב: - לרבות השורף (צריך לומר כמו בירושלמי בבא מציעא ז,ח: ' השומר ' ("תלמודה של קיסרין", עמוד 58; "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן)) – השומר את הפרה האדומה בשעת שריפתה - בגדיו טמאים, שהשומר הוא כעושה מעשה . - ויש להציע בעיה: אוף הכא כן? – [ו]גם כאן כך? (יש להסתפק, האם הדין הבא לפני כן בפרה אדומה חל גם בפרים הנשרפים ובשעירים הנשרפים, שהשומר בשעת שריפת הפר או השעיר מטמא בגדים? - אין פושטים את הבעיה) ירושלמי בבא מציעא ז,ח: תני רבי חייה...: "וטמא (הכהן) עד הערב" (במדבר יט,ח) - לרבות את השומרים שיהו מטמאים בגדים. ספרי במדבר פסקה קכד: "והשורף אותה יכבס בגדיו" (במדבר יט,ח) - בא הכתוב ולימד על השורף את הפרה שמטמא בגדים. הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם המשליך את האזוב ( שאינו עוסק בגופה של הפרה ) - מטמא בגדים, השורף את הפרה - לא יטמא בגדים?! אם זכיתי מן הדין, מה תלמוד לומר "והשורף אותה"? בא הכתוב ולימד על העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף שיהו טעונים תכבוסת בגדים ורחיצת הגוף והערב שמש. ספרי זוטא יט,ח: "והשורף אותה" - יכול המצית את האור ( יהא מטמא בגדים )? תלמוד לומר: "אותה". - "אותה" - כולה ( אם מ"אותה", הייתי אומר שרק השורף כולה מטמא בגדים ). כשאמר 'השורף' "והשורף" - לרבות כזית ( היה לו לומר 'השורף' וכתוב "והשורף", לרבות שאפילו שרף רק כזית מטמא בגדים ). • • •