אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ו:ג

משנה מסרו – הכוהן הגדול מסר את השעיר המשתלח, לאחר שהתוודה עליו, למי שהוא מוליכו – לעזאזל . הכל כשרין להוליכו – ואפילו מי שאינם כוהנים , אלא שעשו כהנים גדולים – בני המעמד מבין הכוהנים (כך משמעו של הכינוי ׳כוהנים גדולים' המופיע במספר רב של מקורות מימי הבית), קבע – מנהג קבוע, ולא היו מניחין את ישראל להוליכו – אלא רק כוהן (אפשר שההולכה נחשבה על ידי הכוהנים כעבודה ממש) . אמר רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) : מעשה והוליכו ערשלא – שם אדם, מציפורין, וישראל היה (רבי יוסי איש ציפורי מרבה להעיד על מעשים שאירעו בעבר בציפורי ומוסר מסורות רבות על שאירע במקדש) . • • •

תלמוד המשלח את השעיר לעזאזל במשנה שנינו: "הכל כשרין להוליכו". מביאים מדרש הלכה: בעבודה ביום הכיפורים נאמר: "וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה " (ויקרא טז,כא) – הכוהן הגדול ישלח את השעיר אל המדבר על ידי איש שהוכן לשליחות זו; ויש ללמוד מהמילה "איש": - להכשיר את הזר – אפילו מי שאינו כוהן כשר להוליך את השעיר אל המדבר, ש"איש" הוא שם הכולל כל האנשים . "עִתִּי" - שיהא עתיד – על המשלח את השעיר אל המדבר להיות מוכן לשליחות זו מלפני יום הכיפורים . "עִתִּי" - שיהא מזומן – על המשלח להיות מוכן לשליחות זו מלפני יום הכיפורים (להלן תבואר כוונת שתי הדרשות הזהות) . "עִתִּי" - אף בשבת – יש להוליך את השעיר אל המדבר בעת הראויה לכך, אפילו כשיום הכיפורים חל בשבת, אף על פי ששליחות זו כרוכה בעשיית מלאכות האסורות בשבת . "עִתִּי" - אף בטומאה – אפילו נטמא המשלח, מותר לו להיכנס לעזרה כשהוא טמא ולקחת את השעיר . ספרא "אחרי מות" פרשה ד: "ושילח ביד איש עתי" - להכשיר את הזר. "עתי" - שיהא מזומן. "עתי" - אף בשבת. "עתי" - אף בטומאה. בספרא אין '"עתי" - שיהא עתיד'. בבלי יומא סו,א-ב: תנו רבנן: "איש" - להכשיר את הזר. "עתי" - שיהא מזומן. "עתי" - אפילו בשבת. "עתי" - אפילו בטומאה. "איש - להכשיר את הזר". - פשיטא! - מהו דתימא: כפרה כתיבא ביה ( ואין כפרה אלא על ידי כוהנים ), קא משמע לן. "עתי - אפילו בשבת". - למאי הלכתא? - אמר רב ששת: לומר שאם היה ( השעיר ) חולה - מרכיבו על כתפו. "עתי - אפילו בטומאה". - למאי הלכתא? - אמר רב ששת: לומר שאם נטמא משלחו - נכנס לעזרה ומשלחו. ותמהים: לא הוא עתיד הוא מזומן?! (בתמיהה) – וכי אין "עתיד" ו"מזומן" זהים?! ומדוע כפל מדרש ההלכה את הדרשות: "עתי" - שיהא עתיד, "עתי" - שיהא מזומן? ומתרצים את התמיהה: אלא שלא ישלחנו ביד שנים (צריך לומר: 'ביד שני ' (כך הגיה כאן ולהלן רי"מ גולדשלג)) – כוונת אחת משתי הדרשות היא, שעל המשלח לעשות לבדו את כל השליחות הזו, ולא שימסור המשלח את השעיר לשליח שני שיוליכו אל המדבר . ומציעים בעיה: שילחו ביד שנים (צריך לומר: 'ביד שני ' (כך הגיה כאן ולהלן ב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, עמוד 587 ועמוד 588)) , מהו שיטמא בגדים? – אם השליח שנמסר לו השעיר להוליכו אל המדבר מסר אותו לשליח שני שהוליכו אל המדבר, האם השעיר מטמא את בגדיו של השליח הראשון, כדין כל המשלח את השעיר לעזאזל שהוא מטמא את בגדיו? ופושטים את הבעיה: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה (את פשיטת הבעיה) מזאת (ממדרש ההלכה שלהלן): בעבודה ביום הכיפורים נאמר: "וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם, וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה " (ויקרא טז,כו) – המשלח חייב לכבס בגדיו (להטביל אותם במקווה) ולרחוץ במים (במי מקווה) לפני כניסתו למחנה; ויש ללמוד מן הכתוב: - לא המשלח את המשתלח (צריך לומר כמו בספרא: 'לא המשלח את המשלח ') – רק המשלח את השעיר לעזאזל, שדוחפו מן ההר - השעיר מטמא את בגדיו, אבל המשלח את המשלח את השעיר לעזאזל, שהשליח שנמסר לו השעיר להוליכו אל המדבר מסר אותו לשליח שני שהוליכו אל המדבר - אין השעיר מטמא את בגדיו של השליח הראשון . ומציעים את פשיטת הבעיה: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק): שילחו ביד שנים (צריך לומר: 'ביד שני ') - אינו מטמא בגדים – אין השעיר מטמא את בגדיו של השליח הראשון . ספרא "אחרי מות" פרשה ה: "והמשלח" - לא המשלח את המשלח. בבלי יומא סז,ב: תנו רבנן: המשלח מטמא בגדים, ואין השולח את המשלח מטמא בגדים.

ברח – השעיר מידי המשלח בשעה שהשעיר אמור לטמא את בגדיו (לפי התנא הראשון במשנה להלן ו,ו, משייצא חוץ לחומת ירושלים, ולפי רבי שמעון שם, משעת דחייתו לצוק), דרך הליכה – שברח השעיר לכיוון המדבר שאליו המשלח מוליך אותו, - מטמא בגדים – השעיר מטמא את בגדיו של המשלח, כיוון שבמקרה זה התקיימה מצוות שילוח השעיר אל המדבר , דרך חזירה – שברח השעיר בחזרה לכיוון ירושלים, - אינו מטמא בגדים – אין השעיר מטמא את בגדיו של המשלח, כיוון שבמקרה זה לא התקיימה מצוות שילוח השעיר אל המדבר .

ומביאים ברייתא: שאלו את רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) : חלה השליח – המשלח את השעיר ואינו יכול לשלחו, האם הכוהן הגדול משלח את השעיר על ידי אדם אחר ? אמר להן: כך תהו בשלום – כמו שהשליח לא חלה מעולם, כך לא תחלו גם אתם לעולם . - ועוד שאלו אותו: ואם חלה המשתלח – השעיר, ואינו יכול להלך כל הדרך אל המדבר, האם המשלח מרכיבו על החמור ? אמר להן: יכול הוא לטעון אתכם ולי – השעיר יכול לשאת עליו אתכם ואותי, שהשעיר היה בריא ולא חלה מעולם . - ועוד שאלו אותו: דחייו – דחה המשלח את השעיר לצוק, ולא מת – האם המשלח יורד אחריו לצוק וממיתו ? אמר להן: כן יהו אויבי השמים – כמו שהשעיר נדחה ומת תמיד, כך יידחו גם אויבי ה' וימותו תמיד . לא שהיה רבי אליעזר מפליגן – לא שהרחיקם מאותם דברים ששאלו אותו לדברים אחרים, מפני שלא ידע להשיב להם , אלא שלא היה אומר להן דברים שלא שמען מימיו – שכך היתה דרכו, וכיוון שלא שמע מימיו את הדברים ששאלו אותו, לא השיב להם . וחכמים אומרים – החכמים משיבים לשאלות ששאלו את רבי אליעזר : חלה השליח - משלחו ביד אחר – הכוהן הגדול משלח את השעיר על ידי אדם אחר . חלה המשתלח - מרכיבו – המשלח את השעיר, על החמור. דחייו – דחה המשלח את השעיר לצוק, ולא מת - יורד – המשלח, אחריו – לצוק, וממיתו. תוספתא יומא ג,יד: שאלו את רבי אליעזר: הרי שחלה שעיר המשתלח, מהו להרכיבו? אמר להם: יכול הוא להרכיב את אחרים. חלה משלחו, מהו לשלחו ביד אחר? אמר להם: כך תהו בשלום ואני. דחאו ולא מת, מהו שיירד אחריו וימיתנו? אמר להם: כך יהיו אויבי המקום. וחכמים אומרים: חלה - מרכיבו. חלה משלחו - משלחו ביד אחר. דחאו ולא מת - יירד אחריו וימיתנו. תוספתא יבמות ג,א: ...ולא שהיה רבי אליעזר מפליגם, אלא שלא אמר דבר שלא שמע מימיו. בבלי יומא סו,ב: שאלו את רבי אליעזר: חלה ( השעיר ), מהו שירכיבו על כתפו? - אמר להם: יכול ( השעיר ) להרכיב אני ואתם. חלה משלחו, מהו שישלחנו ביד אחר? - אמר להם: אהא בשלום אני ואתם. דחפו ולא מת, מהו שיירד אחריו וימיתנו? - אמר להם: "כן יאבדו כל אויביך ה'". וחכמים אומרים: חלה - מרכיבו על כתפו. חלה משלחו - ישלחנו ביד אחר. דחפו ולא מת - יירד אחריו וימיתנו. ... לא מפני שהפליגם ( רבי אליעזר ) בדברים, אלא שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. • • •

הסימנים הטובים בימי שמעון הצדיק והסימנים הרעים משמת מביאים ברייתא: כל ימים שהיה שמעון הצדיק – שהיה כוהן גדול בתקופת הבית השני, קיים, לא היה – השעיר המשתלח, מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין איברין – כשדחף אותו המשלח מראש ההר, והתגלגל וירד במורד הזקוף של ההר . משמת שמעון הצדיק, היה – השעיר המשתלח, בורח למדבר והסרקיין – הערביים, יושבי המדבר, אוכלים אותו – בריחת השעיר נחשבה לסימן רע . כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים, היה גורל של ה שם – שהעלה הכוהן הגדול מן הקלפי כשהגריל על שני השעירים, עולה בימין – עליית הגורל של השם בימינו של הכוהן הגדול נחשבה לסימן טוב . משמת שמעון הצדיק, פעמים בימין פעמים בשמאל – כשעשו ישראל רצונו של ה' עלה בימין, וכשלא עשו רצונו של ה' עלה בשמאל . כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים, היה נר מערבי – של המנורה שבהיכל, דולק – בדרך נס כל הלילה וכל היום, שאף שהיה בו שמן כמידה שהיתה בשאר הנרות, המשיך לדלוק גם כל היום והדליקו ממנו את הנרות בין הערביים . משמת שמעון הצדיק, פעמים כבה פעמים דלק – כשעשו ישראל רצונו של ה' דלק כל היום, וכשלא עשו רצונו של ה' דלק בלילה כשאר הנרות וכבה ביום . כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים, היה לשון של זהורית – רצועה של צמר צבוע אדום המופק מתולעת השני (נוזל ביציה של כנימה החיה על עצי אלון), שהיה קשור על פתחו של ההיכל, מלבין – כשדחף המשלח את השעיר המשתלח מראש ההר, וזה היה סימן שנתכפרו עוונותיהם של ישראל (ראה משנה להלן ו,ח) . משמת שמעון הצדיק, פעמים מלבין פעמים מאדים – כשעשו ישראל רצונו של ה' הלבין, וכשלא עשו רצונו של ה' האדים יותר מצבעו האדום שבו היה צבוע . כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים, היה אוּר המערכה – האש שבערה בעצים שערכו כל בוקר על המזבח שבעזרה, מתגבר ועולה – מאליו , משהיו נותנין שני גיזירי עצים בשחרית – שחובה להוסיף אותם על המערכה בבוקר, לא היו נותנין כל היום – גיזרי עצים נוספים (אבל בוודאי שהיו נותנים שני גיזרי עצים אף בין הערביים, שאף הם חובה) . משמת שמעון הצדיק, תשש כוחה של ה מערכה ולא היו נמנעין להיות נותנין עצים כל היום – כדי שתבער אש המערכה . כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים, היתה ברכה משולחת בשתי הלחם – שתי חלות שקרבות בחג השבועות, והכוהנים בני המשמר העובד במקדש מתחלקים בהן ואוכלים אותן, ובלחם הפנים – שמונח על השולחן שבהיכל, ובכל שבת הכוהנים בני המשמר העובד במקדש מתחלקים בו ואוכלים אותו , והיה נופל לכל אחד ואחד – מהכוהנים, עד כזית – שהיה מגיע לכל אחד לכל הפחות כזית משתי הלחם ומלחם הפנים, אף שהיו הכוהנים מרובים , ויש מהן שהיו אוכלין ושביעין, ויש מהן שהיו אוכלין ומותירין – אף שחלקו של כל אחד היה רק כזית, אכלו ושבעו ואפילו הותירו, ומכל שכן אם היתה הברכה מרובה יותר והיה מגיע לכל אחד מהם יותר מכזית . משמת שמעון הצדיק, ניטלה ברכה משתי הלחם ומלחם הפנים, והיה נופל לכל אחד ואחד מהן עד כאפון – שלא היה נופל לכל אחד ואחד יותר מאפון (גרעין של אפונים), שהוא קטן מזית, אבל לפעמים גם פחות מאפון (אפון - קטנית שגרעיניה משמשים כמאכל אדם וכמספוא לבהמות. גרעין האפון שימש כשיעור גודל) , הצנועים (הענווים) היו מושכין את ידיהן – מוותרים על חלקם ולא נוטלים מהלחם, משום שידעו שהחלק שייפול בחלקם אין בו כדי להשביע , והגרגרנים (הלהוטים אחרי אכילה גסה) היו פושטין את ידיהן – מושיטים את ידיהם ליטול מהלחם ואינם מוותרים על חלקם, אף שידעו שהחלק שייפול להם אין בו כדי להשביע . מעשה בכהן אחד בציפורין – מהעיר ציפורי שבגליל התחתון, שנטל – מהלחם שהתחלק לכוהנים, חלקו וחלק חבירו – שחטף מחברו את חלקו, ולא הסתפק בחלקו , והוא היה נקרא בן האפון עד היום – לגנאי לעולם, על שם שגזל את חלקו הזעיר של חברו מהלחם . הוא – דבר זה, שנקרא בשם זה משום שגזל מחברו, הוא שדוד אמר: "אֱלֹהַי, פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע, מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ" (תהילים עא,ד) – דוד מבקש מה' שיציל אותו מיד רשע ומיד עושה עוול וחומס (גזלן). - אפון בלשון חכמים (על שם הבליטה שבזרע, שצורתה כעין אף) הוא חמיץ (חימצה) בלשון המקרא (ישעיהו ל,כד) (על שם טעמו החמצמץ של הזרע הצעיר). הראיה מן הכתוב "חומץ" היא לשון נופל על לשון חמיץ- אפון. הרי ש"בן האפון" משמעו: בן החמצן (החמסן) . תוספתא סוטה יג,ז-ח: כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים, היה נר מערבי תדיר. משמת, הלכו ומצאוהו שכבה. מיכן ואילך, פעמים כבה פעמים דולק. כל זמן שהיה שמעון קיים, היתה אש של מערכה תדירה. כיוון שהיו מסדרים אותה שחרית, היתה מתגברת והולכת כל היום כולו, והיו מקריבים עליה תמידים ומוספים ונסכיהם ( מנחות הנסכים שבאות עם התמידים והמוספים ), ולא היו מוסיפים עליה אלא שני גיזרי עצים עם תמיד של בין הערביים ( שהם חובה ), כדי לקיים מצוות עצים בלבד, שנאמר: "וביער עליה הכוהן" (ויקרא ו,ה) ( למדו מכאן שאין מצוות שני גיזרי עצים מפני קיום אש המערכה, אלא מצווה מיוחדת, ואין הברל בין שני גיזרי עצים של שחרית לבין הגיזרים של בין הערביים ). משמת שמעון הצדיק, תשש כוחה של מערכה, ולא היו נמנעים מלהוסיף עליה עצים כל היום כולו. כל זמן שהיה שמעון קיים, היתה ברכה נכנסת בשתי הלחם ובלחם הפנים. שתי הלחם מתחלקות בעצרת לכוהנים, ולחם הפנים מתחלק ברגל לכל המשמרות. יש מהם שאוכלים ושבעים, ויש מהם שאוכלים ומותירים, ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כזית ( אפילו בשעה שהיו שתי הלחם ולחם הפנים נחלקים לכל המשמרות, היה מגיע כזית לכל אחד והיו הכוהנים אוכלים ושבעים ומותירים ). משמת שמעון הצדיק, נסתלקה הברכה משתי הלחם ומלחם הפנים. הצנועים מושכים את ידיהם, והגרגרנים חולקים, ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כפול. מעשה בכוהן אחד מציפורי שנטל חלקו וחלק חבירו, ואף על פי כן לא עלה בידו אלא כפול, והיו קורים אותו בן החמסן ( מפני שחטף פחות משווה פרוטה, שאינו יוצא בדיינים ) עד היום. בבלי יומא לט,א-ב: תנו רבנן: ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק ( ככוהן גדול ) היה גורל ( של השם ) עולה בימין, מכאן ואילך פעמים עולה בימין ופעמים עולה בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין, מכאן ואילך פעמים מלבין ופעמים אינו מלבין. והיה נר מערבי דולק ( כל היום וכל הלילה ), מכאן ואילך פעמים דולק ופעמים כבה ( דלק כשאר הנרות ). והיה אש של מערכה מתגבר, ולא היו כוהנים צריכים להביא עצים למערכה, חוץ משני גיזרי עצים, כדי לקיים מצוות עצים. מכאן ואילך פעמים מתגבר ופעמים אין מתגבר, ולא היו כוהנים נמנעים מלהביא עצים למערכה כל היום כולו. ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כוהן מגיעו כזית, יש אוכל ושבע ויש אוכל ומותיר. מכאן ואילך נשתלחה מאירה ( קללה ) בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כוהן מגיעו כפול, הצנועים מושכים את ידיהם והגרגרנים נוטלים ואוכלים. ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו, והיו קורים אותו בן חמצן עד יום מותו. אמר רבה בר שילא: מאי קראה? "אלוהיי, פלטני מיד רשע, מכף מעוול וחומץ" (תהילים עא,ד). - רבא אמר: מהכא: "למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ" (ישעיהו א,יז) - אשרו חמוץ ( את הנגזל ) ואל תאשרו חומץ ( את הגזלן ).

ומביאים ברייתא נוספת: (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'תני:') ארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש – בארבעים השנה שלפני חורבן בית המקדש השני , היה נר מערבי כבה, ולשון של זהורית מאדים, וגורל של ה שם עולה בשמאל – כל אלה היו סימנים המבשרים רע , והיו נועלין דלתות ההיכל מבערב ומשכימין ומוצאין אותן פתוחין – שנפתחו הדלתות מאליהן, וזה היה סימן שעתידים האויבים להיכנס למקדש ולהחריב אותו . אמר לו – להיכל, רבן יוחנן בן זכיי (גדול החכמים בדור הראשון לתנאים) : היכל, למה אתה מבהלינו – בסימן החורבן הזה ? יודעין אנו שסופך ליחרב – ואין לנו צורך בסימן הזה, - (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'שנאמר:') "פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ" (זכריה יא,א) – פסוק זה הוא חלק מנבואת חורבן על הגויים, ויש לדרוש אותו על בית המקדש שמכונה על ידי חכמינו "לבנון" . סביר שהמספר ארבעים כאן הוא סמלי המייצג דור שלם. בבלי יומא לט,ב: תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל ( של השם ) עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל, היכל! מפני מה אתה מבעית ( מפחיד ) את עצמך ( כינוי במקום: אותנו )? יודע אני בך שסופך ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עידו: "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך" (זכריה יא,א). אבות דרבי נתן נוסח ב פרק ז: רבי חנניה סגן הכהנים אומר: קודם לארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש ונשרף ההיכל היו אנשי ירושלים נועלים את הדלתות ( של ההיכל ) מבערב ומשכימים ומוצאים אותן פתוחים, שנאמר: "פתח לבנון דלתיך" (זכריה יא,א). • • •

קנאת האחים בני שמעון הצדיק והקמת מזבח במצרים מביאים ברייתא: ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה, ובשנה האחרונה אמר להן – למקורביו : בשנה זו אני מת – המשך הסיפור מובא בירושלמי לעיל ה,א, וכאן קיצר הירושלמי . אמרו לו – לשמעון הצדיק : למי נמנה – לכוהן גדול, אחריך? אמר להן: הרי נחוניון בני לפניכם – בכך יעץ להם שמעון הצדיק למנות את נחוניון . (צריך להוסיף: ' ולא רצה ' / ' ולא קיבל ' – נחוניון להתמנות לכוהן גדול. - בבבלי אמרו שלא רצה כי שמעון אחיו היה גדול בשנים ממנו) הלכו ומינו את נחוניון (צריך לומר: ' שמעון ') – אחיו של נחוניון . וקינא בו שמעון (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. וצריך לומר: ' נחוניון ') אחיו – על שמינו את שמעון, והלך – נחוניון, והלבישו – את שמעון, נקלה (מעיל או חלוק תחתון. - במסירה שלפנינו הגיה מגיה על פי הבבלי: 'אונקלה') וחגרו צוצל (חגורה. - במסירה שלפנינו הגיה מגיה כאן ולהלן על פי הבבלי: 'צלצל') – נחוניון הלביש את שמעון בבגדים שאינם מבגדי הכהונה, שיש בהם משום חילול המקדש ועבודתו, כדי להכשילו (אולי בגדים אלה הם בגדי אישה. צוצל כבגד אישה נזכר בירושלמי פסחים י,א ובבראשית רבה יט,ו) . אמר להן – נחוניון לכוהנים : ראו מה נדר – נשבע שמעון, לאהובתו, אמר לה: לכשאשמש בכהונה גדולה – כשאתמנה לכוהן גדול, אלבש נקלה שליך (שלך) ואחגור בצוצל שליך (שלך) (ההגהות בקטע הזה הן כמו שהגיה ב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן) . בדקו את הדברים ולא מצאו (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה בטעות 'אותו') – לא מצאו שנדר שמעון לאהובתו ואמר לה את הדברים האלה, והפריכו את ההאשמה של נחוניון . אמרו: משם ברח – נחוניון, כשנתגלתה מזימתו, להר המלך (אזור ההר בארץ יהודה) – כדי למצוא הגנה מפני הרודפים אחריו . משם ברח לאלכסנדריאה – שבארץ מצרים , ועמד ובנה שם מזבח, וקרא עליו את הפסוק הזה – שבסופה של נבואת חורבן על ארץ מצרים : "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַי'י בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ישעיהו יט,יט) . ויש להסיק מכך מסקנה מוסרית: והרי הדברים קל וחומר: ומה אם זה – נחוניון, שברח מן השררה – שבתחילה סירב להתמנות לכוהן גדול והתרחק מהשררה, - ראו היאך נחזר (חיזר) עליה בסוף – שאחר כך השתדל כדי להשיג את השררה, שהכשיל את שמעון כדי שימנו אותו לכוהן גדול , מי שהוא נכנס ויוצא – מי שהוא מתמנה לשררה ואחר כך הוא מודח ממנה, - על אחת כמה וכמה – בוודאי ובוודאי שהוא מחזר עליה כדי שיתמנה שוב לשררה . ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: זו דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – הברייתא הקודמת היא לפי שיטת רבי מאיר . רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: לא כי – לא כך היה הדבר כמו שאמר רבי מאיר, ששמעון הצדיק יעץ למנות את נחוניון, ונחוניון לא רצה להתמנות ומינו את שמעון , אלא – כך היה הדבר: מינו את שמעון – שלא יעץ שמעון הצדיק למנות את נחוניון ומינו את שמעון, או שיעץ שמעון הצדיק למנות את נחוניון אבל מינו את שמעון בניגוד לעצה . וקינא בו נחוניון אחיו והלך והלבישו – את שמעון, נקלה וחגרו צוצל. אמר להן – נחוניון : ראו מה נדר – שמעון, לאהובתו, (הסופר במסירה שלפנינו או מעתיק קדמון קיצר מכאן עד 'והרי הדברים קל וחומר' להלן, וכתב: 'כול' היך קדמייא' - הכול כמו הראשון. אנו השלמנו את הקיצור כמו שהוא לעיל) [אמר לה: לכשאשמש בכהונה גדולה אלבש נקלה שליך ואחגור בצוצל שליך. בדקו את הדברים ולא מצאו. אמרו: משם ברח – נחוניון, כשנתגלתה מזימתו, להר המלך. משם ברח לאלכסנדריאה, ועמד ובנה שם מזבח (נראה על פי האמור להלן שצריך לומר: 'ובנה שם מזבח לעבודה זרה '. ואין לגרוס 'וקרא עליו את הפסוק הזה...' כמו לעיל, משום שבפסוק הזה נאמר "מזבח לה'") .] ויש להסיק מכך מסקנה מוסרית: והרי הדברים קל וחומר: ומה אם מי – נחוניון, שלא נכנס לשררה – שלא מינו אותו לכוהן גדול, - ראו היאך העשיא (הביא לידי עשייה, עורר לעשות) את ישראל לעבודה זרה – שקלקל כיוון שלא מינו אותו, שגרם שהקריבו ישראל לעבודה זרה על המזבח שבנה , מי שהוא נכנס ויוצא – מי שהוא מתמנה לשררה ואחר כך הוא מודח ממנה, - על אחת כמה וכמה – בוודאי ובוודאי שהוא מקלקל כשהוא מודח מהשררה . הלשון 'תני: זו דברי רבי מאיר...' נמצא בעוד כמה מקומות בירושלמי. בבלי מנחות קט,ב: תניא: אותה שנה שמת שמעון הצדיק, אמר להם: שנה זו הוא ( כלומר, אני ) מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: כל יום הכיפורים ( כשנכנסתי לקודש הקודשים ) היה מזדמן לי זקן אחד לובש לבנים ומתעטף לבנים ונכנס עימי ויוצא עימי. שנה זו נזדמן לי זקן אחד לובש שחורים ומתעטף שחורים ונכנס עימי ולא יצא עימי. לאחר הרגל ( חג הסוכות ) חלה שבעת ימים ומת, ונמנעו אחיו הכוהנים מלברך בשם. בשעת פטירתו, אמר להם: חוניו בני ישמש ( כוהן גדול ) תחתיי. נתקנא בו ( בחוניו ) שמעי אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה. אמר לו ( שמעי לחוניו ): בוא ואלמדך סדר עבודה ( של הכוהן הגדול ). הלבישו ( שמעי את חוניו ) באונקלי ( מעיל ) וחגרו בצילצול ( חגורה ) והעמידו אצל המזבח. אמר ( שמעי ) להם לאחיו הכוהנים: ראו מה נדר זה ( חוניו ) וקיים לאהובתו: אותו היום שאשמש בכהונה גדולה אלבש באונקלי שליכי ( שלך ) ואחגור בצילצול שליכי ( שלך ). - ביקשו אחיו הכוהנים להורגו ( את חוניו על בזיון הכהונה ). רץ מפניהם ורצו אחריו. הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו ( קורבנות ) לשם עבודה זרה. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה זה ( חוניו ) שלא ירד לה ( שלא שימש בכהונה הגדולה ) - כך ( קלקל, כיוון שנלקחה ממנו הכהונה הגדולה ), היורד לה ( מי שמשמש בכהונה הגדולה ) - על אחת כמה וכמה ( שהוא מקלקל, אם נלקחת ממנו הכהונה הגדולה ); דברי רבי מאיר. אמר לו ( לרבי מאיר ) רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא לא קיבל עליו חוניו ( את הכהונה הגדולה ), שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה, ואף על פי כן נתקנא בו חוניו בשמעי ( כשראה אותו משמש בכהונה הגדולה ). אמר לו ( חוניו לשמעי ): בוא ואלמדך סדר עבודה. הלבישו באונקלי וחגרו בצילצול והעמידו אצל המזבח. אמר ( חוניו ) להם לאחיו הכוהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו: אותו היום שאשמש בכהונה גדולה אלבש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי. - ביקשו אחיו הכוהנים להורגו ( את שמעי ). סח להם כל המאורע ( שהוכשל על ידי חוניו ). ביקשו להרוג את חוניו. רץ מפניהם ורצו אחריו, רץ לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר: זה הוא, זה הוא ( שידעו מי הוא, ולא היה יכול להימלט שם ). הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמיים, שנאמר: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה'" (ישעיהו יט,יט). וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: ומה זה ( חוניו ) שברח ממנה ( מן הכהונה הגדולה, שהרי בתחילה לא רצה בה ) - כך ( התקנא אחר כך באחיו כשראה אותו משמש בכהונה הגדולה ), המבקש לירד לה ( מי שמתחילה רוצה להתמנות לכהונה הגדולה ) - על אחת כמה וכמה ( שהוא מתקנא במי שמשמש בכהונה הגדולה ). הבבלי מביא את סיפור הקמת המזבח באלכסנדריה על המשנה מנחות יג,י העוסקת בבית נחוניון (לפי נוסחי ארץ ישראל) / חוניו. בבבלי: חוניו ושמעי. בירושלמי: נחוניון ושמעון. לפי הירושלמי, שמעון הצדיק נשאל לפני מותו מי ימונה אחריו, והשיב להם תשובה שהשתמע ממנה שייעץ להם למנות את נחוניון. לפי הבבלי, שמעון הצדיק ציווה בשעת פטירתו למנות את חוניו, מבלי שנשאל על כך. הירושלמי אינו מזכיר שנחוניון היה צעיר מאחיו, בניגוד לבבלי. לפי הבבלי, לשיטת רבי מאיר, האיש שנתמנה לכהונה גדולה היה חוניו, והוא נאלץ לברוח למצרים עקב דיבה שהוציא עליו אחיו. לשיטת רבי יהודה, ויתר חוניו בתחילה על הכהונה ולא נתמנה לכוהן גדול, אבל לבסוף קינא והעליל על אחיו, והוא נאלץ לברוח מפני שמזימתו נתגלתה. שיטת רבי מאיר בירושלמי (לפי ההגהות ב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן) היא כשיטת רבי יהודה בבבלי. לפי הבבלי, לשיטת רבי מאיר נבנה המזבח של חוניו לשם עבודה זרה, ואילו לשיטת רבי יהודה המזבח נבנה לשם שמים, בהסתמך על הפסוק מישעיהו שניבא את הקמתו. לפי הירושלמי, לשיטת רבי מאיר נבנה המזבח לשם שמים, ואילו לשיטת רבי יהודה המזבח נבנה לשם עבודה זרה. הקול וחומר המובא בבבלי על שיטת רבי מאיר בא בירושלמי על שיטת רבי יהודה, ולהיפך. בספר "בין יוספוס לחז"ל", כרך א, עמודים 231-236, מובאת הצעה לשחזורה של גרסת הירושלמי בדברי רבי מאיר ובדברי רבי יהודה הדומה לזו שבבבלי, בשל השמטה מחמת הדומות והכפלה מחמת הדומות ודילוג מכוון לשם קיצור שאירעו בשני שלבים והביאו להתהוות הנוסח שלפנינו. אבל לאור ההגהות ב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, אין צורך בהצעת שחזור זו. בגרסת הירושלמי של האגדה נאמר שהכוהן ברח תחילה ל'הר המלך'. בבבלי נאמר שהכוהן רץ ל'בית המלך'. יש להניח ש'בית המלך' של הבבלי הוא תיקון מכוון. ייתכן שבית המלך שאליו ברח חוניו הוא ביתו של המלך התלמי פילומטור, שאצלו הוא ביקש מפלט. ואכן לפי יוספוס, ברח חוניו אל המלך תלמי, ורק לאחר הסכמתו הקים את המזבח במצרים. ייתכן שלאור מידע זה, שאולי היה בידי הבבלי, נעשה התיקון ("בין יוספוס לחז"ל", כרך א, עמוד 217). בית חוניו הידיעות על מקדש חוניו מצויות בעיקרן בחיבורי יוסף בן מתתיהו. יוסף מספר כי חוניו הרביעי, בנו של חוניו הכוהן הגדול, ברח אל תלמי השישי פילומטור לאלכסנדריה, וביקש ממנו רשות לבנות במצרים מקדש במתכונת המקדש בירושלים בשביל יהודי מצרים, וכך תוגשם נבואת ישעיהו: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים". הרשות ניתנה והמקדש נבנה בליאונטופוליס, אשר בפלך הליופוליס מצפון לממפיס. חוניו מינה כוהנים ולוויים ממקורביו לשרת במקדש זה . במקום אחר מייחס יוסף את בניין הבית לחוניו השלישי, בנו של שמעון הכוהן הגדול. ייסוד המקדש נזכר בחיבורי בן מתתיהו בקצרה בעוד מספר מקומות. ישנם שינויים מעטים בין המקורות השונים באשר לתיאור המקדש ונסיבות הקמתו, והבולט שבהם נוגע בשאלת זיהויו של חוניו: האם היה זה חוניו השלישי או הרביעי? בשאלה זו חלוקות הדעות. רוב החוקרים סבורים שיש לקבל את דברי יוסף ב"קדמוניות היהודים", המייחס את בניין הבית לחוניו הרביעי, שבנה את המקדש לאחר שאלקימוס נתמנה לכוהן גדול (בערך 160-162 לפני הספירה). מתוך המקורות הללו לא נתבררה די הצורך מגמתו של חוניו בהקמת הבית: האם רצה לבנות מרכז חדש ליהודי מצרים, כדי לנתקם מן המקדש הירושלמי; או אולי ביקש לספק את צורכי המושבה הצבאית בליאונטופוליס; או שמא רצה לספק שאיפה אישית בלבד? הידיעה האחרונה על מקדש חוניו המצויה אצל יוסף בן מתתיהו מוסרת, כי לופוס, הנציב הרומי באלכסנדריה, קיבל הוראה מאספסיינוס להרוס את המקדש. ואומנם, הבית נסגר בשנת 73 לספירה בערך. העיון במסורת התלמודית הדנה בבית חוניו מלמד, כי מסורת זו מספרת רק על נסיבות ייסודו של הבית, ואין היא יודעת כלל על חורבנו. למעשה אין במסורת זו תוספת של פרטים הסטוריים משמעותיים. הידיעות מצויות בשני התלמודים. לפי מסורות אלו נבנה הבית באלכסנדריה ולא בליאונטופוליס, על רקע הסכסוך שפרץ בין שני בניו של שמעון הצדיק על ירושת הכהונה הגדולה. חוניו נאלץ להימלט למצרים, ושם הוא בנה את המזבח. בונה המזבח היה חוניו השלישי, בנו של שמעון הצדיק ("מקדש חוניו - מציאות והלכה", "יהודים ויהדות בימי בית שני, המשנה והתלמוד", עמודים 107-108). בית חוניו היה מקדש יהודי שהקים במצרים כוהן ושמו חוניו מבית צדוק סמוך למרד החשמונאים - זמן מה לפניו, במהלכו או מעט אחריו. בית צדוק היה משפחת הכהונה שעימה נמנו כל הכוהנים הגדולים מראשית ימי הבית השני. כוהנים מבית צדוק חדלו לשמש במשרה זו, כאשר מנלאוס קנה בכסף בשנת ‏172 לפני הספירה את הכהונה הגדולה מאת אנטיוכוס אפיפנס. מאורע זה היה לדעת חוקרים רבים אות הפתיחה במאורעות שהובילו למרד החשמונאים. לכאורה היה מקום לצפות שכוהנים מבני צדוק ישובו לשמש בקודש עם שוך המרד והניצחון על הסלווקים, אך הדברים התגלגלו אחרת, ובשנת ‏153 מינה המלך הסלווקי אלכסנדר באלאס את יונתן החשמונאי לכוהן גדול בירושלים, ואחריו, בשנת ‏142, זכה שמעון אחיו להכרת המלך דמטריוס בכהונתו הגדולה, ובשנת ‏140 שבה ואישרה זאת אספת עם יהודית. חוניו קיבל רשות להקים מקדש לאלוהי ישראל מן המלך תלמי השישי פילומטור, שמסר לו לשם כך קרקעות במחוז הליופוליס (עיר השמש). הוא בנה מקדש בעיר לאונטופוליס שבמחוז, וקיים שם מושבה צבאית של יהודים שסייעה לפילומטור, ואף לאשתו קליאופטרה השנייה לאחר מותו, במאבקיהם הצבאיים. גם יוספוס וגם חז"ל עוסקים בהקמת מקדש חוניו, אם כי בהבדלים ניכרים וסתירות. את הקמת המקדש יש לתארך לזמן כלשהו בין ‏172 ל-‏150 לפני הספירה. יוספוס אף מתאר את סגירת המקדש בשנת ‏73 לספירה בידי אספסיינוס, שראה בו מרכז מרי יהודי בשלטון רומא, דוגמת המורדים שנלחם בהם ביהודה ובירושלים, ולאחר מכן אף במצדה. מקדש חוניו התקיים ‏220 שנה לכל הפחות ("בין יוספוס לחז"ל", כרך א, עמוד 202-203). • • •