אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ו:א

משנה שני שעירי יום הכיפורים – שאחד לשם ואחד לעזאזל, מצוותן – לכתחילה, שיהו שווין במראה – בגוון, שניהם שחורים או שניהם לבנים, ובקומה – בגובה, ובדמים – בשווי, ולקיחתן כאחת – שמצווה לקנות אותם בבת אחת . אף על פי שאינן שווין – במראה ובקומה ובדמים , כשירין. לקח אחד היום ואחד למחר – לאחר זמן, - כשירין. מת אחד מהן – משני השעירים , אם עד שלא הגריל מת – אם מת לפני ההגרלה, - יקח זוג לשיני – שעיר אחר לזווגו לשני, ויגריל עליהם , ואם משהגריל מת – אם מת לאחר ההגרלה, - יביא שנים – שני שעירים אחרים, ויגריל עליהן כתחילה (מההתחלה) , ויאמר, אם של ה שם מת – יאמר בלשון זה : ״ זה שעלה עליו הגורל לשם – בהגרלה השנייה, יתקיים תחתיו ״ – במקום השעיר של השם שמת ; ואם של ה עזאזל מת – יאמר בלשון זה : ״ זה שעלה עליו הגורל לעזאזל – בהגרלה השנייה, יתקיים תחתיו ״ – במקום השעיר של העזאזל שמת . והשיני – שבזוג החדש שאינו קרב ואינו משתלח, הואיל והשעיר שנשאר חי מן הזוג הראשון קרב (אם הוא של השם) או משתלח (אם הוא של העזאזל), לפי שאין בעלי חיים נדחים (כך דעת רבי יוחנן בירושלמי להלן), ירעה עד שיסתאב – שייפול בו מום, וימכר ויפלו דמיו לנדבה – לשופר שבמקדש שהקריבו ממנו עולות נדבה , שאין חטאת ציבור – כשעירי יום הכיפורים אלה, שהם חטאות ציבור, מתה – אלא רועה עד שתסתאב (אבל חטאת יחיד שאין צורך בה - מתה, שסוגרים אותה ברפת ומונעים ממנה מזון והיא מתה ברעב) . רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: תמות – שאף חטאת ציבור שאין צורך בה - מתה, כמו חטאת יחיד . ועוד אמר רבי יהודה: נשפך הדם – של השעיר של השם קודם שגמר הכוהן הגדול את כל ההזאות, והוא הדין אם מת השעיר של השם קודם שנשחט, - ימות המשתלח – שרבי יהודה סובר, שבעלי חיים נדחים, וכיוון שצריך לשחוט שעיר אחר כדי להזות מדמו את המתנות, והרי אי אפשר בלי הגרלה, לפיכך יביא שניים ויגריל עליהם כתחילה, והמשתלח הראשון ימות , מת המשתלח – קודם שגמר הכוהן הגדול את כל ההזאות מדמו של השעיר שנשחט, - ישפך הדם – יביא שניים ויגריל עליהם כתחילה . • • •

תלמוד שניים שווים; נשים פסולות לעדות; עמידת בעלי הדין והעדים במשנה שנינו: "שני שעירי יום הכיפורים מצוותן שיהו שווין במראה ובקומה ובדמים ". כאן התחלת מקבילות בירושלמי סנהדרין ג,ו ושבועות ד,א. משנה שבועות ד,א: שבועת העדות ( פרשת שבועת העדות, שהיא השבועה שהעדים נשבעים לתובע מחברו כסף ואומרים לו: אין אנו יודעים לך עדות, ונמצא שנשבעו לשקר ) נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקים ולא בקרובים, בכשרים ולא בפסולים ( באנשים הראויים להעיד, אבל לא בנשים ולא בקרובים לבעלי הדין קרבת משפחה שאינם כשרים להעיד, ולא בפסולים לעדות, כגון המלווה בריבית ). מביאים מדרשי הלכה: בעבודה ביום הכיפורים נאמר: 'שעירים' - "וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת" (ויקרא טז,ה) - מיעוט שעירים שנים – שהרי "שעירי" הוא לשון רבים, ושניים הוא המספר הקטן ביותר המייצג רבים . אם כן, למה נאמר "שְׁנֵי"? (במקבילה בסנהדרין כאן ולהלן: 'מה תלמוד לומר "שני"?') שיהו שוין – שני השעירים במראה (שיהא גוון שניהם שווה), ובקומה (שיהא גובה שניהם שווה), ובדמים (שיהיה מחיר שניהם שווה) (משנה כאן) .

בטיהור המצורע נאמר: " וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם " (ויקרא יד,י) - מיעוט כבשים שנים. אם כן, למה נאמר "שְׁנֵי"? שיהו שוין – שני הכבשים במראה, ובקומה, ובדמים (במסירה שלפנינו נשמט משפט זה בשל שוויון סופות, ומגיה השלים כמו שהוא במקבילות) .

בטיהור המצורע נאמר: " וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת " (ויקרא יד,ד) - מיעוט צפרים שתים. אם כן, למה נאמר "שְׁתֵּי"? שיהו שוות – שתי הציפורים במראה, ובקומה, ובדמים (משנה נגעים יד,ה. המשנה שם מקבילה למשנה כאן) .

בחצוצרות נאמר: " עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף " (במדבר י,ב) - מיעוט חצוצרות שתים. אם כן, למה נאמר "שְׁתֵּי"? שיהו שוות – שתי החצוצרות במראה, ובקומה, ובנוי . ספרא "אחרי מות" פרשה ב: "שעירי" - מיעוט שעירים שניים. אם כן, למה נאמר "שני"? שיהו שווים. ספרא "מצורע" פרשה ב: "כבשים" - מיעוט כבשים שניים. אם כן, למה נאמר "שני"? שיהו שווים. ספרא "מצורע" פרשה א: "ציפורים" - מיעוט ציפורים שניים. אם כן, למה נאמר "שתי"? שיהו שוות. ספרי במדבר פסקה עב: "חצוצרות" - מיעוט חצוצרות שתיים. "שתי חצוצרות" - שיהו שוות במראה ובקומה ובנוי. בבלי יומא סב,ב: תנו רבנן: "ייקח שני שעירי עיזים" - מיעוט "שעירי" שניים. מה תלמוד לומר "שני"? שיהו שניהם שווים... ותניא נמי גבי כבשי מצורע כי האי גוונא: "כבשים" - מיעוט "כבשים" שניים. מה תלמוד לומר "שני"? שיהו שניהם שווים... ותניא נמי גבי ציפורי מצורע כי האי גוונא: "ציפורים" - מיעוט "ציפורים" שתיים. מה תלמוד לומר "שתי"? - שיהו שתיהן שוות...

ומציעים קושיה כדי לפרוך את הדעה התנאית המופיעה לפני כן: התיב – השיב (הקשה) רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) קומי – לפני רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : והא כתיב: – והרי כתוב (בדיני עדים): "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי י'י" (דברים יט,יז) – העד שמעיד שקר נגד חברו והנאשם (לפי פשוטו של מקרא) / שתי כיתות העדים שיש סתירה בין שתי עדויותיהם (לפי חז"ל, ראה להלן) / שני בעלי הדין (לפי חז"ל, ראה להלן) יעמדו לפני השופטים, ועמידה לפני השופטים היא עמידה לפני ה', כי המשפט לאלוהים הוא והשופטים הם נציגיו של ה' ! מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, שבכל עניין שכתוב בו "שני" ולאחריו לשון רבים יש ללמוד שיהיו שניהם שווים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך) , 'אֲנָשִׁים' - מיעוט אנשים שנים. אם כן, למה נאמר "שְׁנֵי"? שיהו שוין – היה ללמוד מהכתוב "שני" ששני בעלי הדין חייבים להיות שווים זה לזה במעמדם (לא היה ללמוד שיהיו שווים במראה ובקומה כמו בעניינים שלעיל, שהרי אין שני בני אדם שווים במראה ובקומה) . והא כתיב: – והרי כתוב: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם" (דברים כד,יז) – השופט מצווה שלא להטות את משפטם של גר או של יתום [או של אלמנה] על ידי פסיקה בניגוד לצדק לרעתם של הגר והיתום [והאלמנה] ולטובת בעל דינם (בתרגום יונתן: גיורא ויתמא וארמלתא. גם בתרגום השבעים: גר ויתום ואלמנה. וכן בדיבור המתחיל בספרי בקצת כתבי יד: גר יתום ואלמנה. וכך נאמר בדברים כז,יט: "אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה") ! והרי מצאנו גר דן עם מי שאינו גר, יתום דן עם מי שאינו יתום, אלמנה דנה עם מי שאינה אלמנה! – הרי הכתוב "לא תטה משפט גר יתום [ואלמנה]" מדבר בגר או יתום [או אלמנה] שמעמדם נחות שבאים להידון עם מי שמעמדם גבוה משלהם ולא עם מי שמעמדם שווה לשלהם! מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהכתוב: "שְׁנֵי"? – שהרי אין ללמוד מהכתוב "שני" שיהיו שני בעלי הדין שווים במעמדם! ומתרצים את הקושיה: אלא (נראה שצריך לומר: א"ל : / א' לֵהּ: (=אמר ליה (רבי יוסה לרבי חגיי:)) מפנייא להקיש לגזירה שוה (צריך לומר כמו במקבילות ובהבאת הירושלמי כאן בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": ' מופנה להקיש ולדון ממנו גזירה שוה ') – המילה "שני" יתירה ונכתבה לשם גזירה שווה (לימוד דין בעניין אחד מעניין שני, על פי מילים דומות הכתובות בתורה בשני העניינים. - יש ארבעה סוגים שונים של "מופנה" שיסודם בייתורים. כאן ה"מופנה" התהווה לרגל מקרא שיש בו מונח שלפי משמעותו אינו מתאים למסגרתו ("מהותו של "מופנה": התפתחויות מתקופת התנאים עד סוף התקופה התלמודית", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות" י, ג-1, עמוד 47. וראה שם עמודים 50-51)) . נאמר כאן: " וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים ", ונאמר להלן – בעניין בחירת שבעים הזקנים : " וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה " (במדבר יא,כו) – שניים משבעים הזקנים נשארו בתוך המחנה ולא יצאו אל אוהל מועד . מה "שְׁנֵי" שנאמר להלן - אנשים ולא נשים ולא קטנים – שהזקנים שנבחרו לדיינים היו אנשים (גברים בלבד ולא נשים) גדולים (בלבד ולא קטנים) , אף "שְׁנֵי" שנאמר כאן - אנשים ולא נשים ולא קטנים – העדים העומדים לפני הדיינים הם אנשים גדולים בלבד (לפי לימוד זה, "שני האנשים" הם העדים ולא בעלי הדין, שהרי איש דן עם אישה ואישה דנה עם איש ואישה דנה עם אישה, ראה ספרי דברים) . הרי למדנו שאין האשה דנה – אינה כשירה לדון . מעתה, אין האשה מעידה – אינה כשירה להעיד (הפסול לדון נלמד ישירות מן הפסוק "ויישארו שני אנשים" המתייחס לדיינים, והפסול להעיד נלמד בגזירה שווה. ולכן שנינו במשנה שבועות ד,א: "שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים". - הנוסח כאן של משפט זה הוא כמו במקבילה בשבועות. הנוסח במקבילה בסנהדרין: 'הרי למדנו שאין האשה דנה ולא מעידה'. במסירה שלפנינו החליף מגיה כאן את סדר המילים 'דנה' ו'מעידה'. - 'מעתה' הוא מונח קושיה, ואינו מתפרש בניחותא. אפשר ש'מעתה' כאן בא באשגרה מלעיל ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 448, הערה 525). - נראה שהנוסח המקורי של משפט זה היה: 'הרי למדנו שאין האישה מעידה', אלא שסופרי הירושלמי טעו וכתבו 'דנה' במקום 'מעידה', ונכתב בשולי הגיליון 'אין האישה מעידה' לתיקון של הנוסח שבפנים, ואחר כך נוסף הנוסח שבשולי הגיליון על הנוסח שבפנים, וכך נוצר הנוסח המורכב שלפנינו. אפשר שהמילה 'מעתה' נוצרה מהמילה 'מעידה' שנכתבה כתיקון חליפי של הנוסח שבפנים) . ספרי דברים פסקה קצ: "שני האנשים" - אין לי אלא בזמן שהם ( בעלי הדין ) שני אנשים. איש עם אישה, ואישה עם איש, שתי נשים זו עם זו, מניין? תלמוד לומר: "אשר להם הריב" מכל מקום. יכול אף אישה תהא כשירה לעדות? נאמר כאן: "שני", ונאמר להלן: "שני" (במדבר יא,כו). מה "שני" האמור להלן - אנשים ולא נשים, אף "שני" האמור כאן - אנשים ולא נשים.

רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר בשם רב יוסף (גדול אמוראי בבל בדור השלישי) (במקבילה בשבועות ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'רבי יוסי') : נאמר כאן 'שני', ונאמר להלן "שני": "וישארו שני אנשים במחנה". מה "שני" שנאמר להלן - אנשים ולא נשים ולא קטנים, אף 'שני' שנאמר כאן - אנשים ולא נשים ולא קטנים (שני משפטים אלה הם אשגרה מלעיל, וכאן צריך לומר כמו במקבילות: המילה "שני" מיותרת כדי ללמוד ממנה גזירה שווה אחרת: נאמר כאן: " וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים " (דברים יט,יז) , ונאמר להלן – בדיני עדים : " עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים יָקוּם דָּבָר " (דברים יט,טו) – על סמך עדות של שני עדים לפחות יתברר העניין בבית דין ויוחלט עליו . מה להלן על פי שנים עדים, אף כאן על פי שנים עדים – הרי שהכתוב "ועמדו שני האנשים" מדבר בעדים (הכוונה לשתי כיתות העדים שיש סתירה בין שתי עדויותיהם) ולא בבעלי הדין. - בהבאת הירושלמי כאן בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני", המשפט הראשון הוא כמו בירושלמי כאן, והמשפט השני הוא כמו במקבילות) . אם כן, למה נאמר "שני"? (כך גם במקבילה בשבועות. ובמקבילה בסנהדרין: 'אם כן, מה תלמוד לומר "שני"?'. בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" אין מילים אלו. - נראה שמשפט זה הוא אשגרה מלעיל ואין לגרוס אותו. והמשך הדברים שלהלן אינו המשך המימרה האמוראית אלא תחילתה של ברייתא. אך ראה מה שכתבנו להלן) בבלי שבועות ל,א: "שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים". - מנא הני מילי? - דתנו רבנן: "ועמדו שני האנשים" (דברים יט,יז) - בעדים הכתוב מדבר... נאמר כאן: "שני", ונאמר להלן: "שני" ( "על פי שני עדים" (דברים יט,טו) ). מה להלן בעדים, אף כאן בעדים. כיוון שדנו בכתוב "ועמדו שני האנשים", מביאים מקורות תנאיים ואמוראיים שלמדים מהכתוב הזה כמה דינים. ומביאים ברייתא: (צריך להוסיף כמו בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": ' ומה תלמוד לומר "ועמדו שני"? ' – הכתוב מדבר בבעלי הדין העומדים לפני הדיינים. - המילים 'מה תלמוד לומר "שני"?' ישנן במקבילה בסנהדרין בסיומה של המימרה הקודמת, ונראה שבמקורן היה מקומן כאן, אלא שנוסף לפניהן בטעות 'אם כן' כמו בכמה מופעים לעיל, ובשל כך נתחברו מילים אלו למימרה הקודמת. במסירה שלפנינו הגיה מגיה לעיל 'ועמדו שני האנשים' במקום 'שני') שלא יהא אחד – מבעלי הדין, עומד – בזמן הדיון בעניין שבין בעלי הדין, ואחד – בעל הדין השני, יושב – אלא שניהם עומדים , ושלא יהא אחד שותק ואחד מדבר – אלא שניהם מדברים (במסירה שלפנינו באו ארבע מילים אלו בהוספת מגיה, ואינן במקבילות) , ושלא יהא אחד מדבר כל צורכו ואחד את (אתה) – הדיין, אומר לו: (במקבילות: 'ולאחד אומר לו:') " קצר בדבריך !" – אלא שניהם מדברים כל צורכם, שעל הדיינים לנהוג בשני בעלי הדין במידה שווה . שלא יהא הדיין מסביר פנים (מגלה יחס של רצון ואדיבות) כנגד אחד ומעיז פנים (נוהג בחוצפה) כנגד האחד, ושלא יהא מעמיד לזה ומושיב לזה. משום רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) אמרו: (במקבילות: 'רבי ישמעאל אומר:') אומרים לו – הדיינים לבעל דין עשיר שלבוש בגדים יקרים וחשובים שבא להידון עם עני שלבוש בגדים זולים ופשוטים : " לְבוֹש – אתה, כשם שהוא – העני לובש – בגדים זולים, או הלבישו – את העני, כשם שאתה לָבוּש " – בגדים יקרים, ששני בעלי הדין צריכים להיות לבושים בבגדים שווים, כדי שהדיינים יימנעו מעיוות הדין לטובת העני בשל לבושו הזול או לטובת העשיר בשל לבושו היקר (במסירה שלפנינו באה מימרה זו בהשלמת מגיה כמו שהוא במקבילות) .

אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) : שמעתי, שאם רצה הדיין להושיב את שניהן – להורות לשני בעלי הדין שיישבו, - מושיב – רשאי הדיין להושיבם, ואינם מצווים לעמוד . ואי זה האסור? – איזה דבר אסור לדיין לעשות? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צורכו וכול' – ואחד אומר לו: קצר בדבריך (כאמור לעיל) (במקבילות מובאים דברי רבי יהודה לפני דברי רבי ישמעאל) .

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) : צריכין העדים להיות עומדין כשהן מעידין עדותן (במקבילות נוסף: 'שנאמר: / מה טעמא? "ועמדו שני האנשים"' – שחלק זה של הכתוב מדבר בעדים) . רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : אף הנידונין – בעלי הדין, צריכין להיות עומדין בשעה שהן מקבלין עדותן – בשעה שהעדים מעידים בעניינם של בעלי הדין (במקבילות נוסף: 'שנאמר: / מה טעמא? "[ועמדו] אשר להם הריב לפני י'י"' – שחלק זה של הכתוב מדבר בבעלי הדין) . עד כאן המקבילות בירושלמי סנהדרין ושבועות. נראה שמקומה המקורי של הסוגיה הזו בירושלמי הוא בשבועות ומשם הועברה הסוגיה לסנהדרין וליומא. במקבילות מיד בהמשך דן הירושלמי בהמשך המשנה בשבועות ד,א, ומכאן שבסוגיה הזו ביאר הירושלמי את תחילת המשנה שם "שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים". הסוגיה הזו והסוגיות הבאות הועברו לסנהדרין בגלל שהן עוסקות בעדים וגם המשנה בסנהדרין עוסקת בעדים. הסוגיה הזו הועברה גם ליומא בגלל שבתחילתה נזכרו שני שעירי יום הכיפורים. תוספתא סנהדרין ו,ב: אין דנים אלא מעומד ( בעלי הדין עומדים ), ואין מעידים אלא מעומד ( העדים עומדים )... ולא יהא מאריך פניו כנגד אחד ולא מעיז כנגד אחד, ולא יהא מעמיד אחד ומושיב אחד, שנאמר: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט,טו). - אמר רבי יהודה: שמעתי / מקובלני, שאם רצו להושיב שניהם כאחד - מושיבים, ואין בכך כלום. ואיזהו אסור? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. - משם רבי ישמעאל אמרו: אומרים לו: "לבוש כדרך שהוא לבוש או הלבישהו כדרך שאתה לבוש". ספרא "קדושים" פרשה ב: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט,טו) - שלא יהיה אחד מדבר כל צורכו, ואחד אתה אומר לו: "קצר בדבריך", שלא יהיה אחד עומד ואחד יושב. - אמר רבי יהודה: שמעתי, שאם רצו להושיב את שניהם - מושיבים. ואיזהו אסור? שלא יהיה אחד עומד ואחד יושב. ספרי דברים פסקה קצ: "ועמדו" (דברים יט,יז) - מצווה בנידונים / בעדים שיעמדו. בבלי שבועות ל,א: תנו רבנן: "ועמדו שני האנשים" (דברים יט,יז) - מצווה לבעלי דינים שיעמדו. - אמר רבי יהודה: שמעתי, שאם רצו ( הדיינים ) להושיב את שניהם - מושיבים. איזהו אסור? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צורכו ואחד אומר לו: "קצר דבריך". תנו רבנן: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט,טו) - שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צורכו ואחד אומר לו: "קצר דבריך". ו שם לא,א: תנו רבנן: מניין לשניים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטים ואחד לבוש איצטלית ( כסות, מעיל ) בת ( ששווה ) מאה מנה, שאומרים לו ( לעשיר ): "לבוש כמותו או הלבישהו כמותך"? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג,ז). דברים רבה ה,ו: אמר רבי יהודה בר אלעאי: שמעתי שאם רצה הדיין להושיב את האנטידיקין ( היריבים בתביעה משפטית ) - מושיב. ואיזהו אסור? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. - אמר רבי ישמעאל: היה דיין, והיו שני בני אדם באים אצלו לדין, אחד עני ואחד עשיר, יהא אומר לעשיר: "לבוש כשם שהוא לבוש או הלבישו כשם שאתה לבוש". • • •

שני השעירים מצוותם שיהיו שווים במשנה שנינו: "שני שעירי יום הכיפורים מצוותן שיהו שווין במראה ובקומה ובדמים". שווין בדמים ואין שווין בשבח הדמים – אם נקנו שני שעירי יום הכיפורים במחיר שווה, אבל אין דמי שניהם שווים, שאחד דמיו מרובים ונקנה בפחות מדמיו והשני דמיו מועטים ונקנה ביותר מדמיו, - אין השעירין כמצוותן – מפני שמצוותם שיהיו דמי שניהם שווים . שוין בשבח הדמין ואין שווין בדמין – אם דמי שני שעירי יום הכיפורים שווים, אבל לא נקנו במחיר שווה, - השעירים כמצותן. ומציעים שאלה: משובח בגופו, משובח במראיו - מי קודם? – אם יש שתי אפשרויות להביא בהמה לקורבן: אפשרות אחת להביא בהמה שמעולה בגודל גופה אך אינה מעולה ביפי מראיה, ואפשרות שנייה להביא בהמה שמעולה ביפי מראיה אך אינה מעולה בגודל גופה, מי מהן יש להביא? ופושטים את השאלה: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) סבר מימר: – סובר לומר: נישמעינה מן הדא: – נשמע אותה (נלמד את התשובה לשאלה) מזאת (מהברייתא שלהלן): אביב קצור, יבש לקצור - אביב קצור קודם – מנחת העומר שקרבה למחרת יום טוב הראשון של חג הפסח, והיא באה מן השעורים, ומצווה להביא מן התבואה המחוברת לקרקע שנקצרת לשם העומר, ואם אין מוצאים תבואה שאינה קצורה - מביאים מן הקצור שלא לשם העומר, ומצווה להביא מן התבואה שגרעיניה לחים (-"אביב"), ואם אין מוצאים תבואה לחה - מביאים מן היבש (משנה מנחות י,ט; תוספתא מנחות י,לג), אבל במקרה שיש שתי אפשרויות להביא את מנחת העומר: אפשרות אחת להביא מתבואה שגרעיניה לחים אך היא כבר קצורה, שנקצרה שלא לשם העומר, ואפשרות שנייה להביא מתבואה שגרעיניה יבשים אך היא עדיין מחוברת לקרקע, שאפשר לקוצרה לשם העומר - יש להביא מתבואה שגרעיניה לחים אף שהיא כבר קצורה . ומציעים את התשובה לשאלה: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק): משובח בגופו, משובח במראיו (במסירה שלפנינו נשמטו שתי מילים אלו בשל שוויון תחילות, ומגיה השלים) - משובח בגופו קודם – יש להביא בהמה לקורבן שמעולה בגודל גופה אף שאינה מעולה ביפי מראיה. כך יש להסיק מהדין בעניין מנחת העומר, שכן בהמה שמשובחת בגופה דומה לתבואה שגרעיניה לחים, שהיא משובחת בדבר שהוא בגופה, ובהמה שמשובחת במראיה דומה לתבואה שהיא עדיין מחוברת לקרקע, שאפשר לקוצרה לשם העומר, שהיא משובחת בדבר חיצוני ולא בדבר שהוא בגופה . • • •

אם משהגריל מת אחד מהם - יביא שניים ויגריל עליהם כתחילה במשנה שנינו: "מת אחד מהן, אם עד שלא הגריל מת - יקח זוג לשיני, ואם משהגריל מת - יביא שנים ויגריל עליהן כתחילה, ויאמר, אם של שם מת: זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו; ואם של עזאזל מת: זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו". מציעים פירוש למשנה: כיני מתניתא: – כך היא המשנה: יביא שנים ויגריל עליהם כתחילה, ויאמר – אם השעיר של השם מת : ״ זה שעלה עליו הגורל לשם – בהגרלה השנייה, יתקיים תחתיו ״ – במקום השעיר של השם שמת. ואם השעיר של העזאזל מת יאמר: ״זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו״. - לפי פירוש זה, המילים במשנה ״אם של שם מת" וכן המילים ״ואם של עזאזל מת״ אינן מאמירתו של הכוהן הגדול שהוא מסתפק מי השעיר שמת, שהרי ידוע מי השעיר שמת כיוון שמשהגריל מת, אלא מילים אלו מתארות באיזה מקרה הכוהן הגדול אומר את הלשון: "זה שעלה עליו הגורל לשם..." ובאיזה מקרה הוא אומר את הלשון: "זה שעלה עליו הגורל לעזאזל..." . ומציעים שאלה: אי זה מהן קרב תחילה? – אם משהגריל מת השעיר של העזאזל, והביא שנים והגריל עליהם כתחילה, ויש עתה שני שעירים שעלה עליהם הגורל לשם, זה שבזוג הראשון וזה שבזוג השני - איזה מהם קרב לחטאת לשם? ומביאים מחלוקת אמוראים בשאלה זו. רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: שיני שבזוג (הסופר במסירה שלפנינו הוסיף י': 'שביזוג') שיני – במקרה זה קרב השעיר של השם שבזוג השני, כיוון שהשעיר של השם שבזוג הראשון נדחה מלהיקרב כשמת השעיר לעזאזל שהוגרל עימו, ואינו חוזר ונעשה ראוי להיקרב כשמוגרל השעיר לעזאזל שבזוג השני . רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: שיני שבין זוג (צריך לומר כאן ולהלן: ' שב זוג' (שבזוג > שביזוג > שבי זוג > שבין זוג)) ראשון – במקרה זה קרב השעיר של השם שבזוג הראשון, כיוון שהשעיר של השם שבזוג הראשון, אף שנדחה מלהיקרב כשמת השעיר לעזאזל שהוגרל עימו, חוזר ונעשה ראוי להיקרב כשמוגרל השעיר לעזאזל שבזוג השני . ומציעים את טעמו של אחד מבעלי המחלוקת. אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : טעמא דרבי יוחנן: – הטעם (המקור בכתוב) של רבי יוחנן: נאמר בשעיר לשם: " וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה', וְעָשָׂהוּ חַטָּאת" (ויקרא טז,ט) – הכוהן הגדול יקריב את השעיר של השם לשם קורבן חטאת; ויש ללמוד מהמילה היתירה "ועשהו" (שכיוון שכבר אמר "והקריב", לא היה צריך לומר "ועשהו"): - כראשון (נראה שצריך לומר: ' ב ראשון') – הכתוב מדבר בשעיר של השם שבזוג הראשון שהוגרל בתחילה, שבכל מקרה הכוהן הגדול יקריב אותו, ואף אם מת השעיר לעזאזל שהוגרל עימו והובא זוג שני והגריל עליהם כתחילה . אמר רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : טעמא דרבי יוחנן: – הטעם (המקור בכתוב) של רבי יוחנן: נאמר בשעיר לשם: "וְעָשָׂהוּ חַטָּאת" (ויקרא טז,ט) – יש ללמוד מהמילה היתירה "ועשהו": - קבעו בתלייה (צריך לומר: ' ל תלייה' ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 168), כמו במימרה דומה בירושלמי שבועות א,ד) שלא יידחה – הכוהן הגדול קובע את השעיר של השם להיות מוטל בספק עד שיישחט, וכיוון שהשעיר של השם שבזוג הראשון שהוגרל בתחילה לא נקבע לחטאת בוודאות, אינו נדחה מלהיקרב כשמת השעיר לעזאזל שהוגרל עימו, ולכן הוא קרב לאחר שמוגרל השעיר לעזאזל שבזוג השני . ומציעים קשר בין דברי אמוראים: ואתיא כהיא דאמר – ובאה (הולכת) [המימרה שאומר רבי לא] כמו [המימרה] ההיא שאומר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם רבי זעורה: נאמר בשעיר לשם: "וְעָשָׂהוּ חַטָּאת" (ויקרא טז,ט) – יש ללמוד מהמילה היתירה "ועשהו": - קבעו בתלייה (צריך לומר: ' ל תלייה') שיזדווג לו חבירו (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'שלא' ומחק וכתב 'שיזדווג לו חבירו'. ונראה שצריך לומר כמו במימרה הזהה בירושלמי שבועות א,ד: ' שלא ישתנה ') – הכוהן הגדול קובע את השעיר של השם להיות מוטל בספק עד שיישחט, וכיוון שהשעיר של השם שבזוג הראשון שהוגרל בתחילה לא נקבע לחטאת בוודאות, אינו משתנה מלהיקרב כשמת השעיר לעזאזל שהוגרל עימו (לעיתים רחוקות 'אתיא' מקשר בין מסורות שהן כמעט זהות (למשל כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 103 והערה 545)) . ומציעים בעיה לפי אחד מבעלי המחלוקת: על דעתיה דרבי יוחנן – על דעתו של רבי יוחנן (שאם מת השעיר של העזאזל - קרב השעיר של השם שבזוג הראשון) , מת שיני שבין זוג שיני (צריך לומר: ' ראשון ') - שיני שבין זוג ראשון (צריך לומר: ' שני ') מהו שיידחה? – אם מת גם השעיר של השם של הזוג הראשון - האם נדחה עכשיו את השעיר של השם של הזוג השני (שהרי כבר נדחה מתחילה), ויביא זוג שלישי ויגריל עליהם כתחילה, או שמא השעיר של השם של הזוג השני (כיוון שמעולם לא היה ראוי ונדחה) יבוא עכשיו תחת השעיר של השם של הזוג הראשון שמת גם הוא? ומציעים מסורת שמכריעה בבעיה שנתעוררה: אתא – בא רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) ואמר בשם רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן: מת שיני שבין זוג שיני (צריך לומר: ' ראשון ') - שיני שבין זוג ראשון (צריך לומר: ' שני ') כבר נדחה – רבי בא מוסר בשמו של רבי יוחנן, שהשעיר השני של השם כבר נדחה, מכיוון שמבכרים עליו את השעיר של השם של הזוג הראשון, ולכן יש להביא זוג שלישי ולהגריל עליו מחדש . ומציעים את דעתו של בעל המחלוקת השני: כל שכן מחלפיה (צריך לומר: ' מחלפה ' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 731)) שיטתיה דרב: – כל שכן [ש]מוחלפת שיטתו של רב: מת שני ש בזוג ראשון (צריך לומר: ' שני ') - שני שבזוג שני (צריך לומר: ' ראשון ') כבר נדחה (במסירה שלפנינו נשמט משפט זה בשל שוויון סופות, ומגיה השלים) – לשיטתו של רב, שאם מת השעיר של העזאזל, מקריבים את השעיר של השם השני של הזוג השני, כל שכן שאם מת גם השעיר השני הזה, שיביאו עכשיו זוג שלישי ויגרילו מחדש (ואין מקריבים את השעיר של השם של הזוג הראשון). וטעם הקול וחומר כאן, שאם לשיטת רבי יוחנן שהשעיר של השם של הזוג השני לא היה ראוי מעולם ואף על פי כן הוא נדחה, כל שכן לשיטתו של רב שהשעיר של השם של הזוג הראשון כבר היה ראוי ונדחה עם מיתתו של בן זוגו, שאינו חוזר ונעשה ראוי. - ואולם הלשון "מחלפה שיטתיה דרב" קשה, אדרבה הרי רב הולך כאן לשיטתו, והיה להם לומר: 'כל שכן מחלפה ל שיטתיה דרב', כלומר, מחלפה מילתא. ושמא יש כאן אשגרה מן הביטוי "כל שכן מחלפה שיטתיה דר'" הנמצא כמה פעמים בירושלמי . ההגהות בקטע הזה הן כמו שהגיה ב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן. פירוש הקטע הזה הוא כמו שנכתב בהערות ל"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, כרך ב, עמוד 1716. וכן הגיהו ופירשו ב"ספר ניר", ב"נועם ירושלמי" וב"שערי תורת ארץ ישראל". בבלי יומא סד,א: "ויאמר אם של שם מת: זה שעלה עליו" וכו'. ( אם מת השעיר של העזאזל והביא זוג אחר והגריל עליהם כתחילה, איזה שעיר של השם קרב ואיזה ירעה עד שיסתאב? ) אמר רב: שני ( השעיר של השם ) שבזוג ראשון - יקרב, שני שבזוג שני - ירעה עד שיסתאב. ורבי יוחנן אמר: שני שבזוג ראשון - ירעה, שני שבזוג שני - יקרב. במאי קא מיפלגי? - רב סבר: בעלי חיים ( שהוקדשו ולא היו ראויים להיקרב זמן מסוים ) אינם נדחים ( אינם נפסלים לעולם מלהיקרב, אם חזרו ונעשו ראויים להיקרב. ולכן השעיר של השם שבזוג הראשון, אף שלא היה ראוי להיקרב כשמת בן זוגו, חזר ונעשה ראוי להיקרב כשהוגרל שעיר אחר במקום השעיר שמת ), ורבי יוחנן סבר: בעלי חיים נדחים ( נפסלים לעולם מלהיקרב. ולכן השעיר של השם שבזוג הראשון, כיוון שלא היה ראוי להיקרב כשמת בן זוגו, נפסל לעולם מלהיקרב ). שיטותם של רב ושל רבי יוחנן מוחלפות בשני התלמודים. • • •

הגריל שלושה זוגות - איזה מהם משתלח? מחלוקת האמוראים בסוגיה זו נזכרת בירושלמי לעיל ה,ד. הגריל – הכוהן הגדול, שלשה (צריך להוסיף כמו לעיל: ' זוגות ') – של שעירים , ליתן (צריך לומר: ' ונתן ' ("קורבן העדה")) מאחד על הבדין – היזה בקודש הקודשים מדם שעיר אחד לשם , מאחד על הפרכות – היזה על הפרוכת מדם שעיר שני לשם , מאחד על מזבח הזהב – נתן על קרנות מזבח הקטורת והיזה על המזבח עצמו מדם שעיר שלישי לשם , אי זה מהן ( ה ) משתלח? – איזה שעיר משלושה השעירים לעזאזל משתלח לעזאזל? רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר: נאמר בשעיר המשתלח: " וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו , לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה " (ויקרא טז,י) - את שהוא מכפר בו - חבירו משתלח, את שאינו מכפר בו - אין חבירו משתלח – יש לדרוש את המילים "לכפר עליו" שהכוונה לכפרה בדמו של השעיר לשם, ששילוח השעיר לעזאזל תלוי בכפרת הדם של השעיר לשם (כרבי יהודה בבבלי יומא מ,ב), ולכן השעיר לשם שבדמו נעשית הכפרה קובע שחברו השעיר לעזאזל שהוגרל עימו הוא המשתלח לעזאזל . רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: נאמר בשעיר המשתלח: "לְכַפֵּר עָלָיו" (ויקרא טז,י) - את שהוא גומר בו את כל הכפרה - חבירו משתלח, את שאינו גומר בו את כל הכפרה - אין חבירו משתלח – יש לדרוש את המילים "לכפר עליו" שהכוונה לכפרה בדמו של השעיר לשם, ולכן השעיר לשם שבדמו נגמרת כל הכפרה קובע שחברו השעיר לעזאזל שהוגרל עימו הוא המשתלח לעזאזל . ומפרטים את הדין לפי שני בני המחלוקת החל במקרה שהגריל שלושה זוגות של שעירים וכיפר בדמם של שלושה השעירים לשם: על דעתיה דרבי זעורה – על דעתו של רבי זעורה , שלשתן משתלחין – מכיוון שהכוהן הגדול כיפר בדמם של שלושה השעירים לשם, לכן שלושה השעירים לעזאזל שהוגרלו עימהם משתלחים לעזאזל ; על דעתיה דרבי הילא – על דעתו של רבי הילא , אינו משתלח אלא אחרון בלבד – מכיוון שהכוהן הגדול גמר את כל הכפרה בדמו של השעיר השלישי לשם, לכן רק השעיר השלישי לעזאזל שהוגרל עימו משתלח לעזאזל . • • •

השני ימות לדעת רבי יהודה במשנה שנינו: "שאין חטאת ציבור מתה. רבי יהודה אומר: תמות". מציעים תמיהה מסברה על דבריו של חכם מסוים: וקשיא על דרבי יהודה: – וקשה [הדבר] על [דעתו] של רבי יהודה (שלדעתו, אם מת אחד משני השעירים משהגריל עליהם והביא שני שעירים אחרים והגריל עליהם - השעיר השני שבזוג החדש שאינו קרב ואינו משתלח (כדעת רבי יוחנן לעיל) דינו שימות): ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה?! (בתמיהה) – וכי אדם מגריל על שעירים כשהוא יודע מתחילה בשעה שהוא מגריל שאחד השעירים הולך למיתה?! ומתרצים את התמיהה: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : ולא אשכחנן כן על דרבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) ?! (בתמיהה) – ו(כי) לא מצאנו כך על [דעתו] של רבי אליעזר?! דרבי אליעזר אמר: – שרבי אליעזר אומר: ימותו (משנה תמורה ג,ג) – תמורת אשם (שהמיר בהמת חולין בבהמת קורבן אשם ונעשתה תמורה, בין שהתמורה זכר ובין שהיא נקבה), ולד תמורה (שהמיר נקבה באשם וילדה), וּולדם (ולדו של הוולד) וּולד ולדם עד סוף העולם - ימותו (שסוגרים אותם ברפת ומונעים מהם מזון והם מתים ברעב), שלדעת רבי אליעזר דין תמורת אשם וולד תמורת אשם כדין תמורת חטאת וולד תמורת חטאת שדינם הוא מיתה. - הרי שלפי רבי אליעזר, אדם ממיר בהמת חולין בבהמת קורבן אשם כשהוא יודע מתחילה בשעה שהוא ממיר שתמורת האשם הולכת למיתה. ורבי יהודה הולך בדבר זה בשיטתו של רבי אליעזר . אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : הן דאת מקשי לה על דרבי יהודה, קשיתה על דמתניתא! – היכן שאתה (כלומר, עד שאתה) מקשה אותה (את הקושיה שלעיל) על [שיטתו] של רבי יהודה, הַקשה אותה על המשנה (שלהלן)! דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה תמורה ד,א): וולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה - ימותו – שהם שלוש מחמש חטאות שאינן ראויות ליקרב על המזבח, ודינן הוא מיתה לדעת הכול . - ויש לתמוה על דברי המשנה: ויש אדם מימר למיתה משעה הראשונה?! (בתמיהה) – וכי אדם ממיר בהמת חולין בבהמת קורבן חטאת כשהוא יודע מתחילה בשעה שהוא ממיר שתמורת החטאת הולכת למיתה?! - אלא כמו שאין להקשות קושיה זו על המשנה שם שהיא כדעת הכול, כך אין להקשות קושיה כעין זו על רבי יהודה, ונמצא שאין צורך לומר שרבי יהודה הולך בדבר זה בשיטתו של רבי אליעזר כמו שאמר רבי אבון. לפי הבבלי יומא סה,א, לשיטת רב, לדעת חכמים (התנא הראשון במשנה) השני שבזוג הראשון יקרב והשני שבזוג השני ירעה, ואילו לדעת רבי יהודה השני שבזוג הראשון ימות והשני שבזוג השני יקרב, אבל לשיטת רבי יוחנן, לדעת חכמים השני שבזוג הראשון ירעה והשני שבזוג השני יקרב, ולדעת רבי יהודה השני שבזוג הראשון ימות והשני שבזוג השני יקרב. נמצא שלפי הבבלי, אין לתמוה על דעת רבי יהודה כמו שתמה הירושלמי, שהרי לדעתו השני שבזוג השני אינו הולך למיתה לשיטת הכול. אבל לפי הירושלמי, שמחליף את שיטות רב ורבי יוחנן, לשיטת רבי יוחנן (רב בבבלי), לדעת רבי יהודה השני שבזוג הראשון יקרב והשני שבזוג השני ימות, ולכן הירושלמי תמה על דעת רבי יהודה: 'ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה?!'. • • •