אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ה:ז

משנה כל מעשה יום הכיפורים האמור – כל העבודות של יום הכיפורים האמורות בתורה, על סדר – צריך שיהיה על פי הסדר שבתורה . הקדים מעשה לחבירו – אם שינה את הסדר, - לא עשה כלום – והוא צריך לחזור ולעשות על פי הסדר . הקדים דם השעיר לדם הפר – אם שינה את הסדר והיזה תחילה מדם השעיר ואחר כך מדם הפר, - יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר. אם עד שלא גמר – קודם שגמר, את המתנות שבפנים – מתן הדמים שבקודש הקודשים, נשפך הדם – של הפר או של השעיר, ואינו יכול לגמור את המתנות, - יביא דם אחר ויחזור ויזה כתחילה מבפנים – ישחט בהמה אחרת ויביא את דמה ויחזור ויזה את כל המתנות מההתחלה . וכן בהיכל – אם נשפך הדם קודם שגמר להזות על הפרוכת שבהיכל - ישחט בהמה אחרת ויביא את דמה ויחזור ויזה על הפרוכת מההתחלה, ואין צורך לחזור ולהזות בקודש הקודשים , וכן במזבח הזהב – אם נשפך הדם קודם שגמר להזות על מזבח הזהב - ישחט בהמה אחרת ויביא את דמה ויחזור ויזה על המזבח מההתחלה , שכולן כפרה וכפרה בפני עצמן – כל שלוש ההזאות הן כפרה, אבל ההזאה שבפנים היא כפרה בפני עצמה וההזאה שבהיכל היא כפרה בפני עצמה וההזאה שבמזבח היא כפרה בפני עצמה. לפיכך, אם נשפך הדם לאחר שנגמרה כפרה אחת, בפנים או בהיכל - אין צורך לחזור ולעשותה, אבל אם נשפך הדם קודם שנגמרה הכפרה - צריך לחזור ולעשותה מההתחלה . רבי לעזר (רבי אלעזר בן שמוע, תנא בדור הרביעי) ורבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומרים: ממקום שפסק משם הוא מתחיל – אפילו נשפך הדם קודם שגמר את המתנות בפנים או בהיכל או במזבח הזהב - אינו צריך לחזור ולהזות מה שכבר היזה, לפי שכל הזאה והזאה היא מצווה בפני עצמה, אלא מביא דם אחר וממשיך את המתנות מהמקום שהפסיק . • • •

תלמוד הקדים מעשה לחברו במשנה שנינו: "כל מעשה יום הכיפורים האמור על סדר. הקדים מעשה לחבירו - לא עשה כלום". מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) : במה דברים אמורים – שאם הקדים מעשה לחברו - לא עשה כלום ? בעבודות הנעשות בפנים – בקודש הקודשים ובהיכל ובמזבח הזהב, בבגדי לבן. אבל בעבודות הנעשות בחוץ – בעזרה, בבגדי זהב, אם הקדים מעשה לחבירו – אם שינה את הסדר, - מה שעשה עשוי – ואינו צריך לחזור ולעשות על פי הסדר . וחכמים אומרים: אף הנעשות בחוץ בבגדי זהב – בכל עבודות היום, אפילו בבגדי זהב בחוץ , אם הקדים מעשה לחבירו – אם שינה את הסדר, - לא עשה כלום – והוא צריך לחזור ולעשות על פי הסדר (סתם משנתנו, שכל מעשי יום הכיפורים, בין בבגדי זהב בין בבגדי לבן, סדרם מעכב, כחכמים) . רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : שניהן מקרא אחד (פסוק אחד מסוים) הן דורשין: – רבי יהודה והחכמים, שנחלקו בעבודות הנעשות בחוץ בבגדי זהב, לומדים את דבריהם מאותו הכתוב: "מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו " (שמות ל,י) - כתוב זה נאמר במזבח הקטורת, והוא מדבר בכפרה של מזבח הקטורת בלבד, ולכן נראה שכתוב זה החליף בטעות בשל הדמיון כתוב אחר שנאמר בעבודה ביום הכיפורים, וזה הכתוב שיש לגרוס כאן: "וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה" (ויקרא טז,לד) – כל העבודות הנאמרות בפרשה יהיו דין קבוע לעולם שיתקיים פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, כדי לכפר על עם ישראל (כתוב זה מובא במקבילה לדברי רבי יוחנן הללו בבבלי) . רבנ י ן אמרי ן : – החכמים אומרים: עבודות שהוא נכנס אחת בשנה – הכתוב מדבר בכל העבודות שהכוהן הגדול עושה ביום שהוא נכנס לקודש הקודשים ולהיכל פעם אחת בשנה, ומכאן שסדרן של כל העבודות מעכב . רבי יהודה אומר: מקום שהוא נכנס בו אחת בשנה – הכתוב מדבר בכל העבודות שהכוהן הגדול עושה כשהוא נכנס לקודש הקודשים ולהיכל פעם אחת בשנה, ומכאן שרק סדרן של העבודות הנעשות בקודש הקודשים ובהיכל בבגדי לבן מעכב . תוספתא יומא ג,ג-ד: כל מעשה יום הכיפורים האמור על סדר. הקדים מעשה לחבירו - לא עשה כלום. - אמר רבי יהודה: במי דברים אמורים? בדברים הנעשים בפנים בבגדי לבן. אבל בדברים הנעשים בחוץ בבגדי זהב, אף על פי שהקדים מעשה לחבירו, מה שעשה עשוי. בבלי יומא ס,א-ב: תנו רבנן: כל מעשה יום הכיפורים האמור - על הסדר. אם הקדים מעשה לחבירו - לא עשה כלום. אמר רבי יהודה: אימתי? בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים; אבל בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ, אם הקדים מעשה לחבירו - מה שעשה עשוי. אמר רבי נחמיה: אימתי? בדברים הנעשים בבגדי לבן, בין בפנים בין בחוץ; אבל בדברים הנעשים בבגדי זהב בחוץ, אם הקדים מעשה לחבירו - מה שעשה עשוי. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: "והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטואתם אחת בשנה" (ויקרא טז,לד) - רבי יהודה סבר: מקום שמתכפרים בו פעם אחת בשנה ( מכאן שהסדר מעכב רק בעבודות הנעשות בפנים ). ורבי נחמיה סבר: דברים שמתכפרים בהם פעם אחת בשנה ( מכאן שהסדר מעכב בכל העבודות הנעשות בבגדי לבן ). רבי יהודה ורבי נחמיה חולקים על משנתנו, וסתם משנתנו סוברת שכל מעשי יום הכיפורים סדרם מעכב, אפילו בבגדי זהב בחוץ. יש הבדל בין מה שנמסר בבבלי בשם רבי יהודה ובין מה שנמסר בירושלמי ובתוספתא בשמו. בבבלי ובתוספתא אין דברי חכמים. בירושלמי ובתוספתא אין דברי רבי נחמיה. לפי מה שנמסר בירושלמי ובתוספתא בשם רבי יהודה, אין ברור מה דעתו בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ. אפשר שבירושלמי ובתוספתא נשמט מחמת הדומות מ'אבל בדברים הנעשים בבגדי' שבדברי רבי יהודה עד 'אבל בדברים הנעשים בבגדי' שבדברי רבי נחמיה, ויש להשלים בירושלמי ובתוספתא כמו בבבלי. אם כן, יש לתקן בירושלמי בדברי רבי אבהו בשם רבי יוחנן ולגרוס 'רבי נחמיה אומר' במקום 'רבנן אמרי', ומעתה יש לפרש את לשון הירושלמי "עבודות שהוא נכנס אחת בשנה" כמו לשון הבבלי "דברים שמתכפרים בהם פעם אחת בשנה", ונמצא שדברי רבי יוחנן בשני התלמודים שווים. נראה שלפני סופרי הירושלמי היה כתוב בדברי רבי אבהו בשם רבי יוחנן: "רב' נ' אומר..." (רבי נחמיה אומר), וכיוון שנשמטו דברי רבי נחמיה, תיקנו "רבנן אמרי" (שיבוש דומה אך בכיוון הפוך יש בירושלמי סנהדרין א,ו). • • •

הקדים דם השעיר לדם הפר במשנה שנינו: "הקדים דם השעיר לדם הפר - יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר". מצמצמים את תחולת הקביעה: רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) אמר בשם רבי פס (רבי אפס, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : במתנות הבדים (צריך לומר: ' במתנות הפרכות ') – דברי המשנה אמורים רק במתן הדם על הפרוכת בהיכל, שהקדים הכוהן הגדול את מתן דם השעיר על הפרוכת למתן דם הפר על הפרוכת , אבל במתנות הפרכות (צריך לומר: ' במתנות הבדים ') – במתן הדם על הכפורת בין בדי הארון בקודש הקודשים, שהקדים הכוהן הגדול את מתן דם השעיר על הכפורת למתן דם הפר על הכפורת, - שעיר (צריך לומר: ' פר ') מעכב את הפר (צריך לומר: ' השעיר ') – במקרה זה אינו יכול לתקן את הקדמת דם השעיר לדם הפר, כיוון שכבר שחט את השעיר קודם מתן דם הפר על הכפורת, לכן, לאחר שייתן מדם הפר על הכפורת, יחזור וישחוט שעיר אחר וייתן מדמו על הכפורת (ההגהות הן כמו ב"גליון אפרים" וב"שערי תורת ארץ ישראל". הגרסה שלפנינו היא העתקה של מימרה שאמר רבי שמואל בר אבדימי בירושלמי לעיל ד,א) . בבלי יומא סא,א: אמר עולא: שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר - לא עשה כלום. תנן: הקדים דם השעיר לדם הפר - יחזור ויזה מדם השעיר אחר דם הפר. ואם איתא ( לדברי עולא ), יחזור וישחוט מיבעי ליה! תרגמא עולא: במתנות שבהיכל ( במשה מדובר שהקדים במתנות שבהיכל, אבל המתנות שבקודש הקודשים כבר נעשו כדינן ולא הקדים את שחיטת השעיר ). וכן אמר רבי אפס: במתנות שבהיכל. דברי רבי פס (רבי אפס) שווים בשני התלמודים (לאחר ההגהה בירושלמי). סדר עבודות הפר והשעיר: שחיטת הפר, מתן דם הפר על הכפורת, שחיטת השעיר לשם, מתן דם השעיר על הכפורת, מתן דם הפר על הפרוכת, מתן דם השעיר על הפרוכת. אמר רבי לעזר (רבי אלעזר, אמורא בדור השני) : (נראה שצריך להוסיף: ' שחט את הפר ') ונתן מדם הפר על בין הבדים ועל ( בין ) הפרכות, ואחר כך שחט את השעיר – שהקדים הכוהן הגדול את מתן דם הפר על הפרוכת לשחיטת השעיר, - הנעשה בתחילה כשר (צריך לומר: ' יעשה כתחילה וכשר ' ("גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן)) – יעשה מההתחלה, שייתן מדם השעיר על הכפורת ויחזור וייתן מדם הפר על הפרוכת . [צריך להשלים: שחט את השעיר, ואחר כך נתן מדם הפר על בין הבדים – שהקדים הכוהן הגדול את שחיטת השעיר למתן דם הפר על הכפורת, - לא עשה ולא כלום – אלא יחזור וישחוט שעיר אחר] (ההשלמה על פי "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן. השלמה זו מסייעת להבין את השגת רבי יוסה להלן). רבי יוסה בא לחלוק על דברי רבי לעזר: 'שחט את השעיר, ואחר כך נתן מדם הפר על בין הבדים - לא עשה ולא כלום'. אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : אִילּוּ נשפך מדם הפר ומדם השעיר המונח בכוס (צריך לומר: ' ודם השעיר מונח בכוס ' ("גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן)) , שמא אינו מביא פר אחר וכשר?! (בתמיהה) – הרי במקרה זה קדמה שחיטת השעיר לשחיטת הפר השני ולמתן דמו של הפר השני על הכפורת. הווי אומר, לא השחיטה קובעת אלא מתן הדמים. מעתה, מה בין שחט עד שלא נתן, מה בין שחט משנתן? – מה ההבדל בין שחט את השעיר אחרי שנתן מדם הפר על הכפורת (ואפילו על הפרוכת לשיטת רבי לעזר), שהוא כהלכתו וכשר, ובין שחט את השעיר לפני שנתן מדם הפר על הכפורת, שרבי לעזר טוען שלא עשה ולא כלום? אִילּוּ אמר: 'ונתן' - יאות – יפה! (זה המשך ההשגה של רבי יוסה על רבי לעזר: אילו אמר רבי לעזר: 'נתן מדם השעיר ואחר כך נתן מדם הפר - לא עשה ולא כלום' - יאות, שהרי כך מפורש במשנתנו: "הקדים דם השעיר לדם הפר - יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר". אבל אם שחט את השעיר לפני מתן דמו של הפר, ונתן מדמו של השעיר אחרי שנתן מדמו של הפר כדינו - אין בכך כלום וכשר, שלא כרבי לעזר) . פירוש המימרה של רבי יוסה הוא כמו שנכתב בהערות ל"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, כרך ב, עמודים 1714-1715. • • •

נשפך הדם לפני שגמר את המתנות במשנה שנינו: "אם עד שלא גמר את המתנות שבפנים נשפך הדם - יביא דם אחר ויחזור ויזה כתחילה מבפנים. וכן בהיכל, וכן במזבח הזהב, שכולן כפרה וכפרה בפני עצמן. רבי לעזר ורבי שמעון אומרים: ממקום שפסק משם הוא מתחיל". מבארים את מחלוקת התנאים במשנה. רבנ י ן אמרי ן : – החכמים (התנא הסתמי במשנה) אומרים: שלש לכושר ושלש לפסול – יש שלוש קבוצות של הזאות, וכל קבוצה - אם גמר אותה - כשרה, ואם לא גמר אותה - פסולה: בקודש הקודשים יש קבוצה אחת של הזאות מדם הפר וכן מדם השעיר, על הפרוכת יש קבוצה שנייה של הזאות מדם הפר וכן מדם השעיר, ועל המזבח יש קבוצה שלישית של הזאות מתערובת דם הפר ודם השעיר . רבי לעזר ורבי שמעון אומרים: ארבעים ושלש לכושר וארבעים ושלש לפסול – יש ארבעים ושלוש הזאות, וכל הזאה - אם גמר אותה - כשרה, ואם לא גמר אותה - פסולה: בקודש הקודשים יש שבע הזאות ועוד אחת מדם הפר וכן מדם השעיר, על הפרוכת יש שבע הזאות ועוד אחת מדם הפר וכן מדם השעיר, על קרנות המזבח יש ארבע הזאות מתערובת דם הפר ודם השעיר, ועל גג המזבח יש שבע הזאות, וסך הכול ארבעים ושלוש הזאות . ורבנ י ן אמרי ן : – והחכמים (התנא הסתמי במשנה) אומרים: כל שבע ושבע כפרה בפני עצמה – כל קבוצה משלוש קבוצות ההזאות היא מצווה בפני עצמה (נקט שבע ושבע, כי הקבוצה הראשונה היא שבע ועוד אחת, וכן הקבוצה השנייה, והקבוצה השלישית היא ארבע ועוד שבע), ולכן אם נשפך הדם קודם שנגמרו ההזאות של קבוצה משלוש קבוצות ההזאות - צריך לחזור ולעשות את ההזאות של אותה קבוצה מההתחלה . רבי אלעזר ורבי שמעון אמרי ן – אומרים : כל אחד ואחד כפרה בפני עצמו – כל הזאה מארבעים ושלוש ההזאות היא מצווה בפני עצמה, ולכן אף אם נשפך הדם קודם שנגמרו ההזאות של קבוצה משלוש קבוצות ההזאות - אינו צריך לחזור ולעשות את ההזאות של אותה קבוצה מההתחלה, אלא ממשיך את ההזאות מהמקום שהפסיק (במסירה שלפנינו השמיט הסופר בשל שוויון סופות מ-'כפרה בפני עצמה' עד 'כפרה בפני עצמו', ומגיה השלים) . רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר (רבי אלעזר, אמורא בדור השני) : טעמא דרבי לעזר בירבי (צריך לומר: ' ו רבי') שמעון: – הטעם (המקור בכתוב) של רבי לעזר ורבי שמעון (שכל הזאה היא כפרה בפני עצמה): נאמר בעבודה ביום הכיפורים: "וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ " (ויקרא טז,כ) – הכוהן הגדול יגמור לטהר את קודש הקודשים ואת ההיכל ואת המזבח הפנימי; ויש לדרוש את הכתוב: - אפילו אין שם אלא מתנה אחת, אמרה התורה: " וְ כִלָּה" – אף אם יש צורך רק בהזאה אחת מדם אחר שיביא כדי לגמור את ההזאות בקודש הקודשים או בהיכל או במזבח, אם עשה אותה - גמר את ההזאות, ואינו צריך לחזור ולהזות מה שכבר היזה ("וכילה מ כפר" משמע שכילה בהזאה אחת מתוך קבוצה של הזאות) . בבבלי יומא סא,א אמר רבי יוחנן שהחכמים ורבי אלעזר ורבי שמעון שנחלקו דרשו מקרא אחד (כתוב אחר מהכתוב שבירושלמי). • • • שריפת הפרים והשעירים כשנשפך הדם לפני שגמר את המתנות משנה זבחים יב,ה ו תוספתא זבחים יא,יח: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, בזמן שהם נשרפים כמצוותם ( שלא נפסלו ) - נשרפים בבית הדשן ומטמאים בגדים ( השורפים אותם מטמאים בגדים שנוגעים בהם כשעוסקים בשריפתם ), ואם אינם נשרפים כמצוותם ( שנפסלו, וטעונים שריפה כשאר פסולי המוקדשים ) - נשרפים בבית הבירה ( בבית המקדש ) ואינם מטמאים בגדים.

מביאים ברייתא: אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן שמוע, תנא בדור הרביעי) : נתן מקצת מתנות – בקודש הקודשים או בהיכל או במזבח, ונשפך הדם – של הפר או של השעיר, ואינו יכול לגמור את המתנות, - מביא אחרים תחתיהן – מביא דם של פר אחר או של שעיר אחר וממשיך את המתנות מהמקום שהפסיק (כך דעת רבי לעזר במשנתנו) . אֵילּוּ ואֵ י לּוּ – הפר והשעיר שנתן מקצת מתנות מדמם ונשפך הדם, והפר השעיר האחרים שהמשיך את המתנות בדמם, נשפכין כמצותן (צריך לומר: ' נשרפין כמצותן' ("קורבן העדה"; "נועם ירושלמי"; "תוספתא כפשוטה"), כמו במקורות המקבילים בתוספתא ובספרא שלהלן. גם הלשון 'כמצותן' מוכיח שצריך לומר 'נשרפין', כלשון המשנה והתוספתא שלעיל) – נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים, כדין חטאות פנימיות, שהואיל והכפרה נעשתה גם באלו וגם באלו, לפיכך כולם נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים . תוספתא יומא ג,ה-ו: נתן מקצת המתנות שבפנים ונשפך הדם - יביא אחר ויתחיל כתחילה מבפנים. רבי לעזר ורבי שמעון אומרים: ממקום שפסק. גמר את המתנות שבפנים ונתן מקצת המתנות שבחוץ ונשפך הדם - יביא אחר ויתחיל כתחילה מבחוץ. רבי לעזר ורבי שמעון אומרים: ממקום שפסק. גמר את המתנות שעל גבי הפרכות שבחוץ ונתן מקצת המתנות שעל גבי המזבח ונשפך הדם - יביא דם אחר ויתחיל כתחילה על גבי המזבח. רבי לעזר ורבי שמעון אומרים: ממקום שפסק... וכולם מטמאים בגדים ונשרפים בבית הדשן; דברי רבי לעזר ורבי שמעון. וחכמים אומרים: אין מטמאים בגדים ואין נשרפים בבית הדשן אלא האחרון הגומר את המלאכה ( הכפרה ) בלבד ( אבל הראשונים נשרפים בבית הבירה ואינם מטמאים בגדים, כמשנת זבחים יב,ה ). ספרא "אחרי מות" פרשה ד: נתן מקצת מתנות שבפנים / שבחוץ / שבמזבח ונשפך הדם - יביא דם אחר ויתחיל כתחילה במתנות שבפנים / שבחוץ / שבמזבח. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: אינו מתחיל אלא ממקום שפסק... וכולם מטמאים בגדים ונשרפים בבית הדשן; דברי רבי אלעזר ורבי שמעון. רבי מאיר אומר: אינם מטמאים בגדים ולא נשרפים בבית הדשן אלא האחרון, שהוא גומר את הכפרה. בבלי יומא סא,ב: תנו רבנן: וכולם מטמאים בגדים, ונשרפים אבית הדשן; דברי רבי אלעזר ורבי שמעון. וחכמים אומרים: אין מטמאים בגדים ואין נשרפים אבית הדשן אלא האחרון, הואיל וגמר כפרה בו. בירושלמי הובאה רק דעת רבי אלעזר ולא דעת החכמים. ומציעים להעמיד את הברייתא במקרה שלפיו יהיה חידוש בברייתא: לכן צריכה – לכך נצרכה [הברייתא לומר] (הברייתא נצרכה ללמד את ההלכה), בשנקרא עליהן לשם פסול (הלשון 'לשם פסול' הוא אשגרה מלהלן, וכאן צריך לומר: 'שֵׁם פסול') – אלו ואלו נשרפים כמצוותם בבית הדשן שמחוץ לירושלים, אפילו במקרה שאירע פסול בדמים של הפר והשעיר הראשונים לאחר שנתן מקצת מתנות והוא מביא אחרים תחתיהם, ולא רק במקרה שנשפכו הדמים של הפר והשעיר הראשונים . ומציעים סיוע לאמור לפני כן: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : ויאות – ויפה (נכונה ההלכה, שבמקרה שנקרא על הראשונים שם פסול - אף הם נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים) . - ומציעים הנמקה המבוססת על השוואה: אִילּוּ נתן מקצת מתנות ונשפך הדם - שמא אינו מביא אחרים תחתיהן ומועלין בראשונים?! (בתמיהה) – הרי במקרה שנשפכו הדמים של הפר והשעיר הראשונים לאחר שנתן מקצת מתנות, הוא מביא אחרים תחתיהם כדי להמשיך את המתנות בדמם, ומכל מקום יש גם בפר ובשעיר הראשונים דין מעילה, שאם נהנו מהם, חייבים להביא קורבן מעילה. הרי שיש גם בפר ובשעיר הראשונים קדושה, ולכן אף הראשונים נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים. והוא הדין גם במקרה שאירע פסול בדמים של הפר והשעיר הראשונים לאחר שנתן מקצת מתנות והוא מביא אחרים תחתיהם (פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מועלים בהם משהוקדשו ועד שיותך הבשר בבית הדשן (משנה מעילה ב,ג)). ומציעים שאלה: רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בעא קומי – שאל לפני רבי יוסה: עד כדון – עד עכשיו, בששחט את הראשונים לשם כושר והשניים לשם פסול – במקרה ששחט את הפר והשעיר הראשונים במחשבת כושר (כשרות) ואת הפר והשעיר השניים במחשבת פסול, הדין פשוט, שהראשונים נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים, והשניים נשרפים בבית המקדש כשאר פסולי המוקדשים . שחט את הראשונים לשם פסול ואת השניים לשם כושר? – מה הדין במקרה ששחט את הפר והשעיר הראשונים במחשבת פסול ואת הפר והשעיר השניים במחשבת כושר? האם השניים נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים כמצוותם, או שמא הם נשרפים בבית המקדש כמו הראשונים, כיוון שהשניים באים תחת הראשונים? ופושטים את השאלה: אמר רבי יוסה: מצינו פסול מוציא (מפקיע) מיד פיגול – מחשבת פיגול אינה חלה כשיש בקורבן פסול אחר, שאם יש פסול אחר בקורבן, כגון שחשב מחשבת "חוץ למקומו" באחת מעבודות הקורבן, חוץ ממחשבת "חוץ לזמנו" שחשב באחת מעבודות הקורבן, מחשבת הפסול מוציא את הקורבן מידי פיגול, והקורבן פסול ואינו פיגול (משנה זבחים ב,ג-ד) . וכי מצינו פסול מוציא מיד כושר?! (בתמיהה) – הרי לא מצאנו שמחשבת פסול של קורבן אחד מוציאה מידי מחשבת כושר של קורבן אחר שבא תחתיו! וכיוון שמחשבת הפסול של הראשונים אינה מוציאה את השניים מידי מחשבת הכושר, לכן השניים נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים. • • •