אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ה:ו

משנה היזה על טהרו של ה מזבח שבע פעמים – לאחר שגמר הכוהן הגדול את כל המתנות על קרנות המזבח הפנימי, חתה את הגחלים והאפר לצדדים והיזה על המזבח עצמו, על גגו למעלה . שירי הדם – מה שנשאר מדם הפר ומדם השעיר לאחר כל ההזאות, היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון – כמו שנאמר בפר כוהן משיח (ויקרא ד,ז) , ושל מזבח החיצון – שיירי הדם של החטאות החיצונות שהיו נותנים על קרנות מזבח החיצון, והוא הדין שיירי הדם של שאר הקורבנות, היה שופך על יסוד דרומי – של מזבח החיצון . אֵילּוּ ואֵילּוּ – שיירי הדם של יסוד מערבי ושל יסוד דרומי, מתערבין באמה – בתעלה שבעזרה, ויוצאין לנחל קדרון – שמחוץ לירושלים , ונמכרין לגננין (עובדי גינות) לזבל – כדי לדשן את גינותיהם , ומועלין בהן – הנהנים משיירי הדם בלא תשלום עליהם מועלים בהם, לפי שעדיין ברשות הקדש הם . • • •

תלמוד ההזאות על המזבח הפנימי במשנה שנינו: "היזה על טהרו של מזבח שבע פעמים". מביאים מדרש הלכה: בהזאות על המזבח הפנימי ביום הכיפורים נאמר: "וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים " (ויקרא טז,יט); יש ללמוד מהמילה "עליו": - לא על אפר ( י ) ו – הוא צריך להזות על המזבח עצמו, ולא על האפר שנשתייר שם לאחר הקטרת הקטורת . " וְהִזָּה עָלָיו" (שם) - לא על גחליו – הוא צריך להזות על המזבח עצמו, ולא על הגחלים שנשתיירו שם לאחר הקטרת הקטורת . תוספתא יומא ג,ב: "היזה על טהרו של מזבח שבע פעמים". - לא היה מזה לא על האפר ולא על הגחלים, אלא על גגו של מזבח. ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: צד צפוני – הכוהן הגדול היזה את שבע ההזאות על צידו הצפוני של גג המזבח . אית תניי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: צד דרומי – הכוהן הגדול היזה את שבע ההזאות על צידו הדרומי של גג המזבח . ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים על ידי העמדתם לפי תנאים שונים: מאן דאמר: – מי שאומר: צד צפוני - רבי ליעזר – לדעת רבי אליעזר (במשנה לעיל), הכוהן הגדול היה עומד בקרן מזרחית צפונית של המזבח ונותן ממקומו את הדם על הקרנות, וכשגמר את המתנות על הקרנות עדיין היה עומד שם, ולכן היזה על גג המזבח בצידו הצפוני, ששם היה עומד ומזה , ומאן דאמר: – ומי שאומר: צד דרומי - רבנן – לדעת החכמים (התנא הראשון במשנה לעיל), הכוהן הגדול היה מהלך סביב המזבח ונותן את הדם על הקרנות, וכשגמר את המתנות על הקרנות היה עומד אצל קרן דרומית מזרחית של המזבח, ולכן היזה על גג המזבח בצידו הדרומי, ששם היה עומד ומזה . בבלי יומא נט,א: תניא: חנניה אומר: בצד דרומי ( של גג המזבח ) הוא נותן ( את ההזאות ). רבי יוסי אומר: בצד צפוני הוא נותן. במאי קא מיפלגי? מר ( חנניה ) סבר: פיתחא בצפון קאי ( הפתח של הפרוכת היה בצפונו של ההיכל, והיה יוצא למזרחו של המזבח מצידו הצפוני ומתחיל את מתן הדם על הקרנות בקרן מזרחית צפונית וגומר בקרן דרומית מזרחית, כשיטת רבי יוסי הגלילי (בבלי יומא נח,ב), ושם היה מזה על גג המזבח ), ומר ( רבי יוסי ) סבר: פיתחא בדרום קאי ( הפתח של הפרוכת היה בדרומו של ההיכל, והיה יוצא למזרחו של המזבח מצידו הדרומי ומתחיל את מתן הדם על הקרנות בקרן מזרחית דרומית וגומר בקרן צפונית מזרחית, כשיטת רבי עקיבא (בבלי יומא נח,ב), ושם היה מזה על גג המזבח ). דכולי עלמא ( חנניה ורבי יוסי ) מיהא, היכא דגמרן מתנות דקרנות, התם יהיב ( את ההזאות על גג המזבח ). - מאי טעמא? אמר קרא: "וטיהרו וקידשו" (ויקרא טז,יט) - מקום שקידשו ( במתן הדם על קרנותיו ) שם טיהרו ( בהזאות עליו ). בבבלי יישבו את המחלוקת בין התנאים חנניה ורבי יוסי על ידי העמדתם לפי תנאים שונים מבירושלמי. • • •

שפיכת שיירי הדם במשנה שנינו: "שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון". מביאים ברייתא: אמר רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) : זה סימן – סימן זה יהא בידך : גרסת הסופר במסירה שלפנינו: כל הניטל מבפנים להינתן בחוץ - ניתן מן (צריך לומר: ' על ') הסמוך לפנים – שני בזיכי לבונה, שהם ניטלים בכל שבת מן השולחן שבפנים כדי להקטירם על מזבח החיצון, נקטרים על צד מערבי של מזבח החיצון (עיין משנה תמיד ב,ה), ונמצא שהם ניתנים במזבח החיצון על הסמוך לפנים (גרסת מגיה במסירה שלפנינו: כל הניטל מבחוץ להינתן בפנים - ניטל מן הסמוך לפנים – גחלים לקטורת, שהם ניטלים מן המזבח שבחוץ כדי להקטיר עליהם קטורת בקודש הקודשים ביום הכיפורים וכן על המזבח הפנימי בכל יום, ואש למנורה, שהיא ניטלת מן המזבח שבחוץ כדי להדליק בה את המנורה בכל יום, ניטלים ממערבו של מזבח החיצון, ונמצא שהם ניטלים מן הסמוך לפנים) , וכל היוצא מבפנים להינתן בחוץ - ניתן (צריך לומר: ' ניטל ') מן הסמוך לפנים – שיירי הדם של החטאות הפנימיות, שהם יוצאים מבפנים כדי ליתנם על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ניטלים מן ההזאות על המזבח הפנימי במזרחו בצידו הדרומי, ונמצא שהם ניטלים מן הסמוך ביותר בפנים ('לפנים' = בפנים) למזבח החיצון . תוספתא יומא ג,ז: אמר רבי יוסה: זה סימן: / גרסה אחת: כל היוצא מבפנים להינתן בחוץ - ניטל מן הסמוך לפנים, / גרסה שנייה: כל הניטל מבחוץ להינתן בפנים - ניטל מן הסמוך לפנים, / וכל הניטל מבפנים להינתן בחוץ - ניתן על הסמוך בפנים. מתוך הבלבול הגדול בנוסחאות שלפנינו (ברישא) כאן (בתוספתא), בתורת כוהנים (ספרא), בירושלמי ובבבלי (זבחים נח,ב), נראה קצת שהברייתא מקוצרת, והיו כאן (בתוספתא) שלוש בבות. בנוסחה אחת (גרסה אחת בתוספתא, ירושלמי כתב יד ליידן) נתקצרה הבבא האמצעית, דין הגחלים של מזבח החיצון לקטורת שניטלים מן המערב, כלומר: "כל הניטל מבחוץ להינתן בפנים - ניטל מן הסמוך לפנים", ובנוסחה אחרת (גרסה שנייה בתוספתא) נתקצרה הבבא שברישא כאן (בתוספתא), דין שיירי הדמים של מזבח הפנימי (כלומר: "כל היוצא מבפנים להינתן בחוץ - ניטל מן הסמוך בפנים") ("תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 785). ספרא "אחרי מות" פרשה ב: " ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח" - יכול כולו! תלמוד לומר: "מלפני ה'". הא כיצד? הסמוך למערב. אמר רבי יוסי: זה סימן: כל הניטל מבחוץ להינתן בפנים - ניטל מן הסמוך לפנים, וכל היוצא מבפנים להינתן בחוץ - ניטל מן הסמוך בפנים. רבי יוסי בא לפרש, שכל הניטל מבחוץ, והיינו גחלים לקטורת, ניטל מן הסמוך לפנים, כלומר, ממערב המזבח, ואפילו גחלים לקטורת בכל יום ("תוספתא כפשוטה", שם).

רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי פדת (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) : גחלים שבכל יום – גחלים שניטלים מן המזבח שבחוץ כדי להקטיר עליהם קטורת על המזבח הפנימי בכל יום, ונר המערבי – אש שניטלת מן המזבח שבחוץ כדי להדליק בה את הנר המערבי (הנר המערבי ביותר, או השני לנר המזרחי, או הנר האמצעי) של המנורה, שממנו היה הכוהן מדליק את שאר הנרות של המנורה בכל יום בין הערביים (משנה תמיד ו,א), למידין מגחלים של יום הכיפורים – גחלים של יום הכיפורים נלמדים מן הכתוב שהם ניטלים ממערבו של מזבח החיצון: "וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה'" (ויקרא טז,יב), שהלשון "מלפני ה'" אומר, שהכוהן הגדול לוקח גחלים מן הצד המערבי של מזבח החיצון, הקרוב ביותר לקודש הקודשים. וגחלים שבכל יום ונר המערבי נלמדים מגחלים של יום הכיפורים שגם הם ניטלים ממערבו של מזבח החיצון , ושני בזיכי לבונה – שניטלים בכל שבת מן השולחן שבפנים ונקטרים על מזבח החיצון, למידין משירי דמים – שיירי הדם של החטאות הפנימיות נלמדים מן הכתוב שהם ניתנים על היסוד המערבי של מזבח החיצון: "וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא ד,ז), שהלשון "אשר פתח אוהל מועד" אומר, שהיסוד שעליו נשפכים שיירי הדם הוא היסוד המערבי שהוא כנגד פתחו של אוהל מועד (פתח ההיכל). ושני בזיכי לבונה נלמדים משיירי הדם שהם נקטרים על הצד המערבי של מזבח החיצון . בירושלמי לעיל ד,ו למדו מהכתוב שיש להדליק את נרות המנורה באש שנוטלים ממזבח החיצון. בבלי זבחים נח,ב: תניא: רבי יוסי אומר: זה סימן: כל הניטל מבפנים לינתן בחוץ - אינו ניתן אלא בסמוך שאין לפנים הימנו, וכל הניטל מבחוץ לינתן לפנים - אינו ניטל אלא בסמוך שאין לפנים הימנו. כל הניטל מבפנים לינתן בחוץ - מאי ניהו? אילימא שיריים ( שיירי דמים, והברייתא מלמדת שנותנים אותם על מערבו של מזבח החיצון ) - בהדיא כתיב בהו: "אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד"! - ותו, כל הניטל מבחוץ לינתן בפנים - מאי ניהו? אילימא גחלים של יום הכיפורים ( והברייתא מלמדת שנוטלים אותם ממערבו של מזבח החיצון ) - בהדיא כתיב בהו: "ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'"! אלא כל הניטל מבפנים לינתן בחוץ - שני בזיכי לבונה של לחם הפנים, דגמרי משיריים; כל הניטל מבחוץ לינתן בפנים - גחלים דכל יומא ויומא, דגמרן מגחלים של יום הכיפורים.

ומביאים מדרש הלכה: בפר כוהן משיח נאמר: "וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד " (ויקרא ד,ז) - לרבות פר דם (צריך לומר: ' דם פר ') יום הכיפורים לשפיכה – על היסוד המערבי של מזבח החיצון, שלא נאמרה ביום הכיפורים שפיכת שיירי הדם. כך יש לדרוש מהמילה "הפר", שהיה לַכָּתוּב לומר 'ואת כל דמו ישפוך' או 'ואת כל הדם ישפוך' . ושואלים: ולמה לא אמר – החכם : ושעיר? – מדוע לא נאמר במדרש ההלכה שיש לרבות גם דם שעיר יום הכיפורים לשפיכה? ומשיבים: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : בלא כך – בלא שיאמר ששיירי דם השעיר נשפכים ליסוד של מזבח החיצון, אנו למדים דבר זה , אינו זקוק להערות?! (בתמיהה) – הרי הכוהן הגדול צריך לערבב את דם הפר ודם השעיר לפני ההזאות על המזבח הפנימי, וכשהוא שופך את שיירי הדם ליסוד של מזבח החיצון הוא שופך את שיירי דם הפר ודם השעיר המעורבים יחד, ולכן כשמדרש ההלכה אומר שיש לרבות דם פר יום הכיפורים לשפיכה, הוא מרבה ממילא גם דם השעיר. ומציעים ברייתא המאשרת את ההצעה שהועלתה בשאלה לעיל: אשכחת אמר (צריך לומר: ' אשכח תני ' ("אוצר לשונות ירושלמיים"), כמו בפסקה מקבילה לעיל א,ג. - נראה שלפעמים כתוב 'אשכחת אמר' בטעות במקום 'אשכח תני', כגון כאן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 84, הערה 406)) : – נמצא [תנא ש]שונה: "וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ" (ויקרא ד,ז) - לרבות דם פר יום הכיפורים ושעיר לשפיכה – במדרש הלכה זה נאמר במפורש שיש לרבות גם דם שעיר יום הכיפורים . הפסקה 'ולמה לא אמר: ושעיר?' וכול' עד 'אשכח תני:' נמצאת גם לעיל בפרק א הלכה ג. ספרא דיבורא דחובה פרשה ג: "ואת כל דם הפר ישפוך" - לרבות דם פר יום הכיפורים לשפיכה. בבלי זבחים נב,א: תניא: "ואת כל דם הפר ישפוך" - מה תלמוד לומר "הפר"? לימד על פר יום הכיפורים שטעון מתן דמים ליסוד. • • •

האם שפיכת שיירי הדם מעכבת? מציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: "וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ " (ויקרא טז,כ) – הכוהן הגדול יגמור לטהר את קודש הקודשים ואת ההיכל ואת המזבח הפנימי; והמקורות התנאיים דורשים את הכתוב: - אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: אם כילה - כיפר – כך דעת רבי יהודה במקורות המקבילים , ואית תניי תני: – ויש תנא [ש]שונה: אם כיפר - כ י לה – כך דעת רבי עקיבא במקורות המקבילים . נחלקו אמוראים בהסבר המחלוקת בין המקורות התנאיים הסותרים. רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : מחלוקת ביניהון – מחלוקת ביניהם (בין המקורות התנאיים) . - ומפרטים את הדין שבמחלוקת לפי כל אחד מן המקורות התנאיים: מאן דאמר: – מי שאומר: אם כיפר כילה (צריך לומר: 'אם כילה כיפר ' (מפרשי הירושלמי)) - השיריים מעכבין – אם כילה את כל המתנות, שנתן את המתנות שבפנים, וגם נתן את שיירי הדם על היסוד של מזבח החיצון - כיפר, אבל אם לא נתן את שיירי הדם על היסוד של מזבח החיצון - לא כיפר , מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: אם כילה כ י פר (צריך לומר: 'אם כיפר כילה ' (מפרשי הירושלמי)) - אין השיריים מעכבין – אם כיפר, שנתן את המתנות שבפנים, אף על פי שלא נתן את שיירי הדם על היסוד של מזבח החיצון - כילה . רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: משמעות ביניהון – משמעות ביניהם (בין המקורות התנאיים, שאין ביניהם מחלוקת בדין, אלא הם חלוקים באופן דרשת הכתוב בלבד) . ומציעים שאלה: מה? – מה הדין (לדעת רבי יהושע בן לוי שמשמעות ביניהם)? ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 916, הערה 246) (איזו משתי האפשרויות המפורטות בהמשך נכונה?) השיריים מעכבין? אין השיריים מעכבין? – האם שני המקורות התנאיים סוברים שנתינת שיירי הדם על היסוד של מזבח החיצון מעכבת, או שמא הם סוברים שאין היא מעכבת? (במסירה שלפנינו הגיה מגיה 'מן' במקום 'מה' ומחק את המילה 'מעכבין' הראשונה. והנכון כגרסת הסופר) ומשיבים: רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי: אין השיריים מעכבין – שני המקורות התנאיים סוברים שאין נתינת שיירי הדם על היסוד של מזבח החיצון מעכבת . ומציעים פתרון בנוגע למקורות התנאיים הסותרים: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (עכשיו שלדעת רבי יהושע בן לוי משמעות ביניהם, מה ההסבר למקורות התנאיים הסותרים?) מאן דאמר: – מי שאומר: אם כ י לה כיפר - עושה אותן ארבע מתנות – המקור התנאי הזה סובר, שהמתנות שניתנות בפנים, והן: ההזאות בקודש הקודשים וההזאות על הפרוכת ונתינת הדם על קרנות המזבח והזאות הדם על גג המזבח, נחשבות ארבע מתנות נפרדות, ולכן הוא דורש את הכתוב, שאם כילה את כל ארבע המתנות - כיפר , מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: אם כיפר כ י לה - אינו עושה אותן אלא מתנה אחת – המקור התנאי הזה סובר, שהמתנות שניתנות בפנים נחשבות מתנה אחת כוללת, ולכן הוא דורש את הכתוב, שהואיל וכיפר בכל המתנות - כילה . תוספתא יומא ג,ח: אף על פי שלא נתן כנגד היסוד - יצא, שנאמר: "וכילה מכפר", אם כיפר - כילה; דברי רבי עקיבא. רבי יהודה אומר: אם כילה - כיפר. בתוספתא מפורש שלמי שאומר: אם כיפר - כילה, אין השיריים מעכבים. ספרא "אחרי מות" פרשה ד: "וכלה מכפר את הקודש" - אם כיפר - כילה; דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה: מפני מה הוא אומר: אם כילה - כיפר? אלא ללמד, שאם חיסר אחת מכל המתנות - כאילו לא כיפר. "וכילה מכפר את הקודש" - זה לפניי ולפנים, "ואת אוהל מועד" - זה ההיכל, "ואת המזבח" - זה המזבח. מלמד שכל אחד ואחד כפרה בפני עצמו. בבלי יומא ס,ב: תניא: "וכילה מכפר את הקודש" - אם כיפר - כילה, ואם לא כיפר - לא כילה; דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה: מפני מה לא נֹאמַר: אם כילה - כיפר, ואם לא כילה - לא כיפר? שאם חיסר אחת מכל המתנות - לא עשה ולא כלום. מאי בינייהו? - רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. חד אמר: משמעות דורשים איכא בינייהו ( רבי עקיבא סובר שהואיל וכיפר בכל המתנות - כילה, שהרי שפיכת היסוד לא נזכרה כלל בפרשה זו, ורבי יהודה דורש שאם כילה את כל המתנות - כיפר, ושפיכת היסוד אינה בכלל המתנות. ושניהם סוברים שאין השיריים מעכבים ), וחד אמר: שיריים מעכבים איכא בינייהו ( רבי עקיבא סובר שאין שיריים מעכבים. ורבי יהודה סובר ששיריים מעכבים, ואם חיסר אחת מן המתנות כולל גם נתינה על היסוד ). בירושלמי עלומים שמות התנאים החלוקים, שלא כבשאר המקורות. לפי הירושלמי, רבי יהושע בן לוי אמר: משמעות דורשים איכא בינייהו, ורבי יוחנן אמר: שיריים מעכבים איכא בינייהו. אבל בבבלי לא ידעו מי אמר כך ומי אמר כך.

מאיפה למדים שדמה של העולה טעון שתי מתנות שהן ארבע כנגד היסוד? (משנה זבחים ה,ו) - ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אמר רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) : מה אם שירי חטאת – שיירי הדם של קורבן חטאת, שאינן מכפרין – שהדמים האלה אינם מכפרים על האדם, - ניתנין על היסוד – נשפכים ליסוד של מזבח החיצון, ואין נשפכים לאמה , תחילת עולה – תחילת מתן הדם של קורבן עולה על המזבח, שהיא מכפרת – שהדם הזה הניתן על המזבח מכפר על האדם, - אינו דין שתינתן על היסוד?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שעולה טעונה תחילת מתן דמיה כנגד היסוד של מזבח החיצון, שצריך לזרוק את הדם למטה מחוט הסיקרא שתי מתנות שהן ארבע, מתנה אחת בזווית מזרחית צפונית ומתנה שנייה בזווית מערבית דרומית, ששם יש יסוד למזבח החיצון, ולא בזווית מזרחית דרומית, ששם אין יסוד. אמר לו רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) : לא. אם אמרת בשירי חטאת (הלשון 'לא. אם אמרת ב-' הוא פתיחה לדחיית קול וחומר, אך כאן רבי עקיבא אמר קול וחומר אחר, כמו שהוא במקורות המקבילים, ולא דחה קול וחומר שאמר רבי ישמעאל, ולכן צריך לומר: ' מה אם שיירי חטאת ', וכן הגיה ב"קורבן העדה") שאינן מכפרין ואינן ראויין לכפר – שאם לא שפך את שיירי הדם ליסוד של מזבח החיצון - אינם מעכבים את הכפרה בשום קורבן, - ניתנין על היסוד – נשפכים ליסוד של מזבח החיצון , תחילת עולה שהיא מכפרת וראויה לכפר – שאם לא זרק את הדם - העולה פסולה, - אינו דין שתינתן על היסוד?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שעולה טעונה תחילת מתן דמיה כנגד היסוד של מזבח החיצון. ומציעים פרשנות לדברי התנאים שנזכרו לפני כן: מאן דאמר: – [ו]מי שאומר (רבי ישמעאל): אין מכפרין – ואינו מוסיף ואומר: 'ואינן ראויים לכפר', - אין מכפרין בשאר ימות השנה – אם לא שפך ליסוד של מזבח החיצון את שיירי הדם של קורבן חטאת בשאר ימי השנה - אינו מעכב את כפרת הקורבן , הא – אבל ביום הכיפורים - מכפרין – אם לא שפך ליסוד את שיירי הדם של פר ושעיר של יום הכיפורים - מעכב את כפרת הקורבן . מאן דאמר: – [ו]מי שאומר (רבי עקיבא): אינן מכפרין ואינן ראויים לכפר - אין מכפרין לא בראש השנה (צריך לומר: 'לא בשאר ימות השנה' (מפרשי הירושלמי). השיבוש נוצר כך: בשאר ימות השנה > בראש ימות השנה > בראש השנה) ולא ביום הכיפורים – אם לא שפך ליסוד של מזבח החיצון את שיירי הדם של קורבן חטאת - אינו מעכב את כפרת הקורבן, אפילו ביום הכיפורים (כך מתפרשת להלן מחלוקת התנאים) . ומבררים את המקרה שבו נחלקו התנאים: מה נן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא?) - ומציעים אפשרות שנדחית: אם למצוה – אם נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא, האם יש לכתחילה לשפוך ליסוד את שיירי הדם של פר ושעיר של יום הכיפורים, שלדעת רבי ישמעאל - מצווה, ולדעת רבי עקיבא - אינו מצווה, - יש להקשות על כך: מצוה ליתן על היסוד – הרי למדנו לעיל מהכתוב "ואת כל דם הפר ישפוך" (ויקרא ד,ז), שמצווה לשפוך ליסוד את שיירי הדם של פר ושעיר של יום הכיפורים , - ומציעים את הפירוש הנכון: אלא אם אינו עניין למצוה - תניהו עניין לעיכוב – רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו, האם שפיכת שיירי הדם של פר ושעיר של יום הכיפורים ליסוד מעכבת את כפרת הקורבן, שלדעת רבי ישמעאל - מעכבת, ולדעת רבי עקיבא - אינה מעכבת (כמו שפירשנו לעיל) . ספרא דיבורא דחובה פרשה ו: אמר רבי ישמעאל: ומה אם שיירי חטאת שאין מכפרים - ניתנים על היסוד, תחילת עולה שהיא מכפרת - אינו דין שתינתן על היסוד?! - אמר רבי עקיבא: ומה אם שיירי חטאת שהם מכפרים ואין ראויים לכפר - ניתנים על היסוד, תחילת עולה שהיא מכפרת וראויה לכפר - אינו דין שתינתן על היסוד?! בבלי זבחים נא,א: תנו רבנן:... אמר רבי ישמעאל: קול וחומר, מה שיריים שאין מכפרים טעונים יסוד, תחילת עולה שמכפרת - אינו דין שטעונה יסוד?! - אמר רבי עקיבא: מה שיריים שאין מכפרים ואין באים לכפרה - טעונים יסוד, תחילת עולה שמכפרת ובאה לכפרה - אינו דין שטעונה יסוד?! שם נב,א: מאי בינייהו? ( במה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא? ) - אמר רב אדא בר אהבה: שיריים מעכבים איכא בינייהו, מר ( רבי ישמעאל ) סבר: מעכבי, ומר ( רבי עקיבא ) סבר: לא מעכבי. לפי רב אדא בר אהבה בבבלי, נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא גם בשאר ימות השנה ולא רק ביום הכיפורים. ולפי רב פפא בבבלי שם, לדעת הכול שפיכת שיירים אינה מעכבת אף ביום הכיפורים, והביאו סיוע מברייתא שכך היא דעת רבי ישמעאל.

ומציעים מקור תנאי שיש להסיק ממנו בקשר לנושא שנידון לפני כן: אמר רבי שַׁמַּי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) : מתניתא אמרה – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) אומרת (מן המקור התנאי נובעת המסקנה), שהשיריים מעכבין – נתינת שיירי הדם של קורבן חטאת פנימית (כגון פר ושעיר של יום הכיפורים) על היסוד של מזבח החיצון מעכבת . דתנינן: – ששנינו (הירושלמי קיצר ולא הביא את תחילת הברייתא, וראה את תחילתה במקורות המקבילים שהבאנו להלן, שרצו ללמוד חטאת בהמה מחטאת העוף ולומר שחטאת בהמה שניתן דמה למטה אינה כשרה): מה לתחתונים – הדם של קורבן חטאת העוף שניתן על החלק התחתון של קיר המזבח, - אם נתנן למעלן – על החלק העליון של קיר המזבח, לא הורצו – נפסלו , מפני שאין מהן קרב למעלן – אין דבר מהדם של קורבן חטאת העוף שניתן על החלק העליון של המזבח , האם תאמר בעליונים – הדם של קורבן חטאת בהמה שניתן על קרנות המזבח, שהן בחלק העליון של המזבח, - אם נתנן למטן – על החלק התחתון של קירות המזבח, הורצו – הוכשרו , מפני שיש מהן קרב למטן – ששיירי הדם של קורבן חטאת ניתנים על יסוד המזבח, שהוא למטה מקירות המזבח ?! – לכן אין ללמוד חטאת בהמה מחטאת העוף ולומר שחטאת בהמה שניתן דמה למטה אינה כשרה. הפנימיים – הדם של קורבן חטאת פנימית שניתן על קרנות המזבח הפנימי, יוכיחו – שאין לומר שחטאת בהמה חיצונה שניתן דמה למטה כשרה מפני שיש מהדם שניתן למטה , שיש מהם קרב בחוץ – ששיירי הדם של קורבן חטאת פנימית ניתנים על היסוד של המזבח החיצון , ואם נתנן בחוץ – אם נתן את הדם של קורבן חטאת פנימית על קרנות מזבח החיצון, לא הורצו – נפסלו, שלמדים מהכתוב שנתינת הדם בפנים היא לעיכוב. וכמו כן, הדם של קורבן חטאת בהמה חיצונה, שיש מהדם שניתן למטה, אם ניתן דמה למטה אינה כשרה . מה לפנימיים – הדם של קורבן חטאת פנימית, - אם נתנן בחוץ לא הורצו, מפני שאין מזבח ממרקן – נתינת הדם של קורבן חטאת פנימית על המזבח הפנימי אינה גומרת את כל מתנות הדם המעכבות, שכן נתינת שיירי הדם של קורבן זה על היסוד של מזבח החיצון מעכבת , האם תאמר בעליונים – הדם של קורבן חטאת בהמה חיצונה, - אם נתנן למטן הורצו, שהרי הקרנות ממרקות אותן – נתינת הדם של קורבן חטאת בהמה חיצונה על קרנות המזבח גומרת את כל מתנות הדם המעכבות, שכן נתינת שיירי הדם של קורבן זה על היסוד אינה מעכבת ?! – לכן אין להוכיח מחטאת פנימית ולומר שחטאת בהמה חיצונה שניתן דמה למטה אינה כשרה. הואיל והקרנות ממרקות אותן, אם נתנן למטן תהא כשירה! תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : בקורבן החטאת נאמר: " הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכְלֶנָּה " (ויקרא ו,יט) – לכוהן המקריב את קורבן החטאת יש זכות לאכול ממנה ראשון , ויש ללמוד מהמילים "המחטא אותה": שיתן דמיה למעלן, לא שיתן דמיה למטן – הכוהן רשאי לאכול חטאת שהקריב אותה כהלכתה, שנתן את דמה למעלה, ואינו רשאי לאכול חטאת שנתן את דמה למטה, מפני שאינה כשרה. - המסקנה הנובעת מן המקור התנאי הזה היא, שנתינת שיירי הדם של קורבן חטאת פנימית על היסוד של מזבח החיצון מעכבת, שכך הוא פירוש הלשון: "מה לפנימיים... שאין מזבח ממרקן") . ודוחים את המסקנה על ידי מתן פרשנות אחרת למקור שלעיל. מהו – מה פירוש: אין המזבח הפנימי ממרקן? אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : (ר"ח קנייבסקי הגיה: ' אמר רבי יוסי בירבי בון: מהו אין המזבח הפנימי ממרקן? ') שאינו ממרקן לעשותן שיריים, שעל ידי הבדין ועל ידי הפרכות הן נעשות שיריים – נתינת הדם של פר ושעיר של יום הכיפורים על המזבח הפנימי בלבד אינה גומרת את כל מתנות הדם, כדי להחשיב את הדם שנשאר כשיריים, שכן רק על ידי נתינת הדם בקודש הקודשים ועל הפרוכת מלבד נתינתו על המזבח הפנימי נחשב הדם שנשאר כשיריים (אבל נתינת הדם של קורבן חטאת בהמה חיצונה על קרנות המזבח גומרת את כל מתנות הדם, כדי להחשיב את הדם שנשאר כשיריים). - אם כך הוא פירוש הלשון: "מה לפנימיים... שאין מזבח ממרקן", אין להסיק מן המקור התנאי הזה שנתינת שיירי הדם של קורבן חטאת פנימית על היסוד של מזבח החיצון מעכבת, שלא כדברי רבי שמיי (כך פירש גם ב"קורבן העדה") . ספרא "צו" פרשה ג: "אותה" (ויקרא ו,יט) - שייתן דמה למעלן ( חטאת שניתן דמה על ארבע הקרנות, אותה יאכל הכוהן ), ולא שייתן דמה למטן. וכי מניין באת ( לומר שאם ייתן דמה למטה תהא כשרה, שצריך אתה ללמוד מהכתוב שאינה כשרה )? מכלל שנאמר: "ודם זבחיך יישפך על מזבח ה' אלוהיך והבשר תאכל" (דברים יב,כז), שומע אני: חטאת שניתן דמה למטן תהא כשירה. ומה אני מקיים "על קרנות המזבח"? מצווה. שיכול כשם שהיא טעונה ארבע מתנות, ואם נתנם מתנה אחת כיפר ( שנתינת ארבע מתנות אינה מעכבת ), כך תהא טעונה דמים למעלן, ואם נתנם למטן תהא כשירה! ( ולכן צריך אתה ללמוד מהכתוב שאם ניתן דמה למטה אינה כשרה ) והלא דין הוא ( שאם ניתן דמה למטה אינה כשרה, ולא צריך ללמוד מהכתוב שאינה כשרה )! דמים ניתנים למטן ( בחטאת העוף, שדמה ניתן בחלק התחתון של קיר המזבח ), ודמים ניתנים למעלן ( בחטאת בהמה ). מה דמים הניתנים למטן - אם נתנם למעלן לא הורצו, אף דמים הניתנים למעלן - אם נתנם למטן לא הורצו. מה לתחתונים - אם נתנם למעלן לא הורצו, שאין מהם קרב למעלן, תאמר בעליונים - אם נתנם למטן הורצו, שיש מהם קרב למטן ( ולכן צריך אתה ללמוד מהכתוב שאם ניתן דמה למטה אינה כשרה ). הפנימיים יוכיחו, שיש מהם קרב בחוץ, ואם נתנם בחוץ לא הורצו ( ולא צריך ללמוד מהכתוב שאם ניתן דמה למטה אינה כשרה ). מה לפנימיים - אם נתנם בחוץ לא הורצו, שאין מזבח הפנימי ממרקם, תאמר בעליונים - אם נתנם למטן הורצו, שהרי הקרנות ממרקות אותם. הואיל והקרנות ממרקות אותם, אם נתנם למטן תהא כשירה! תלמוד לומר: "אותה" - שייתן דמה למעלן, ולא שייתן דמה למטן. בבלי זבחים נב,ב: אמר רמי בר חמא: האי תנא סבר: שיריים מעכבי ( בחטאות הפנימיות ). דתניא: "הכוהן המחטא אותה יאכלנה" - אותה שניתן דמה למעלה, ולא אותה שניתן דמה למטה. וכי מאין באת? מכלל שנאמר: "ודם זבחיך יישפך על מזבח ה' אלוהיך", למדנו לניתנים במתן ארבע שאם נתנם במתנה אחת כיפר. יכול אף הניתנין למעלה שנתנן למטה כיפר! והלא דין הוא: נאמרו דמים למעלן, ונאמרו דמים למטן. מה דמים האמורים למטן שנתנן למעלן לא כיפר, אף דמים האמורים למעלן אם נתנם למטן לא כיפר! לא. אם אמרת בניתנים למטן, שאין סופם למעלן, תאמר בניתנים למעלן, שסופם למטן?! דמים הפנימיים יוכיחו, שסופם לחוץ, ועשאם כתחילה בחוץ לא כיפר. לא. אם אמרת בדמים הפנימיים, שאין מזבח הפנימי ממרקם, תאמר בניתנים למעלן, שכן קרנות ממרקות אותם?! מאי "אין מזבח הפנימי ממרקם"? לאו ( האם לא ) אלו שיריים?! ( הרי שלפי ברייתא זו, שיריים מעכבים בחטאות הפנימיות ). אמר ליה רבא: אי הכי... ואלא מאי "אין מזבח הפנימי ממרקם"? אין מזבח הפנימי בלבד ממרקם אלא פרוכת ( דמי החטאות הפנימיות טעונים תחילה הזאות על הפרוכת. הרי שנדחית ראייתו של רמי בר חמא מהברייתא ). רבי שמיי בירושלמי הביא ראיה מהברייתא ששיריים של חטאות פנימיות מעכבים, כרמי בר חמא בבבלי. ורבי יוסי בירבי בון בירושלמי דחה את הראיה, כרבא בבבלי.

ומציעים מקור תנאי נוסף שיש להסיק ממנו בקשר לנושא שנידון לפני כן: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : מתניתא אמרה – המשנה אומרת (מן המשנה נובעת המסקנה), שאין השיריים מעכבין – נתינת שיירי הדם של קורבן חטאת פנימית על היסוד של מזבח החיצון אינה מעכבת . דתנינן: – ששנינו בעניין פר ושעיר של יום הכיפורים ובעניין פרים הנשרפים (פר כוהן משיח ופר העלם דבר של ציבור) ושעירים הנשרפים (שעירי חטאת של עבודה זרה) (משנה זבחים ה,א; ה,ב): אם לא נתן – אם לא שפך את שיירי הדם של החטאות הפנימיות על היסוד המערבי של מזבח החיצון, - לא עיכב – את הכפרה. - מכאן שאין השיריים של חטאות פנימיות מעכבים . ומציעים מקור תנאי נוסף שיש להסיק ממנו בקשר לנושא שנידון לפני כן: רבי בורקיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : מתניתא אמרה – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) אומרת (מן המקור התנאי נובעת המסקנה), שהשיריים מעכבין – נתינת שיירי הדם של קורבן חטאת פנימית על היסוד של מזבח החיצון מעכבת . דתנינן: – ששנינו: "וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז,לג) - זה לפניי לפנים – זה הזאות הדם בקודש הקודשים , "וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד" (שם) - זה ההיכל – זה הזאות הדם על הפרוכת שבהיכל , "וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ" (שם) - זה מזבח (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'הזהב'. ההוספה נכונה, אך אין בה צורך, ראה במקורות המקבילים) – זה נתינת הדם על קרנות המזבח הפנימי וההזאות על גג המזבח , "יְכַפֵּר" (שם) - אף על העזרות. - ומציעים הסבר המבהיר את היסוד למסקנה העולה מן המקור: מה אית לך – מה יש לך, כפרה בעזרות? – איזו דוגמה יש לעניין הזה? איזו נתינת דם של קורבן חטאת פנימית יש בעזרה שבחוץ? לא השיריים?! (בתמיהה) – וכי הדוגמה לעניין הזה אינה שפיכת שיירי הדם על היסוד של מזבח החיצון שהוא בעזרה?! (שאלה מליצית שמשמעה שזו הדוגמה לעניין הזה) - הרי שלמדים מהכתוב שהשיריים של חטאות פנימיות מעכבים. 'דתני' רגיל להציע ברייתות, ואילו 'דתנינן' משמש בעיקר להצעת משניות. אולם במקומות ספורים (כמו כאן פעמיים) 'דתנינן' מציע ברייתות, ואפשר כמובן שבמקומות אלה צריך לגרוס 'דתני' במקום 'דתנינן', והצורה שלפנינו נובעת מפתיחה מוטעית של קיצור כגון 'דתנ'', או מאשגרה ממקום אחר בסוגיה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 145 והערה 171). ספרא "אחרי מות" פרשה ה: "וכיפר את מקדש הקודש" - זה לפניי לפנים, "אהל מועד" - זה ההיכל, "המזבח" - זה המזבח, "יכפר" - אף לעזרות. בבלי יומא סא,א: תנו רבנן: "וכיפר את מקדש הקודש" - זה לפניי לפנים, "אוהל מועד" - זה היכל, "מזבח" - כמשמעו, "יכפר" - אלו עזרות. ומציעים כמה בעיות. רבי בון בר חיא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק) : כמאן דמר: – כמי שאומר: השיריים מעכבין – לפי הדעה שנתינת שיירי הדם של קורבן חטאת פנימית על היסוד של מזבח החיצון מעכבת, מתעוררות שלוש בעיות כמוצע להלן , מקומן מעכב? – האם נתינת שיירי הדם על היסוד המערבי של מזבח החיצון מעכבת, או שמא הוא רשאי לתת על היסוד הדרומי? נותנן בלילה? – האם הוא רשאי לתת את שיירי הדם על היסוד של מזבח החיצון בלילה, או שמא אינו רשאי לתת בלילה, כדין כל מתן דמים על המזבח שאין לעשותו בלילה? שוחט עליהן כתחילה? – כשנשפכו שיירי הדם אחרי נתינת הדמים בפנים ולפני נתינת שיירי הדם על היסוד של מזבח החיצון, ובשל כך הוא צריך לשחוט קורבן חטאת אחר, האם הוא רשאי לשחוט את הקורבן האחר כדי שתחילת נתינת דמו תהיה על היסוד, או שמא תחילת נתינת דמו תהיה בפנים ואחר כך על היסוד? (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ-'השיריים' במאמר לעיל עד 'השיריים' במאמר כאן בשל שוויון סופות, ומגיה השלים) בבבלי זבחים נב,ב אמר רבי יהושע בן לוי, שלדברי האומר שיריים מעכבים, אחרי המתנות שבפנים ולפני נתינת השיריים על היסוד בחוץ, מביא פר אחר ושוחטו ומתחיל כתחילה במתנות שבפנים ולא בנתינת השיריים על היסוד בחוץ, שאם כן, אין הם שיריים. חברייא בעיי: – החברים (קבוצת תלמידי החכמים בבית המדרש) שואלים (מסתפקים): מחשב להן? – לפי הדעה ששיירי הדם של חטאות פנימיות מעכבים, האם מחשבה בשעת נתינת שיירי הדם על היסוד מועלת לפגל או לפסול את הקורבן? כגון שבשעת נתינת השיריים על היסוד חשב להקטיר את האימורים של הקורבן שלא בזמנם או שלא במקומם. לפי בבלי זבחים לט,א, לדעה ששיריים של חטאות פנימיות מעכבים, מפגלים בהם בשעת נתינתם על היסוד. 'מחשב להן' אין הוא 'מחשב עליהן' - שבשעת אחת מעבודות הקורבן חשב לשפוך את שיירי הדם של הקורבן שלא בזמנם או שלא במקומם. מחשבה זו מועלת לפגל או לפסול את הקורבן. רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בעי – שואל (מסתפק) : אבדו? – לפי הדעה ששיירי הדם של חטאות פנימיות מעכבים, אם אבדו שיירי הדם, שנשפכו שיירי הדם לפני שנתן אותם על היסוד, האם הם מעכבים, וצריך לשחוט קורבן אחר כדי לתת את שיירי הדם על היסוד, או שמא אין הם מעכבים, כיוון שאין אומרים שהשיריים מעכבים אלא כשישנם ואין נותנים אותם על היסוד? מהירושלמי בהמשך עולה שחסרה כאן בעיה נוספת, וצריך להשלים: חסרו? ("שערי תורת ארץ ישראל") – לפי הדעה ששיירי הדם של חטאות פנימיות מעכבים, אם חסרו שיירי הדם, שנשפך חלק מהדם ולא נשארו שיריים לאחר שנתן את מתנות הדם בפנים, האם הם מעכבים, או שמא אין הם מעכבים? ומצמצמים את תחולת הבעיה האחרונה למקרה מסוים: מה הן צריכה (צריך לומר: ' מה צריכה ' ("שערי תורת ארץ ישראל"; "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 414, הערה 274)) ליה? – מה [הדבר ש]נצרך לו? (מה הוא הדבר שהוא מסופק בו? באיזה מקרה מדובר בבעיה האחרונה?) - כשהתחיל ליתן וחסרו (צריך לומר: ' בשלא התחיל ליתן וחסרו ' ("שיירי קורבן", "שערי תורת ארץ ישראל")) – הבעיה היא במקרה שנשפך מהדם לפני שהתחיל לתת ממנו את המתנות שבפנים . אבל אם לא התחיל ליתן (צריך לומר: 'אם התחיל ליתן ' ("שיירי קורבן", "שערי תורת ארץ ישראל")) – במקרה שנשפך מהדם אחרי שהתחיל לתת ממנו את המתנות שבפנים, - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים) מודים , משהוא משייר שהן שיריים – רק אחרי שהוא מתחיל לתת מהדם בפנים, חל על הדם שהוא משאיר דין שיריים. ולכן במקרה שנשפך מהדם אחרי שהתחיל לתת ממנו בפנים, ולא נשארו שיריים לאחר שנתן את מתנות הדם בפנים, השיריים מעכבים, כיוון שכשנשפך מהדם כבר חל על הדם דין שיריים. אבל במקרה שנשפך מהדם לפני שהתחיל לתת ממנו בפנים, עדיין לא חל על הדם דין שיריים כשנשפך מהדם, ולכן יש להסתפק האם השיריים מעכבים (פירושנו לקטע זה שונה מפירושיהם של מפרשי הירושלמי, אך הוא דומה לפירושו של "אור שמח" הלכות פסולי המוקדשין פרק ב הלכה יא, אלא שלא הגיה את הירושלמי) . אין פושטים את הבעיות. בבבלי יומא סא,א אמרו, שאם גמר את כל מתנות הדם שבפנים ונשפך הדם לפני שנתן אותו על היסוד של מזבח החיצון, לדברי הכול אין השיריים מעכבים. בבבלי זבחים פא,ב אמרו, שאולי אפילו לדעה ששיריים של חטאות פנימיות מעכבים, אם חסרו דמים מהשיריים לפני שנתן מהם על היסוד ונשאר חלק מהם כדי ליתן על היסוד - אינם מעכבים. המקרה בבבלי שונה מהמקרה בירושלמי לפי פירושנו. • • •

מעילה בדמים במשנה שנינו: "שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי. אילו ואילו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננין לזבל, ומועלין בהן". מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: מועלין היו בדמים – שיצאו לנחל קדרון (קודם שנמכרו לגננים), שעדיין ברשות הקדש הם, והנהנים מהם מועלים ; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) ורבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) . וחכמים אומרים: אין מעילה בדמים – שיצאו לנחל קדרון, אבל אין נהנים מהם . משנתנו היא כדעת רבי מאיר ורבי שמעון. תוספתא יומא ג,ב ו זבחים ו,ט: אלו ואלו מתערבים באמה ויוצאים לנחל קדרון, ונמכרים לגננים לזבל, ומועלים בהם; דברי רבי מאיר ורבי שמעון. וחכמים אומרים: אין מעילה בדמים. משנה מעילה ג,ג: רבי שמעון אומר: הדם קל בתחילתו וחמור בסופו... הדם בתחילה ( קודם זריקתו ) - אין מועלים בו. יצא לנחל קדרון - מועלים בו. תוספתא מעילה א,טז: "רבי שמעון אומר: הדם קל בתחילתו וחמור בסופו" ( פסקה מהמשנה ). - מתערב באמה, מתגלגל ויורד לנחל קדרון, ונמכרים לגננים לזבל, ומועלים בהם; דברי רבי מאיר ורבי שמעון. וחכמים אומרים: אין מעילה בדמים. וכן היה רבי שמעון אומר: המקדיש דמים לבדק הבית - מועלים בהם. בבלי יומא נט,א ומעילה יא,א: תנו רבנן: מועלים בדמים; דברי רבי מאיר ורבי שמעון. וחכמים אומרים: אין מועלים בהם. מניין שאין מעילה בדמים לדעת החכמים? - רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : נאמר באיסור אכילת דם: "כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא יז,יא) – הדם מכפר על נפש האדם; ויש ללמוד מהכתוב: - אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד – הדם של בעלי חיים שנזרק על המזבח מיועד לכפרה בלבד. ומכאן שאין בו מעילה לנהנה מדם קודשים . רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: נאמר במצוות כיסוי הדם: "כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת" (ויקרא יז,יד) – כל אדם מישראל שיאכל דם ייענש בעונש כרת; ויש ללמוד מהכתוב: - אין לך בו אלא כרת נפש בלבד – אין באכילת דם אלא עונש כרת משום דם בלבד, ולא עונש אחר משום מעילה. ומכאן שאין בו מעילה לנהנה מדם קודשים . מהמשך הסוגיה להלן נראה שיש להחליף את שמות המוסרים של מאמרים אלה ולגרוס במאמר הראשון ' רבי חייה בשם רבי יוחנן' ובמאמר השני ' רבי אבהו בשם רבי יוחנן'. ומציעים מקרה נפקות בין שתי הדעות בשם רבי יוחנן: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : הקדיש דם – של שחיטת חולין לבדק הבית (לתיקון בנייני בית המקדש), ביניהון – ביניהם (במקרה זה יש נפקות בין שתי הדעות) . - ומפרטים את הדין שבמחלוקת לפי כל אחת מן הדעות: מאן דאמר: – מי ( רבי חייה בשם רבי יוחנן) שאומר (שלומד מהכתוב בעניין דם): אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד – ולכן אין מעילה בדם קודשים, - וזה – הקדיש דם לבדק הבית, הואיל ואין בו כפרה – שאין כפרה אלא בדם קודשים, אין (צריך לומר: ' יש ' ("קורבן העדה", "פירושים וחידושים בירושלמי" ד, עמוד 99)) בו מעילה – אם נהנה מדם שהוקדש לבדק הבית - מעל, שאינו כמו דם קודשים שיש בו כפרה . מאן דאמר: – [ו]מי ( רבי אבהו בשם רבי יוחנן) שאומר (שלומד מהכתוב בעניין דם): אין לך בו אלא כרת נפש בלבד – ולכן אין מעילה בדם קודשים, - וזה – הקדיש דם לבדק הבית, הואיל ויש בו כרת – שיש עונש כרת גם באכילת דם שהוקדש לבדק הבית, יש (צריך לומר: ' אין ') בו מעילה – אם נהנה מדם שהוקדש לבדק הבית - לא מעל, שהוא כמו דם קודשים שיש בו כרת . ומציעים מסורת העוסקת בעניין שנידון לפני כן: אתא – בא רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) ואמר בשם רבי חייה שאמר בשם רבי יוחנן: הקדיש דם ובדק הבית (צריך לומר: ' ל בדק הבית' ("קורבן העדה", "פירושים וחידושים בירושלמי" ד, עמוד 101)) ביניהון (צריך לומר: ' מועלין בו ' ("שערי תורת ארץ ישראל", "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן). המילה 'ביניהון' היא אשגרה בטעות מלעיל ואין לגרוס אותה) – אם נהנה מדם שהוקדש לבדק הבית - מעל . והוה רבי זעורה חדי בה – והיה רבי זעורה שמח בה (במסורת שמסר רבי בא) . סבר (צריך להוסיף: ' מימר ' ("פירושים וחידושים בירושלמי" ד, עמוד 101)) : – סבר (רבי זעורה) לומר: על דרבנ י ן איתאמרת – על [דעתם] של החכמים נאמרה (רבי חייה שאמר בשם רבי יוחנן, שהקדיש דם לבדק הבית - מועלים בו, אמר את דבריו לשיטת החכמים בברייתא לעיל, ולכן שמח רבי זעורה, כיוון שהוּכח ואוּמת על ידי המסורת שמסר רבי בא מה שהוא אמר מסברה, שלדעת רבי חייה בשם רבי יוחנן בטעמם של החכמים שאין מעילה בדמים, הנהנה מדם שהוקדש לבדק הבית - מעל) . אמר ליה: – אמר לו (רבי בא לרבי זעורה): ומה בידך? – ומה העלית בידך? לא הרווחת כלום. ועל דרבי שמעון אתאמרת – על [דעתו] של רבי שמעון נאמרה (רבי חייה שאמר בשם רבי יוחנן, שהקדיש דם לבדק הבית - מועלים בו, לא אמר את דבריו לשיטת החכמים אלא לשיטת רבי שמעון בברייתא לעיל, שרבי שמעון אומר שהמקדיש דמים לבדק הבית מועלים בהם (תוספתא מעילה א,טז), אבל חכמים אומרים שהמקדיש דמים לבדק הבית אין מועלים בהם) . המקדיש דמים לבדק הבית, אם מועלים בו או אין מועלים בו - לפי רבי זעורה, הדבר תלוי במחלוקת האמוראים במקור הלימוד של חכמים שסוברים שאין מועלים בדם קודשים: לדעת הסובר שלמדים אין לך בו אלא כרת נפש בלבד, אף דם זה מכיוון שיש בו כרת אין מועלים בו, ולדעת הסובר שלמדים אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד, דם זה מכיוון שאין בו כפרה מועלים בו, אבל לרבי שמעון שסובר שמועלים בדם קודשים, גם המקדיש דמים לבדק הבית מועלים בו. ולפי רבי בא, הדבר תלוי במחלוקת רבי שמעון וחכמים, שלרבי שמעון מועלים בדם שהוקדש לבדק הבית, ולחכמים אין מועלים.

רבי בא בריה ד- – בנו של רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) (נשמט 'אמר' לפני שם האמורא או שנשמט 'בשם רבי יוחנן' אחרי שם האמורא) : כך משיבין חכמים לרבי שמעון (צריך לומר: 'כך משיב רבי שמעון לחכמים ', כמו שהגיה ב"קורבן העדה") – רבי שמעון, שסובר שמועלים בדמים שיצאו לנחל קדרון, מקשה לחכמים, שסוברים שאין מועלים בהם : אִילּוּ מכרן, שמא אינו תופס דמיהן?! (בתמיהה) – אם מכר הגזבר של ההקדש את הדמים שיצאו לנחל קדרון, הרי בוודאי שהקדושה של הדמים תופסת את דמיהם של הדמים (הקדושה חלה על הכסף שקיבל הגזבר)! ואם כן, מה ביניהן ומה בין דמיהן? – מה ההבדל שבין הדמים ובין דמיהם של הדמים? אם הקדושה של הדמים שיצאו לנחל קדרון תופסת את דמיהם, בוודאי שמועלים בדמים! ופליג על ההיא דאמר – וחלוק (בעל המימרה הקודמת) על [המימרה] ההיא שאומר רבי לעזר (אמורא בדור השני) : יש מהן שאמרו: לא נהנין ולא מועלין, לפיכך אם מכרן - אינו תופש את דמיהן – יש מהמקרים שבהם אמרו חכמים, שאסור לכתחילה ליהנות מקודשים, ואם נהנו מהם, אין חייבים להביא קורבן מעילה, ולפי שלא מועלים, לכן אם מכר הגזבר את הקודש - אין הקדושה של הקודש תופסת את הדמים . ויש מהן שאמרו: לא נהנין ולא מועלין, לפיכך אם מכרן - תופש את דמיהן – יש מהמקרים שבהם אמרו חכמים, שאסור לכתחילה ליהנות מקודשים, ואם נהנו מהם, אין חייבים להביא קורבן מעילה, ולפי שלא נהנים, לכן אם מכר הגזבר את הקודש - הקדושה של הקודש תופסת את הדמים . - רבי לעזר מפרש באילו מקרים אמרו כך ובאילו מקרים אמרו כך: דישון המזבח הפנימי והמנורה – הדשן שהוציא הכוהן ממזבח הקטורת ומפתילות המנורה והניחו אצל מזבח החיצון, לא נהנין ולא מועלין (משנה מעילה ג,ד) , לפיכך אם מכרן - אינו תופש את דמיהן. הדמים – דמים שיצאו לנחל קדרון, לא נהנין ולא מועלין בהן – כשיטת החכמים, שאין מעילה בדמים שיצאו לנחל קדרון, אבל אין נהנים מהם , לפיכך אם מכרן - תופש את דמיהן – הרי שלפי רבי לעזר, אף שהקדושה של הדמים שיצאו לנחל קדרון תופסת את דמיהם, אין מועלים בדמים. וזה שלא כמימרה הקודמת, שכיוון שהקדושה של הדמים שיצאו לנחל קדרון תופסת את דמיהם, מועלים בדמים . • • •