אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ה:ב

משנה המשך דברי סתם המשנה לעיל, שהיו שם שתי פרוכות: החיצונה – הפרוכת שלצד ההיכל, פרופה – ראשה כפול לחוץ וקשור שם, כדי להניח פתח להיכנס, מן הדרום – מהקצה שבצד דרום , והפנימית – הפרוכת שלצד קודש הקודשים, פרופה מן הצפון – מהקצה שבצד צפון. נמצא שלא היו פרופות ופתוחות זו כנגד זו, כדי שהעומדים בהיכל לא יוכלו להסתכל לקודש הקודשים . מהלך ביניהן – הכוהן הגדול נכנס במקום הפריפה של הפרוכת החיצונה שמן הדרום והולך בין שתי הפרוכות , עד שהוא מגיע לצפון – למקום הפריפה של הפרוכת הפנימית שמן הצפון . הגיע לצפון – ונכנס דרך הפריפה לקודש הקודשים , הפך פניו לדרום. מהלך לשמאלו עם הפרוכת – כששמאלו לצד הפרוכת , עד שהוא מגיע לארון. הגיע לארון, נתן את המחתה – של הגחלים, בין שני הבדים – של הארון . צבר את הקטרת – עשה ציבור של קטורת, על גבי הגחלים – שבמחתה , ונתמלא הבית עשן (המשנה נקטה כאן בביטוי מנבואת ישעיהו פרק ו המתאר את מראה ה' היושב על כיסא רם ונישא ושרפים עומדים עליו: "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן ") . יצא – אחרי שהקטיר את הקטורת, ובא לו כדרך בית כניסתו – הלך ביציאתו מקודש הקודשים להיכל כדרך שנכנס, שהלך אחורנית, פניו לדרום והפרוכת לשמאלו , ומתפלל תפילה קצרה בבית החיצון – בהיכל , ולא היה מאריך – בתפילתו , שלא להבעית את ישראל – הנמצאים בחוץ, שלא יהיו חוששים שמא מת בשעה שהיה בקודש הקודשים, שהרי הם עדיין לא ידעו שהוא יצא מכלל סכנה כי לא יכלו לראותו בהיכל . • • •

תלמוד הליכתו של הכוהן הגדול בהיכל וההקטרה בקודש הקודשים במשנה שנינו: "מהלך בהיכל, עד שהוא מגיע לבין שני הפרכות". מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: מן המנורה ולדרום היה נכנס – הכוהן הגדול היה מהלך בהיכל מן המזרח למערב ועובר בין המנורה ובין הכותל הדרומי של ההיכל, כדי להגיע אל הכניסה לקודש הקודשים, שרבי מאיר סובר שהיו שתי פרוכות בין ההיכל ובין קודש הקודשים, והפרוכת החיצונה היה בה פתח בקצה שבצד דרום ; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) . רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: מן השולחן ולצפון היה נכנס – הכוהן הגדול היה מהלך בהיכל מן המזרח למערב ועובר בין השולחן ובין הכותל הצפוני של ההיכל, כדי להגיע אל הכניסה לקודש הקודשים, שרבי יוסי סובר שלא היתה אלא פרוכת אחת בין ההיכל ובין קודש הקודשים (משנתנו), והיה בה פתח בקצה שבצד צפון לשיטת רבי יוסי (לפי הבבלי יומא נא,ב; נט,א) . ומציעים מקור חלופי לברייתא: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: ממזבח הזהב ולמנורה היה נכנס – הכוהן הגדול היה מהלך בהיכל מן המזרח למערב ועובר בין מזבח הזהב שמימינו ובין המנורה שמשמאלו, והולך בדרומו של ההיכל לכיוון מערב, כדי להגיע אל הכניסה לקודש הקודשים, שתנא זה סובר שהיו שתי פרוכות בין ההיכל ובין קודש הקודשים, והפרוכת החיצונה היה בה פתח בקצה שבצד דרום . תוספתא יומא ב,יב: נכנס ומהלך בהיכל עד שנמצא עומד בין מזבח הזהב למנורה. בבלי יומא נא,ב: תנו רבנן: בין המזבח למנורה ( בדרומו של ההיכל ) היה מהלך; דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: בין שולחן למזבח ( בצפונו של ההיכל היה מהלך ). ויש אומרים: בין שולחן לכותל ( הצפוני של ההיכל היה מהלך ). מאן יש אומרים? - אמר רב חסדא: רבי יוסי היא, דאמר: פיתחא בצפון קאי ( פרוכת אחת בלבד היתה שם, ופתח הפרוכת שדרכו נכנסים לקודש הקודשים היה בצפון ). - ורבי יהודה אמר לך: פיתחא בדרום קאי ( שתי פרוכות היו שם, ופתח הפרוכת החיצונה היה בדרום ). דעת רבי יהודה בבבלי היא הדעה עלומת השם בתוספתא ובירושלמי. דעת רבי מאיר בשני התלמודים שונה. דעת יש אומרים בבבלי היא דעת רבי יוסי בירושלמי כדברי רב חסדא. במשנה שנינו: "מהלך ביניהן עד שהוא מגיע לצפון". דוחק היה באצילי ידיו (הזרועות העליונות שמן המרפק ועד השכם) – כשהיה הכוהן הגדול הולך בין שתי הפרוכות, היה דוחף את הפרוכות מכאן ומכאן בזרועות ידיו , כדי שלא ישרפו הפרֹכות – מהגחלים שהיו במחתה שבידו . במשנה שנינו: "הגיע לצפון והפך פניו לדרום . מהלך לשמאלו עם הפרוכת, עד שהוא מגיע לארון. הגיע לארון, נתן את המחתה בין שני הבדים ". חוזר היה לאחוריו – כשהיה הכוהן הגדול מגיע לארון, היה הולך אחורנית ומתרחק מן הארון , כדי שלא יהא נראה כמפסיע (פוסע, צועד) בין הבדים – של הארון, שהיו יוצאים מן הארון ומגיעים לפרוכת, מפני שאין זה דרך כבוד כלפי ה' . במשנה שנינו: "צבר את הקטרת על גבי הגחלים, ונתמלא הבית עשן". שואלים: כיצד הוא עושה? – באיזה אופן היה הכוהן הגדול צובר את הקטורת על גבי הגחלים? ומשיבים בהבאת שלוש דעות. אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : מניח את הכף (צריך לומר: ' המחתה ' ("קורבן העדה")) בארץ וזורקה באויר וקולטה במחתה (אין לגרוס מילה זו ("קורבן העדה")) – הוא מניח את המחתה של הגחלים על הארץ וזורק את הקטורת שבכף כלפי מעלה ומניח את הכף על הארץ ותופס בחופניו את הקטורת כשהיא נופלת למטה, והיה צריך להיזהר שלא ייפול מן הקטורת לארץ, שלא יהיה מלוא חופניו חסר. כך היה מחזיר את הקטורת שבכף לתוך חופניו, כדי לתת אותה מתוך חופניו על גבי הגחלים (מהכתוב משמע שיש לתת את הקטורת על האש מתוך חופניו) . שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: בודדה ברגלו (בהבאת הירושלמי בר"ח: 'בגודלו'. - וצריך לומר: ' מדדה בגודל[י]ו ' ("גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן)) – הוא מניח את המחתה של הגחלים על הארץ ואוחז את הכף בראשי אצבעותיו ומטה את הכף ודוחף את הקטורת בעזרת אגודליו מן הכף לתוך חופניו בזהירות רבה, שלא ייפול מן הקטורת לארץ. כך היה מחזיר את הקטורת שבכף לתוך חופניו, כדי לתת אותה מתוך חופניו על גבי הגחלים (לשון דומה בירושלמי שבת יז,ז ועירובין י,יא: 'מדדהו בראשי אצבעתיו') . אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : מערה מתוך הכף – הוא מניח את המחתה של הגחלים על הארץ ואוחז את הכף בידו הימנית ושופך את הקטורת שבכף על גבי הגחלים, ולא היה מחזיר את הקטורת שבכף לתוך חופניו, והיא מתמרת ועולה, ואחר כך היא פוסה ויורדת – העשן של הקטורת היה עולה בכיוון מאונך ועומד זקוף כתמר, ואחר כך היה מתפשט לצדדים ויורד . בבלי יומא מט,ב: כיצד הוא עושה? ( לאחר שהוא מניח את המחתה על הארץ ) אוחז את הבזך ( הכף של הקטורת ) בראשי אצבעותיו ( של שתי ידיו ), ויש אומרים: בשיניו, ומערה ( את הקטורת מן הכף ) בגודלו ( בעזרת שני אגודליו ), עד שמגעת לבין אצילי ידיו, וחוזר ומחזירה לתוך חופניו, וצוברה ( על הגחלים ), כדי שיהא עשנה שוהה לבוא ( בגלל צבירת הקטורת על הגחלים ), ויש אומרים: מפזרה, כדי שיהא עשנה ממהר לבוא. דברי הבבלי הם כדברי שמואל בירושלמי, חוץ מהמילים "עד שמגעת לבין אצילי ידיו וחוזר". • • •

יציאתו של הכוהן הגדול מקודש הקודשים במשנה שנינו: "יצא ובא לו כדרך כניסתו". כרבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) – דברי המשנה שיצא כדרך כניסתו הם לפי רבי יוסי, שהכוהן הגדול חזר בקודש הקודשים לאחוריו בגבו לצפון ופניו לדרום, מפני כבוד הארון, עד שהגיע לפתח בקצה הפרוכת שבצד צפון, כי רבי יוסי סובר שלא היתה אלא פרוכת אחת בין ההיכל ובין קודש הקודשים, והיה בה פתח בקצה שבצד צפון , ברם – אבל כרבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) - אפילו בעי לא יכיל – אפילו רוצה (לצאת כדרך כניסתו), לא יכול (אינו רשאי) . למה? כדי שלא יתן אחוריו לקודש – רבי מאיר סובר שהיו שתי פרוכות בין ההיכל ובין קודש הקודשים, והפרוכת הפנימית היה בה פתח בקצה שבצד צפון, והפרוכת החיצונה היה בה פתח בקצה שבצד דרום. לכן, לפי רבי מאיר, הכוהן הגדול חזר בקודש הקודשים לאחוריו בגבו לצפון ופניו לדרום, מפני כבוד הארון, עד שהגיע לפתח בקצה הפרוכת הפנימית שבצד צפון, וכשהגיע בין שתי הפרוכות לא הפך פניו לצפון והלך לאחוריו ופניו כלפי הצפון כדרך שנכנס, כדי שלא ייראה כשהוא הופך פניו כמפנה אחוריו לקודש הקודשים שמשם הוא יוצא, אלא הלך כשפניו כלפי הדרום עד שהגיע לפתח בקצה הפרוכת החיצונה שבצד דרום. הרי שלפי רבי מאיר הליכתו בין הפרוכות ביציאתו לא היתה כדרך כניסתו (על פי "שערי תורת ארץ ישראל") .

כתוב – בהליכת שלמה המלך לגבעון : "וַיָּבֹא שְׁלֹמֹה לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן יְרוּשָׁלִַם" (דברי הימים ב א,יג) – בגבעון היה באותה שעה המשכן ומזבח הנחושת . מה נן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את הפסוק?) - ומציעים שתי אפשרויות שנדחות: אם מירושלם היה בא – אם המקרה שבו מדובר הוא ביאתו של שלמה מירושלים לבמה שבגבעון, - נימר: – נֹאמר: 'מירושלם לבמה'! – הפסוק היה צריך להיות מנוסח באופן אחר: 'ויבוא שלמה לבמה אשר בגבעון מ ירושלים'! אם מבמה היה בא – אם המקרה שבו מדובר הוא חזרתו של שלמה מהבמה שבגבעון לירושלים, - נימר: – נֹאמר: 'מבמה לירושלם היה בא'! – הפסוק היה צריך להיות מנוסח באופן אחר: 'ויבוא שלמה מה במה אשר בגבעון ל ירושלים'! אמר רבי שמואל בר אבודמא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : לבמה (צריך לומר ' מבמה ' ("קורבן העדה")) היה בא, שלא ליתן אחוריו לקודש – למעשה שלמה היה בא מן הבמה שבגבעון לירושלים (שכן פסוק זה נאמר בסיום הסיפור על הליכת שלמה לגבעון, ולכן פסוק זה מדבר בחזרתו מגבעון, ואילו הליכתו לגבעון נזכרה בתחילת הסיפור, שם פסוק ג), אבל כתוב "לבמה" ללמד שלא נתן אחוריו לקודש אלא הלך לאחוריו ופניו כלפי הבמה, וכאילו היה בא לבמה . בבלי יומא נג,א: "יצא ובא לו דרך כניסתו". - מנא הני מילי? - אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אמר קרא: "ויבוא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים" (דברי הימים ב א,יג) - וכי מה עניין גבעון אצל ירושלים? ( מהכתוב משמע שגבעון היא בירושלים, והרי שני מקומות הם? ) אלא מקיש יציאתו מגבעון לירושלים לביאתו מירושלים לגבעון. מה ביאתו מירושלים לגבעון - פניו כלפי במה, אף יציאתו מגבעון לירושלים - פניו כלפי במה. • • •

תפילתו של הכוהן הגדול במשנה שנינו: "ומתפלל תפילה קצרה בבית החיצון". וכך היתה תפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים – בהיכל, בצאתו בשלום מן הקודש – מקודש הקודשים : יהי רצון מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, שלא תצא עלינו גלות – פסק של גלות על יחידים מצד המלכות הרשעה ("גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן), לא ביום הזה ולא בשנה הזאת, ואם יצאה עלינו גלות ביום הזה או בשנה הזאת - תהא גלותינו למקום של תורה – למקום שיש בו חכמים, כדי ללמוד מפיהם . יהי רצון מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, שלא יצא עלינו חסרון – פסק של הפסד ממון, לא ביום הזה ולא בשנה הזאת, ואם יצא עלינו חסרון ביום הזה או בשנה הזאת - יהא חסרונינו בחסרון של מצוות – הממון שנפסק עלינו להפסיד יינתן לצדקה לעניים, ולא יינטל בדרכים אחרות (ראה המעשה ברבי שמעון בן יוחי בויקרא רבה לד,יב. - בירושלמי ובמדרשי האגדה המילה "מצווה" משמשת במובן 'צדקה') . יהי רצון מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, שתהא השנה הזאת שנת זול (רמת מחירים נמוכה) , שנת שובע, שנת משא ומתן (מיקח וממכר, מסחר) , שנת גשומה ושחונה (חמה) וטלולה – בכל עונה יהיה מזג אוויר המתאים לה: גשמים בחורף וחום וטללים בקיץ (זקוקים לחום לשם הבשלת התבואה והפירות) , ושלא יצטרכו עמך ישראל אלו לאלו (לפי ויקרא רבה ובפסיקתא דרב כהנא יש להוסיף: 'ושלא יגביהו עמך ישראל שררה אלו על אלו') , ואל תפנה לתפילת יוצאי דרכים – שגשמים מפריעים להם והם מתפללים שלא יירדו גשמים (פסקה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) . רבנ י ן דק י סרין אמרין: – חכמי קיסריה אומרים: ועל עמך ישראל שלא יגבהו שררה זו על גב זו (לפי ויקרא רבה ופסיקתא דרב כהנא לשון זו מקומה לעיל, וכאן יש לגרוס: 'על אחינו שבקיסרין שלא יגבהו שררה אלו על אלו') – קיסריה היתה מרכז השלטון הרומאי, והיו בה גם יהודים בעלי שררה, והתפלל שלא יגביהו שררה כלפי אלה הנתונים לשררתם (גם משפט זה נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה) . ועל אנשי השרון (מישור החוף המרכזי) היה – הכוהן הגדול, אומר – בתפילתו : יהי רצון מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, שלא יֵעָשו בתיהן קבריהן (הגרסה בויקרא רבה ובפסיקתא דרב כהנא: 'רבנין דדרומא אמרין: על אחינו שבשרון שלא ייעשו בתיהם קבריהם') – בשרון היו הבתים בנויים לבינים או חומר, וגשמים מרובים היו עלולים למוטט את הבתים הללו ולקבור את היושבים בהם . ויקרא רבה כ,ד ו פסיקתא דרב כהנא כו,ד: כיצד היתה תפילתו של כוהן גדול ביום הכיפורים בצאתו מן הקודש? - יהי רצון מלפניך, י'י אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתהא השנה הזאת גשומה שחונה וטלולה, שנת רצון, שנת ברכה, שנת נדבה, שנת זול, שנת שובע, שנת משא ומתן, ואל יצטרכו עמך ישראל אלו לאלו, ואל יגביהו עמך ישראל שררה אלו על אלו, ואל תפנה אל תפילת עוברי דרכים. - רבנין דקיסרין אמרין: על אחינו שבקיסרין שלא יגביהו שררה אלו על אלו. - רבנין דדרומא ( חכמי הדרום ) אמרין: על אחינו שבשרון שלא ייעשו בתיהם קבריהם. נראה שהשלמת המגיה במסירה שלפנינו בירושלמי היא על פי ויקרא רבה ופסיקתא דרב כהנא. בבלי יומא נג,ב: "ומתפלל תפילה קצרה בבית החיצון". - מאי מצלי? - רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא, תרווייהו משמיה דרב יהודה אמרי: יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו, שתהא שנה זו גשומה ושחונה. שחונה מעליותא היא? ( לשם מה יבקש אדם שנה שחונה שהיא סימן קללה? ) - אלא אימא: ( יש כאן תפילה על תנאי: ) אם שחונה - תהא גשומה. רב אחא בריה דרבא מסיים בה משמיה דרב יהודה: לא יעידי עביד שולטן מדבית יהודה ( לא יסור מושל מבית יהודה ), ולא יהיו עמך ישראל צריכים לפרנסה זה מזה, ולא תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים. התפילה על הגשם והפרנסה וכן הבקשה שלא תתקבל תפילתם של עוברי דרכים משותפות לכל המסורות. שאר חלקי התפילה במסורות השונות הם נוסחי תפילה שהוכנסו לסדרי העבודה שנהגו לאומרם בבתי הכנסת. אפשר שהתפילה שהובאה בשמו של רב יהודה בבבלי: ״לא יעידי עביד שולטן מדבית יהודה", שהוא התרגום של אונקלוס לפסוק "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מט,י), היא תפילה לשלומו של ראש הגולה שהיה מבית דוד, שהוכנסה לסדר העבודה בבתי הכנסת בבבל. • • •

שמעון הצדיק במשנה שנינו: "ולא היה מאריך, שלא להבעית את ישראל". מביאים ברייתא: מעשה באחד – בכוהן גדול, שהאריך – בתפילתו בהיכל ביום הכיפורים, וגמרו (החליטו) להיכנס אחריו – לחפש את גופתו, שחשבו שמת . ומעירים: אמרו – החכמים : שמעון הצדיק היה – זה שהאריך, שהיה כוהן גדול בתקופת הבית השני . וממשיכים את הברייתא: אמרו לו – לשמעון הצדיק הנכנסים אחריו : למה הארכתה – בתפילתך ? אמר להן: מתפלל הייתי על מקדש אלהיכם שלא ייחרב. אמרו לו: אף על פי כן, לא היית צריך להאריך – שלא להבעית את ישראל . תוספתא יומא ב,יג: "ולא היה מאריך, שלא להבעית את ישראל". - מעשה בכוהן גדול שהאריך. אמרו לו: מה ראית להאריך? אמר להם: מתפלל הייתי על מקדש אבותיכם שלא יחרב. אמרו לו: אף על פי כן אין אתה רשיי לשנות. בבלי יומא נג,ב: תנו רבנן: מעשה בכוהן גדול אחד שהאריך בתפילתו ונמנו ( עמדו למניין והחליטו ) אחיו הכוהנים ליכנס אחריו. התחילו הם נכנסים והוא יוצא. אמר להם: מפני מה אתם נכנסים? אמרו לו: ומפני מה הארכת בתפילתך? אמר להם: קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב? אמרו לו: אל תהי רגיל לעשות כן, שהרי אמרו: לא יאריך בתפילתו, שלא להבעית את העם.

ומביאים ברייתא נוספת: ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה, ובשנה האחרונה אמר להן – למקורביו : בשנה הזאת אני מת. אמרו לו: מאיכן אתה יודע? אמר להן: כל שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים היה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, ובשנה הזו נכנס עמי ולא יצא עמי – וזה היה סימן ששנה זו היא שנתו האחרונה . ומציעים קושיה: בעון קומי – שאלו (הקשו) לפני רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : והכתיב: – והרי כתוב (בעבודה ביום הכיפורים): "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ" (ויקרא טז,יז) – בשעה שהכוהן נכנס לקודש הקודשים לעשות את מעשה הכיפור, אסור לכל אדם להיות בתוך אוהל מועד, עד שייצא (על פי פשט המקרא הכתוב עוסק בכפרת הדמים (הזאות הדם), אבל החכמים דרשו שהכתוב עוסק בכפרת הקטורת (הקטרת הקטורת)); ויש לדרוש את הלשון "וכל אדם": - אפילו אותן שכתוב בהן "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם" (יחזקאל א,י) לא יהיו באהל מועד – כל מי שמכונה אדם, אפילו מלאכים, אינם רשאים להיות שם באותה שעה שהכוהן הגדול נכנס לקודש הקודשים להקטיר שם ביום הכיפורים ! – ואם כן, כיצד היה זקן, שהיה מלאך, נכנס עם שמעון הצדיק לקודש הקודשים באותה שעה? (קושיה זהה יש בירושלמי לעיל א,ה) ומתרצים: אמר לון: – אמר להם (רבי אבהו): מה ('מה' ו'מאן' מתחלפות בארמית הגלילית ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 894, הערה 43)) אמר לי דהוה בר נש? – מי אומר לי שהיה אדם (זה שנכנס עם שמעון הצדיק לקודש הקודשים, או אפילו מלאך)? אני אוֹמַר – יכול אני לומר : הקב"ה היה – זה שנכנס עם שמעון הצדיק לקודש הקודשים, שנראה הקב"ה כזקן לבוש לבנים (הזיהוי של הזקן לבוש הבגדים הלבנים עם הקב"ה מושתת כפי הנראה על התיאור של האל בחזון הכיסא בדניאל (פרק ז), שמתואר כזקן לבוש לבן ("חמודות אתה: דניאל וספרו באספקלריה של ספרות חז"ל", עמוד 73) . תוספתא סוטה יג,ח: שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו אני מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: כל ימות הכיפורים היה זקן אחד לובש לבנים ומתכסה לבנים נכנס עימי ויוצא עימי. שנה זו נכנס עימי ולא יצא. ויקרא רבה כא,יב: "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש" (ויקרא טז,יז) - רבי פינחס ורבי חלקיה בשם רבי אבהו: אפילו אותם שכתוב בהם: "ודמות פניהם פני אדם" (יחזקאל א,י) לא יהיו באוהל מועד. - בשנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו הוא מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: בכל שנה ושנה היה זקן אחד לבוש לבנים ומעוטף לבנים נכנס עימי ויוצא עימי. שנה זו נכנס עימי ולא יצא עימי. - אמר רבי אבהו: ומי יאמר שאדם היה? והלא הקב"ה בכבודו היה נכנס עימו ויוצא עימו. בבלי יומא לט,ב: תנו רבנן: אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו הוא ( כינוי במקום: אני ) מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכיפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עימי ויצא עימי. והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עימי ולא יצא עימי. לפי הבבלי, הסימן בשנה האחרונה היה גם שהזקן היה לבוש שחורים במקום לבנים. • • •