אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ה:א

משנה הוציאו לו – לאחר שהניח הכוהן הגדול את המחתה של הגחלים על הרובד שבעזרה (משנה לעיל ד,ג), הוציאו לו את הכף – של זהב ריקה מלשכת הכלים, ואת המחתה – מלאה קטורת מלשכת בית אבטינס . חפן מלא חפניו – קטורת מתוך המחתה של קטורת, ונתן – את הקטורת שבחופניו, לתוך הכף, הגדול לפי גודלו והקטון לפי קוטנו – לפי חופניו של הכוהן הגדול , וכך היתה מידתה – של הקטורת, לא פחות ולא יותר ממלוא חופניו של הכוהן הגדול . נטל את המחתה – של הגחלים מן הרובד שבעזרה, בימינו ואת הכף – של הקטורת, בשמאלו – ונכנס להיכל . מהלך בהיכל – מן המזרח למערב , עד שהוא מגיע לבין שני הפרכות המבדילות בין הקודש – ההיכל, ובין קודש הקודשים, וביניהן אמה – בין פרוכת לפרוכת היה חלל של אמה . רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: לא היה שם אלא פרוכת אחת בלבד – כמו במשכן , שנאמר: "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (שמות כו,לג) – "והבדילה" הוא לשון יחיד .

תלמוד הוציאו לו את הכף ואת הבזך במשנה שנינו: "הוציאו לו את הכף ואת המחתה. חפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף ". מקשים: ולא כבר תנינתה: – ולא כבר שנינו אותה (משנה לעיל ד,ג): נטל – הכוהן הגדול, את המחתה – בשביל הקטורת, ועלה לראש המזבח – שבעזרה, וחתה – נטל במחתה מן הגחלים שבפנים האש שעוכלו היטב, וירד – מן המזבח, והניחה – הניח את המחתה עם הגחלים הבוערות, על הרובד שבעזרה?! (בתמיהה) – המשנה לעיל אומרת שהכוהן הגדול חתה גחלים במחתה, והרי שכבר הביאו לו את המחתה לפני כן, ומדוע המשנה כאן אומרת שעתה הביאו לו את המחתה! ומתרצים את הקושיה בהצעת הגהה למשנה: כיני מתניתא: – כך היא המשנה (כך יש להגיה את המשנה): הוציאו לו את הכף ואת הבזך – יש להגיה את המשנה כאן: בזך, במקום מחתה (במשנה תמיד ה,ד שנינו, שמי שזכה בהקטרת הקטורת בהיכל היה נוטל את הכף ואת הבזך, והבזך היה מלא וגדוש קטורת. הכף והבזך של הקטורת נזכרו שם בנוסף למחתה של הגחלים. ההגהה במשנה כאן היא על פי המשנה שם) . בבלי יומא מז,א: מחתה - הא תנא ליה: נטל את המחתה ועלה לראש המזבח וחתה וירד! - התם מחתה דגחלים, והכא מחתה דקטורת. דתניא: הוציאו לו כף ריקן מלשכת הכלים, ומחתה גדושה של קטורת מלשכת בית אבטינס. הקושיה על המשנה שווה בשני התלמודים. בבבלי הציעו פירוש למשנה, אבל בירושלמי הציעו הגהה למשנה. ושואלים: מהו – מה פירוש: כף (צריך לומר: ' בזך ' ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 463. וראה עוד להלן) ? – מה פירושה המילוני של מילה זו? ומשיבים: מָגֵיס (קערה. מקור המילה מגיס ביוונית, ומשמעה: קערה ללישת בצק) . מבדיקה מדוקדקת של סדרי עבודה ליום כיפור של כמה פייטנים באתר "מאגרים" נמצא שהם קוראים למחתה של הקטורת שבמשנה ולבזך שבירושלמי: מגס / מגיס. "אז בדעת חקר" - מחבר לא ידוע (מיוחס ליוסי בן יוסי מִסָּפֵק): וימציאו אליו כף ומגיס קטורת. "אתה כוננת עולם ברוב חסד" - יוסי בן יוסי: פניו הובילו כף זהב והמגס אשר בה קטורת הדקה. "אספר גדולות, עושה גדולות" - יוסי בן יוסי: פסע וחפן ממגס לתוך כף. "ים הציף עליהם ולא קמו" - מחבר לא ידוע: צעיריו המהירו כף ומגס קטורות. "טבילות חמש ועשרה קדושין" - מחבר לא ידוע: חניכיו יריצו כף ומגיס קטורת. "אשוחח פועל שוכן שמי ערץ" - יוסף בירבי ניסן: וכף ומגס קח. "אאזרה גבורה לנאזר בגבורה" - שלמה סולימן: קידמו לו בחוזקה כף ומגיס בחוקה. "א... במרומים ... מלא עולמים" - שלמה סולימן: קדמו לו פירחי מקוטרת וכף ומגיס קטורת. "ביי יצדקו ויודוהו פנימי חכמה" - רב סעדיה גאון: בְּעַם יוֹצִיאוּ לוֹ בְּאַהַב כַּף וּמְגִיס בְּנועַם. "א... זכים משאר חללה וזונה" - מחבר לא ידוע: ומגיס מלא דקה וכף לו יביאו. "א... פתח לב אפוד זרת על זרת קרוע" - מחבר לא ידוע: ריעו הגיש כף ומגיס לפניו. "אחלה לרוכב שמים ויוסד ארץ" - מחבר לא ידוע: וכף ומגס נטל. א... מאורות נשתוו - מחבר לא ידוע: וקח מגיס עם כף. מכאן נראה, שהפייטנים גרסו שמגיס הוא פירושו המילוני של בזך ולא של כף. ולכן יש להגיה בירושלמי: 'מהו בזך?', במקום 'מהו כף?'. וכן כתב ב"מבוא לנוסח המשנה", עמודים 464-465. • • • פיטום הקטורת בכלי חול, מותר הקטורת ומותרי קורבנות ציבור משנה שקלים ד,ה: מותר הקטורת ( הנשאר מן הקטורת שהכינו בשביל כל השנה ) מה היו עושין בה ( כדי להכשיר אותה לשנה שלאחריה )? - מפרישין ממנה שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותה לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה ( מפרישים מן הקטורת שנותרה כסכום שיש לשלם לאומנים העובדים לצורכי המקדש, ופודים אותה על המעות של ההקדש שהוקצו כדי לשלם שכר לאומנים, ונעשות המעות קדושות כמותר הקטורת והיא יוצאת לחולין, ונותנים את הקטורת שחיללו לאומנים בשכרם, וחוזרים וקונים את הקטורת מהאומנים בשקלים החדשים שנתרמו, והיא ראויה להקטרה בשנה הנכנסת ). ומציעים היסק מן המשנה שקלים ד,ה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק): כלי חול הוא – הבזך, שהכוהן הגדול חפן ממנו קטורת ונשאר בו מן הקטורת שלא חפן, הוא כלי חול, שאינו קודש . - ויש לנמק את ההיסק בדרך השלילה: אין תימר: – אם תאמר (שההיסק אינו נכון): כלי קודש - דבר שקדש בכלי נפדה?! – אילו הבזך היה כלי קודש, יש לתמוה על מה ששנינו במשנה שקלים ד,ה, שמחללים את הקטורת שנותרה ונותנים אותה לאומנים בשכרם: וכי הקטורת שהתקדשה קדושת הגוף בכלי קודש יש לה פדיון?! אלא מכאן שהבזך הוא כלי חול, והקטורת שבו קדושה קדושת דמים בלבד, ולכן יש לה פדיון.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ד,ה. ומציעים מראה מקום למחלוקת אמוראים: דאיתפלגון: – שנחלקו (אמוראים בעניין הכלי שמכינים בו את הקטורת): פיטמה – כתש וערבב את סממני הקטורת, בחולין – בכלי חול, - רבי יוסה בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: פסולה – להקטרה ; רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: כשירה – להקטרה . ומציעים את מקורם של דברי האמוראים. מה טעמא דרבי יוסי בר חנינה? – מה הטעם של רבי יוסי בר חנינה? (מה מקורו בכתוב שהוא פוסל?) - נאמר (בקטורת): "קֹדֶשׁ תִּהְיֶה" (שמות ל,לז. כך יש לגרוס. ואין לגרוס כמו במסירה שלפנינו: "קֹדֶשׁ הִיא" (שמות לא,יד), שנאמר בשבת) – הקטורת היא דבר קדוש; ויש ללמוד ממילים אלו: - שתהא הבאתה (במקבילה: ' הוייתה ' - התהוותה. בכתיב הארץ ישראלי נכתב 'הבייתה' בבי"ת רפה במקום וי"ו ושובש ל'הבאתה' בשל אי הבנת המילה) בקודש – צריך לפטם את הקטורת בכלי קודש. ולכן, אם פיטמה בכלי חול - פסולה . מה טעמא דרבי יהושע בן לוי? – מה הטעם של רבי יהושע בן לוי? (מה מקורו בכתוב שהוא מכשיר?) - נאמר (בקטורת): "קֹדֶשׁ תִּהְיֶה" (כך יש לגרוס. ואין לגרוס כמו במסירה שלפנינו: "קֹדֶשׁ הִיא") - שתהא באה מתרומת הלישכה – יש לקנות את סממני הקטורת ממעות של תרומת הלשכה, שהן קודש, כמו כל קורבנות הציבור. אבל אין צריך לפטם את הקטורת בכלי קודש. ולכן, אם פיטמה בכלי חול - כשרה. - הרי שמה שהסיק רבי יוסה, שהבזך הוא כלי חול, הוא כרבי יהושע בן לוי . ומציעים קשר בין שתי מחלוקות: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : אתיא דרבי יוסי בן חנינה כשמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) ודרבי יהושע בן לוי כרבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי יוסי בר חנינה כשמואל, ושל רבי יהושע בן לוי כרבי יוחנן (דעת שמואל ודעת רבי יוחנן מוצעות להלן) . ומציעים מראה מקום לדעת רבי יוחנן: דתנינן: – ששנינו (משנה שקלים ד,ו): המקדיש נכסיו – למקדש, וסתם הקדש לבדק הבית, והיו בהן דברים ראויין לקרבנות ציבור (עד כאן המשנה) . - מה הם דברים הראויים רק לקורבנות הציבור ולא לקורבנות היחיד? - רבי יוחנן אמר: קטורת – שהקדיש נכסיו והיתה בהם קטורת שפוטמה, שאינה ראויה לקורבן יחיד אלא לקורבן ציבור (אין לפרש את המשנה שקלים ד,ו אלא במקדיש נכסיו והיתה בהם קטורת, כיוון שבשתי המשניות שלאחריה מדובר בפירוש במקדיש נכסיו והיו בהם בהמות ועופות ויינות ושמנים, ודברים אלה ראויים גם לקורבנות יחיד ולא רק לקורבנות ציבור). הרי שלפי רבי יוחנן, במשנה שקלים ד,ו מדובר בקטורת שנעשתה בכלי חול קודם שהקדיש אותה, שאילו נעשתה בכלי קודש, לא היה יכול להקדיש אותה, והיא כשרה להקטרה, כיוון שלדעתו אין צריך לפטם את הקטורת בכלי קודש. מכאן שדעתו של רבי יהושע בן לוי כדעת רבי יוחנן . ומפסיקים את דברי רבי יוסה בירבי בון ומציעים פרשנות נוספת למשנה הנידונה: אמר רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) : תיפתר – תתפרש (המשנה שקלים ד,ו), באומן משל בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטורת – במשנה מדובר, במקרה של אומן מהאנשים של בית אבטינס, שהיו בקיאים בעשיית הקטורת, שקיבל מההקדש בשכרו קטורת שחיללו אותה על מעות של ההקדש (כמו ששנינו במשנה שקלים ד,ה בעניין מותר הקטורת), ועדיין לא הספיקו לחזור ולקנות אותה ממנו, והקדיש נכסיו והיתה בהם הקטורת שקיבל בשכרו . וממשיכים את דברי רבי יוסה בירבי בון ומציעים מראה מקום לדעת שמואל: ודרבי יוסי בן חנינה כשמואל – ו[שיטתו] של רבי יוסי בר חנינה (הולכת) כשמואל , - ומביאים מקור לדעת שמואל: דאמר רבי חונה (במקבילה: 'רב הונא' - גדול אמוראי בבל בדור השני) בשם שמואל: מכתשת – שכותשים בתוכה את סממני הקטורת, עשו אותה כ כלי שרת לק ( ו ) דש – היא נחשבת ככלי שרת לקדש את מה שבתוכה קדושת הגוף. הרי שלדעת שמואל צריך לפטם את הקטורת בכלי קודש. מכאן שדעתו של רבי יוסי בן חנינה כדעת שמואל . 'תיפתר' עשוי להציע פרשנות למקורות שעליהם הוא מוסב, בלי לדחות דעה אחרת ובלי שתקדם לו קושיה שהוא בא לתרץ (כמו בשקלים ד,ו [ויומא ה,א]). אולם גם במקרים אלה, המונח רגיל להציע פרשנות נוספת למקורות הנידונים, אחרי שהוצעה פרשנות אחרת למקורות אלה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 609). רבי הושעיה שקדם לרבי יוסי בירבי בון אינו רב הושעיה השני ואינו בא לדחות דברי רבי יוסי בירבי בון כפירוש המפרשים, אלא הוא רבי הושעיה רובה, ואגב שהביאו את דברי רבי יוחנן הביאו אף את דברי רבו רבי הושעיה, והירושלמי שקלים ד,ו (שכפל שם את דברי רבי יוחנן ורבי הושעיה) מוכיח שכן הדבר (ולא כפירוש המפרשים שדברי רבי הושעיה נאמרו שם באשגרה מלעיל ד,ה), והם דברי רבי אושעיה שבבבלי. שניהם פירשו את משנתנו בקטורת, אלא שרבי יוחנן פירשה בקטורת ממש מן החולין וכסתם הבבלי, ורבי הושעיה פירשה בקטורת שנטל אומן של בית אבטינס בשכרו ולא הספיקו לקנות אותה ממנו עד שהקדישה ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 323-324). בבלי כריתות ו,א: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: "קודש תהיה לך" (שמות ל,לז) - כל מעשיה לא יהו אלא בקודש ( בעזרה ). מיתיבי ( משנה שקלים ד,ו ): המקדיש נכסיו והיו בהם דברים הראויים לקורבנות ציבור - יינתנו לאומנים ( העושים מלאכתם במקדש ) בשכרם. הני דברים הראויים ( לקורבנות ציבור ) מאי נינהו? אי בהמה ועוף - תנא ליה ( משנה שקלים ד,ז-ח ), אי יינות שמנים וסלתות - תנא ליה ( שם ד,ח ), אלא לאו קטורת ( שאדם הקדיש משלו, ואינה ראויה אלא לציבור )! ( מכאן שעושים קטורת גם מחוץ למקדש ומן החולין, וקשה על רבי יוסי ברבי חנינא! ) אמר רבי אושעיה: באותה הניתנת לאומנים בשכרם ( בקטורת שנעשתה בקודש, ואומנים אלו קיבלוה וחזרו והקדישוה מנכסיהם, שלא הספיקו ללוקחה מהם עד שהקדישוה ), דתנן ( משנה שקלים ד,ה ): מותר הקטורת מה היו עושים בה? מפרישים ממנה שכר האומנים, ומחללים אותה על מעות האומנים, ונותנים אותה לאומנים בשכרם, וחוזרים ולוקחים אותה מתרומה חדשה. מתקיף לה רב יוסף: ( כיצד אפשר להעמיד משנה זו באומן שהקדיש את מותר הקטורת שקיבל בשכרו? ) והא בכולהו מותרות ( במשנה שקלים ד,ה, במותר הקטורת הניתן לאומנים ("בכולהו" לאו דווקא) ) תני רב יהודה: חוזרים ולוקחים אותה מתרומה חדשה, והכא ( במשנה שקלים ד,ו, במקדיש נכסיו ) לא תני ( שנה "יינתנו לאומנים בשכרם", ולא שנה "וחוזרים ולוקחים..." )! ( ולכן אין מדובר בקטורת ) אלא אמר רב יוסף: באחד מסממני הקטורת ( שאדם הקדיש, ולא בקטורת שכבר נרקחה, שהיא אינה נעשית אלא בקודש, וכדברי רבי יוסי ברבי חנינא ). וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: באחד מסממני הקטורת. בבבלי הקשו על רבי יוסי ברבי חנינא מהמשנה שקלים ד,ו על פי הפירוש שמדובר בה בקטורת שנעשתה בחולין. בבבלי תירצו את הקושיה על רבי יוסי ברבי חנינא מהמשנה שקלים ד,ו על פי הפירוש של רבי אושעיה, שישנו גם בירושלמי. בירושלמי פירש רבי יוחנן את המשנה שקלים ד,ו בקטורת ממש מן החולין, וכסתם הבבלי, ולא כמו שמסר רבין בשם רבי יוחנן בבבלי: באחד מסממני הקטורת. ותמהים: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : אמרה – אמר אותה (את הקושיה שלהלן על המימרה שאמר רב הונא בשם שמואל בעניין מכתשת) רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) קומי – לפני רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : דבר שקדש בכלי נפדה?! – אם המכתשת שכותשים בתוכה את סממני הקטורת מקדשת את הקטורת קדושת הגוף, יש לתמוה על מה ששנינו במשנה שקלים ד,ה, שמחללים את הקטורת שנותרה ונותנים אותה לאומנים בשכרם: וכי הקטורת שהתקדשה קדושת הגוף בכלי קודש יש לה פדיון?! אלא מכאן שהמכתשת היא כלי חול, והקטורת קדושה קדושת דמים בלבד, ולכן יש לה פדיון. ומתרצים את התמיהה: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסה לרבי חונה): ולאו שמואל הוא?! (בתמיהה) – וכי לא של שמואל היא המימרה בעניין מכתשת?! ושמואל אמר: קל (הקלה) הוא במותר – הרי שמואל אמר, שחכמים הקלו במותרות שיהיה להם פדיון, אף על פי שהם קדושים קדושת הגוף. ולכן לדעתו יש למותר הקטורת פדיון, אף על פי שהתקדשה קדושת הגוף במכתשת . ומציעים מראה מקום למחלוקת אמוראים: דאיתפלגון: – שנחלקו (אמוראים בעניין פדיון מותרות, כמובא להלן): הותירו תמידין – כבשים שנקנו מהשקלים שנתרמו בשנה הקודמת לצורך קורבנות התמיד, ונותרו לשנה הבאה, שלא הוקרבו עד שהחלה השנה הבאה (המתחילה בראש חודש ניסן), כגון שנותרו כבשים המבוקרים ממומים מלפני ראש חודש ניסן שלא הוקרבו, או כגון שאבדו ולא נמצאו אלא לאחר שנכנסה השנה הבאה, - שמואל אמר: נפדין כתמימין (צריך לומר: 'נפדין תמימין'. וכן הוא במקבילה בתלמיד רשב"ש. הכ"ף יתירה, והיא אשגרה מלהלן "כפסולי המוקדשין") – רשאים לחלל את התמידים שנותרו בעודם תמימים (בלי מום), שמוכרים אותם לאחרים, וקדושתם חלה על המעות שקיבלו מהם, והם יוצאים לחולין, ואחר כך קונים אותם מהם בשקלים שנתרמו בשנה הנכנסת, וכך הם ראויים לקורבנות התמיד בשנה הנכנסת (אבל אין מחללים אותם באופן ישיר על המעות שנתרמו בשנה הנכנסת, מפני שאין ההקדש מתחלל על ההקדש). ואף על פי שאין קודשי מזבח (קודשים שהוקדשו לקורבנות) נפדים כשהם תמימים, לדעת שמואל הקלו חכמים במותרות שיהיה להם פדיון כשהם תמימים ; רבי יוחנן אמר: נפדין כפסולי המוקדשין (קודשי מזבח שנפסלו במומים) – אין רשאים לחלל את התמידים שנותרו בעודם תמימים, אלא ממתינים להם עד שייפול בהם מום, שקודשי מזבח נפדים לאחר שנפל בהם מום, ובדמיהם שמחללים אותם עליהם קונים קורבנות עולות לקיץ המזבח (מקריבים אותם כשהמזבח עומד בטל ואין קורבנות חובה או נדבה להקריב עליו. עולות אלו קרויות קיץ המזבח, שכן "קיץ" פירושו תאנים מיובשות, וכשם שרגילים בני אדם לאכול פירות אלו בגמר הסעודה, כך עולות אלו הן כקינוח סעודה למזבח). לדעת רבי יוחנן לא הקלו חכמים במותרות שיהיה להם פדיון כשהם תמימים . 'דאיתפלגון' מציע מראה מקום למחלוקת שנזכרה לעיל. לפעמים 'דאיתפלגון' בא כאשר רק צד אחד במחלוקת שייך לעניין - כנראה מפני שדעה זו נמסרה בבית המדרש עם הדעה החולקת עליה (כמו בשקלים ד,ו ומקבילה [יומא ה,א]) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 112). ומביאים מקרה מסוים הנתון במחלוקת בין האמוראים שנזכרו לפני כן, ומפרטים את הדין החל במקרה זה לפי שני בני המחלוקת: הותירו שעירים – שעירים שנקנו מהשקלים שנתרמו בשנה הקודמת לצורך קורבנות חטאות הציבור (שעירי מוספים של ראשי חודשים ושל מועדים ושעירי עבודה זרה ושעיר יום הכיפורים, והוא הדין פר העלם דבר של ציבור, ואמרו שעירים ולא אמרו חטאות הציבור, משום שרוב חטאות הציבור שעירים הן), ונותרו לשנה הבאה, כגון שנותרו שעירים המבוקרים ממומים מלפני ראש חודש ניסן שלא הוקרבו, או כגון שאבדו ולא נמצאו אלא לאחר שנכנסה השנה הבאה, - על דעתיה דשמואל – על דעתו של שמואל , אם עולה נפדית – אם, כשהותירו תמידים, שהם קורבנות עולה, הם נפדים בעודם תמימים , לא כל שכן חטאת?! – בוודאי ובוודאי שכשהותירו שעירים, שהם קורבנות חטאת, הם נפדים בעודם תמימים, שכן חטאת קלה מעולה. ולכן, כשהותירו שעירים, מוכרים אותם לאחרים, וקדושתם חלה על המעות שקיבלו מהם, והם יוצאים לחולין, ואחר כך קונים אותם מהם בשקלים שנתרמו בשנה הנכנסת, וכך הם ראויים לקורבנות חטאות הציבור בשנה הנכנסת. על דעתיה דרבי יוחנן – על דעתו של רבי יוחנן (שכשהותירו תמידים אינם נפדים בעודם תמימים), - רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר: ירעו – כשהותירו שעירים, אינם נפדים בעודם תמימים, אלא משאירים אותם שירעו עד שייפול בהם מום, ולאחר שייפול בהם מום ייפדו, ובדמיהם שמחללים אותם עליהם יקנו קורבנות עולות לקיץ המזבח (כמו שאמר רבי יוחנן כשהותירו תמידים) ; אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) : מקייצים (מאכילים) בה ם את המזבח – כשהותירו שעירים, הם עצמם קרבים עולות לקיץ המזבח, ואין צריכים לפדות אותם. - שני האמוראים הללו נחלקו מה דעתו של רבי יוחנן כשהותירו שעירים (נראה שלפי רבי שמואל בר רב יצחק, דעתו של רבי יוחנן כשהותירו תמידים כדעתו כשהותירו שעירים, שאם חטאת קרבה עולה לקיץ המזבח, לא כל שכן עולה?!) . ומציעים קושיה מסברה (על מה שאמר רבי שמואל בר רב יצחק): וקשיא: – ו[הדבר] קשה: יש חטאת קריבה עולה?! (בתמיהה) – הרי השעירים הללו הם קורבנות חטאת, וכיצד אפשר להקריב אותם לקיץ המזבח שהוא קורבנות עולה? ומתרצים (תירוץ אחד): אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : שניא היא – שונָה היא (שונה הוא הדבר, עניין קורבנות ציבור שונה מעניין קורבנות יחיד) , שאין קרבנות ציבור נקבעין אלא בשחיטה – שמם של קורבנות ציבור אינו נקבע עליהם כשקונים אותם אלא כששוחטים אותם, ולכן, אף שהשעירים נקנו לצורך קורבנות חטאות הציבור, אפשר להקריב אותם לקורבנות עולה, כיוון שעדיין לא נקבע עליהם שם קורבן חטאת . ומתרצים עוד (תירוץ שני): אמר רבי חנניה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) ( בן תרדיון ) (במקבילה אין מילים אלו ואין לגרוס אותן) : תניי (תנאי) בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות – תקנה היא שהתקינו חכמים הראשונים, ורואים אותה כאילו היא תנאי שמתנים בכל זמן שנקנים קורבנות, שאם נותרו קורבנות ולא הוצרכו לשם מה שנקנו, יקריבו אותם לשם קורבנות עולה לקיץ המזבח, ולכן השעירים שנותרו קריבים עולות . עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים. המקבילה הועברה לשקלים מיומא (כך כתב ב"מבוא לנוסח המשנה", עמוד 323). בתחילת הסוגיה כאן, רבי יוסה מקשר בין עניין מותר הקטורת שנשאר לאחר חפינת הכוהן הגדול ובין עניין מותר הקטורת במשנה שקלים ד,ה. המקבילה בשקלים מתחילה ב'דאיתפלגון: פיטמה בחולין...', שמציע מראה מקום לדברי רבי יוסה שנזכרו לפני כן, ואין שם מה שנזכר לפני כן בתחילת הסוגיה כאן. זה מוכיח שהמקבילה הועברה לשם מכאן. • • •

קמיצת מנחה וחפינת קטורת במשנה שנינו: "חפן מלא חפניו". מביאים מדרש הלכה: נאמר במנחת נדבה: " וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ " (ויקרא ב,ב) – הכוהן ייקח מלוא כף ידו מן הסולת המעורבת עם השמן, - יכול "מְלֹא קֻמְצוֹ" מבורץ (כמו מפורץ, שפורץ חוץ מאצבעותיו) ! – אולי יעלה על דעתך שהכתוב "מלוא קומצו" מלמד שייקח הכוהן קומץ מלא וגדוש, שהוא מבצבץ מבין אצבעותיו! תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : " וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ " (ויקרא ו,ח) – הרי שהכוהן צריך לקחת רק מה שנכנס בתוך קומצו ולא יותר . אי (צריך לומר: 'א ו ') "בְּקֻמְצוֹ", יכול יקמוץ בראשי אצבעתיו! – אולי יעלה על דעתך שהכתוב "בקומצו" מלמד שייקח הכוהן בראשי אצבעותיו, ולא שיפשוט אותן על כל כף ידו וייקח מלוא ידו! תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : "מְלֹא קֻמְצוֹ" – הרי שהכוהן צריך לקחת מלוא קומצו . הא כיצד? – איך מיישבים את הסתירה בין שני הכתובים "מלוא קומצו" ו"בקומצו"? חופה את פס ידו – הכוהן מכניס את ידו הימנית לכלי שבתוכה המנחה, ולוקח כל מה שיכול לקבל בתוך כף ידו וסוגר את אצבעותיו על כף ידו (-"מלוא קומצו") ; במחבת ובמרחשת ומוחק (צריך לומר: 'מוחק' (מפרשי הירושלמי)) באצבעו מלמעלן למטן – במנחות הנאפות ונפתתות לפיתים (נשברות לפרוסות) לפני הקמיצה (כגון במנחת מחבת ובמנחת מרחשת), שפירוריהן קשים והיו עשויים להיות בולטים מחוץ לקומץ היד, הכוהן מסיר באגודלו מלמעלה למטה את מה שיוצא בין האצבעות ובין כף היד (-"בקומצו") (במנחת סולת לא היה הכוהן מוחק את הקומץ שהוא לוקח מן הסולת, שפירורי הסולת נופלים מאליהם) (הפיסוק וההגהה במשפט זה הם על פי הברייתא המקבילה בתוספתא ובבבלי) . ספרא דיבורא דנדבה פרשה ט: "מלוא קומצו" - יכול "מלוא קומצו" מבורץ! תלמוד לומר: "בקומצו". או "בקומצו", יכול יקמוץ בראשי אצבעותיו! תלמוד לומר: "מלא קומצו". הא כיצד? חופה את פס ידו; במחבת ובמרחשת ומוחק ( צריך לומר: מוחק) באצבעו מלמעלן למטן. תוספתא מנחות א,יז: כיצד הוא עושה? פושט אצבעותיו על פיסת ידו ( פסקה מהמשנה מנחות א,ב ); ובפיתים ממחק ממעלה למטה. בבלי מנחות יא,א: תניא: "מלוא קומצו" - יכול מבורץ? תלמוד לומר: "בקומצו". אי "בקומצו", יכול בראשי אצבעותיו? תלמוד לומר: "מלוא קומצו". הא כיצד? חופה שלוש אצבעותיו ( האמצעיות ) על פס ידו וקומץ, ובמחבת ובמרחשת מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה. בבבלי: "חופה שלוש אצבעותיו על פס ידו" - חוץ מהאגודל ומהזרת. ובספרא ובירושלמי: "חופה את פס ידו" - בארבע אצבעותיו, חוץ מהאגודל. בבבלי: "מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה", שהרי אינו חופה באגודל ובזרת. ובספרא ובירושלמי: "ומוחק באצבעו (באגודלו) מלמעלן למטן", שהרי אינו חופה באגודל בלבד.

תמן את אמר: "מלא קמצו" "בקמצו", והכא את אמר: "מלא קומצו"?! ('תמן את אמר... והכא את אמר...' מציע סתירות בין מקורות תנאיים או מקורות אמוראיים. בשום מקום אין המונח מציע סתירה בין כתובים. אפשר שמשפט זה הוא שיבוש של משפט שהשלמנו להלן במימרה בשם רבי יהושע בן לוי) רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : [ נראה שצריך להשלים כמו במקומות דומים אחרים: נאמר כאן – במנחת נדבה : " וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ " (ויקרא ב,ב) , ונאמר להלן – במנחת חוטא : " וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ" (ויקרא ה,יב) – הכוהן ייקח מלוא כף ידו מן הסולת .] מה להלן – כשם שבמנחת חוטא, - קומץ החסר פסול – אם חסר הקומץ, שיש בקומץ שקמץ הכוהן פחות ממלוא קומצו של הכוהן - הקומץ פסול להקרבה , והכא – ו(גם) כאן (כך גם במנחת נדבה), - קומץ החסר פסול (בירושלמי שקלים ו,ו אמר רבי לא (ראה הגהתנו שם), שלמדו מלוא קומץ לבונה בלחם הפנים ממלוא קומץ סולת במנחת חוטא, וכשם שבמנחת חוטא קומץ החסר פסול, כך בלחם הפנים קומץ החסר פסול) . ומציעים כמה שאלות. חפנים, מהו שייעשה ככלי שרת לקדש? – מה הדין? האם החופניים של הכוהן הגדול שבהם הוא חופן את הקטורת ביום הכיפורים דינם ככלי שרת לקדש את מה שבתוכם קדושת הגוף? אחר, מהו שיחפון ויתן לתוך חפניו? – מה הדין? האם כוהן אחר רשאי לחפון את הקטורת ביום הכיפורים ולתת לתוך חופניו של הכוהן הגדול כשיעור מלוא חופניו של הכוהן הגדול? מהו שיעשה מידה לחפניו? – מה הדין? האם הכוהן הגדול רשאי לחפון את הקטורת ביום הכיפורים בכלי שהוא כמידת מלוא חופניו? בכל חפנים משערין, או אין משערין אלא בחפניו? – האם משערים את המידה של מלוא חופניו בחפינה מחופניו של כל אדם שהוא, או שאין משערים אלא בחפינה מחופניו של הכוהן הגדול? ומציעים שאלה נוספת: רבי יהושע בן לוי שאל (הסתפק) : חפן ומת – אם חפן הכוהן הגדול מלוא חופניו קטורת ונתן לתוך הכף ואחר כך הוא מת, - אחר מהו שייכנס בחפניו? – מה הדין? האם כוהן אחר, שבא במקום הכוהן הגדול שמת, רשאי להיכנס לקודש הקודשים ולהקטיר שם מהקטורת שחפן הכוהן הגדול שמת, או שמא האחר צריך תחילה לחפון שוב מלוא חופניו קטורת, כיוון שמלוא חופניו של האחר אינם שווים למלוא חופניו של הכוהן הגדול שמת? ומציעים השלכות של שני צדדי השאלה הראשונה: אין תימר: – אם תאמר: חפנים עשו אותן ככלי שרת לק ( ו ) דש – הרי שהחפינה נעשית כדי לקדש את הקטורת לפני הקטרתה, כמו שנתינת קומץ המנחה בכלי שרת נעשית כדי לקדש את הקומץ לפני הקטרתו, - הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק): חפן ומת - אין אחר נכנס בחפניו – כי האחר המקטיר את הקטורת לא קידש אותה בעצמו לפני הקטרתה ; אין אחר חופן ונותן לתוך חפניו – כי הכוהן הגדול המקטיר את הקטורת אינו מקדש אותה בעצמו לפני הקטרתה ; ועושין מידה לחפניו – כי החפינה בכלי שרת מקדשת את הקטורת כמו החפינה בחופניו ; ואין משערין בכל חפנים – כי החפינה מקדשת את הקטורת רק בשיעור מלוא חופניו של הכוהן הגדול המקטיר . אין תימר: – [ו]אם תאמר: חפנים לא עשו אותן ככלי שרת לק ( ו ) דש – הרי שהחפינה היא עבודה שמצווה לעשותה לפני הקטרת הקטורת, כמו שקמיצת מנחה היא עבודה שמצווה לעשותה לפני הקטרת קומץ המנחה, - הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק): חפן ומת - אחר נכנס בחפניו – כי נעשתה עבודת החפינה ; אחר חופן ונותן לתוך חפניו – כי נעשית עבודת החפינה ; ואין עושין מידה לחפניו – כי עבודת החפינה לא נעשית בחופניים ; ומשערין בכל חפנים – כי עבודת החפינה נעשית בשיעור מלוא חופניים . הרי שכל השאלות קשורות זו בזו. בבלי יומא מח,א: בעי רב פפא: נתפזרה הקטורת ( על הרצפה ) ממלוא חופניו ( לפני שנתן אותה לתוך הכף , ואסף אותה ונתן אותה לתוך הכף ), מהו? ( האם היא כשרה להקטרה? ) ידו ( שחפן בה ) כצוואר בהמה דמי ומיפסלא ( הקטורת, כדם שנשפך מצוואר הבהמה לפני שנתקבל בכלי ), או דילמא ככלי שרת דמי ולא מיפסלא ( כדם שנשפך אחרי שנתקבל בכלי )? - תיקו. בבלי יומא מט,א: בעי רב פפא: חפן חבירו ונתן לתוך חופניו ( של הכוהן הגדול ), מהו? "מלוא חופניו" דכוהן גדול בעינן והא איכא, או דילמא "ולקח ... ומלוא חופניו... " בעינן ( אנו צריכים שהכוהן הגדול עצמו ייקח מלוא חופניו ) והא ליכא? - תיקו. בבלי יומא מז,א: תנו רבנן: "בקומצו" (ויקרא ו,ח) - שלא יעשה מידה לקומץ ( כלי כמידת קומצו של הכוהן הקומץ ויקמוץ בו ). - איבעיא להו: מהו שיעשה מידה לחפינה? התם הוא דכתיב "בקומצו", אבל הכא דלא כתיב 'בחופניו' - לא, או דילמא יליף "מלוא" "מלוא" מקומץ? לשאלה בירושלמי: "חפנים, מהו שייעשה ככלי שרת לקדש?" יש שאלה בבבלי שמתקשרת אליה: "נתפזרה הקטורת ממלוא חופניו, מהו? ידו כצוואר בהמה דמי ומיפסלא, או דילמא ככלי שרת דמי ולא מיפסלא?". לשתי השאלות בירושלמי: "אחר, מהו שיחפון ויתן לתוך חפניו?" ו-"מהו שיעשה מידה לחפניו?" יש שאלות זהות בבבלי. בבלי יומא מט,א: בעי רבי יהושע בן לוי: חפן ( הכוהן הגדול ונתן לתוך הכף ) ומת, מהו שייכנס אחר ( כוהן גדול שנתמנה במקומו ) בחפינתו ( של זה שמת )? מלוא חופניו דכוהן גדול בעינן והאיכא, או דילמא מלוא חופניו דידיה בעינן וליכא? גם לשאלה בירושלמי ששאל רבי יהושע בן לוי: "חפן ומת - אחר מהו שייכנס בחפניו?" יש שאלה זהה בבבלי. השאלות לא נפשטו בשני התלמודים. • • •

במשנה שנינו: "הגדול לפי גודלו". אפילו כבן קמחית – אחד מהכוהנים הגדולים מבני משפחת קמחית בימי הבית השני, והיו ידיו גדולות ביותר , שהיתה ידו מחזקת (מכילה) כארבעת קבין – והוא דוגמה לכוהן גדול שהיה חופן במידה גדולה ביותר . בבלי יומא מז,א: אמרו עליו, על ישמעאל בן קמחית, שהיה חופן ארבעת קבים במלוא חופניו. לפי הבבלי, ארבעת קבים במלוא חופניו. ולפי הירושלמי, ארבעת קבים בידו אחת. במשנה שנינו: "והקטן לפי קוטנו". אפילו כבן גמלא – יהושע בן גמלא (כוהן גדול בימי הבית השני. מונה לכוהן גדול על ידי המלך אגריפס השני וכיהן בשנים 62-64 לספירה), והיו ידיו קטנות ביותר , שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני ז י תים – והוא דוגמה לכוהן גדול שהיה חופן במידה קטנה ביותר . • • •

הולכה בזר ובשמאל מציעים שאלה: הילוך בזר – הולכת דם הקורבנות אל המזבח על ידי מי שאינו כוהן , מהו? – מה הדין? האם ההולכה כשרה או פסולה? (קבלת דם הקורבנות וזריקתו נזכרו בתורה ונאמר בהן במפורש שהן נעשות על ידי כוהן, אבל הולכת דם הקורבנות לא נזכרה בתורה. - שאלה זו אינה מתייחסת ליום הכיפורים, שכן כל עבודות היום נעשות על ידי כוהן גדול בלבד, אלא היא מתייחסת לכל שאר ימי השנה) ומביאים מחלוקת אמוראים בשאלה זו. חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) אמר: הילוך בזר - כשר – ההולכה כשרה, והדם כשר להיזרק על המזבח . רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: הילוך בזר - פסול – ההולכה פסולה, והקורבן נפסל . ומציעים קושיה ממשנה על דעה אמוראית המובאת לפני כן: מתניתא פליגא – המשנה חלוקה על רבי ינאי: קיבל בימינו ונתן בשמאלו – קיבל כוהן את הדם מצוואר הבהמה בכלי שרת בידו הימנית, כפי הדין, והעביר את הכלי עם הדם לידו השמאלית, - יחזיר לימינו – והדם כשר להיזרק על המזבח (משנה זבחים ג,ב) . ושמאלו לא כזר היא?! (בתמיהה) – הרי עבודה ביד השמאלית דינה כעבודה בזר, ששתיהן פוסלות את הקורבן (ראה משנה זבחים ב,א), ואם כוהן רשאי להחזיר את הדם לידו הימנית בידו השמאלית, אף שבפעולה זו הוא מוליך את הדם בידו השמאלית, הרי שהולכה בשמאל אינה פסולה. ואם כן, קשה מהמשנה על דעת רבי ינאי שהולכה בזר פסולה! ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למשנה המבוססת על אוקימתא: תיפתר – תתפרש (המשנה) , שהיתה שמאלו כלפי לפנים – קרה שידו השמאלית של הכוהן היתה בצד שקרוב למזבח, וכשהוא מחזיר את הדם לידו הימנית בידו השמאלית, הוא מרחיק את הדם מן המזבח ואינו מוליך אותו אל המזבח, ולכן אין זו הולכה בשמאל. הרי שלא קשה מהמשנה על דעת רבי ינאי במקרה של הולכה בזר אל המזבח . ומציעים תירוץ חלופי: אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) : ואפילו תימר: – ואפילו תאמר: כלפי לחוץ – אף אם קרה שידו השמאלית של הכוהן היתה בצד שרחוק מהמזבח, וכשהוא מחזיר את הדם לידו הימנית בידו השמאלית, הוא מקרב את הדם אל המזבח , שנייא היא – שונה הוא [הדבר] הילוך בזר, ( ו ) שנייא היא – שונה הוא [הדבר] הילוך מאיליו – המקרה של הולכה בזר שונה מהמקרה של הולכה מאליה, כמוסבר בסמוך. הרי שלא קשה מהמשנה על דעת רבי ינאי במקרה של הולכה בזר אל המזבח . ומביאים הסבר להבדל בין המקרים: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : פשיטא (צריך לומר: 'פשיטת') יד לא עשו אותה כהילוך – הושטת יד, שהכוהן מושיט את הדם מידו השמאלית לידו הימנית, אין דינה כמו הילוך, שכשהוא מחזיר את הדם לידו הימנית בידו השמאלית, הולכת הדם נעשית מעצמה ואינה נעשית ברגלי המוליך, ולכן אין זו הולכה . ומציעים קושיה ממשנה על דעה אמוראית המובאת לפני כן: מתניתא פליגא – המשנה חלוקה על רבי ינאי: נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו – אם, לאחר שקיבל כוהן את הדם מצוואר הבהמה בכלי שרת, נשפך הדם מן הכלי על רצפת העזרה, ואסף אותו הכוהן מן הרצפה לתוך כלי, - כשר – הדם לזריקה על המזבח (משנה זבחים ג,ב) ! – אם דם זה שנשפך מן הכלי על הרצפה - כשר, אף שבשפיכה זו הדם התגלגל על הרצפה, הרי שהולכה שלא בכוהן אינה פסולה. ואם כן, קשה מהמשנה על דעת רבי ינאי שהולכה בזר פסולה! ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למשנה המבוססת על אוקימתא: אמר רבי ביבי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : תיפתר – תתפרש (המשנה) , שהיה מתגלגל כלפי לפנים (לשון זה הוא אשגרה מהתירוץ הראשון לעיל, וצריך לומר: 'כלפי לחוץ ' ("קורבן העדה")) – קרה שהדם התגלגל על הרצפה לצד שרחוק מהמזבח, שהדם התרחק מן המזבח, ולכן אין זו הולכה. הרי שלא קשה מהמשנה על דעת רבי ינאי במקרה של הולכה בזר אל המזבח . ומציעים תירוץ חלופי: אמר רבי בא: ואפילו תימר: – ואפילו תאמר: כלפי לחוץ (לשון זה הוא אשגרה מהתירוץ החלופי לעיל, וצריך לומר: 'כלפי לפנים ' ("קורבן העדה")) – אף אם קרה שהדם התגלגל על הרצפה לצד שקרוב למזבח, שהדם התקרב אל המזבח , שנייה היא – שונה הוא [הדבר] הילוך בזר, שנייא היא – שונה הוא [הדבר] הילוך מאיליו – המקרה של הולכה בזר שונה מהמקרה של הולכה מאליה, שכשהדם התגלגל על הרצפה, הולכת הדם נעשית מעצמה ואינה נעשית ברגלי המוליך, ולכן אין זו הולכה. הרי שלא קשה מהמשנה על דעת רבי ינאי במקרה של הולכה בזר אל המזבח . אמר רבי זעורה: פשיטת יד עשו (צריך לומר כמו לעיל: 'לא עשו') אותה כהילוך (משפט זה הוא הוכפל בטעות מלעיל ואין לגרוס אותו כאן ("שערי תורת ארץ ישראל"), כיוון שבמקרה של דם שנשפך על הרצפה אין פשיטת יד) . ומציעים קושיה ממשנה על דעה אמוראית המובאת לפני כן: מתניתא פליגא – המשנה חלוקה על רבי ינאי: נטל – הכוהן הגדול, את המחתה – של הגחלים, בימינו ואת הכף – של הקטורת, בשמאלו – ומהלך מן העזרה אל קודש הקודשים להקטיר את הקטורת על הגחלים (משנה יומא ה,א) ! – הרי עבודה ביד השמאלית דינה כעבודה בזר, ששתיהן פוסלות את הקורבן (ראה משנה זבחים ב,א בעניין קבלת הדם, והוא הדין הולכת הדם וזריקתו), ואם הכוהן הגדול מוליך את הכף של הקטורת בידו השמאלית, הרי שהולכה בשמאל אינה פסולה. ואם כן, קשה מהמשנה על דעת רבי ינאי שהולכה בזר פסולה! (הולכת הקטורת היא עבודה כמו הולכת הדם) ומתרצים את הקושיה: שנייא היא – שונה היא (שונה הוא הדבר, שיש הבדל בין המקרה הנידון ובין המקרה שהושווה לו) , שאינו יכול לעשותו – במקרה של הולכת הכף אינו יכול לעשות את ההולכה בימין כדינה, שהרי הוא נוטל את המחתה בימינו. אבל במקרה שיכול לעשות את ההולכה כדינה, הולכה שלא כדינה פסולה . ושואלים: יתלה אותו בזרועו? – מדוע לא אמרו שהכוהן הגדול תולה את הכף בזרועו הימנית, במקום שייטול אותה בידו השמאלית? (ייתכן שהיה לכף אוזן, ובה היה אפשר לתלות את הכף) ומשיבים: אינה דרך כבוד – אין זה דרך כבוד כלפי ה' שייכנס הכוהן הגדול לקודש הקודשים כשהכף תלויה בזרועו . ושואלים: ויחליף! – מדוע לא אמרו שהכוהן הגדול נוטל את הכף בימינו ואת המחתה בשמאלו? ומשיבים בהצעת קביעה: סברין מימר: – סוברים לומר: אם החליף – הכוהן הגדול ונטל את הכף בימינו ואת המחתה בשמאלו, - פסול. ושואלים: ויחתי! – מדוע לא אמרו שהכוהן הגדול מנחית (מוריד) את ידו השמאלית על ידו הימנית, כדי שתסייע ידו הימנית לידו השמאלית בנטילת הכף, וזה ייחשב כנוטל את הכף בימינו? ומשיבים: אם החתי מימינו לשמאלו – אם הכוהן הגדול מנחית (מוריד) את ידו הימנית על ידו השמאלית, כדי שתסייע ידו השמאלית לידו הימנית בנטילת המחתה, - כשר – משום שמסייע אין בו ממש (בסדר עבודה ליום הכיפורים "אזכיר גבורות אלוה" של יוסי בן יוסי: רֹקַח מְלֹא חָפְנָיו נתן לתוך כף, נטלה בשמאל, ומחתה בימין, רִיכֵּב כּוֹבֶד ימין על שמאל (הרכיב משא יד ימינו על יד שמאלו). - אפשר שמקור דברי הפייטן הארץ ישראלי יוסי בן יוסי הוא הירושלמי כאן כפי שפירשנו. ב"תוספתא כפשוטה" (מועד ב, עמוד 768) כתב, שמקור דברי יוסי בן יוסי הוא הירושלמי לעיל ד,ד, שביום הכיפורים היתה ידית המחתה ארוכה כדי שתהא הזרוע של הכוהן הגדול מסייעת לו בנשיאת המחתה, והוא פירש שמניח את ידית המחתה על זרוע שמאל. ועיין "פיוטי יוסי בן יוסי", עמוד 166). - ומכאן שאם הוא מנחית את ידו השמאלית על ידו הימנית, כדי שתסייע ידו הימנית לידו השמאלית בנטילת הכף, אין זה נחשב כנוטל את הכף בימינו, משום שמסייע אין בו ממש . ומציעים קושיה: ואמר אוף תמן: – ואמור גם שם: ויחתי! – מדוע לא נאמר בעניין הולכת הדם, כמו שנאמר לפני כן בעניין הולכת המחתה, שכוהן מנחית (מוריד) את ידו הימנית על ידו השמאלית, כדי שתסייע ידו השמאלית לידו הימנית בהולכת הדם? ומתרצים את הקושיה בהצעת הבחנה בין שני העניינים: תמן – שם (בעניין הולכת הדם), - אם החתי פסול (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'אם החליף פסול', ואין לגרוס מילים אלו לפי פירושנו, כי דין זה אינו שייך בהולכת הדם אלא בהולכת המחתה והכף) . ברם הכא – אבל כאן (בעניין הולכת המחתה), - אם החתי – מימינו לשמאלו, כשר, אם החליף פסול – כאמור לעיל . מפרשי הירושלמי התקשו מאוד בפירוש חלקה האחרון של הסוגיה (מ-'ויחתי!' ואילך), ואנו פירשנו לפי הנראה לנו. אין שום מקור לגבי שמאל מסייעת את הימין בהולכת הדם. ברם יש מקור לגבי שמאל מסייעת את הימין בקבלת הדם: "קיבל בימינו ובשמאלו כאחד - פסול, ורבי שמעון מכשיר. אם היתה שמאל מסייעת את הימין - הכול מודים שהוא כשר" (תוספתא זבחים א,ה). כיוון שלא נראה שהירושלמי חלוק על התוספתא בדין זה, לכן פירשנו בקושיה ובתירוץ שבסוף הסוגיה ש"תמן" הוא הולכת הדם, ובה שמאל מסייעת את הימין - פסול, ואין הוא קבלת הדם, שבה שמאל מסייעת את הימין - כשר. בבלי זבחים יד,א: אמר ליה אביי לאמוריה דרב חסדא: בעי מיניה מרב חסדא: הולכה בזר, מהו? אמר ליה: כשרה. בבלי זבחים יד,ב: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: הולכה בזר - מחלוקת רבי שמעון ורבנן. לרבי שמעון דאמר: עבודה שאפשר לבטלה לאו עבודה היא ( הולכה אפשר לבטלה כששוחט בצד המזבח ) - כשרה בזר, לרבנן ( הסבורים שעבודה שאפשר לבטלה היא עבודה ) - פסולה. איתמר: אמר עולא אמר רבי אלעזר: הולכה בזר פסולה, אפילו לרבי שמעון. בבלי יומא מח,ב: בעו מיניה מרב ששת: הולכה בשמאל מהו? אמר להו רב ששת: תניתוה: נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו ( מכאן שהולכה בשמאל כשרה ). • • •

הכנסה יתירה קובעים: הכל מודין – כל החכמים, שנחלקו להלן על איזה משתי ההכנסות הכוהן הגדול עובר, מסכימים ואינם חולקים, שאם הכניסן אחת אחת – אם הכוהן הגדול הכניס לקודש הקודשים את המחתה ויצא וחזר והכניס את הכף והקטיר את הקטורת, - כיפר – ויצא ידי חובת הקטרה , אלא שהוא עובר משם הכנסה יתירה – הוא עובר על האיסור להיכנס לקודש הקודשים שלא לצורך, שנאמר: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון" (ויקרא טז,ב), שהרי היה עליו להכניס לקודש הקודשים את המחתה ואת הכף בבת אחת . כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבועות ב,ג. ושואלים: על אי זה מהן – משתי ההכנסות, הוא – הכוהן הגדול, עובר – אם הכניס את המחתה ואת הכף אחת אחת ? – האם הוא עובר מיד על ההכנסה הראשונה, או שמא אינו עובר כלום עד ההכנסה האחרונה? ומשיבים בהבאת מחלוקת: חברייא אמרי ן : – החברים (קבוצת תלמידי החכמים בבית המדרש) אומרים: הוא עובר על האחרונה – שהרי היה עליו להכניס את המחתה ואת הכף בבת אחת בהכנסה הראשונה, ונמצא שההכנסה האחרונה היא היתירה . אמר לו ן – אמר להם רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – לחברים : אומרים לו: היכנס – הרי לאחר שהכניס הכוהן הגדול אחת מהן, אומרים לו שיכניס את השנייה כדי שיקטיר את הקטורת, ואם כן, הוא מוכרח להיכנס בשנייה, ואת אמר הכין?! (בתמיהה) – ואתה אומר כך (שהוא עובר על ההכנסה האחרונה)?! ולכן יש לפרוך את הדעה הזאת! אלא הוא עובר על הראשונה – כיוון שבהכנסה הראשונה לא היה יכול להקטיר את הקטורת . ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה שבועות ב,ג בעניין מי שנטמא בעזרה): השתחוה או ששהא כדי השתחויה, או ש בא לו בארוכה - חייב, בקצרה - פטור – אם נטמא בפנים, אפילו נכנס כלפי פנים, אינו ענוש כרת במזיד אלא אם השתחווה כלפי פנים אף שלא שהה בפנים כדי שיעור השתחוויה, או ששהה בפנים כדי שיעור השתחוויה, או שהיה יכול לצאת בדרך קצרה ויצא בדרך ארוכה אף שלא שהה, אבל אם לא השתחווה ולא שהה בפנים כדי שיעור השתחוויה אלא יצא מיד בדרך קצרה - פטור . ושואלים: על אי זו מהן הוא – הנטמא בעזרה, עובר (צריך לומר כמו במקבילה: ' מתחייב ') – אם היה יכול לצאת בדרך קצרה ויצא בדרך ארוכה ? – האם הוא מתחייב על הראשונה (על תחילת היציאה בדרך הארוכה), או שמא הוא מתחייב על האחרונה (על סוף היציאה בדרך הארוכה, שבו הוסיף להלך בפנים יותר משיעור אורכה של הדרך הקצרה)? (כגון שהדרך הארוכה היא עשרים אמות והדרך הקצרה היא עשר אמות, האם כשיצא בדרך הארוכה הוא מתחייב על עשר האמות של תחילת הדרך הארוכה או על עשר האמות של סוף הדרך הארוכה?) ומשיבים בהבאת מחלוקת: חברייא אמרי ן : – החברים אומרים: הוא מתחייב על הראשונה – על תחילת היציאה בדרך הארוכה, שהרי היה עליו לצאת בדרך הקצרה . אמר לו ן – אמר להם רבי יוסי: אומרים לו: צא – הרי אומרים למי שנטמא בעזרה שייצא בדרך הקצרה, ואם כן, אפילו היה יוצא בדרך הקצרה, היה מוכרח להלך בפנים כשיעור אורכה של הדרך הקצרה , ואת אמר הכין?! (בתמיהה) – ואתה אומר כך (שהוא מתחייב על תחילת היציאה בדרך הארוכה, שבה הילך בפנים כשיעור אורכה של הדרך הקצרה)?! ולכן יש לפרוך את הדעה הזאת! אלא הוא מתחייב על האחרונה – על סוף היציאה בדרך הארוכה, שבו הוסיף להלך בפנים יותר משיעור אורכה של הדרך הקצרה . עד כאן המקבילה בירושלמי שבועות. בירושלמי שם דנו תחילה במשנה שם ואחר כך במשנה כאן. • • •

שתי פרוכות וביניהן אמה במשנה שנינו: " מהלך בהיכל, עד שהוא מגיע לבין שני הפרכות המבדילות בין הקודש ובין קודש הקודשים, וביניהן אמה . רבי יוסה אומר: לא היה שם אלא פרוכת אחת בלבד, שנאמר: "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים" ". אמר רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : זֵיכר לדבר – יש אזכור לדבר זה, שבין הקודש ובין קודש הקודשים היה חלל של אמה , - ומפרטים את האזכור: כהיא דתנינן תמן: – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה מידות ד,ז בעניין אורכו של בית המקדש השני): אמה טרקסין – חלל של אמה בין ההיכל ובין קודש הקודשים , עשרים אמה לבית קודש הקדשים – אורכו של קודש הקודשים ממזרח למערב היה עשרים אמה . כאן התחלת מקבילה בירושלמי כלאיים ח,ה. ושואלים: מהו – מה פירוש: אמה טרקסין? ומשיבים: רבי יונה בוצריא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מהעיר בצרה שבעבר הירדן) אמר: טירקסון (במקבילה: 'טריכסון') – צירוף של ארבע מילים ביוונית: מה הוא, איפוא, בחוץ? ("עשר מילין", "אשכולות" ג, עמוד 89 = "מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 456, סימן 10); או צירוף של שתי מילים ביוונית: בית שער (על פי "מבואות לספרות האמוראים", עמוד 196) - אמה טרקסין הוא חלל ברוחב אמה שהיה הכניסה לקודש הקודשים מן ההיכל ושימש מעבר בין הפרוכות . ומציעים בעיה: מה? – מה דינו של אמה טרקסין? מבפנים? מבחוץ? – האם החלל של אמה בין ההיכל ובין קודש הקודשים נחשב כחלק מקודש הקודשים או שמא נחשב כחלק מההיכל? ופושטים את הבעיה מפסוק: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : מן מה דכתיב: – ממה שכתוב (בבניין בית המקדש): "וְאַרְבָּעִים בָּאַמָּה הָיָה הַבָּיִת, הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי" (מלכים א ו,יז) – ארבעים אמות היה אורך ההיכל שהיה לפני קודש הקודשים , הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מן הפסוק): מבפנים – החלל של אמה בין ההיכל ובין קודש הקודשים, שאינו נכלל בארבעים אמות אלה, אינו נחשב כחלק מההיכל אלא מקודש הקודשים . ומציעים קושיה מפסוק כדי לפרוך את פשיטת הבעיה: אמר ליה – אמר לו רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – לרבי יוסי : והכתיב: – והרי כתוב (בבניין בית המקדש): "וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, אָרְכּוֹ עַל פְּנֵי רֹחַב הַבַּיִת אַמּוֹת עֶשְׂרִים" (דברי הימים ב ג,ח) – אורך בית קודש הקודשים היה עשרים אמות ! הוי: – הוֹוֶה (נמצא): (במקבילה: 'הדא אמרה:') מבחוץ – החלל של אמה בין ההיכל ובין קודש הקודשים, שאינו נכלל בעשרים אמות אלה, אינו נחשב כחלק מקודש הקודשים אלא כחלק מההיכל. - הרי שאין לפשוט את הבעיה מהכתובים . עד כאן המקבילה בירושלמי כלאיים. בירושלמי שם רבי יוחנן מונה שישה ספיקות בהלכה, ורבי חמא בר עוקבא מוסיף אמה טרקסין. בבלי יומא נב,א: אמר רבי נתן: אמה טרקסין לא הכריעו בו חכמים אם כלפנים או כלחוץ. ומציעים את טעמם של החכמים: מה טעמון דרבנ י ן? – מה טעמם (מקורם) של החכמים (התנא של סתם המשנה, החלוק על התנא רבי יוסי, וסובר שהיו שתי פרוכות המבדילות בין הקודש ובין קודש הקודשים)? נאמר בעניין הפרוכת במשכן: "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים " (שמות כו,לג) – בפסוק לא נאמר "והבדילה... בין.. ל..." כמו בכמה מקומות במקרא, אלא נאמר "והבדילה... בין.. ובין..", ומכאן שהיו שתי פרוכות בין הקודש (ההיכל) לקודש הקודשים, אחת בין הקודש לחלל של אמה, וזהו שנאמר: "בין הקודש", ואחת בין קודש הקודשים לחלל של אמה, וזהו שנאמר: "ובין קודש הקודשים". - החכמים סוברים, שבמשכן היו שתי פרוכות, וגם בבית המקדש הראשון וכן השני היו שתי פרוכות . ושואלים: מה עבד לה – מה עושה אותה רבי י ו סי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) ? – כיצד רבי יוסי מתמודד עם הפסוק הזה המסייע לחכמים? ומשיבים: בין קודש קדשים שלמעלן לקדש קדשים שלמטן – יש לדרוש את הלשון "בין.. ובין.." במשמעות 'גם... וגם...', שהיתה פרוכת גם בקודש שלמעלה וגם בקודש שלמטה, שלדעת רבי יוסי היתה פרוכת אחת בין ההיכל לקודש הקודשים והיתה פרוכת שנייה בעלייה של בית המקדש כנגד הפרוכת שלמטה שהיתה מבדילה בין החלק שהיה על גבי ההיכל לחלק שהיה על גבי קודש הקודשים . ותמהים: ולית לרבנ י ן כן?! (בתמיהה) – ואין לחכמים כך?! (כלום אין החכמים סוברים כך, שהיתה הבדלה בעלייה בין החלק שהיה על גבי ההיכל ובין החלק שהיה על גבי קודש הקודשים?!) ומתרצים את התמיהה: אית לן (צריך לומר כמו בקטע גניזה: ' לון ') כהיא דתנינן: – יש להם (החכמים סוברים) כמו [המשנה] ההיא ששנינו (משנה מידות ד,ה): ורושם פסיפסין מבדיל בעלייה בין קודש לבין קודש הקדשים – היה ברצפת העלייה סימן של פסיפסים (אבנים קטנות מסותתות. מקור המילה פסיפס ביוונית), שהיה מבדיל בין החלק שהיה על גבי ההיכל לחלק שהיה על גבי קודש הקודשים, אבל לא היתה פרוכת בעלייה . תוספתא יומא ב,יב: מהלך בהיכל, עד שמגיע לבין שתי הפרוכות המבדילות בין הקודש ובין קודש הקודשים, וביניהן אמה. וזה היה מקום הדביר שעשה שלמה. - רבי יוסי אומר: לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד, שנאמר: "והבדילה הפרוכת לכם" וגו'. - אמרו לו: מה תלמוד לומר "בין הקודש ובין קודש הקודשים"? - אמר להם: בין קודש העליון לקודש התחתון. שאלת החכמים לרבי יוסי ותשובתו להם בתוספתא עובדו בירושלמי לשאלה ותשובה תלמודיות. בבלי יומא נא,ב: שפיר קאמר להו רבי יוסי לרבנן ( שהרי בכתוב מפורש כדבריו )! - ורבנן אמרי לך: הני מילי - במשכן ( שהיתה בו פרוכת אחת ), אבל במקדש שני, כיוון דהוואי אמה טרקסין ( קיר שעוביו אמה היה מפסיק בין הקודש ובין קודש הקודשים ) במקדש ראשון, ומספקא להו לרבנן קדושתיה אי כלפנים אי כלחוץ, עבוד שתי פרוכות. לפי הבבלי, מודים החכמים החולקים על רבי יוסי במשנה שבמשכן היתה רק פרוכת אחת. אבל מן התוספתא והירושלמי יוצא, שהחכמים סוברים שגם במשכן היו שתי פרוכות. • • •