אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ד:ו

משנה בכל יום היו שם – על המזבח שבעזרה, ארבע מערכות – של עצים הבוערים: מערכה גדולה, מערכה לקטורת, מערכה לקיום האש, ומערכה לאיכול איברים ופדרים , והיום חמש – ביום הכיפורים נוספה עליהן מערכה לקטורת המיוחדת ליום, שהכוהן הגדול נטל ממנה גחלים לקטורת שהקטיר בקודש הקודשים ; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) . רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: בכל יום היו שם שלש – שלוש מערכות: מערכה גדולה, מערכה לקטורת ומערכה לקיום האש , והיום ארבע – ביום הכיפורים נוספה עליהן מערכה לקטורת המיוחדת ליום . רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: בכל יום היו שם שתים – שתי מערכות: מערכה גדולה ומערכה לקטורת , והיום שלש – ביום הכיפורים נוספה עליהן מערכה לקטורת המיוחדת ליום . • • •

תלמוד כמה מערכות עצים היו על המזבח? מציעים את טעמו של רבי מאיר: מה טעמא דרבי מאיר? – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי מאיר (שבכל יום היו ארבע מערכות)? - "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו,ה) – האש שעל המזבח תבער כל הזמן; ויש לדרוש את הכתוב: - זו מערכת קיומי אש – מערכה לקיום אש תמיד, שתבער על המזבח ולא תכבה , "וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר " (שם) – בכל בוקר ישים הכוהן עצים נוספים על המזבח, שימשיכו לבעור עד למחרת בבוקר; ויש לדרוש את הכתוב: - זו מערכת איכול איברין ופדרים – מערכה ששורפים עליה את האיברים והחלבים שלא הספיקו להישרף כל הלילה , "וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים " (שם) – הכוהן יסדר על האש את נתחי קורבנות העולה ואת חלבי קורבנות השלמים; ויש לדרוש את הכתוב: - זו מערכה גדולה – מערכה שמקריבים עליה את איברי התמיד ואת אימורי שאר הקורבנות , "וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים" (שם); ויש לדרוש מהמילים "והקטיר עליה": - זו קטורת – מערכה שנוטלים ממנה במחתה גחלים למזבח שבהיכל להקטיר עליו קטורת . ולית לרבי יוסה – ואין לרבי יוסי, מערכת איכול איברין – רבי יוסי אינו סובר שהיתה מערכה מיוחדת לאיברים שלא נשרפו כל הלילה, אלא היו שורפים אותם בצידי המערכה הגדולה, ולכן לדעתו בכל יום היו שלוש מערכות: מערכה גדולה, מערכה לקטורת ומערכה לקיום האש . ולית לרבי יהודה – ואין לרבי יהודה, מערכת קיומי אש – רבי יהודה גם אינו סובר שהיתה מערכה לקיום האש, ולכן לדעתו בכל יום היו שתי מערכות: מערכה גדולה ומערכה לקטורת . ושואלים: מה מקיים רבי יהודה – כיצד רבי יהודה מיישב ומפרש את הכתוב: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה " (ויקרא ו,ו) – האש שעל המזבח תבער תמיד ולא תכבה ? – הרי הכתוב הזה לכאורה סותר את דעתו, שכן יש ללמוד ממנו שצריכים מערכה לקיום האש! (אין שואלים מה מקיים רבי יהודה את הכתוב: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה", שרבי מאיר לומד ממנו שצריכים מערכה לקיום האש, כי רבי יהודה לומד ממנו בירושלמי לעיל ב,א שהצתת האש תהיה בראשו של המזבח) ומשיבים: אש שאמרתי לך תהא תמיד, לא תהא אלא על מזבח החיצון (צריך לומר כמו בספרא: 'לא תהא אלא מ מזבח החיצון') – יש לדרוש את הכתוב "אש תמיד...", שהאש שהתורה אמרה שיש להדליק אותה תמיד במקדש, והיא האש של נרות המנורה שנאמר בה "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז,כ; ויקרא כד,ב), תהיה מהאש שעל מזבח החיצון, שיש להדליק את נרות המנורה באש שנוטלים ממזבח החיצון . ספרא "צו" פרשה א: ..."אש תמיד תוקד על המזבח" - אש שאמרתי לך תהא תמיד, לא תהא אלא ממזבח החיצון. בבלי יומא מה,א: תנו רבנן: בכל יום היו שם שתיים מערכות, והיום שלוש: אחת מערכה גדולה, ואחת מערכה שנייה של קטורת, ואחת שמוסיפים בו ביום ( ביום הכיפורים ); דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: בכל יום שלוש, והיום ארבע: אחת מערכה גדולה, ואחת מערכה שנייה של קטורת, ואחת של קיום האש, ואחת שמוסיפים בו ביום. רבי מאיר אומר: בכל יום ארבע, והיום חמש: אחת מערכה גדולה, ואחת מערכה שנייה של קטורת, ואחת של קיום האש, ואחת של איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, ואחת שמוסיפים בו ביום. דכולי עלמא מיהת תרתי אית להו ( בכל יום היו שתי מערכות ). מנא לן? - אמר קרא: "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה" (ויקרא ו,ב) - זו מערכה גדולה, "ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו,ב) - זו מערכה שנייה של קטורת. ורבי יוסי, קיום האש מנא ליה? - נפקא ליה מ"והאש על המזבח תוקד בו" (ויקרא ו,ה). ורבי יהודה? - ההוא להצתת אליתא הוא דאתא. דתניא: רבי יהודה אומר: מניין להצתת אליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח? תלמוד לומר: "והאש על המזבח תוקד בו"... ורבי מאיר, איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב מנא ליה? - נפקא ליה מ"ואש" (ויקרא ו,ב) ( וי"ו שבראש המילה באה לרבות עוד מערכה )... בשני התלמודים למדו מאותו כתוב את המערכה של קיום האש. אבל שאר המערכות נלמדו בשני התלמודים מכתובים שונים.

אמר רבי אלעזר (אמורא בדור השני) : האיברין והפדרין שלא נתאכלו מבערב – האיברים והחלבים שלא הספיקו להישרף כל הלילה, - עושה אותן מדורה – עושה להם בבוקר מערכה מיוחדת על המזבח, ושורפן בפני עצמן, ודוחין עליהן את השבת – אף בשבת שורפים את האיברים והחלבים שלא הספיקו להישרף כל ליל השבת . ומציעים סיוע לדברי רבי אלעזר ממשנה: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : מתניתא אמרה כן: – המשנה אומרת כך: בכל יום היו שם ארבע מערכות – מדברי המשנה משמע שאפילו בשבת היתה מערכה מיוחדת לאיברים שלא נתאכלו ("כל יום" כולל גם שבת), כדברי רבי אלעזר שדוחים עליהם את השבת . ושואלים: מה את שמע מינה? – מה אתה שומע (לומד) ממנה? (כיצד אפשר לסייע לדברי רבי אלעזר מהמשנה, והרי ייתכן שדווקא בחול היתה מערכה מיוחדת לאיברים שלא נתאכלו, שכן המשנה לא הזכירה שבת במפורש? (אפשר לפרש "כל יום" חוץ משבת)) ומשיבים: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : והיום חמש – ביום הכיפורים נוספה מערכה אחת על ארבע המערכות שבכל יום. הרי שגם ביום הכיפורים היתה מערכה מיוחדת לאיברים שלא נתאכלו, וכמו שדוחים עליהם את יום הכיפורים, כך דוחים עליהם גם את השבת, שכן דינו של יום הכיפורים לכל דבר כשבת, ולכן המשנה מסייעת לדברי רבי אלעזר . ב משנה תמיד ב,א שנינו: "האיברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב - סונקים (דוחקים, מסלקים) אותם לצדדי המזבח (לפני שהיו מתחילים לגרוף את האפר שעל גבי המזבח). אם אין הצדדים מחזיקים (אותם, שאין שם מקום לכל האיברים) - סודרים אותם בסובב (של המזבח או) על הכבש". ו שם ב,ה שנינו: "האיברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב (והיו ניתנים בצדדי המזבח) - מחזירים אותם למערכה (לאחר שהיו גומרים לגרוף את האפר שעל גבי המזבח). הציתו שתי המערכות באש". נראה שדברי רבי אלעזר נאמרו במקורם על המשנה תמיד ב,ה בעניין האיברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב שמחזירים אותם למערכה. המשנה שם מזכירה שתי מערכות, והכוונה למערכה הגדולה ולמערכה לקטורת, ולא אמרה לאיזו מערכה מחזירים את האיברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב, ורבי אלעזר שנוקט את לשון המשנה שם אומר שעושים להם מערכה מיוחדת כדעת רבי מאיר במשנה כאן. בבלי יומא מו,א: אמר רבי אלעזר משום בר קפרא: אומר היה רבי מאיר: איברי עולה שניתותרו ( שנשארו על המזבח ולא הספיקו להתאכל ) - עושה להם מערכה בפני עצמה וסודרם ( עליה לשורפם ), ואפילו בשבת. מאי קא משמע לן? תנינא: בכל יום היו שם ארבע מערכות ( ואחת מהן לשריפת איברים שנשארו )!... "ואפילו בשבת". - תנינא: והיום חמש! ( ואם ביום הכיפורים היתה מערכה לשריפת איברים שנשארו, גם בשבת היתה )... בבבלי הקשו על רבי אלעזר "מאי קא משמע לן? תנינא...", ואילו בירושלמי הביאו לו ראיה מן המשנה. לפי מה שכתבנו לעיל, שדברי רבי אלעזר נאמרו במקורם על המשנה בתמיד ולא על המשנה כאן, אין מקום כלל לקושיית הבבלי עליו. רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : דבר שאינו מעכב דוחה? – מדוע דוחים את השבת על איברים שלא נתאכלו, והרי אינם מעכבים את הקורבנות אם אין שורפים אותם על המזבח? אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורה): הרי עידי החודש, הרי אינן מעכבין ודוחין – העדים שראו את הירח החדש מותר להם לחלל את השבת כדי ללכת ולהעיד לפני בית דין, אף שאינם מעכבים את החודש מלהתקדש, שהחודש מתקדש אף בלא עדותם, שבית דין רשאים לקבוע את החודש שלא על פי ראיית העדים , - ומציעים משנה המוכיחה את הקביעה שעידי החודש דוחים את השבת: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה ראש השנה א,ט): שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעידות החודש – אם אין העדים רחוקים ממקום בית הדין אלא מהלך לילה ויום ויגיעו לבית הדין בשבת - מחללים את השבת, כדי שיקדשו את החודש על פיהם. - המסקנה הנובעת מהמקרה של עידי החודש היא שדבר שאינו מעכב דוחה את השבת, ולכן דוחים את השבת על איברים שלא נתאכלו .

ושואלים: מניין למערכת יום הכיפורים? – מאיפה למדים שביום הכיפורים היתה מערכה אחת על המזבח שבעזרה שנוספה על המערכות שבכל יום? ומשיבים בהבאת מדרש אמוראי: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי פדת (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) : כתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים: " וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה', וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה, וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת " (ויקרא טז,יב) - מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהמילה היתירה "אֵשׁ"? שהיא בטילה על גבי גחליה – האש שעל המזבח, שנוטלים ממנה גחלים לקטורת שהכוהן הגדול מכניס לקודש הקודשים, פוסקת להתקיים עם גחליה, שהיא קיימת כדי ליטול ממנה גחלים, ולאחר שנטלו ממנה גחלים אין בה צורך עוד. מכאן למדים, שעושים ביום הכיפורים מערכה בפני עצמה כדי ליטול ממנה גחלים לקטורת שמקטירים בקודש הקודשים, ומערכה זו לא תשמש לדבר אחר אלא רק בשביל הגחלים הללו, ואין נוטלים גחלים מהמערכה של הקטורת של כל יום, שהרי לאחר שנטלו ממנה יש עדיין צורך במערכה זו לקטורת של בין הערביים (מקורו של מדרש זה הוא תנאי, והוא בספרא, ראה להלן, ובא גם בסוף מדרש ההלכה שלהלן) . ומביאים מדרש הלכה: " וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ " (ויקרא טז,יב) - יכול עוממות! – אולי יעלה על דעתך שהכתוב "גחלי אש" מלמד שלוקחים בשביל הקטורת גחלים שקרובות לדעוך! תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : " וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָ אֵשׁ לִפְנֵי ה' " (ויקרא טז,יג) – הרי שנותנים את הקטורת על אש ולא על גחלים . אי (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'א ו ') "אֵשׁ" (ויקרא טז,יג) , יכול שלהבת! – אולי יעלה על דעתך שהכתוב "אש" מלמד שנותנים את הקטורת על להבת אש! תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : "גַּחֲלֵי אֵשׁ" (ויקרא טז,יב) – הרי שלוקחים בשביל הקטורת גחלים ולא אש . הא כיצד? – איך מיישבים את הסתירה בין שני הכתובים "גחלי אש" ו"אש"? מן הלוחשות הללו – יש לקחת גחלים שבוערות באש קטנה . ומניין שתהא האש בטילה על גבי גחלים? תלמוד לומר: "גַּחֲלֵי אֵשׁ" (ויקרא טז,יב) – מבואר לעיל בדברי רבי ירמיה בשם רבי פדת . ספרא "אחרי מות" פרשה ב: "גחלי" - יכול עוממות! תלמוד לומר: "אש". או "אש", יכול שלהבת! תלמוד לומר: "גחלי אש". הא כיצד? מן הלוחשות הללו. ומניין שתהא האש בטילה על גבי הגחלים? תלמוד לומר: "גחלי אש". • • •

לחם הפנים וקודשים ואש המזבח בשעת מסעות מביאים מחלוקת אמוראים. רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: אין לחם הפנים נפסל בשעת מסעות – כשהיו בני ישראל נוסעים ממקום למקום במדבר, והיו מפרקים את המשכן ונושאים את השולחן עם לחם הפנים שעליו, לא נפסל הלחם באכילה, אף על פי שהוא יוצא חוץ למחיצה הראויה לו . רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: לחם הפנים נפסל בשעת מסעות – ככל קודש שיצא חוץ למחיצה הראויה לו, שנפסל . ומסבירים את טעמו של רבי יהושע בן לוי. רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי: כתוב בסדר חנייתם ונסיעתם של בני ישראל במדבר: "כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ" (במדבר ב,יז) – נסיעתם של המחנות היא באותו סדר כפי חנייתם; ויש לדרוש את הכתוב: - מה בחנייתם אינו נפסל, אף בנסיעתם אינו נפסל – כמו שלחם הפנים אינו נפסל כשהיו בני ישראל חונים והלחם היה על השולחן במשכן, כך לחם הפנים אינו נפסל כשהיו בני ישראל נוסעים והלחם היה על השולחן חוץ למשכן . רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי: "וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת" (במדבר ב,יז) – בני גרשון ובני מררי ממחנה הלוויים שנשאו את המשכן נסעו אחרי מחנה יהודה, ובני קהת שנשאו את כלי המשכן נסעו אחרי מחנה ראובן ולפני מחנה אפרים ומחנה דן; ויש לדרוש את הכתוב: - כבתוך המחנות – גם כשהמשכן היה נוסע ממקום למקום, הוא נחשב כאילו הוא בתוך המחנות החונים, ולכן גם בשעת המסעות לא נפסל לחם הפנים . בבלי מנחות צה,א: איבעיא להו: לחם הפנים נפסל במסעות, או אינו נפסל במסעות? רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: נפסל, וחד אמר: אינו נפסל. מאן דאמר: נפסל, דכתיב: "כאשר יחנו כן ייסעו" (במדבר ב,יז) - מה בחנייתם נפסל ביוצא, אף בנסיעתם נפסל ביוצא. מאן דאמר: אינו נפסל, דכתיב: "ולחם התמיד עליו יהיה" (במדבר ד,ז). בבבלי לא ידעו מי אמר נפסל ומי אמר אינו נפסל, שלא כבירושלמי. הירושלמי כפי שהוא לפנינו תמוה, שהוא מביא שני טעמים בהסבר דעתו של רבי יהושע בן לוי האומר שאינו נפסל, ואינו מביא שום טעם בהסבר דעתו של רבי יוחנן האומר שנפסל. נראה שיש להגיה את הירושלמי על פי הבבלי ולגרוס בהסבר הראשון כך: רבי חייה בשם רבי יוחנן: "כאשר יחנו כן יסעו" - מה בחנייתם נפסל (ביוצא) , אף בנסיעתם נפסל (ביוצא). רבי חייא בר אבא רגיל למסור בשם רבי יוחנן ולא בשם רבי יהושע בן לוי.

רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי אלעזר (אמורא בדור השני) : השורף קדשים בחוץ בשעת מסעות – המקטיר קורבנות מחוץ למשכן בשעת מסעות בני ישראל במדבר, - לוקה – אם התרו בו למלקות, שחייבי כרת שהתרו בהם למלקות - לוקים, ואף בשעת המסעות כשהמשכן מפורק, נאסר להקריב קורבן מחוץ למשכן . ומביאים מחלוקת חכמים. אמר רבי יוחנן: קדשים נדחין בשעת מסעות – כשמפרקים את המשכן בשעת המסעות, קודשי קודשים שנאכלים לפנים מן הקלעים (הוא מחנה שכינה שבמדבר) נפסלים באכילה, שמחנה שכינה בטל בשעת המסעות (אבל קודשים קלים שנאכלים בכל מחנה ישראל אינם נפסלים באכילה, שמחנה ישראל לא בטל בשעת המסעות) , ו טמאים פרושים (בקטע גניזה: 'פרישים' - בדילים) כל אחד ואחד במחיצתו – גם בשעת המסעות, מצורעים משתלחים מחוץ למחנה ישראל וזבים משתלחים מחוץ למחנה לווייה, שמחנה ישראל ומחנה לווויה לא בטלו בשעת המסעות . אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : תדירא הא (צריך לומר: 'הדא') מילתא בפומהון דרבנ י ן: – דבר זה תדיר בפיהם של החכמים (משפט זה רגיל ושגור בפיהם של החכמים): נסתלקו הפָּרֹכוֹת – כשסולקו הפרוכות שבמשכן בשעה שפירקו אותו , הותרו המחיצות לזבין ולמצורעין – שאין הזבים והמצורעים משתלחים מחוץ למחנה בשעת המסעות, שלא כרבי יוחנן (כסגנון זה שאמר רבי יוסה יש בירושלמי קידושין ד,ד: "אמר רבי אידי: שכיחא הא מילתא בפומהון דרבנן") . נמצא ששלוש מחלוקות בדבר: דעת רבי יהושע בן לוי, שאף קודשי קודשים אינם נפסלים משום יוצא, וכל שכן שלא הותרו המחיצות לטמאים. דעת רבי יוחנן, שקודשי קודשים נפסלים משום יוצא, אבל לא הותרו המחיצות לזבים ולמצורעים. דעת רבי יוסה, שאף הותרו המחיצות לטמאים, וכל שכן שקודשי קודשים נפסלים משום יוצא ("עלי תמר"). תוספתא זבחים יג,ג: בשעת מסעות, קודשים נפסלים וטמאים פורשים כל אחד ואחד חוץ למחיצתו. תוספתא כלים א,יב: ובשעת מסעות, אין בהם ( בשלוש מחנות: מחנה שכינה, מחנה לווייה ומחנה ישראל ) משום קדושה ואין חייבים עליהם משום טומאה. שתי הברייתות שבתוספתא חולקות. דעת רבי יוחנן היא כדברי הברייתא הראשונה, ודעת החכמים החולקים על רבי יוחנן היא כדברי הברייתא השנייה. בבלי זבחים ס,ב ו מנחות צה,א: תניא: בשעת סילוק מסעות, קודשים נפסלים וזבים ומצורעים משתלחים חוץ למחיצתם. בבלי מנחות צה,א: הוגללו הפרוכות, הותרו זבים ומצורעים ליכנס לשם. בבבלי הובאו ברייתות חולקות. ומציעים מקורות תנאיים המסייעים לשני בעלי המחלוקת לעיל בעניין לחם הפנים. מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין – המשנה (המקור התנאי) מסייעת ל[חכם] זה, והמשנה (המקור התנאי) מסייעת ל[חכם] זה . מתניתא מסייעא – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) מסייעת לרבי יהושע בן לוי: " אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ " (ויקרא ו,ו) - "תָּמִיד" אפילו (בקטע גניזה: 'אף') בשבת – יש להבעיר אש על המזבח גם בשבת , "תָּמִיד" אף בטומאה – יש להבעיר אש על המזבח גם כשהכוהנים טמאים . ( מתניתא מסייעא לרבי יוחנן: ) (מילים אלו מפסיקות באמצע דברי רבי יהודה ואין לגרוס אותן כאן ויש להעבירן להלן) "לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו,ו) - אף במסעות – האש שעל המזבח לא תכבה גם בשעת המסעות במדבר (הכוונה לאש של המערכה הגדולה) . מה היו עושין לה – לאש שעל המזבח בשעת המסעות שלא תכבה ? היו כופין (הופכים) עליה פסקתיר (פסכתר - סיר גדול) – שמים אותו על האש כשפיהו כלפי מטה ותחתיתו כלפי מעלה, והוא שומר על האש שלא תכבה בשעת טלטולי המסעות ; דברי רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – מדברי רבי יהודה יש סיוע לדעת רבי יהושע בן לוי, שכמו שיש להבעיר את האש, שנאמר בה "תמיד", על המזבח בשעת המסעות, כך גם יש לשים את לחם הפנים, שנאמר בו "תמיד", על השולחן בשעת המסעות, שאינו נפסל (בלחם הפנים נאמר: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה,ל), וכעין זה בויקרא כד,ח) . [ מתניתא מסייעא – [ו]המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) מסייעת לרבי יוחנן: ] (מילים אלו הועברו לכאן מלעיל, וכן גרס ב"קורבן העדה") רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: אף בשעת מסעות היו מדשנין אותה – מסירים ומפנים את האש שעל המזבח , שנאמר – בעבודתם של בני קהת : "וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן" (במדבר ד,יג) – כשמתכונן המחנה לנסוע, הכוהנים יסירו את הדשן (אפר שריפה) ממזבח החיצון ויפרשו על המזבח בגד ארגמן . והברייתא מציעה מסקנה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 336, הערה 9): הא (הרי, נמצא) אִילּוּ היה המזבח דָלֵיק (דולק) , לא היה בגד ארגמן נשרף?! – הרי ודאי שכיבו את האש שעל המזבח כדי שלא תשרוף את הבגד שכיסו בו את המזבח! - מדברי רבי שמעון יש סיוע לדעת רבי יוחנן, שכמו שאין להבעיר את האש, אף שנאמר בה "תמיד", על המזבח בשעת המסעות, כך גם אין לשים את לחם הפנים, אף שנאמר בו "תמיד", על השולחן בשעת המסעות, שהוא נפסל. ספרא "צו" פרשה א: "אש תמיד" - "תמיד" אף בשבת, "תמיד אף בטומאה". "לא תכבה" - אף במסעות. ומה היו עושים לה? כופים עליה פסכתר; דברי רבי יהודה. - רבי שמעון אומר: אף בשעת מסעות היו מדשנים אותה, שנאמר: "ודישנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן". ושואלים: מה עבד לה רבי יודה? – מה עושה אותה רבי יהודה? (כיצד רבי יהודה מתמודד עם הסברה של רבי שמעון, שכיבו את האש שעל המזבח כדי שלא תשרוף את הבגד שכיסו בו את המזבח?) ומשיבים: פסקתר (פסכתר - סיר גדול) היו כופין עליה מלמעלה – שמים אותו על האש, כדברי רבי יהודה לעיל, ועל ידי כך לא היה נשרף בגד ארגמן שהיו פורסים על המזבח בשעת המסעות, שהבגד היה פרוס על הפסכתר . ושואלים עוד: מה מקיים רבי יודה – כיצד רבי יהודה מיישב ומפרש את הכתוב: "וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ד,יג) ? – הרי הכתוב הזה לכאורה סותר את דעתו, שכן יש ללמוד ממנו שכיבו את האש שעל המזבח בשעת המסעות! ומשיבים: וירוון – כך יש לתרגם את המילה "ודשנו" לפי רבי יהודה, ולפי זה יש לפרש "ודישנו" - ירוו וישׂביעו וישמינו את המזבח בקורבנות שיאכל, שלא יכבו את האש שעליו וישאירו עליו את הקורבנות שהקטירו על האש , - ומציעים מימרה המסייעת לפירוש זה: כיי דאמר – כמו [המימרה] ההיא שאומר רבי יודה בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) : " כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן" (דברים לא,כ) – ה' יקיים את הבטחתו ויביא את עם ישראל אל הארץ, והוא יאכל וישבע וישמין. - רבי יודה בן פזי פירש את המילה "ודשן" שבפסוק הזה - ירווה וישמן (אפשר שרבי יודה בן פזי דרש את הפסוק הזה ומדרשתו משתמע הפירוש שפירש את המילה "ודשן", אלא שנשמטה הדרשה שדרש) . כאן כתוב 'כיי דאמר רבי...' ואחר כך פסוק, אולם מסתבר שצריך להגיה 'כמה דתימר' (לציטוט פסוק) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 265, הערה 103). - אין הדברים מוכרחים ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 708, הערה 276). • • •