אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ד:ה

משנה בכל יום מקריב פרס – הכוהן מקטיר על המזבח שבהיכל קטורת במשקל חצי מנה, חמישים דינר, בשחרית ופרס בין הערבים, והיום מוסיף מלא חפניו – קטורת, שביום הכיפורים הכוהן הגדול מקטיר על המזבח שבהיכל פרס בשחרית ופרס בין הערביים כמו בכל יום, ומקטיר מלוא חופניו בקודש הקודשים . בכל יום היתה – הקטורת, דקה, והיום – ביום הכיפורים היתה הקטורת שהכוהן הגדול מכניס לקודש הקודשים, דקה מן הדקה. בכל יום הכהנים עולין במזרחו של ה כבש ויורדין במערבו – שהכבש היה בדרומו של המזבח שבעזרה, והעולה למזבח היה עולה בצד המזרחי של הכבש והיה מקיף את המזבח לצורך עבודתו, שהיה הולך בצידו המזרחי, וממנו לצידו הצפוני, וממנו לצידו המערבי, והיה יורד בצד המערבי של הכבש , והיום – ביום הכיפורים, הכוהן הגדול והכוהנים המלווים אותו, עולין באמצע ויורדין באמצע – הכבש . רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: לעולם – אף בכל ימי השנה, כשהכוהן הגדול עולה למזבח לעבודה, כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע – הכבש . בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור, והיום – ביום הכיפורים, בכל עשרת הקידושים (משנה לעיל ג,ג), מן הקיתון – כד (מקור המילה קיתון ביוונית), של זהב. רבי יהודה אומר: לעולם – אף בכל ימי השנה, כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב. • • •

תלמוד פיטום הקטורת מביאים ברייתא: פיטום הקטורת – מלאכת הכנת הקטורת הכוללת: ניקוי הסממנים, שחיקתם וכתישתם על ידי פַּטָּמֵי הקטורת; אלה אחד עשר סממני הקטורת: - הצרי – "נָטָף" (שמות ל,לד) - עץ האפרסמון, צמח שממנו הפיקו בושם נוזלי שנוטף לאחר פציעתו, והצפורן – "שְׁחֵלֶת" (שמות ל,לד) - המכסה הקרני של מיני חלזונות מסוימים, שנראים כטפרים, והם מכילים חומרים ריחניים, החלבנה (שמות ל,לד) – שרף לבן חלבי המופק מצמח, שעם התקשותו הוא מקבל גוון צהוב או ירקרק, והלבונה (שמות ל,לד) – שרף לבן המופק מעץ הלבונה ונקרש לגרגרים בגוון צהבהב, משקל שבעים שבעים מנה – כל אחד מהמינים האלה היה במשקל שבעים מנה (מנה הוא מאה דינרים) . מור – בושם המופק מעץ המור, וקציעה – קליפת עץ הקינמון מסוג מסוים, שיבולת נרד – צמח נמוך שנודף ריח חריף, וחלקו התחתון של גבעול הצמח מכוסה בשערות דקות וצפופות המקנות לו צורה של שיבולית, וכרכום – צמח שמעמוד העלי ומהצלקות של פרחיו הפיקו בושם, משקל ששה עשר ששה עשר מנה – כל אחד מהמינים האלה היה במשקל שישה עשר מנה . קושט – בושם המופק מקנה השורש של צמח הקושט, שנים עשר – מנה . קילופה – בושם המופק מקליפת אחד ממיני הקינמון, שלשה – מנים . קינמון – קליפת עץ הקינמון, תשעה – מנים . נמצאת אומר: שלש מאות וששים וחמש מנים היו (צריך לומר כמו בקטע הורוויץ: ' שלש מאות וששים ושמונה מנים היו בה, שלש מאות וששים וחמש ') כנגד ימות השנה – בשנת החמה, מנה אחד לכל יום, שהיו מקטירים בכל יום קטורת על המזבח שבהיכל חצי מנה בשחרית וחצי מנה בין הערביים , ושלשה של אותו היום – של יום הכיפורים, שהכוהן הגדול היה חופן מלוא חופניו קטורת מתוך מחתה שהיו בה שלושה מנים ומקטיר אותה בקודש הקודשים . ומציעים משנה המסייעת לברייתא: הדא היא דתנינן: – זאת היא [המשנה] ששנינו (משנה יומא ד,ד): והיום מוסיף מלא חופניו – קטורת, שביום הכיפורים הכוהן הגדול מקטיר על המזבח שבהיכל חצי מנה בשחרית וחצי מנה בין הערביים כמו בכל יום, ומקטיר מלוא חופניו בקודש הקודשים . וממשיכים את הברייתא: אלה הסממנים הנלווים: (צריך להוסיף: 'בורית') כרשינה – צמח שהפיקו ממנו חומר כביסה וניקוי, תשעת קבין. יין קפריסין – משקה המיוצר מניצני צמח הצלף, ששמו הלועזי קפריס, שלש סאין ושלש קבין – שלוש סאים ועוד שלושה קבים (חצי סאה) . אם אין לו יין קפריסין - מביא חמר חיוורין עתיק – יין לבן ישן, או יין שבא מחוורן שבעבר הירדן המזרחי . מלח סדומית – מלח מאזור ים המלח, רובע (בקטע הורוויץ: 'רובע הקב') – רבע קב . מעלה עשן – מין עשב לא ידוע, שהוסיפו אותו לסממני הקטורת, כדי שהעשן יעלה בכיוון מאונך, כל שהוא. רבי נתן (הבבלי, תנא בדור הרביעי) אומר: אף כיפת (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'קפרת' ומגיה הגיה 'כיפת'. ואולי צריך לתקן את מה שכתב הסופר: 'רקפת') הירדן – סממן קטורת צמחי, שגדל באזור יריחו, כל שהוא. נתן בה – בקטורת, דבש - פסלה – מפני שאסור להקטיר על המזבח דבש או דבר שמעורב בו דבש (ויקרא ב,יא) . חסר בה אחת מסממניה – ונכנס לפנים והקטיר, - חייב מיתה.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: הצרי אינו אלא סרף (שׂרף - נוזל צמיג הנפרש מתוך צמחים שונים במקום היפצעם) של עצי קטף – עצי האפרסמון . בורית כרשינה למה היתה באה? שבה שפין (משפשפים) את הצפורן, מפני שהיא נאה (צריך לומר כמו בקטע הורוויץ: 'כדי שתהא נאה') . יין קפריסין למה היא באה (צריך לומר: 'למה היה בא') ? שבו שורין את הצפורן, מפני שהיא עזה (צריך לומר כמו בקטע הורוויץ: 'כדי שתהא עזה') . והלא מי רגלים (שתן) יפין לה – לציפורן יותר מן הכול ! (בקטע הורוויץ: יפין לכל') אלא שאין מכניסין ריח רע לעזרה, מפני הכבוד – מפני כבודו של בית המקדש, שאף על פי שמי רגליים יפים לציפורן בשל חריפותם, אין זה כבוד למקדש שישרו במי רגליים את הציפורן שמפטמים בה את הקטורת . וכשהיה מֵידֵק (שוחק) – את הסממנים , היה אומר: " הדק היטב, הדק היטב " , שהקול יפה לבשמים. חיסר בה אחת מסממניה (צריך לומר: ' לא נתן בה מלח ') , או שנתן בה מעט דבש - היתה פסולה – מלח - מפני שיש לתת מלח בתוך הקטורת בעת הכנתה, שנאמר בה: "מְמֻלָּח" (שמות ל,לה), ודבש - מפני שאסור להקטיר על המזבח דבש או דבר שמעורב בו דבש (ויקרא ב,יא) . לא נתן לתוכה מלח (צריך לומר: ' חיסר בה אחת מסממניה ' – והקטיר אותה כשהיא חסירה) , או שנתן לתוכה (צריך לומר: 'או שלא נתן בה') מעלה עשן – והקטיר אותה בלא מעלה עשן, - נתחייב מיתה – שלמדים מן הכתוב "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" (ויקרא טז,יג) שצריך לתת בקטורת מעלה עשן כדי לכסות את הכפורת בענן של עשן, ואם לא נתן - חייב מיתה (החלקים הראשונים של שני המשפטים הוחלפו בטעות זה בזה. המשפט השני תוקן כמו בקטע הורוויץ, וכן הוא בירושלמי לעיל א,ה, וגם המשפט הראשון תוקן כמו בקטע הורוויץ) . אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : ועובר משום הכנסה יתירה – כוהן גדול שנכנס ביום הכפורים לקודש הקודשים עם קטורת שלא נתן בה מעלה עשן או שחיסר בה אחד מסממניה והקטיר אותה, כיוון שעבודה פסולה היא, הרי זו כניסה מיותרת לקודש הקודשים, שעובר עליה משום "ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון" (ויקרא טז,ב) . תוספתא יומא א,ח: "וכיסה ענן הקטורת" - מלמד שנותן בה מעלה עשן. הא אם לא נתן בה מעלה עשן - חייב מיתה. בבלי כריתות ו,א: תנו רבנן: פיטום הקטורת, הצרי והציפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל שישה עשר שישה עשר מנה, הקושט שנים עשר, קילופה שלושה, קינמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבים, יין קפריסין סאין תלת וקבין תלתא, אם אין לו יין קפריסין - מביא חמר חיוריין עתיק, מלח סדומית רובע, מעלה עשן כל שהוא. רבי נתן אומר: אף כיפת הירדן כל שהוא. נתן בה דבש - פסלה. חיסר אחת מכל סממניה - חייב מיתה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הצרי אינו אלא שרף מעצי הקטף. בורית כרשינה - ששפים בה את הציפורן, כדי שתהא נאה. יין קפריסין - ששורים בו את הציפורן, כדי שתהא עזה. והלא מי רגליים יפים לה? אלא שאין מכניסים מי רגליים במקדש מפני הכבוד. תנו רבנן: קטורת היתה נעשית שלוש מאות ושישים ושמונה מנה, שלוש מאות ושישים וחמישה כנגד ימות החמה, ושלושה מנים יתירים שמהם כוהן גדול מכניס מלוא חופניו ביום הכיפורים.

ומציעים ברייתא: תני – שונה בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) : הפטמין (המכינים תערובת בשמים) שבירושלם היו אומרים: אִילּוּ היה (בקטע הורוויץ נוסף 'אדם') נותן לתוכה – לתוך הקטורת, מעט דבש, לא היה כל העולם כולו יכול לעמוד בריחה – להחזיק מעמד בפני ריחה .

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: פיטמה חֲצָיִים – אם הכין קטורת בשיעור מחצית הכמות לשנה (הכמות לשנה היא 368 מנים, כאמור לעיל), - כשירה. שילשים ורבעים (צריך לומר כמו בקטע הורוויץ: 'שלישים ורביעים') – אם הכין קטורת בשיעור שליש או בשיעור רבע הכמות לשנה, - לא שמענו – האם כשירה או פסולה . רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: כמידתה היתה כשירה – אם הכין קטורת לפי המידה היחסית הראויה של כל הסממנים - כשירה בכל כמות שהכין אותה . ומצמצמים את תחולת הקביעה שנאמרה לפני כן: ודא דאת מר: – וזה שאתה אומר: (בקטע הורוויץ: 'והדה דתני:' - ו[הברייתא] הזאת ששונה [התנא]:) פיטמה חציים כשירה - חצי כל סממן וסממן – קטורת שפיטמה חצאים כשירה רק במקרה שהכין אותה לפי מחצית המידה הראויה של כל אחד מהסממנים, אבל במקרה שהכין אותה ממחצית הסממנים ולא מכולם - פסולה . ומביאים ברייתא: אחת לששים לשבעים שנה היא היתה באה חציים מן השיריים – שיירי הקטורת, שנשארו בכל שנה ביום הכיפורים במחתת הקטורת לאחר שהיה הכוהן הגדול חופן מתוכה מלוא חופניו, הצטברו במשך כשישים שנה או כשבעים שנה כדי שיעור מחצית הכמות לשנה (במחתת הקטורת היו שלושה מנים, וכל שנה נשארו בה לאחר החפינה כשני מנים וחצי בהתאם לשיעור מלוא חופניו של הכוהן הגדול החופן. - בהבאת הירושלמי בראשונים יש גרסאות שונות: 'אחת לשתיים ושבעים שנה', 'אחת לשלוש ושבעים שנה', 'אחת לשבעים שנה', 'פעמים לשבעים ושלוש ופעמים לשבעים ושתיים') . ומציעים משנה המסייעת לברייתא: הדא היא: – זאת היא: (בקטע הורוויץ: 'הדא היא דתנינן:' - זאת היא [המשנה] ששנינו:) מותר הקטורת – הנשאר מן הקטורת שהכינו בשביל כל השנה , מה היו עושין בה – כדי להכשיר אותה לשנה שלאחריה ? מפרישין ממנה שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותה לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה (משנה שקלים ד,ה) – מפרישים מן הקטורת שנותרה כסכום שיש לשלם לאומנים העובדים לצורכי המקדש, ופודים אותה על המעות שהוקצו כדי לשלם שכר לאומנים, ונעשו המעות קדושות כמותר הקטורת והיא יוצאת לחולין, ונותנים את הקטורת שחיללו לאומנים בשכרם, וחוזרים וקונים את הקטורת מהאומנים בשקלים החדשים שנתרמו, והיא ראויה להקטרה בשנה הנכנסת. - הרי שבכל שנה היה נשאר מן הקטורת וצירפו אותו לקטורת בשיעור הכמות לשנה שהכינו בשביל השנה הנכנסת. בבלי כריתות ו,ב: תנו רבנן: מותר הקטורת ( שבכל שנה, שהצטבר במשך השנים ), אחת לשישים ו/או שבעים שנה / אחת לשתיים ושבעים שנה היו מפטמים אותה לחצאים ( היו צריכים לפטם קטורת לשנה החדשה רק מחצית הכמות ).

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: הקטיר כזית בחוץ – אם הקטיר אדם מחוץ לבית המקדש כשיעור זית מן הקטורת שמקטירים במקדש, - חייב – מיתת כרת, ואף על פי ששיעור הקטורת שמקטירים במקדש הוא פרס, שהוא יותר מכזית, מכל מקום, שיעור זה הוא מדברי חכמים, אבל מן התורה אין שיעור, ולכן דינו כדין כל מי שהקטיר קורבן בחוץ, שהוא חייב על כשיעור כזית, שהוא שיעור הקטרה (בירושלמי לעיל ב,א אמרו, שאין הקטרה פחותה מכזית) , פחות מכזית בפנים - פטור – להלן נחלקו אמוראים בפירוש דין זה . רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) : נפטרו הציבור ידי חובתן – "פחות מכזית בפנים - פטור" פירושו, שאם הקטיר כוהן קטורת בבית המקדש פחות מכשיעור זית - יצאו הציבור ידי חובת הקטרת הקטורת, שאין אומרים שאין הציבור יוצאים ידי חובה אלא בשיעור פרס, כיוון ששיעור זה הוא מדברי חכמים, ומן התורה אין שיעור . רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) : יש להציע היסק מן הברייתא: מן מה דתני: – ממה ששונה [התנא]: הקטיר כזית בחוץ - חייב, מינה את שמע: – ממנו אתה שומע (לומד): פחות מכזית בפנים (צריך להוסיף: ' בזר ' ("נועם ירושלמי")) - פטור – יש להסיק מראשה של הברייתא על סופה של הברייתא, שאם המקטיר כזית בחוץ - חייב מיתת כרת, אבל המקטיר פחות מכזית בחוץ - פטור ממיתה, שאין הקטרה פחות מכזית, הרי שאם כוהן הקטיר פחות מכזית בפנים - לא יצאו הציבור ידי חובתם, ואם זר הקטיר פחות מכזית בפנים - פטור ממיתה בידי שמיים, כי הקטרה שאדם מתחייב עליה מיתה בחוץ, זר מתחייב עליה מיתה בפנים. לכן "פחות מכזית בפנים - פטור" פירושו, שזר שהקטיר קטורת במקדש פחות מכשיעור זית - פטור ממיתה בידי שמיים (בירושלמי לעיל ב,א אמר רבי יוסי בירבי בון בשם רב, שארבע עבודות שהכוהן מתחייב עליהן מבחוץ, זר מתחייב עליהן מבפנים, ואחת מהן זו הקטרה של קטורת על המזבח הפנימי) . בבלי זבחים קט,ב: תנו רבנן: המקטיר קטורת כזית בחוץ - חייב ( אף ששיעור הקטרתה בפנים הוא פרס ), חצי פרס בפנים - פטור ( ולאו דווקא חצי פרס, אלא שהקטיר פחות משיעור הקטרתה, ואפילו כזית ). קא סלקא דעתין: מאי פטור? פטור זר ( שאם זר הקטיר במקדש כזית - פטור, משום שלא עשה עבודה כראוי ). ואמאי? הקטרה היא ( שהרי המקטיר כזית בחוץ - חייב )! אמר רבי זירא אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: מאי פטור? פטור ציבור ( שהציבור נפטרו בהקטרה זו ויצאו ידי חובתם, כיוון שכזית הוא שיעור הקטרה ). בבבלי גרסו בסופה של הברייתא "חצי פרס" (שמשמעו כזית), שלא כמו בירושלמי, ולכן בבבלי לא יכלו לפרש ש"פטור" הוא פטור זר, כמו שפירש רבי יוסי בירבי בון בשם רבי ירמיה בירושלמי. הפירוש של רבי זירא בשם רב ירמיה בר אבא ש"פטור" הוא פטור ציבור מובא בשני התלמודים, אלא שהתלמודים חלוקים בפירוש זה האם יצאו הציבור ידי חובתם בפחות מכזית. • • •

היום דקה מן הדקה במשנה שנינו: "בכל יום היתה דקה, והיום דקה מן הדקה". מביאים מדרש הלכה: כתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים: " וְלָקַח... וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה , וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת " (ויקרא טז,יב) - מה תלמוד לומר? – מה יש ללמוד מהמילה היתירה "דקה"? לפי שנאמר – בקטורת : "וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק" (שמות ל,לו) – יש לטחון את הקטורת עד שתהיה דקה . אם כן – שהקטורת שהיו מכינים לכל ימי השנה היתה דקה , למה נאמר – בעניין יום הכיפורים, "דַּקָּה"? שתהא דקה מן הדקה – יש ללמוד מהמילה המיותרת "דקה", שביום הכיפורים הקטורת צריכה להיות דקה יותר מהקטורת של כל ימי השנה . כיצד הוא עושה – שתהיה הקטורת דקה מן הדקה ? מפריש שלשת מנים מערב יום הכיפורים ומחזירן למכתשת – וחוזר ושוחק אותה, שתהיה נוחה להידלק, כדי למלאות ממנה חפניו – ולהקטיר בקודש הקודשים , כדי לקיים בה דקה מן הדקה. ספרא "אחרי מות" פרשה ב: "דקה" - מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר: "ושחקת ממנה הדק", ואם כן, למה נאמר "דקה"? שתהא דקה מן הדקה. כיצד היה עושה? מפריש כשלושת מנים מערב יום הכיפורים ומחזירם למכתשת כדי למלאות חופניו, לקיים בה דקה מן הדקה. בבלי יומא מה,א ו כריתות ו,ב: תניא: "דקה" (ויקרא טז,יב) - מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר: "ושחקת ממנו הדק" (שמות ל,לו), ומה תלמוד לומר "דקה"? שתהא דקה מן הדקה. • • •

כוהן גדול מקדש היום מן הקיתון במשנה שנינו: "בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור, והיום מן הקיתון של זהב". מביאים מחלוקת אמוראים. אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : חוץ מקידוש הראשון – ביום הכיפורים כוהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב בכל הקידושים, חוץ מהקידוש הראשון שהוא מקדש מן הכיור, כיוון שקידוש זה הוא ככל קידוש שכוהן מקדש בכל יום לפני כניסה לעבודה שהוא מן הכיור . אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : ואפילו מקידוש הראשון – הוא מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב בכל הקידושים, וגם בקידוש הראשון, ואינו מקדש מן הכיור . ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם שהובאו לפני כן: מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא) חלוקה על רבי יונה: כל הכלים שהיו במקדש היו ראויין לקידוש ידים ורגלים! – הרי שכוהן גדול רשאי לקדש ידיו ורגליו שלא מן הכיור ואפילו בקידוש הראשון, שלא כרבי יונה! ומתרצים את הקושיה על ידי מתן פרשנות חדשה למקור שממנו הקשו: פתר לַהּ: – פותר אותה (רבי יונה מפרש את הברייתא): חוץ מקידוש הראשון – הברייתא מדברת בשאר הקידושים של הכוהן הגדול, חוץ מהקידוש הראשון . ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם שהובאו לפני כן: מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא) חלוקה על רבי יוסה: הכיור והכן – בסיס הכיור, שעליו עומד הכיור, מעכבין – את העבודה ! – ומשמע שדבר זה נאמר לעניין קידוש, שקידוש מן הכיור מעכב את העבודה. הרי שכוהן גדול אינו רשאי לקדש שלא מן הכיור בקידוש הראשון, שלא כרבי יוסה! (הברייתא שמקשים ממנה על רבי יוסה היא דברי חכמים בברייתא בירושלמי שקלים ד,ב) ומתרצים את הקושיה על ידי מתן פרשנות חדשה למקור שממנו הקשו: פתר לַהּ: – פותר אותה (רבי יוסה מפרש את הברייתא): מקומן מעכב – אם הכיור והכן אינם במקומם הקבוע בין האולם למזבח החיצון או שחסר אחד מהם - הם מעכבים את העבודה, שאסור להקריב קורבן או לעבוד עבודה במקדש, ואם הקריב או עבד - הקורבן או העבודה פסולים. אבל אם הם במקומם, כוהן רשאי לקדש ידיו ורגליו שלא מן הכיור . • • •