אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ד:ד

משנה בכל יום חותה בשל כסף ומערה לתוך של זהב – הכוהן שזכה בעבודת הקטורת נוטל גחלים במחתה של כסף בשביל הקטורת שהוא מקטיר על המזבח הפנימי שבהיכל, ואחר כך שופך את הגחלים לתוך מחתה של זהב , והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס – ביום הכיפורים הכוהן הגדול חותה במחתה של זהב ומכניס אותה לקודש הקודשים כשהוא מקטיר שם את הקטורת . בכל יום חותה בשל ארבעת קבין – מחתה של כסף שמחזיקה ארבעה קבים, ומערה לתוך של שלשת קבין – מחתה של זהב שמחזיקה שלושה קבים, שבשעת העירוי מתפזר קב של גחלים , והיום חותה בשל שלשת קבין ובה היה מכניס. - רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: בכל יום חותה בשל סאה – מחתה של שישה קבים, ומערה לתוך של שלשת קבין – שלדעתו בשעת העירוי מתפזרים שלושה קבים של גחלים , והיום חותה בשל שלשת קבין ובה היה מכניס. בכל יום היתה כבידה – שדופן המחתה היתה עבה , והיום קלה – שדופן המחתה היתה דקה . בכל יום היתה ידה קצרה – ידית המחתה היתה קצרה , והיום ארוכה – הידית היתה ארוכה . בכל יום היה זהבה ירוק – המחתה שמערה לתוכה היתה של זהב ירוק (צהוב) , והיום אדום – המחתה היתה של זהב אדום, שחשיבותו מרובה משל ירוק, מפני כבוד היום ; דברי רבי מנחם (כנראה הוא רבי מנחם בירבי יוסי, תנא בדור החמישי) .

תלמוד המחתה בכל יום וביום הכיפורים במשנה שנינו: "בכל יום חותה בשל ארבעת קבין ומערה לתוך של שלשת קבין". מציעים משנה ממקום אחר המסייעת למשנה כאן: כיי דתנינן תמן: – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה תמיד ה,ה, בתיאור ההכנות להקטרת הקטורת בכל יום): מי שזכה במחתה (להביא גחלים במחתה למזבח הפנימי שבהיכל בשביל הקטורת) , נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח (החיצון) ופינה את הגחלים הילך והילך (לכאן ולכאן) וחתה מן המאוכלות הפנימיות, וירד ועירן (שפכן) לתוך של זהב. נתפזר ממנה כקב גחלים – שהמחתה של כסף שחתה בה גחלים מחזיקה ארבעה קבים, והמחתה של זהב שעירה את הגחלים לתוכה מחזיקה שלושה קבים, ונמצא קב של גחלים מתפזר בשעת העירוי , היה מכבדן – מטאטא אותן, לאמה – לתעלת המים שבעזרה , ובשבת – שאסור לכבות את הגחלים, ואף לא לטלטלן, כופין (בנוסח המשנה: 'כופה') עליו פסכתר – סיר גדול (מקור המילה פסכתר ביוונית, ומשמעה: כלי לקירור יין). - משנה זו מסייעת למשנה ששנינו כאן, שבכל יום חותה בשל ארבעת קבים ומערה לתוך של שלושת קבים, ונמצא שבשעת העירוי מתפזר קב של גחלים . • • •

במשנה שנינו: "בכל יום היתה כבידה, והיום קלה". ומסבירים: שלא לייגעו – ביום הכיפורים היתה המחתה קלה ולא כבדה, כדי שלא יתעייף הכוהן הגדול בנשיאתה, והרי כל עבודות היום אינן כשרות אלא בו . • • •

במשנה שנינו: "בכל יום היתה ידה קצרה, והיום ארוכה". ומסבירים: שלא לייגעו – כמוסבר בברייתא שלהלן . ומביאים ברייתא: בכל יום לא היה בה אמה גמודה (צריך לומר: 'לא היה בה אלא אמה גדומה' ("שערי תורת ארץ ישראל"), וכן הוא בהבאת הירושלמי בפסקי רי"ד) – הידית היתה קצרה, שהיה אורכה אמה מצומצמת וחסרה מעט משיעורה הרגיל , והיום – ביום הכיפורים, היה בה אמה ומחצה – הידית היתה ארוכה, שהיה אורכה אמה וחצי , כדי שתהא הזרוע – זרועו של הכוהן הגדול, מסייעת – לו בנשיאת המחתה, שהיה מכניס את קצה ידית המחתה תחת בית שחיו, ותומך בזרועו בשאר ידית המחתה ומחזיק בכף ידו בידית בסמוך למחתה, כדי שלא תכביד על ידו . בכל יום לא היה בה נרתיק (תיק. מקור המילה נרתיק ביוונית ובלטינית, ומשמעה: קופסה, סל) – לא היה נרתיק של עור סביב ידית המחתה לאחוז בה , והיום – ביום הכיפורים, היה בה נרתיק, כדי שלא תכבֶה (בהבאת הירושלמי בתוספות, בתוספות ישנים וברא"ש: 'כדי שלא יכווה'. - בכתיב הארץ ישראלי נכתבת בי"ת רפה במקום וי"ו) – משום שביום הכיפורים הגחלים הלוחשות שוהות במחתה זמן מרובה ומרתיחות את הידית, ויש לחשוש שידו של הכוהן הגדול תיכווה, שכן היה מקטיר את הקטורת בקודש הקודשים על גבי הגחלים שבמחתה ומניח אותה שם עד שיתאכלו כל סממני הקטורת, ובסיום עבודות היום היה מוציא אותה משם, ולכן בשעת הוצאתה היתה הידית חמה . ותמהים: ואינו חוצץ?! (בתמיהה) – הרי הנרתיק מפסיק בין ידו של הכוהן הגדול ובין ידית המחתה, והתורה מצריכה שלא יהא הפסק בין הכוהן ובין הכלי שהוא עובד בו! ומשיבים: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : קובעו במסמר – הנרתיק היה קבוע לידית על ידי מסמר, ולכן נחשב הנרתיק כחלק מן המחתה, ואינו חוצץ . תוספתא יומא ב,יא: בכל יום היתה כבידה, והיום קלה. בכל יום היתה ידה קצרה, והיום ארוכה, כדי שתהא זרוע מסייעתו. בכל יום ויום לא היה לה נשתיק ( נרתיק ), והיום היה לה נשתיק; דברי בן הסגן ( רבי שמעון בן הסגן, תנא בדור השלישי ). בבלי יומא מד,ב: "בכל יום היתה קצרה, והיום ארוכה". - מאי טעמא? - כדי שתהא זרועו של כוהן גדול מסייעתו. תנא: בכל יום לא היה לה נישתיק ( נרתיק, כיסוי ), והיום היה לה נישתיק; דברי בן הסגן. • • •

שבעה סוגי זהב מביאים מדרש אמוראי: שבעה זהבים הן – שבעה סוגי זהב נזכרים במקרא בהקשר לבניין בית המקדש הראשון ולעשיית כליו על ידי שלמה המלך : זהב טוב – משובח , זהב טהור, זהב סגור – מותך ומזוקק , זהב מופז – מזוקק ומטוהר (משורש פזז, בבניין הופעל) , זהב מזוקק – מנוקה ומטוהר , זהב שחוט – מלוטש ומרוקע , זהב פרויים – שם מקום (פירשנו את שמות סוגי הזהב בדרך הפשט) .

מפרשים ודורשים את שמות שבעה סוגי הזהב. זהב טוב – "וְאֵת הַבַּיִת הַגָּדוֹל חִפָּה עֵץ בְּרוֹשִׁים וַיְחַפֵּהוּ זָהָב טוֹב " (דברי הימים ב ג,ה) - שלמה ציפה את ההיכל שבבית המקדש בקורות עשויות עצי ברושים, וציפה את קורות העצים בזהב טוב; "וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים... וַיְחַפֵּהוּ זָהָב טוֹב " (דברי הימים ב ג,ח); ויש לפרש את השם "זהב טוב": - כמשמעו – הזהב טוב, כמשמעותה הפשוטה של המילה "טוב" . כתוב בעניין הגן בעדן: "וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב" (בראשית ב,יב) – הזהב של ארץ חווילה הוא מסוג מעולה ומובחר; ויש לדרוש את המילה "טוב": - אמר רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) : טובוי די (צריך לומר: ' דו ') בבייתיה – אשרי (מאושר מי) שהוא (הזהב) בביתו , טובוי דו בלווי ( י ) תיה – אשרי (מאושר מי) שהוא (הזהב) בשיירתו (הזהב טוב יותר לשימושו של האדם מכל שאר הכספים. גוש קטן של זהב ערכו רב ונוח להצפינו, וכשיוצא אדם בשיירה לדרך אין הוא צריך להעמיס עליו הרבה ודי לו לכמה הוצאות בזהוב אחד שפורט אותו) .

זהב טהור – "וְהַמִּזְלָגוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַקְּשָׂוֹת זָהָב טָהוֹר " (דברי הימים א כח,יז) - דוד נתן לשלמה זהב טהור במשקל הדרוש לעשיית הכלים האלה; "וְהָאוּלָם... וַיְצַפֵּהוּ מִפְּנִימָה זָהָב טָהוֹר " (דברי הימים ב ג,ד) - שלמה ציפה את כותלי האולם שלפני ההיכל, שהיו בנויים אבן, בזהב טהור; "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ זָהָב טָהוֹר " (דברי הימים ב פרק ט,יז) - שלמה עשה כיסא מלכות שהיה עשוי שן הפיל, וציפה אותו בזהב טהור (זהב טהור מוזכר פעמים רבות גם בספר שמות בעניין כלי המשכן ובגדי הכוהן הגדול); ויש לפרש את השם "זהב טהור": - שמכניסין אותו לאור (לאש) – כשצורפים אותו, ואינו חסר כלום – משום שהזהב מזוקק לגמרי ולא נשארו בו שום סיגים, כאמור להלן . כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ו,ד. מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: (במסירה שלפנינו כתב הסופר: 'והא תני', ומחק את התיבה 'והא'. ומגיה הגיה: 'ואתייא כד תני'. וצריך לומר: 'ואתייא כיי דתני' - ובאה [המימרה] כמו [הברייתא] ההיא, או: 'ואתייא כהדא דתני' - ובאה [המימרה] כמו [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]. - במקבילה שבשקלים: 'תני', וכן עיקר. ונראה שמשקלים הועתקה הברייתא ליומא, והוגה אחר כך: 'ואתייא כד תני', כדי להתאימה ליומא. והעירו בשקלים בהמשך הסוגיה: 'ויאות. עד דלא יקום על ברריה...'. ומשקלים הועבר מאמר זה ליומא, כהמשך לברייתא שלפניו ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 474, הערה 274)) מעשה במנורת זהב שעשה משה במדבר, והיתה יתירה דינר זהב – היתה יתירה על משקל כיכר זהב טהור בדינר זהב , והכניסוה לכור שמונים פעם – כדי להעמיד אותה על משקל כיכר זהב טהור , ולא חסרה כלום. ומקשים: ויאות?! (בתמיהה) – ו(האם) יפה?! (והאם נכון אמרה הברייתא, שהכניסו את המנורה לכור פעמים רבות ולא חסרה כלום? והרי כשמכניסים זהב לכור פעמים רבות, הוא חסר!) ומתרצים: עד דלא יקום על ברריה, הוא חסר סגין – עד שלא יעמוד על טוהרו (לפני שהזהב מגיע למצבו הטהור בתהליך הצריפה, כשהזהב אינו מזוקק לגמרי והוא מרובה בסיגים), הוא חסר (מאבד, מפחית) הרבה (כשמכניסים אותו לכור ומזקקים אותו) . מן דו קיים על ברריה, לא חסר כלום – משיעמוד על טוהרו (אחרי שהזהב מגיע למצבו הטהור, כשהזהב מזוקק לגמרי), אינו חסר (מאבד, מפחית) דבר (כשמכניסים אותו לכור. ולכן המנורה של משה שהיתה מזוקקת לגמרי ולא נשארו בה שום סיגים לא חסרה כלום) . עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים.

זהב סגור – "וְלִפְנֵי הַדְּבִיר... וַיְצַפֵּהוּ זָהָב סָגוּר " (מלכים א ו,כ), "וַיְצַף שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת מִפְּנִימָה זָהָב סָגוּר " (מלכים א ו,כא) - שלמה ציפה את קודש הקודשים בזהב סגור; "וְאֶת הַמְּנֹרוֹת... זָהָב סָגוּר " (מלכים א ז,מט); "וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר " (מלכים א ז,נ; דברי הימים ב ד,כב); "וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר " (מלכים א י,כא; דברי הימים ב ט,כ); "וְאֶת הַמְּנֹרוֹת וְנֵרֹתֵיהֶם... זָהָב סָגוּר " (דברי הימים ב ד,כ) (סגירה שמובנה 'היתוך': פלוני סגר, כלומר, התיך, זיקק, את הזהב קודם לכן, וכעת עם הפסק הפעולה הזהב סגור, נקי, מזוקק ("לתולדותיו וגלגוליו של הבינוני סגור", "לשוננו" עט, עמוד 428)); ויש לדרוש את השם "זהב סגור": - שהיה מכסיף (מילה זו היא אשגרה מהמשפט הדומה להלן, וכאן צריך לומר כמו במקבילות שבמדרשי האגדה: ' סוגר ') בעד כל הזהבים (העושים תכשיטי זהב וכל מלאכת זהב) שהיו שם – הזהב הזה שהיה בחנות אחת היה גורם סגירת כל שאר החנויות של הזהבים שהיו שם שלא היה בידם הזהב הזה, כיוון שכל הקונים ביקשו לקנות את הזהב הזה. ומשום כך נקרא הזהב הזה זהב סגור . אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) : כתוב: "שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים" (דברי הימים א כט,ד) – דוד נדב אלפי כיכרי זהב מטיב מעולה שהובא מאופיר ואלפי כיכרי כסף צרוף היטב מכל סיג וסיג, לצפות את קירות בית המקדש , "וְאֶת כָּל הַבַּיִת צִפָּה זָהָב" (מלכים א ו,כב) – שלמה ציפה את קירות בית המקדש זהב , ואת אמר אכן?! – ואתה אומר כך?! (איך הכתוב הראשון אומר שדוד נדב כסף לצפות את קירות הבית, והרי הכתוב השני אומר שציפו את קירות הבית בזהב ולא בכסף?) אלא שהיה מכסיף (מבייש) בעד כל הזהבים שהיו שם – הזהב שציפו בו את קירות הבית נקרא בכתוב הראשון כסף, משום שהזהב הזה היה גורם בושה לזהבים שהיו שם שלא היה בידם הזהב הזה .

זהב מופז – "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ זָהָב מוּפָז " (מלכים א י,יח) - שלמה עשה כיסא מלכות שהיה עשוי שן הפיל, וציפה אותו בזהב מופז; ויש לפרש את השם "זהב מופז": - רבי פטרוקי אחוה ד- – אחיו של רבי דרוסא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי בא בר בינה (רבי אבא בר אבינא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני) : דומה לאש מֻצֶּתֶת בגפרית – צבעו של זהב זה הוא כצבעה של גופרית שהובערה באש, שבתחילת הבעירה הופכים גרגירי הגופרית הצהובים לטיפות כתומות-אדומות כהות (הנוסח במקבילות שבמדרשי האגדה: 'דומה לגפרית הזו שהיא מצתת באש') . אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : לשם (על שם) מקומו הוא נקרא: "וְזָהָב מֵאוּפָז" (ירמיהו י,ט) – צורף מצפה את הפסל העשוי עץ בזהב שמובא מארץ ששמה אופז. - זהב מופז נקרא כך משום שהוא מובא מאופז (מופז = מאופז בהשמטת האל"ף) .

זהב מזוקק – "וּלְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת זָהָב מְזֻקָּק בַּמִּשְׁקָל" (דברי הימים א כח,יח) - דוד נתן לשלמה זהב מזוקק במשקל הדרוש לצורך עשיית מזבח הקטורת; ויש לתאר את אופן הכנת "זהב מזוקק": - שהיו מחתכין אותו – את הזהב, כז י תים וטחים (מורחים) אותו בצק ומאכילין אותו לנעמיות (יענים) – שהן בולעות את הכול ומעכלות דברים קשים ביותר , והן מסננות (מזקקות) אותו – במעיהן, וכך הזהב יוצא ממעיהן מזוקק מסיגים כל שהם . ויש אומרים, שהיו טומנין אותו – את הזהב, בזבל שבע שנים – וכך הזהב יוצא מזוקק בלי סיגים .

זהב שחוט – "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מָאתַיִם צִנָּה זָהָב שָׁחוּט " (מלכים א י,טז; דברי הימים ב ט,טו) - שלמה עשה מגינים מצופים זהב שחוט; "וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת מָגִנִּים זָהָב שָׁחוּט " (מלכים א י,יז; דברי הימים ב ט,טז); ויש לפרש את השם "זהב שחוט": - שהיה נמשך כשעוה – בשל גמישותו, ונוח לריקוע ולחיתוך לרצועות דקות (שחוט = משוך. ראה בבלי חולין ל,ב; ספרא "צו" פרשה ד) . ומספרים: אדריינוס – קיסר רומי, היה לו משקל ביצה – היה לו זהב שחוט במשקל ביצה . דוקלטינוס – קיסר רומי, היה לו משקל דינר גורדינון – היה לו זהב שחוט במשקל דינר זהב גורדינון (מטבע שהוטבע על ידי גורדיאנוס קיסר רומי) .

זהב פרויים – "וַיְצַף אֶת הַבַּיִת אֶבֶן יְקָרָה לְתִפְאָרֶת, וְהַזָּהָב זְהַב פַּרְוָיִם " - שלמה המלך שיבץ אבנים יקרות בתוך הזהב שציפה את בית המקדש, והזהב בא ממקום ששמו פרוויים (אולי בצפון מערב מדבר ערב) (דברי הימים ב ג,ו); ויש לדרוש את השם "זהב פרוויים": - רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: אדום – צבעו של זהב פרוויים הוא אדום , דומה לדמו של פר – שקרב במקדש, שצבעו אדום, ומכאן שמו פרוויים, מלשון פר . ויש אומרים: זהב שהוא עושה פירות – במקדש, ומכאן שמו פרוויים, מלשון פרי . ומציעים משנה המסייעת לאמור לפני כן: כיי דתנינן תמן: – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה מידות ג,ח): וגפן של זהב היתה עומדת – באולם, על פתחו של היכל – גפן זו היתה עושה פירות של זהב, ומכאן שהזהב שהיה בבית המקדש היה עושה פירות, כדברי יש אומרים (גפן של זהב היתה בבית שני, וגם בבית ראשון שבנה שלמה היו אילנות של זהב, כאמור להלן) . אמר רבי אחא בר יצחק (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : בשעה שבנה שלמה את בית המקדש, צר – עשה צורות של כל מיני אילנות לתוכו. ובשעה שהיו אֵילּוּ שבחוץ – אילנות שבשדה, עושין פירות, היו אֵילּוּ שבפנים – אילנות של זהב שבבית המקדש, עושין פירות – של זהב בדרך נס . הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל, אַף גִּילַת וְרַנֵּן, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ " (ישעיהו לה,ב) – הארץ השוממה תפרח, וגם תגל ותרנן, ויהיה לה יופי כמו היופי שבלבנון. - ויש לדרוש את הכתוב על פריחת האילנות שבבית המקדש, שכן לבנון הוא כינוי לבית המקדש . ושואלים: אימתי יבשו – כל האילנות של זהב שבבית המקדש ? ומשיבים: אמר רבי ( יצחק ) חיננא בר יצחק (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : בשעה שהעמיד מנשה צלם בהיכל יבשו – האילנות שבבית המקדש , דכתיב: – שכתוב: "וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל" (נחום א,ד) – הצמחים שבלבנון יקמלו. - ויש לדרוש את הכתוב על קמילת האילנות שבבית המקדש, שכן לבנון הוא כינוי לבית המקדש (הקשר של כתוב זה להעמדת צלם בהיכל על ידי מנשה הוא אולי בשל הכתוב שלפניו: "אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם ה', נֹקֵם ה' וּבַעַל חֵמָה, נֹקֵם ה' לְצָרָיו, וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו" (נחום א,ב). קנאה הכתובה לגבי ה' יש לשייכה על פי רוב לעבירה של עבודה זרה. ואף שעניינו של אותו פרק בנחום הוא בנינווה ולא בישראל, הרי לא מצאנו את ה' מקנא על עבודה זרה אלא לגבי ישראל בלבד. בסדר עולם רבה פרק כ נאמר, שנחום נתנבא בימי מנשה) . לסוגיה זו שבירושלמי יש מקבילות בשמות רבה לה,א; בבמדבר רבה יב,ד; ובשיר השירים רבה ג [י] ג. בבלי יומא מד,ב: אמר רב חסדא: שבעה זהבים הם: זהב ( סתם ), וזהב טוב, וזהב אופיר, וזהב מופז, וזהב שחוט, וזהב סגור, וזהב פרוויים. זהב וזהב טוב - דכתיב: "וזהב הארץ ההיא טוב" ( מכאן שיש זהב סתם ויש זהב טוב ), זהב אופיר - דאתי מאופיר, זהב מופז - שדומה לפז, זהב שחוט - שנטווה כחוט, זהב סגור - בשעה שנפתח ( חנות למכירת זהב זה ) כל החנויות ( האחרות למכירת זהב ) נסגרות ( מחוסר קונים ), זהב פרוויים - שדומה לדם הפרים. בבבלי לא נזכרו זהב טהור וזהב מזוקק שנזכרו בירושלמי. בירושלמי לא נזכרו זהב סתם וזהב אופיר שנזכרו בבבלי. בבלי יומא לט,ב: אמר רבי הושעיא: בשעה שבנה שלמה בית המקדש, נטע בו כל מיני מגדים ( עצי פרי ) של זהב, והיו מוציאים פירות ( של זהב ) בזמנם. וכיוון שהרוח מנשבת בהם היו משירים פירותיהם, שנאמר: "ירעש כלבנון פריו", ומהם ( מפירותיהם ) היתה פרנסה לכהונה. וכיוון שנכנסו גויים להיכל יבשו, שנאמר: "ופרח לבנון אומלל" (נחום א,ד). ועתיד הקב"ה להחזירם לנו, שנאמר: "פרוח תפרח ותגל, אף גילת ורנן, כבוד הלבנון ניתן לה" (ישעיהו לה,ב). התלמודים חלוקים אימתי יבשו האילנות שבבית המקדש. במקבילות בבמדבר רבה ובשיר השירים רבה אמרו כמו בירושלמי. בבבלי ובמקבילות בבמדבר רבה ובשיר השירים רבה אמרו, שעתיד הקב"ה להחזיר את האילנות, שנאמר: "פרוח תפרח...". אבל בירושלמי הובא הכתוב "פרוח תפרח..." בהקשר לאילנות שעשה שלמה, אף שהכתוב הזה מדבר על העתיד לבוא. נראה שהירושלמי השתבש, ויש להעביר את הכתוב הזה אל סוף הסוגיה, לאחר השלמה בסוף הסוגיה שעתיד הקב"ה להחזיר את האילנות. • • •