אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ד:ב

משנה קשר – הכוהן הגדול, לאחר שנתן את הגורלות על שני השעירים, לשון של זהורית – רצועה של צמר סרוק וצבוע בצבע שָׁנִי (אדום-כתום) המופק מתולעת השני, בראש השעיר המשתלח – לעזאזל . העמידו כנגד בית שילוחו – השער שיוציאוהו בו לשלחו למדבר, והוא שער המזרח , ולנשחט – את השעיר שעלה עליו הגורל לה' ועומד להישחט העמידו כנגד בית שחיטתו – מקום שחיטתו . בא לו אצל פרו שנייה – בפעם שנייה, שהרי כבר התוודה עליו פעם אחת על עוונותיו ועוונות ביתו (משנה לעיל ג,ח), ועכשיו חזר להתוודות עליו פעם שנייה על עוונותיו ועוונות ביתו ועוונות כל הכוהנים , וסמך שתי ידיו עליו – על הפר בין קרניו, ונתוודה. וכך היה אומר – בווידויו : אנא השם – הכוהן הגדול היה אומר את השם המפורש ככתבו , עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך. אנא בשם (בשני כתבי יד של המשנה: 'השם', ובכתב יד שלישי: 'בשם', וראה ירושלמי לעיל ג,ח) , כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים שעויתי שפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי י'י תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז,ל) . והן – הכוהנים והעם העומדים בעזרה, כששמעו את השם המפורש, עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. הכוהן הגדול התוודה פעם שנייה, שכן בויקרא טז,יא נאמר שוב: "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכיפר בעדו ובעד ביתו" לאחר שנאמר כבר כיוצא בזה בויקרא טז,ו. כדי ליצור הבחנה בין שני הווידויים, הוסיפו בשני "ובני אהרן עם קדושיך". • • •

תלמוד לשון של זהורית כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ד,ב. רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : שלשה לשונות – של תולעת השני, הן – הנזכרות במשנה (במשנת רבי) : של שעיר בסלע – לשון שהיה הכוהן הגדול קושר בראשו של השעיר המשתלח, וכן לשון שהיה המוליך את השעיר המשתלח חולק וקושר חציו בסלע וחציו בין שתי קרניו, הנזכרים במשנה יומא (כאן ולהלן ו,ו) ושקלים (ד,ב), היה משקלם סלע , ושל מצורע בשקל – לשון שהיה הכוהן לוקח בשביל המצורע הנטהר מצרעתו (ויקרא יד,ד) ובשביל הבית המנוגע הנטהר מצרעתו (ויקרא יד,מט), הנזכרת במשנה נגעים (יד,א), היה משקלו שקל (חצי סלע) , ושל פרה בשתי סלעים – לשון שהיה הכוהן משליך אל תוך שריפת הפרה האדומה (במדבר יט,ו), הנזכרת במשנה פרה (ג,יא), היה משקלו שתי סלעים . אמר (מילה זו יתירה) רבי בא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי שמעון בן חלפתא (תנא בדור החמישי) : של פרה בשתי סלעים ומחצה – לשון שהיה הכוהן משליך אל תוך שריפת הפרה האדומה היה משקלו שתי סלעים וחצי . בירושלמי שקלים הגרסה: 'רבי חונייה דברת חוורן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, מהיישוב ברת חוורן בהרי חוורן בעבר הירדן המזרחי), רבי בא בר זבדא בשם רבי שמעון בן חלפותא', וכן מובא בפירוש רבנו חננאל ליומא מב,א. ובשני קטעים מן הגניזה בשקלים הגרסה: 'רבי חונייה דברת חוורן בשם רבי שמעון בר חלפותא'. ונראה שרבי חוניה דברת חוורן אמר את המאמר, ורבי אבא בר זבדא אמר שאמר אותו בשם רבי שמעון בן חלפותא ("מבוא לתלמודים", עמוד 212, הערה 123)). ומציעים ניסוח אחר של הלשון שמופיע לפני כן: ו אית דמפקין לישנא: – ויש שמוציאים את הלשון (אומרים את המסורת בשם רבי שמעון בן חלפותא בלשון אחר): בעשרה זין – לשון שהיה הכוהן משליך אל תוך שריפת הפרה האדומה היה משקלה עשרה זין (עשרה זוז), שהם שתי סלעים ומחצה (סלע הוא ארבעה זוזים) . עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים. סלע, שקל וזוז היו משמשים מטבעות וגם משקלות. במשנה תרומות י,ח נזכר "משקל עשרה זוז", אך הנוסח בכמה כתבי יד של המשנה: "משקל עשרה זין", וכן הוא באותו עניין בתוספתא תרומות ט,א. "זין" נזכר גם באותו עניין בירושלמי תרומות י,ח. בבלי יומא מא,ב-מב,א: כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: שלוש לשונות ( של תולעת השני ) שמעתי, אחת של פרה, ואחת של שעיר המשתלח, ואחת של מצורע. אחת משקל עשרה זוז, ואחת משקל שני סלעים ( שמונה זוז ), ואחת משקל שקל ( שני זוזים ), ואין לי לפרש ( איזו מהן הקטנה ואיזו הגדולה ). - כי אתא רבין פירשה משמיה דרבי יונתן: של פרה - משקל עשרה זוז, ושל שעיר המשתלח - משקל שני סלעים, ושל מצורע - משקל שקל. אמר רבי יוחנן: פליגי בה רבי שמעון בן חלפתא ורבנן בפרה ( בלשון של פרה ); חד אמר: משקל עשרה זוז, וחד אמר: משקל שקל. - אמר רבינא: אמר לי רבי ירמיה מדיפתי: לא בפרה פליגי, אלא בשעיר המשתלח ( בלשון של שעיר המשתלח ) פליגי. בבבלי אמרו משמו של רבי יונתן שלא כמו שאמרו בשמו בירושלמי. של פרה - לפי הבבלי עשרה זוז, ולפי הירושלמי שני סלעים (שמונה זוז), ושל שעיר המשתלח - לפי הבבלי שני סלעים, ולפי הירושלמי סלע. אבל של מצורע - גם לפי הבבלי וגם לפי הירושלמי שקל. בבבלי לא ידעו מה אמר רבי שמעון בן חלפתא בשל פרה. אבל לפי הירושלמי, רבי שמעון בן חלפתא הוא שאמר, ששל פרה - עשרה זוז (שני סלעים ומחצה). במשנה יומא ד,ב שנינו: "קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח. העמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו". בבבלי יומא מא,ב שאלו לפירוש דיבור המשנה "ולנשחט כנגד בית שחיטתו", האם הוא עולה על הקשירה, שהכוהן הגדול קשר לשון של זהורית כנגד צווארו של השעיר הנשחט, או שהוא עולה על ההעמדה, שהעמיד את השעיר הנשחט כנגד מקום שחיטתו, ולא קשרו בשעיר הנשחט לשון של זהורית. בבבלי הסיקו, שהוא עולה על הקשירה, שקשר בו את הלשון כנגד הצוואר. בסדרי עבודה ארץ ישראליים ליום הכיפורים של הפייטן יוסי בן יוסי ושל פייטנים אחרים לא נתפרשה המשנה כבבלי. הפייטנים הזכירו לשון של זהורית רק אצל שעיר המשתלח, ופירשו את דיבור המשנה "ולנשחט כנגד בית שחיטתו" שהוא עולה על ההעמדה. ונראה שזה פירוש ממסורת ארץ ישראל. מכיוון שקשירת לשון של זהורית בצווארו של השעיר הנשחט אינה נזכרת במקום אחר, לכן נראה כמו שהבינו הפייטנים ש"ולנשחט" מוסב על "והעמידו" ולא על "קשר לשון של זהורית". גם רבי יוחנן בבבלי, שאמר ששלוש לשונות הן, מונה את הלשון של שעיר המשתלח, ואינו מזכיר את הלשון של השעיר הנשחט. (ראה "ששה סדרי משנה", מועד, עמוד 468; "פיוטי יוסי בן יוסי", עמודים 34, 87-88, 165, 235-236) קשירת לשון של זהורית בראש השעיר ביום הכיפורים אינה מופיעה במקרא. • • •