אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ד:א

משנה טרף בקלפי (תיבה שמטילים בה גורלות. מקור המילה ביוונית, ומשמעה: גביע למשיכת גורלות) – לאחר שהתוודה הכוהן הגדול על פרו ובא למזרח העזרה, לצפון המזבח, ששם עמדו שני שעירים ושם היתה קלפי ובה שני גורלות (משנה לעיל ג,ט), נענע וערבב את שני הגורלות שבקלפי, והעלה שני גורלות (חפצים שלפיהם קובעים דבר) – הכניס את שתי ידיו לקלפי והעלה גורל אחד בימינו וגורל שני בשמאלו . אחד כתוב עליו: לשם, ואחד כתוב עליו: לעזאזל. אם של שם עלה בימינו - הסגן – שבימינו של הכוהן הגדול, אומר לו: אישי כהן גדול, הגבה ימינך – שיידעו הכול שהגורל שבימין הוא "לשם" . ואם בשמאלו עלה - ראש בית אב – שבשמאלו של הכוהן הגדול, אומר לו: אישי כהן גדול, הגבה שמאלך – שיידעו הכול שהגורל שבשמאל הוא "לשם" . נתנם על שני שעירים – הכוהן הגדול נתן את הגורל שהעלה בימינו על השעיר שעמד לימינו ואת הגורל שהעלה בשמאלו על השעיר שעמד לשמאלו, ואומר – כשנותן על השעיר את הגורל "לשם" : "לי'י חטאת" – והיה מזכיר את השם המפורש . רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) אומר: לא היה צריך לומר "חטאת" אלא "לי'י" – בלבד . והן – הכוהנים והעם העומדים בעזרה, כשהם שומעים את השם המפורש, עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. • • •

תלמוד טרף בקלפי והעלה שני גורלות במשנה שנינו: "טרף בקלפי והעלה שני גורלות. אחד כתוב עליו: לשם, ואחד כתוב עליו: לעזאזל ". מרחיבים את תחולת הקביעה: לא סוף דבר קלפי – לא דבר זה בלבד שאמור במשנה, שהגורלות נתונים בקלפי של עץ או של זהב , אלא אפילו קלתות – הגורלות יכולים להיות נתונים גם בסל קלוע מקנים או מנצרים . ושואלים: ולמה אמרו: קלפי? – אם הגורלות יכולים להיות נתונים גם בסל, למה אמרו במשנה: טרף בקלפי? ומשיבים: כדי לעשות פומבי (בקטע גניזה: 'פומפי'. מקור המילה ביוונית ובלטינית, ומשמעה: פאר, הדר) לדבר – בשביל לפאר ולהדר את הדבר, היו הגורלות נתונים בקלפי (כך אמרו לגבי כמה דברים גם לעיל ב,ב; ב,ו; ב,ז) . ומביאים מדרש הלכה: יש לשאול: ויביא שני חוטין, אחד שחור ואחד לבן, ויקשור עליהם ויאמר: זה לשם וזה לעזאזל! – מדוע הכוהן הגדול מביא שני גורלות שאחד חקוק עליו "לשם" ואחד חקוק עליו "לעזאזל", ואינו מביא שני חוטים וקושר אותם על הגורלות, חוט שצבעו שחור על גורל אחד וחוט שצבעו לבן על הגורל השני, וקובע שהגורל שעליו קשור החוט השחור הוא הגורל לעזאזל והגורל שעליו קשור החוט הלבן הוא הגורל לשם! - ויש להשיב: תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : נאמר בפרשת העבודה ביום הכיפורים: "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת, גּוֹרָל אֶחָד לַי'י וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" (ויקרא טז,ח), ויש לדרוש: "גּוֹרָל אֶחָד לַי'י", שיהא ניכר שהוא לי'י, "וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל", שיהא ניכר שהוא לעזאזל – אבל גורלות שחוטים קשורים עליהם, כיוון שהחוטים דקים ואינם נראים כל כך, אין ניכר איזה גורל הוא לשם ואיזה גורל הוא לעזאזל . ויש לשאול עוד: ויביא שני צרורות, אחד שחור ואחד לבן, (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה: 'ויתן עליהם', ואין לגרוס מילים אלו) ויאמר: זה לשם וזה לעזאזל! – מדוע אין הכוהן הגדול מביא שתי אבנים קטנות שישמשו גורלות, אבן שצבעה שחור ואבן שצבעה לבן, וקובע שהאבן השחורה היא הגורל לעזאזל והאבן הלבנה היא הגורל לשם, שאבנים נראות יותר מחוטים? - ויש להשיב: תלמוד לומר: "גּוֹרָל אֶחָד לַי'י" (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'גורל אחד לי'י' כאן עד 'גורל אחד לי'י' להלן בשל הדומות ומגיה השלים) , שיהא ניכר שהוא לי'י, "וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל", שיהא ניכר שהוא לעזאזל – אבל אבנים שמשמשים גורלות אין ניכר על פי צבען איזה גורל הוא לשם ואיזה גורל הוא לעזאזל . ויש לשאול עוד: ויכתוב עליהם ויאמר (מילה זו היא אשגרה מלעיל, וכן כתב ב"שערי תורת ארץ ישראל", ואינה בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני") זה לי'י וזה לעזאזל! – מדוע הכוהן הגדול מביא שני גורלות שאחד חקוק עליו "לשם" ואחד חקוק עליו "לעזאזל", ואינו מביא שתי גורלות וכותב בדיו או בצבע על גורל אחד "לשם" ועל הגורל השני "לעזאזל", שניכר על פי הכתב שעל הגורלות איזה גורל הוא לשם ואיזה גורל הוא לעזאזל? - ויש להשיב: תלמוד לומר: "גּוֹרָל אֶחָד לַי'י", שיהא מוכיח על עצמו שהוא לי'י לעולם, "וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל", שיהא מוכיח על עצמו שהוא לעזאזל לעולם – אבל גורלות שכתוב עליהם, הן גורלות של עץ והן גורלות של זהב, כיוון שכתב דרכו להימחק ואינו מתקיים לעולם, אין ניכר לעולם איזה גורל הוא לשם ואיזה גורל הוא לעזאזל . ומביאים היסק מן האמור לפני כן: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מדברי מדרש ההלכה): חקוקים היו – הכתב שעל הגורלות היה חקוק עליהם ולא היה כתוב עליהם, שכתב חקוק מתקיים לעולם . • • •

חלוקת ארץ ישראל לשבטים מציעים ברייתא: ותני כן (לשון זה בא באשגרה מלהלן, וצריך לומר: ' תני ', וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") : – שונה [התנא]: בשתי קלפיות נתחלקה ארץ ישראל – לשבטים בימי יהושע , אחת שהגורלות נתונין בתוכה – ועל הגורלות כתובים החלקים של הארץ , ואחת ששמות השבטים בתוכה – על הגורלות שבתוכה כתובים שמות השבטים . ושני פירחי כהונה – צעירי כוהנים (כוהנים קטנים), עומדים – ליד הקלפיות, וכל פעם כוהן אחד מוציא גורל מהקלפי שבה שמות השבטים והכוהן השני מוציא גורל מהקלפי שבה החלקים של הארץ . מה שזה מעלה וזה מעלה - זכה – השבט שמעלה כוהן אחד זוכה בחלק של הארץ שמעלה הכוהן השני . לפעמים קשה להבין כיצד ברייתא המוצעת בלשון 'ותני כן' מסייעת לאמור לפניו. ייתכן שהגרסה 'ותני כן' מוטעית, ובמקומה צריך לומר רק 'תני', והגרסה שלפנינו באה באשגרה מהיקרות אחרת של 'ותני כן' המצויה בקרבת מקום (כמו כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמודים 596-597 והערה 197). בשלשה דברים נתחלקה ארץ ישראל: בגורלות – חלוקת הארץ נעשתה בגורלות, כמתואר בברייתא לעיל , באורים ותומים – חלוקת הארץ נעשתה על פי אורים ותומים , ובכספים – חלוקת הארץ נעשתה לפי השווי הכספי של החלקים של הארץ . ומביאים פסוקים המסייעים לדבר זה: הדא הוא (צריך לומר: 'ה י א') דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב (בחלוקת הארץ לשבטים): "וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי י'י , וַיְחַלֶּק שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם " (יהושע יח,י) – יהושע השליך גורלות בפתח אוהל מועד, וחילק את הארץ לבני ישראל לפי חלוקתם לשבטים , "גּוֹרָל" - אֵילּוּ הגורלות – חלוקת הארץ נעשתה בגורלות , "לִפְנֵי י'י" - אֵילּוּ אורים ותומים – חלוקת הארץ נעשתה על פי אורים ותומים שניתנו בחושן המשפט שלבש אלעזר הכוהן הגדול, שהוא אמר ברוח הקודש על פי אורים ותומים את שם השבט ואת החלק של הארץ שהשבט זכה בו בדיוק כפי שעלו מהקלפי באותה שעה , - וכתוב עוד בחלוקת הארץ לשבטים: " עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ, בֵּין רַב לִמְעָט" (במדבר כו,נו) - אֵילּוּ הכספים – חלוקת הארץ נעשתה (לא רק לפי הגורל אלא גם) לפי השווי הכספי של החלקים של הארץ, שהיה חלק שאדמתו יפה (-"רב") והיה חלק שאדמתו כחושה (-"מעט"), ועשו שומה כספית לכל חלק וחלק של הארץ כדי להשוות בין החלקים (-"בין רב למעט"), וכל שבט קיבל חלק שהיה שווה בערכו לחלק שקיבל שבט אחר, ושבט אחד קיבל חלק שאדמתו יפה ושטחו קטן, ושבט אחר קיבל חלק שאדמתו כחושה ושטחו גדול . ספרי פסקה קלב: "על פי הגורל תיחלק נחלתו, בין רב למעט"- מגיד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא בשומא, בית כור ( שטח גדול אך כחוש ) כנגד ( בהשוואה אל ) בית סאה ( שטח קטן אך יפה ), ובית סאה כנגד בית כור. בבלי בבא בתרא קכב,א: תניא: עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלושה עשר שבטים ( לשלושה עשר חלקים שווים ). שבתחילה ( כשבאו לארץ ) לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים, ולא נתחלקה אלא בכספים, שנאמר: "בין רב למעט". - אמר רבי יהודה: סאה ( שטח של בית סאה ) ביהודה שווה חמש סאים ( שטח של חמישה בתי סאה ) בגליל. - ולא נתחלקה אלא בגורל, שנאמר: "אך בגורל ייחלק את הארץ" (במדבר כו,נה), ולא נתחלקה אלא באורים ותומים, שנאמר: "על פי הגורל" (במדבר כו,נו) ( אולי צריך לומר כמו בספרי פסקה קלב: "על פי ה" (יהושע יט,נ) ). הא כיצד? ( כיצד נתחלקה גם בגורל וגם באורים ותומים? ) אלעזר מלובש אורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו, וקלפי של שבטים וקלפי של תחומים מונחים לפניו, והיה מכוון ברוח הקודש ואומר ( על פי האורים והתומים ): "אם זבולון עולה ( מקלפי של שבטים ) - תחום עכו עולה ( מקלפי של תחומים )", טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון, טרף בקלפי של תחומים ועלה בידו תחום עכו, וחוזר ומכוון ברוח הקודש ואומר: "אם נפתלי עולה - תחום גינוסר עולה", טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו נפתלי, טרף בקלפי של תחומים ועלה בידו תחום גינוסר, וכן לכל שבט ושבט. אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : אילמלא שנתן הקב"ה חן כל מקום בעיני יושביו, לא היתה ארץ ישראל מתחלקת לעולם – אילו לא הביא הקב"ה לכך שכל חלק של הארץ נמצא טוב ורצוי אצל השבט שקיבל אותו בשעת חלוקת הארץ, על אף החסרונות שמצא בחלק שקיבל, לא היה ניתן לחלק את הארץ לשבטים, לפי שכל שבט היה רוצה לקבל את החלק היפה ולא היה רוצה את החלק שקיבל . ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: ותני כֵן: – ושונה [התנא] כך: שלשה חינים הן: חן אשה בעיני בעלה – כל אישה מוצאת חן בעיני בעלה, על אף החסרונות שהוא מוצא בה, שאלמלא כן, לא היה אדם נושא אישה ולא היה קיום לעולם , חן מקום בעיני יושביו – כל מקום מוצא חן בעיני יושביו, על אף החסרונות שהם מוצאים בו, שאלמלא כן, לא היה אדם יושב במקום ולא היה קיום לעולם , חן מקח בעיני לוקחיו – כל דבר קנוי מוצא חן בעיני קוניו, על אף החסרונות שהם מוצאים בו, שאלמלא כן, לא היה אדם קונה דבר ולא היה קיום לעולם . בבבלי בבא בתרא קכב,א מסופר על זבולון ונפתלי והחלקים שקיבלו בחלוקת הארץ. ובספרי דברים פסקה שנד ובבבלי מגילה ו,א מסופר, שזבולון התרעם לפני הקב"ה שנפתלי קיבל חלק טוב והוא קיבל חלק רע, והקב"ה אמר לו שבחלקו טמונים דברים שאין בחלק של שבט אחר, וכך נתן הקב"ה את חן חלקו של זבולון בעיניו. 'ותני כן' מסייע בדרכים שונות לדברים שלפניו. לפעמים מדובר בסיוע ישיר, אולם במקומות אחרים מדובר בסיוע עקיף וחלקי, ובכלל זה סיוע להנחת היסוד של המשפט שעליו הוא מוסב, כמו כאן, שהרי הברייתא שהוצעה בלשון 'ותני כן' אינה מוכיחה את האמור לפניו (שאלמלא שנתן הקב"ה חן כל מקום בעיני יושביו, לא היתה ארץ ישראל מתחלקת לעולם), אלא רק שיש חן למקום בעיני יושביו ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 596 והערה 192). בבלי סוטה מז,א: אמר רבי חנינא: שלושה חינות הם: חן מקום על יושביו, חן אישה על בעלה, חן מיקח על לוקחיו. רבי אבא בריה דרבי פפי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יהושע דסיכנין (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב סיכנין בגליל התחתון המערבי) שאמר בשם [רבי] (מילה זו הושלמה על פי קטע גניזה) לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : אף לעתיד לבוא הקב"ה עושה כן – גם באחרית הימים יביא הקב"ה לכך שכל דבר יימצא טוב ורצוי אצל האדם שהדבר הוא שלו . ומביאים פסוק המסייע לדבר זה: הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב (על גאולת ישראל בעתיד): "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ , וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל לו,כו) - יש לדרוש את המילים "לב בשר": (בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" נוסף: 'לב') שהוא בושֵׂר (בקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'בוסֵר' - בוזה ומזלזל) בחלקו של חבירו – לעתיד לבוא ייתן ה' לכל אחד מישראל לב שאינו מתאווה לחלק של חברו אלא שמח בחלקו . בראשית רבה לד,טו: ...אמר: ברוך שנתן חן מקום על יושביו. - אף לעתיד כן: "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו,כו) - לב בוסר בחלקו של חבירו. לפעמים, עניין משני או שולי שנזכר בסוגיה הראשית הופך לנושא הראשי של דיון אגדי בהמשך, ועניין זה נדון בהקשרו האגדי החדש מנקודת ראות השונה באופן מהותי מזו המשתקפת בסוגיה הראשית. כך למשל ביומא ד,א: א. ויביא שני חוטין... הדא אמרה: חקוקים היו. ב. ותני כן: בשתי קלפיות נתחלקה ארץ ישראל... ג. נגע בהן (בגורלות) כשהן למטה ונתערבו... ( הקטע שלהלן ) בעוד שקטעים א ו-ג מתייחסים למשנה המקומית, הדנה בהגרלה על שעירי יום הכיפורים, קטע ב עוסק בנושא אחר לחלוטין, חלוקת ארץ ישראל, אולם נראה שנושא זה נדון כאן מפני שגם חלוקה זו נעשתה באמצעות קלפי וגורלות, בדומה להגרלה המתוארת במשנה. נמצא, כי הקישור העומד ביסוד הבאת דברי האגדה כאן הוא רופף מאוד, והוא נראה כקישור מילולי יותר מאשר קישור ענייני ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמודים רה-רו). • • •

העלאת הגורלות וקידוש השעירים מביאים ברייתא: נגע בהן – בגורלות, כשהן למטה ונתערבו – אם הכוהן הגדול נתן את ידיו בתוך הקלפי ולקח בידו האחת גורל אחד ובידו השנייה את הגורל השני, ולפני שהעלה את הגורלות מן הקלפי נתערבו שוב בקלפי, וחזר ולקחם והעלם מן הקלפי ונתנם על השעירים, ואין ידוע האם לקח בכל אחת מידיו אותו גורל שלקח בתחילה או שמא נתחלפו הגורלות בפעם השניייה, - אין (אין לגרוס מילה זו) השעירים כמצותן – מפני שכל זמן שהגורלות עדיין בתוך הקלפי, מותר לכתחילה להחליפם מיד אחת ליד השנייה, מאחר ולא העלם מן הקלפי, ולכן השעירים כשרים , ומשהעלה אותן נגע בהן ונתערבו – אם הכוהן הגדול לקח את הגורלות בידיו והעלם מן הקלפי ונתערבו שוב בקלפי, וחזר ולקחם והעלם מן הקלפי ונתנם על השעירים, - (צריך לגרוס: ' אין ') השעירים כמצותן – מפני שאחרי שהעלם מן הקלפי אסור להחליפם, ולכן השעירים פסולים, ויש להביא שעירים אחרים ולחזור ולהעלות את הגורלות מן הקלפי ולתת אותם על השעירים האחרים (כך הגיה ופירש ב"שערי תורת ארץ ישראל") . ובעלייתו נגע בהן ונתערבו. (אין לגרוס מילים אלו ("קורבן העדה"). - נראה שמילים אלו הן גרסה חלופית למילים 'ומשהעלה אותן נגע בהן ונתערבו', שנכתבה על הגיליון ונכנסה לפנים) נראה שיש לנקד בברייתא: נִגַּע - ניגף, הוכה. והכוונה שידיו של הכוהן הגדול ניגפו והוכו על ידי הגורלות, ובשל כך נשמטו הגורלות מידיו ונפלו לקלפי. ומביאים ברייתא נוספת: אמר – הכוהן הגדול : " אם של שם יעלה בימיני - יקדש – יתקדש לשעיר לשם, זה שעל ימיני " – ועלה הגורל של השם בימינו, - קדש – השעיר שבימינו התקדש לשעיר לשם , או שאמר: " אם של שם יעלה בשמאלי - יקדש – יתקדש לשעיר לשם, זה שעל שמאלי " – ועלה הגורל של השם בשמאלו, - קדש – השעיר שבשמאלו התקדש לשעיר לשם . ואפילו אם (מילה זו יתירה, ואינה בקטע גניזה) אמר: " אם של שם יעלה בימיני - יקדש – יתקדש לשעיר לשם, זה שעל שמאלי " – ועלה הגורל של השם בימינו, - קדש – השעיר שבשמאלו התקדש לשעיר לשם , או שאמר: " אם של שם יעלה בשמאלי - יקדש – יתקדש לשעיר לשם, זה שעל ימיני " – ועלה הגורל של השם בשמאלו, - קדש – השעיר שבימינו התקדש לשעיר לשם. - הטעם שקדש בכל המקרים הללו הוא, שהשעיר לשם נקבע על פי הגורל של שם . אבל אם אמר: " בין של שם יעלה בימיני בין של שם יעלה בשמאלי - לא יקדש – לשעיר לשם, אלא זה שעל ימיני " , או שאמר: " לא יקדש – לשעיר לשם, אלא זה שעל שמאלי " - לא קדש – השעיר שבימינו או שבשמאלו לא התקדש לשעיר לשם , מפני שהוא קובען בפה – במקרה זה הכוהן הגדול קובע את השעיר לשם בפיו ולא על פי הגורל של שם, והדין הוא שאין השעיר לשם נקבע אלא על פי הגורל של שם .

ומביאים מדרש הלכה: אמרה התורה: " וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת" (ויקרא טז,ח) - גורלות של כל דבר – רשאים לעשות גורלות מכל חומר שהוא . - ויש לשאול: יכול יתן שני גורלות על זה ושני גורלות על זה! – אולי יעלה על דעתך שצריך לתת גורל אחד לשם וגורל אחד לעזאזל על כל אחד משני השעירים, שכך משמע הכתוב: "ונתן... על שני השעירים גורלות" - על כל אחד משני השעירים שני גורלות! - ויש להשיב: תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : "גֹּרָלוֹת, גּוֹרָל אֶחָד לַי'י וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" – הרי שאין כאן ארבע גורלות אלא רק שני גורלות, גורל אחד לשם וגורל אחד לעזאזל, ולכן צריך לתת רק גורל אחד על כל אחד משני השעירים . - ויש לשאול: יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה! – אולי יעלה על דעתך שצריך לתת גורל אחד לשם וגורל אחד לעזאזל על כל אחד משני השעירים! - ויש להשיב: תלמוד לומר: "גּוֹרָל אֶחָד לַי'י וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל " – הרי שאין כאן אלא גורל אחד לשם וגורל אחד לעזאזל, ולכן צריך לתת רק גורל אחד על כל אחד משני השעירים . ומקשים: ולא דא (צריך להוסיף: ' היא ') קדמייתא?! (בתמיהה) – ואין [הסיפא] הזאת [של הברייתא] היא [ההלכה] הראשונה (הרישא)?! (ומדוע התנא כופל את דבריו ברישא ובסיפא?) ומתרצים את הקושיה בהצעת גרסה חדשה של הדברים שמופיעים לפני כן: כיני: – כך היא (הסיפא): יש לשאול: יכול משהוא – אולי יעלה על דעתך שאחרי שהכוהן הגדול נותן של שם על של שם ושל עזאזל על של עזאזל – כדי שיקבע הגורל איזה שעיר לשם ואיזה שעיר לעזאזל , יחזור ויחליף – את שני הגורלות, וייתן גורל של שם על השעיר לעזאזל וגורל של עזאזל על השעיר לשם, שאף שאין כאן אלא שני גורלות (כמו שהשיבו ברישא), צריך לתת גורל אחד לשם וגורל אחד לעזאזל על כל אחד משני השעירים, אלא שאינו נותן על כל אחד משני השעירים שני גורלות בפעם אחת (כמו ששאלו ברישא) אלא בשתי פעמים ! - ויש להשיב: תלמוד לומר: "גּוֹרָל אֶחָד לַי'י" - אין כאן לשם אלא אחד – יש ללמוד מהמילה "אחד" המיותרת ,שאין צריך לתת על השעיר לשם אלא גורל אחד , "וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" - ואין כאן לעזאזל אלא אחד – יש ללמוד מהמילה "אחד" המיותרת, שאין צריך לתת על השעיר לעזאזל אלא גורל אחד. - נמצא שהשאלה והתשובה בסיפא של הברייתא אינן זהות לשאלה ולתשובה ברישא . ספרא "אחרי מות" פרשה ב: "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות" - של כל דבר. - יכול שניים על זה ושניים על זה! - תלמוד לומר: "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל". - יכול של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה! - תלמוד לומר: "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" - אין כאן לה' אלא אחד, ואין כאן לעזאזל אלא אחד. - אם כן, למה נאמר "גורלות"? - שיהיו שווים, שלא יעשה אחד גדול ואחד קטן, אחד של כסף ואחד של זהב, אחד של שייש ואחד של אשכרוע. בבלי יומא לז,א: תנו רבנן: "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות" - גורלות של כל דבר. - יכול ייתן שניים על זה ושניים על זה! - תלמוד לומר: "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" - אין כאן לשם אלא גורל אחד, ואין כאן לעזאזל אלא אחד. - יכול ייתן של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה! - תלמוד לומר: "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" - אין לה' אלא אחד, ואין לעזאזל אלא אחד. - אם כן, מה תלמוד לומר "גורלות"? - שיהיו שניהם שווים, שלא יעשה אחד של כסף ואחד של זהב. בבבלי הביאו את הברייתא כלשונה ולא שאלו והשיבו כמו בירושלמי. הסיום של הברייתא "אם כן, מה תלמוד לומר "גורלות"? - שיהיו שניהם שווים..." אינו מובא בירושלמי. • • •

השם שחקוק על הציץ ועל הגורל של השם מביאים ברייתא: ציץ (כינוי לתכשיט שהיה נתון על מצחו של הכוהן הגדול) היה כתוב עליו "קֹדֶשׁ לַי'י" (שמות כח,לו) , "קֹדֶשׁ" (צריך להוסיף כמו בירושלמי מגילה א,ח: ' למ'ד ') מלמטן ושֵׁם מלמעלן – המילים "קודש לי'י" לא היו חקוקות על הציץ בשורה אחת אלא בשתי שורות: "קודש ל" בשורה התחתונה ושם ה' בשורה העליונה , כמלך שהוא יושב על קתדרין (כיסא (מקור המילה ביוונית)) שלו – האות ל דומה לקתדרה - מושב לאדם נכבד, והכוונה שארבע אותיות שם ה' היו כתובות מעל הגג של האות ל, שהגג שלה היה ארוך כדי ארבע אותיות השם, וכך הקב"ה הוא כמלך היושב על קתדרה . ומציעים השוואה: ודכוותה: – ושכמותה: אחד (צריך לומר: ' למ'ד ') מלמטן ושֵׁם מלמעלן – כמו שבציץ היה האות למ"ד מלמטה ושם ה' מלמעלה, כך בגורל שהיה חקוק עליו "לשם״ היה האות למ"ד מלמטה ושם ה' מלמעלה, שארבע אותיות שם ה' היו כתובות מעל הגג של האות ל, כמו בציץ, וכך הקב"ה הוא כמלך היושב על קתדרה (כך הגיה ופירש ב"שערי תורת ארץ ישראל") (המילה "אחד" לא נכתבה על הגורל, שכן שנינו במשנה: "אחד כתוב עליו לשם". והאחד שכתוב עליו לעזאזל, ודאי שהיה כתוב עליו בשורה אחת) . במקרים רבים לא לגמרי ברור אם 'ודכוותה' מציע קביעה או בעיה או קושיה, בעיקר כשאין תגובה למשפט שמציע המונח (כמו כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 130 והערה 57). וממשיכים את הברייתא: אמר רבי אלעזר בירבי יוסי (תנא בדור החמישי) : אני ראיתיו – את הציץ, ברומי – שנלקח לשם עם שאר כלי המקדש בחורבן בית שני, ולא היה כתוב עליו אלא שיטה (שורה של כתב) אחת "קודש לי'י" – שלא כדעה הראשונה שהיה כתוב עליו בשתי שורות . בבלי שבת סג,ב ו סוכה ה,א: תניא: ציץ דומה כמין טס ( חתיכה שטוחה ) של זהב, ורחב שתי אצבעות, ומקיף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו שתי שיטים: יו"ד ה"א ( שם ה' ) מלמעלה, ו"קדש" למ"ד מלמטה. ואמר רבי אלעזר ברבי יוסי: אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו "קדש לה'" בשיטה אחת. • • • דוגמא מפליאה של קטע משובש מאוד אנו מוצאים בירושלמי יומא ד,א: 'ונתן אהרן - אם נתן זר כשר' וכו' עד סוף ההלכה, עיין שם במפרשי הירושלמי ותמצא שצריכים להפך שם כמעט כל מאמר ומאמר ("על הירושלמי", עמוד 11).

העלאת הגורלות ונתינתם נאמר בפרשת העבודה ביום הכיפורים: "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת " (ויקרא טז,ח) - אם נתן זר – אם מי שאינו כוהן נתן על שני השעירים את הגורלות שהעלה הכוהן הגדול מתוך הקלפי, - כשר – הנתינה כשרה, אף על פי שהכתוב אומר שהכוהן הגדול נותן את הגורלות על שני השעירים . ומציעים קביעה העולה מתוך השוואה: ודכוותה: – ושכמותה: אם העלה זר - פסול (כך המסקנה להלן, אך כאן נראה שצריך לומר: ' כשר ') – אם העלה זר את הגורלות מתוך הקלפי - ההעלאה כשרה, שהעלאה דינה כמו נתינה . ומנמקים את הקביעה: קול וחומר: מה אם נתינה שכתוב בה "בני (יש למחוק מילה זו) אהרן" – בנתינת הגורלות כתוב: "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות" (ויקרא טז,ח), - אם נתן זר כשר, הַעֲלָיָיה (העלאה) שאין כתוב בה 'בני (יש למחוק מילה זו) אהרן' – בהעלאת הגורלות כתוב: "...השעיר אשר עלה עליו (ספרא "אחרי מות" פרשה ב: עלה לשמו מתוך הקלפי) הגורל לה'" (ויקרא טז,ט), וכן כתוב: "והשעיר אשר עלה עליו (ספרא שם: עלה לשמו מתוך הקלפי) הגורל לעזאזל" (ויקרא טז,י), ולא נאמר מי העלה מתוך הקלפי, - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאם העלה זר - כשר! ומציעים קביעה חלופית: לא צורכה דלא: – אין צורך [לומר] אלא: (לא היה צריך לומר את הקביעה כפי שהוצעה לעיל אלא היה צריך לומר:) נתינה שהיא (צריך לומר: ' שאינה ') מעכבת – אם לא הניחו על שני השעירים את הגורלות שהועלו מתוך הקלפי - אין הדבר מעכב את המשך העבודה, - אם נתן זר - כשר – שכיוון שנתינת הגורלות אינה מעכבת, לכן נתינתם על ידי זר אינה פסולה, ורק לכתחילה נתינתם צריכה להיעשות על ידי כוהן גדול , העלייה (העלאה) שאינה (צריך לומר: ' שהיא ') מעכבת – אם לא הועלו הגורלות מתוך הקלפי - הדבר מעכב את המשך העבודה, כיוון שהשעירים נקבעים, זה לשם וזה לעזאזל, על פי הגורלות שמועלים מתוך הקלפי, - אם העלה זר - פסול – שכיוון שהעלאת הגורלות מעכבת, לכן העלאתם על ידי זר פסולה (כך הגיהו משפט זה ב"קורבן העדה" וב"פני משה") . ( ו ) אמר רבי יצחק בר חקולא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון והשני) בשם רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : העלייה (העלאה) מתוך קילפי מעכבת, אין נתינה מעכבת – מימרה זו מתאימה לאמור לפני כן, שנתינת הגורלות אינה מעכבת והעלאתם מתוך הקלפי מעכבת . אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : קובען אפילו בפה – הכוהן הגדול רשאי לקבוע את השעיר לשם ואת השעיר לעזאזל על ידי אמירה בפיו ולא רק על פי הגורלות. - רבי יוחנן חולק על רבי ינאי וסובר שגם העלאת הגורלות מתוך הקלפי אינה מעכבת . ומציעים קביעה: סברין מימר: – סוברים לומר: אפילו אחד היום ואחד למחר – לדעת רבי יוחנן, הכוהן הגדול רשאי לקבוע את השעירים בפה אפילו שלא באותו היום, אלא אחד ביום אחד והשני ביום אחר, כלומר, רשאי לקבוע אותם מראש ושלא באותו זמן (במקומות אחדים נראה ש'סברין מימר' מציע קביעה שאינה נסתרת בהמשך ושאין חולק עליה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 502)) . ומציעים קושיה לפי חכם מסוים: על דעתיה דרבי יוחנן דו אמר: אפילו אחד היום ואחד למחר (צריך לומר: ' על דעתיה דרבי ינאי ' – על דעתו של רבי ינאי) - ניחא – [הדבר] נוח (מובן למה אמרה התורה שהשעירים נקבעים על ידי גורלות, כי לדעתו הם נקבעים רק על ידי גורלות) . על דעתיה דרבי ינאי (צריך לומר: ' על דעתיה דרבי יוחנן דו אמר: – על דעתו של רבי יוחנן שהוא אומר: קובען אפילו בפה ') - לאי זה דבר נאמר "גורלות"? – כיוון שלדעתו השעירים נקבעים אפילו בפה, למה אמרה התורה שהם נקבעים על ידי גורלות? (ההגהות על פי מפרשי הירושלמי, אלא שמפרשי הירושלמי הגיהו בהחלפת החלקים הראשונים של שני המשפטים, ואנו היגהנו גם את דבריו של רבי יוחנן. - לשון הקושיה כאן לפי הגרסה שלפנינו הושווה בטעות ללשון הקושיה הדומה להלן, וראה מה שכתבנו להלן) ומתרצים את הקושיה: למצוה – ולא לעיכוב, שלדעת רבי יוחנן, התורה אמרה שהשעירים נקבעים על ידי גורלות, כדי לומר שלכתחילה יש לקבוע אותם על ידי גורלות ולא בפה, אבל אין קביעה על ידי גורלות מעכבת . ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם שהובאו לפני כן: מתניתא פליגא על רבי יוחנן: – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) חלוקה על רבי יוחנן: הגורל עושהו חטאת, ואין השם עושהו חטאת – אם נקבע באמירה בלבד שאחד מהשעירים הוא חטאת לשם - אינו נקבע על ידי כך ! – הרי שהשעיר לשם נקבע רק על ידי הגרלה ולא על ידי אמירה בפה, שלא כדברי רבי יוחנן! ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא למקור שממנו הקשו: פתר לַהּ – פותר אותה (רבי יוחנן מפרש את הברייתא), במצליח בגורל (צריך לומר: ' ברוצה להגריל ' ("נועם ירושלמי")) – הברייתא שאמרה ש"הגורל עושהו חטאת" עוסקת במקרה שהכוהן הגדול רוצה להגריל ולקבוע את השעירים על ידי גורלות ואינו רוצה לקבוע בפה, שבמקרה זה רק הגורל קובע את השעיר לשם, אבל אם אינו רוצה להגריל כלל - רשאי לקבוע את השעירים אפילו בפה, שאין ההגרלה מעכבת . ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם אחר שהובאו לפני כן: מתניתא פליגא על רבי יניי: – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) חלוקה על רבי ינאי: לא הגריל – אם הכוהן הגדול לא קבע את השעיר לשם ואת השעיר לעזאזל על ידי גורלות, ולא נתוודה – או אם הכוהן הגדול לא התוודה על השעיר לעזאזל, - כשר – שאין ההגרלה או הווידוי מעכבים , אלא שחיסר מצוה אחת – הפסיד מצוות הגרלה או מצוות וידוי ! – הרי שהשעירים נקבעים גם שלא על ידי הגרלה, שלא כדברי רבי ינאי שאומר שהעלאת הגורלות מתוך הקלפי מעכבת! [נראה שצריך להשלים: ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא למקור שממנו הקשו: ' פתר לה במעלה הגורל ' – הברייתא שאמרה ש"לא הגריל - כשר" עוסקת במקרה שהכוהן הגדול העלה את הגורלות מתוך הקלפי אבל לא נתן אותם על שני השעירים, שנתינת הגורלות אינה מעכבת, אבל העלאת הגורלות מתוך הקלפי מעכבת] (נראה שכאן היה מקומו של התירוץ שלעיל 'פתר לה במצליח בגורל', כשהלשון 'במצליח בגורל' הוא שיבוש של 'במעלה הגורל', אלא שנשמט מכאן והוכנס לעיל במקום הלשון 'ברוצה להגריל'. שיבוש הלשון נוצר כך: במ ע ל ה ה גורל > במ צ ל יח ב גורל) ב"שערי תורת ארץ ישראל" השלים: 'פתר לה בנתינה' - הברייתא שאמרה שלא הגריל כוונתה שלא נתן את הגורלות על השעירים, שבזה אף רבי ינאי מודה שאין נתינה מעכבת. לעצם העניין אין הבדל בין הגהה זו להגהתנו, אלא שהגהה זו היא השלמה שאינה נמצאת בסוגיה, ואילו הגהתנו היא העברה ממקום אחר בסוגיה בתוספת תיקון לשון שהשתבש. בבלי יומא לט,ב: אמר רבי ינאי: עליית גורל מתוך קלפי - מעכבת, הנחה ( של הגורלות על השעירים לאחר העלאתם מן הקלפי ) - אינה מעכבת. ורבי יוחנן אמר: אף עלייה - אינה מעכבת. בבלי יומא מ,א: מצוה להגריל ולהתוודות. לא הגריל ולא התוודה - כשר. בבלי יומא מ,ב: "ועשהו חטאת" - הגורל עושה חטאת, ואין השם עושה חטאת. מחלוקת רבי ינאי ורבי יוחנן שווה בשני התלמודים. בירושלמי: "נתינה", ובבבלי: "הנחה", כמו שהוא בעניין תפילין. גם בבבלי הקשו מהברייתא האומרת ש"אם לא הגריל - כשר" על מי שאומר שהגרלה מעכבת, ותירצו שיש לפרש את הברייתא שאם לא הניח את הגורלות - כשר, שהנחת הגורלות אינה מעכבת אבל הגרלה מעכבת, כמו התירוץ שהשלמנו בירושלמי. גם בבבלי הקשו מהברייתא האומרת ש"אין השם עושה חטאת" על מי שאומר שהגרלה אינה מעכבת. בבבלי לא תירצו קושיה זו.

העלאת הגורלות ונתינתם נאמר בפרשת העבודה ביום הכיפורים: "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת " (ויקרא טז,ח) - אם נתן זר – אם מי שאינו כוהן נתן על שני השעירים את הגורלות שהעלה הכוהן הגדול מתוך הקלפי, - כשר – הנתינה כשרה, אף על פי שהכתוב אומר שהכוהן הגדול נותן את הגורלות על שני השעירים . ומציעים קביעה העולה מתוך השוואה: ודכוותה: – ושכמותה: אם העלה זר - פסול (כך המסקנה להלן, אך כאן נראה שצריך לומר: ' כשר ') – אם העלה זר את הגורלות מתוך הקלפי - ההעלאה כשרה, שהעלאה דינה כמו נתינה . ומנמקים את הקביעה: קול וחומר: מה אם נתינה שכתוב בה "בני (יש למחוק מילה זו) אהרן" – בנתינת הגורלות כתוב: "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות" (ויקרא טז,ח), - אם נתן זר כשר, הַעֲלָיָיה (העלאה) שאין כתוב בה 'בני (יש למחוק מילה זו) אהרן' – בהעלאת הגורלות כתוב: "...השעיר אשר עלה עליו (ספרא "אחרי מות" פרשה ב: עלה לשמו מתוך הקלפי) הגורל לה'" (ויקרא טז,ט), וכן כתוב: "והשעיר אשר עלה עליו (ספרא שם: עלה לשמו מתוך הקלפי) הגורל לעזאזל" (ויקרא טז,י), ולא נאמר מי העלה מתוך הקלפי, - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאם העלה זר - כשר! ומציעים קביעה חלופית: לא צורכה דלא: – אין צורך [לומר] אלא: (לא היה צריך לומר את הקביעה כפי שהוצעה לעיל אלא היה צריך לומר:) נתינה שהיא (צריך לומר: ' שאינה ') מעכבת – אם לא הניחו על שני השעירים את הגורלות שהועלו מתוך הקלפי - אין הדבר מעכב את המשך העבודה, - אם נתן זר - כשר – שכיוון שנתינת הגורלות אינה מעכבת, לכן נתינתם על ידי זר אינה פסולה, ורק לכתחילה נתינתם צריכה להיעשות על ידי כוהן גדול , העלייה (העלאה) שאינה (צריך לומר: ' שהיא ') מעכבת – אם לא הועלו הגורלות מתוך הקלפי - הדבר מעכב את המשך העבודה, כיוון שהשעירים נקבעים, זה לשם וזה לעזאזל, על פי הגורלות שמועלים מתוך הקלפי, - אם העלה זר - פסול – שכיוון שהעלאת הגורלות מעכבת, לכן העלאתם על ידי זר פסולה (כך הגיהו משפט זה ב"קורבן העדה" וב"פני משה") . ( ו ) אמר רבי יצחק בר חקולא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון והשני) בשם רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : העלייה (העלאה) מתוך קילפי מעכבת, אין נתינה מעכבת – מימרה זו מתאימה לאמור לפני כן, שנתינת הגורלות אינה מעכבת והעלאתם מתוך הקלפי מעכבת . אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : קובען אפילו בפה – הכוהן הגדול רשאי לקבוע את השעיר לשם ואת השעיר לעזאזל על ידי אמירה בפיו ולא רק על פי הגורלות. - רבי יוחנן חולק על רבי ינאי וסובר שגם העלאת הגורלות מתוך הקלפי אינה מעכבת . ומציעים קביעה: סברין מימר: – סוברים לומר: אפילו אחד היום ואחד למחר – לדעת רבי יוחנן, הכוהן הגדול רשאי לקבוע את השעירים בפה אפילו שלא באותו היום, אלא אחד ביום אחד והשני ביום אחר, כלומר, רשאי לקבוע אותם מראש ושלא באותו זמן (במקומות אחדים נראה ש'סברין מימר' מציע קביעה שאינה נסתרת בהמשך ושאין חולק עליה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 502)) . ומציעים קושיה לפי חכם מסוים: על דעתיה דרבי יוחנן דו אמר: אפילו אחד היום ואחד למחר (צריך לומר: ' על דעתיה דרבי ינאי ' – על דעתו של רבי ינאי) - ניחא – [הדבר] נוח (מובן למה אמרה התורה שהשעירים נקבעים על ידי גורלות, כי לדעתו הם נקבעים רק על ידי גורלות) . על דעתיה דרבי ינאי (צריך לומר: ' על דעתיה דרבי יוחנן דו אמר: – על דעתו של רבי יוחנן שהוא אומר: קובען אפילו בפה ') - לאי זה דבר נאמר "גורלות"? – כיוון שלדעתו השעירים נקבעים אפילו בפה, למה אמרה התורה שהם נקבעים על ידי גורלות? (ההגהות על פי מפרשי הירושלמי, אלא שמפרשי הירושלמי הגיהו בהחלפת החלקים הראשונים של שני המשפטים, ואנו היגהנו גם את דבריו של רבי יוחנן. - לשון הקושיה כאן לפי הגרסה שלפנינו הושווה בטעות ללשון הקושיה הדומה להלן, וראה מה שכתבנו להלן) ומתרצים את הקושיה: למצוה – ולא לעיכוב, שלדעת רבי יוחנן, התורה אמרה שהשעירים נקבעים על ידי גורלות, כדי לומר שלכתחילה יש לקבוע אותם על ידי גורלות ולא בפה, אבל אין קביעה על ידי גורלות מעכבת . ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם שהובאו לפני כן: מתניתא פליגא על רבי יוחנן: – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) חלוקה על רבי יוחנן: הגורל עושהו חטאת, ואין השם עושהו חטאת – אם נקבע באמירה בלבד שאחד מהשעירים הוא חטאת לשם - אינו נקבע על ידי כך ! – הרי שהשעיר לשם נקבע רק על ידי הגרלה ולא על ידי אמירה בפה, שלא כדברי רבי יוחנן! ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא למקור שממנו הקשו: פתר לַהּ – פותר אותה (רבי יוחנן מפרש את הברייתא), במצליח בגורל (צריך לומר: ' ברוצה להגריל ' ("נועם ירושלמי")) – הברייתא שאמרה ש"הגורל עושהו חטאת" עוסקת במקרה שהכוהן הגדול רוצה להגריל ולקבוע את השעירים על ידי גורלות ואינו רוצה לקבוע בפה, שבמקרה זה רק הגורל קובע את השעיר לשם, אבל אם אינו רוצה להגריל כלל - רשאי לקבוע את השעירים אפילו בפה, שאין ההגרלה מעכבת . ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם אחר שהובאו לפני כן: מתניתא פליגא על רבי יניי: – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) חלוקה על רבי ינאי: לא הגריל – אם הכוהן הגדול לא קבע את השעיר לשם ואת השעיר לעזאזל על ידי גורלות, ולא נתוודה – או אם הכוהן הגדול לא התוודה על השעיר לעזאזל, - כשר – שאין ההגרלה או הווידוי מעכבים , אלא שחיסר מצוה אחת – הפסיד מצוות הגרלה או מצוות וידוי ! – הרי שהשעירים נקבעים גם שלא על ידי הגרלה, שלא כדברי רבי ינאי שאומר שהעלאת הגורלות מתוך הקלפי מעכבת! [נראה שצריך להשלים: ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא למקור שממנו הקשו: ' פתר לה במעלה הגורל ' – הברייתא שאמרה ש"לא הגריל - כשר" עוסקת במקרה שהכוהן הגדול העלה את הגורלות מתוך הקלפי אבל לא נתן אותם על שני השעירים, שנתינת הגורלות אינה מעכבת, אבל העלאת הגורלות מתוך הקלפי מעכבת] (נראה שכאן היה מקומו של התירוץ שלעיל 'פתר לה במצליח בגורל', כשהלשון 'במצליח בגורל' הוא שיבוש של 'במעלה הגורל', אלא שנשמט מכאן והוכנס לעיל במקום הלשון 'ברוצה להגריל'. שיבוש הלשון נוצר כך: במ ע ל ה ה גורל > במ צ ל יח ב גורל) ב"שערי תורת ארץ ישראל" השלים: 'פתר לה בנתינה' - הברייתא שאמרה שלא הגריל כוונתה שלא נתן את הגורלות על השעירים, שבזה אף רבי ינאי מודה שאין נתינה מעכבת. לעצם העניין אין הבדל בין הגהה זו להגהתנו, אלא שהגהה זו היא השלמה שאינה נמצאת בסוגיה, ואילו הגהתנו היא העברה ממקום אחר בסוגיה בתוספת תיקון לשון שהשתבש. בבלי יומא לט,ב: אמר רבי ינאי: עליית גורל מתוך קלפי - מעכבת, הנחה ( של הגורלות על השעירים לאחר העלאתם מן הקלפי ) - אינה מעכבת. ורבי יוחנן אמר: אף עלייה - אינה מעכבת. בבלי יומא מ,א: מצוה להגריל ולהתוודות. לא הגריל ולא התוודה - כשר. בבלי יומא מ,ב: "ועשהו חטאת" - הגורל עושה חטאת, ואין השם עושה חטאת. מחלוקת רבי ינאי ורבי יוחנן שווה בשני התלמודים. בירושלמי: "נתינה", ובבבלי: "הנחה", כמו שהוא בעניין תפילין. גם בבבלי הקשו מהברייתא האומרת ש"אם לא הגריל - כשר" על מי שאומר שהגרלה מעכבת, ותירצו שיש לפרש את הברייתא שאם לא הניח את הגורלות - כשר, שהנחת הגורלות אינה מעכבת אבל הגרלה מעכבת, כמו התירוץ שהשלמנו בירושלמי. גם בבבלי הקשו מהברייתא האומרת ש"אין השם עושה חטאת" על מי שאומר שהגרלה אינה מעכבת. בבבלי לא תירצו קושיה זו. ומביאים מדרש הלכה: נאמר באיסור מחוסר זמן בקורבנות: " שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד, וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ, וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַי'י" (ויקרא כב,כז) – מותר להקריב בהמה רק אם היא בת שמונה ימים או יותר; ויש ללמוד מהמילה "לי'י": - לרבות שעיר המשתלח שיהא פסול משום מחוסר זמן – שעיר בתוך שבעת ימים ללידתו אינו ראוי להיות שעיר המשתלח לעזאזל, שפסול מחוסר זמן חל גם על שעיר המשתלח, כיוון ששעיר המשתלח מובא לשם ה', אף שאינו קרב לקורבן, ולכן הוא בכלל איסור מחוסר זמן . [נראה שצריך להשלים: ומציעים קושיה: ' וחש לומר: שמא יעלה לשם! ' – אם אחד מהשעירים שמגרילים עליהם הוא מחוסר זמן, הרי יש מקום לחשוש לאפשרות שהגורל יקבע אותו לשם ואינו ראוי להיקרב, ואם כן, מדוע יש צורך בלימוד מיוחד שמחוסר זמן אינו ראוי להיות שעיר לעזאזל!] (נראה שכאן היה מקומה של הקושיה הזו שלהלן אלא שנשמטה מכאן והוכנסה להלן) ומתרצים את הקושיה בהצעת קשר בין דעותיהם של חכמים: ( ו ) אתיא כיי דמר רבי יוחנן: – ובאה (הולכת) [הברייתא של מדרש ההלכה] כמו [המימרה] ההיא שאומר רבי יוחנן: קובען אפילו בפה – הברייתא הולכת כדעת רבי יוחנן, שהכוהן הגדול רשאי לקבוע את השעירים אפילו על ידי אמירה בפה, ולכן יש צורך בלימוד מן הכתוב שמחוסר זמן אינו ראוי להיות שעיר לעזאזל, כדי ללמד שהכוהן הגדול לא יקבע מחוסר זמן לשעיר לעזאזל על ידי אמירה בפה (יש ש'אתייא' בא לתרץ קושיות ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 105)) . ספרא "אמור" פרשה ח: "לה'" (ויקרא כב,כז) - לרבות שעיר המשתלח. בבלי יומא סג,ב: "לה'" (ויקרא כב,כז) - לרבות שעיר המשתלח ( שהוא פסול במחוסר זמן ). טעמא דרבי רחמנא, הא לאו הכי הווה אמינא: שעיר המשתלח קדוש במחוסר זמן. והא אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם! ( הרי שעיר מחוסר זמן אינו ראוי לשם, וכיוון שאין ידוע איזה משני השעירים ייקבע לשם על ידי הגורל, מובן מאליו שאי אפשר שאפילו אחד משני השעירים יהיה מחוסר זמן, ומדוע הוצרך הכתוב לפסול מחוסר זמן לשעיר המשתלח? ) גם בבבלי הקשו על הברייתא את הקושיה שהקשו בירושלמי. בבבלי תירץ רב יוסף, שהברייתא היא כחנן המצרי, שלדבריו יש מקרה ששעיר המשתלח נקבע בפני עצמו בלא הגרלה. ( סברין מימר: אפילו אחד היום ואחד למחר. על דעתיה דרבי יוחנן דו אמר: אפילו אחד היום ואחד למחר - ניחא. על דעתיה דרבי ינאי - לאי זה דבר נאמר "גורלות"? וחש לומר: שמא יעלה לשם! פתר לה ברוצה להגריל. ) משפטים אלה אין להם מובן כאן. ונראה שהמשפט 'סברין מימר...' והמשפטים 'על דעתיה... על דעתיה...' הועתקו בטעות מלעיל בשל דברי רבי יוחנן שהובאו כאן שוב, והמשפט 'וחש לומר' והמשפט 'פתר לה' השתרבבו בטעות מלעיל. • • •

שעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ מציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: שני שעירי יום הכיפורים – שעדיין לא הגרילו עליהם כדי לקבוע איזה שעיר לשם ואיזה שעיר לעזאזל, ששחטן בחוץ – אם שחט אדם אחד מהם מחוץ לבית המקדש, - אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: חייב – כרת, כדין כל מי ששחט קורבן בחוץ , אית תניי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: פטור – מכרת . ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים באמצעות אוקימתות: אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) : מאן דאמר: – מי שאומר: חייב (צריך לומר: ' פטור ') - בשקרב השעיר הנעשה בפנים (צריך לומר: ' בחוץ ') – יש להעמיד מקור זה במקרה ששחט אחד משני השעירים לאחר שקרב השעיר הנעשה בחוץ, שהוא אחד מקורבנות המוסף של יום הכיפורים והוא קרב על מזבח החיצון, שכיוון שאין אחד משני השעירים הללו ראוי להיקרב על מזבח החיצון (כי שעיר לשם ושעיר לעזאזל אינם קרבים על מזבח החיצון, ולקורבן מוסף אין כבר צורך בהם), לכן אינו חייב על שחיטתו מחוץ למקדש , מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: פטור (צריך לומר: ' חייב ') - בשלא קרב השעיר הנעשה בחוץ – יש להעמיד מקור זה במקרה ששחט אחד משני השעירים לפני שקרב השעיר הנעשה בחוץ, שכיוון שכל אחד משני השעירים הללו ראוי להיקרב על מזבח החיצון (כי לקורבן מוסף יש עדיין צורך באחד מהם, אם לא יגרילו עליו אלא יקריבו אותו לקורבן מוסף), לכן חייב על שחיטתו מחוץ למקדש (כך הגיה ופירש ב"פני משה". ב"קורבן העדה" הגיה בדרך אחרת, ולעצם העניין אין הבדל בין שתי ההגהות) . אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : רב חסדא בעי מדמתה – רוצה לדמות אותה לפסח ולא דמיא – ולא דומָה (רב חסדא שאמר, שבמקרה ששחט אחד משני השעירים לפני שקרב השעיר הנעשה בחוץ, חייב על שחיטתו מחוץ למקדש, כיוון שכל אחד משני השעירים הללו ראוי להיקרב על מזבח החיצון כקורבן מוסף, מדמה מקרה זה למקרה ששחט קורבן פסח בשאר ימות השנה מחוץ למקדש, שהוא חייב על שחיטתו מחוץ למקדש, כיוון שקורבן זה ראוי להיקרב על מזבח החיצון כקורבן שלמים. אבל אין שני המקרים דומים, כמבואר להלן) . אמר רבי מנא בר תנחום (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) : רבי לעזר (אמורא בדור השני) ורבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) תריהון אמרין: – שניהם אומרים: פסח שעיבר זמנו – קורבן פסח בשאר ימות השנה, שעבר זמן הקרבתו בארבעה עשר בניסן (ערב פסח), - מאיליו היה משתנה – הקורבן משתנה מעצמו לקורבן שלמים, ולכן הוא חייב על שחיטתו מחוץ למקדש , ברם הכא – אבל כאן (במקרה ששחט אחד משני השעירים לפני שקרב השעיר הנעשה בחוץ), - בשחיטה הוא משתנה – אין אחד משני השעירים משתנה מעצמו לקורבן מוסף, אלא רק אם יקריבו אותו לשם מוסף הוא משתנה לקורבן מוסף, ומשום כך אינו נחשב ראוי להיקרב על מזבח החיצון, ולכן אינו חייב על שחיטתו מחוץ למקדש. - רבי יוסה דוחה את יישוב הסתירה בין המקורות התנאיים שאמר רב חסדא . ומציעים הסבר למקורות התנאיים החולקים, עקב דחיית יישוב הסתירה ביניהם: מאי כדון? – מה היא עכשיו (שנדחה יישוב הסתירה בין המקורות)? מאן דאמר: – מי שאומר: שני שעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ - חייב (צריך לומר: ' פטור ') - סברין (צריך לומר: ' סבר '. - טעם ההגהה הוא שמדובר כאן בלשון יחיד: 'מאן דאמר' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 903, הערה 112)) מימר: – סובר לומר: הגרלה מעכבת – את העבודה, ומשום כך לפני שהגרילו על השעירים אין אחד משני השעירים נחשב כראוי להיות שעיר לשם שהוא קורבן, ולכן אינו חייב על שחיטתו מחוץ למקדש , מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: שני שעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ - פטור (צריך לומר: ' חייב ') - סברין (צריך לומר: ' סבר ') מימר: – סובר לומר: אין הגרלה מעכבת – את העבודה, ומשום כך לפני שהגרילו על השעירים כל אחד משני השעירים נחשב כראוי להיות שעיר לשם שהוא קורבן, ולכן הוא חייב על שחיטתו מחוץ למקדש (ב"פני משה" וב"קורבן העדה" הגיהו בדרך אחרת, ולעצם העניין אין הבדל בין הגהתנו להגהתם) . ותמהים: כלום יש כאן לשם אלא אחד?! – לדעת מי שאומר: שני שעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ לפני שהגרילו עליהם - חייב, הרי רק אחד משני השעירים יהיה שעיר לשם שהוא קורבן, וכיוון שאין ידוע איזה מהם יהיה קורבן, מדוע הוא חייב אם שחט אחד משניהם בחוץ? ומתרצים את התמיהה: אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : או זה או זה – אומנם אין ידוע איזה משני השעירים יהיה קורבן, אבל אחד מהם, או זה או זה, יהיה קורבן ודאי, ומשום כך כל אחד מהם נחשב כראוי להיות קורבן, ולכן הוא חייב אם שחט אחד משניהם בחוץ . ומביאים ברייתא: משהגריל – אם שחט את השעירים בחוץ אחרי שהגרילו עליהם וקבעו איזה שעיר לשם ואיזה שעיר לעזאזל, - חייב – כרת, על של שם – שהרי הוא קורבן, ופטור – מכרת, על של עזאזל – שהרי אינו קורבן (ברייתא זו היא סופה של הברייתא שהוצעה לעיל בשתי גרסאות חלופיות) . ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) : והוא שנתן מתנת הפר – אם שחט את השעיר לשם בחוץ - חייב, רק אם כבר היזה הכוהן הגדול מדם הפר של יום הכיפורים בקודש הקודשים , אבל אם לא נתן מתנת הפר - פטור – אם שחט את השעיר לשם בחוץ, ועדיין לא היזה הכוהן הגדול מדם הפר בקודש הקודשים - פטור , ששחיטתו של ה שעיר מעכבת מתן דמו של ה פר (צריך לומר: ' שמתן דמו של פר מעכב שחיטתו של שעיר ' ("חידושי הריצ"ד", "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, ר"ח קנייבסקי)) – לפני מתן דם הפר בקודש הקודשים אין לשחוט את השעיר לשם כדי לתת את דמו בקודש הקודשים, ומשום כך רק אחרי מתן דם הפר נחשב השעיר לשם כראוי להיות קורבן, ולכן רק אחרי מתן דם הפר הוא חייב אם שחט את השעיר לשם בחוץ . בבלי יומא סב,ב-סג,א: תנו רבנן: שני שעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ, עד שלא הגריל עליהם - חייב על שניהם, משהגריל עליהם - חייב על של שם, ופטור על של עזאזל. עד שלא הגריל עליהם - חייב על שניהם. - למאי חזו? ( הרי לפני ההגרלה אינם ראויים לקורבן, ומדוע יתחייב עליהם? ) - אמר רב חסדא: הואיל וראויים לשעיר הנעשה בחוץ ( שני שעירים אלה ראויים לקורבן לצורך שעיר המוספים של יום הכיפורים, ולכן דינם כקורבנות לכל דבר ). ומי אית ליה לרב חסדא "הואיל", והאמר רב חסדא: פסח ששחטו בשאר ימות השנה בחוץ, לשמו - פטור ( שהרי בשאר ימות השנה אינו ראוי להיקרב לשם פסח בפנים ), שלא לשמו ( אלא לשם שלמים ) - חייב ( שקורבן פסח שנשחט בשאר ימות השנה שלא לשמו אלא לשם שלמים, הריהו נחשב כקורבן שלמים, וכיון שהוא ראוי להיקרב כשלמים בפנים, אם שחטו בחוץ - חייב ). טעמא דשלא לשמו, הא סתמא - לשמו הוא ופטור. אמאי? נימא: הואיל וראוי שלא לשמו בפנים ( לכן אם שחטו בחוץ סתם - יהא חייב )! - הכי השתא? ( כיצד אתה משווה? ) התם ( בקורבן פסח ) - בעי עקירה ( כששוחטו שלא בזמנו בפנים צריך לעקור בשעת השחיטה את שמו של הקורבן מפסח לשלמים, וכל זמן שלא שחטו בפירוש לשם שלמים הריהו עדיין קורבן פסח, ולכן פסח ששחטו שלא בזמנו בחוץ סתם - פטור, שהרי אינו ראוי להיקרב בפנים ), הכא ( בשעירי יום הכיפורים ) - לא בעי עקירה ( כששוחט שעיר יום הכיפורים בפנים לפני ההגרלה אין צריך לעקור בשעת השחיטה את שמו של הקורבן לקורבן המוספים, ולכן השוחט שעירי יום הכיפורים בחוץ לפני ההגרלה - חייב עליהם, שהרי הם ראויים להיקרב בפנים ). כי אתא רבין אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, ואמרי לה: אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: פסח ששחטו בשאר ימות השנה בחוץ, בין לשמו בין שלא לשמו - חייב. דברי רב חסדא בבבלי, ששעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ חייב עליהם, הואיל וראויים לשעיר הנעשה בחוץ, מתאימים לדבריו בירושלמי, שהעמיד את המקור התנאי שאומר שהשוחט חייב במקרה ששחט אחד משני השעירים לפני שקרב השעיר הנעשה בחוץ, שבמקרה זה כל אחד משני השעירים הללו ראוי לשעיר הנעשה בחוץ. בבבלי הביאו את שיטתו של רב חסדא בפסח ששחטו בשאר ימות השנה בחוץ, ששונה משיטתם של רבי אלעזר ורבי יוחנן בפסח, ושאלו על רב חסדא שדבריו בפסח אינם מתאימים לדבריו בשעירי יום הכיפורים, והשיבו שאין לדמות זה לזה, שפסח לשיטת רב חסדא צריך עקירה ושעירי יום הכיפורים לא צריכים עקירה. אבל בירושלמי אמרו שרב חסדא מדמה שעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ לפסח ששחטו בשאר ימות השנה בחוץ לפי שיטתם של רבי אלעזר ורבי יוחנן בפסח, ודחו את דברי רב חסדא שאין לדמות זה לזה, שפסח לשיטת רבי אלעזר ורבי יוחנן לא צריך עקירה ושעירי יום הכיפורים צריכים עקירה. • • •

פר יום הכיפורים ששחטו בחוץ רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : שחט את הפר עד שלא יגריל – אם שחט את הפר של יום הכיפורים מחוץ לבית המקדש לפני שהגרילו על שני השעירים של יום הכיפורים , מהו שיהא חייב – כרת, אם שחטו בחוץ ? – האם הוא חייב, כדין כל מי ששחט קורבן בחוץ, או שמא הוא פטור, כיוון שהכוהן הגדול שוחט את הפר אחרי שהוא מגריל על השעירים, ולפני שהוא מגריל אין הפר ראוי להקרבה במקדש? אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורה לרבי בון בר חייה): נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה (את פשיטת השאלה) מזאת (מהברייתא שלהלן): פר מעכב את השעיר – אם הקדים הכוהן הגדול אחת מהעבודות של השעיר ועשה אותה לפני אחת מהעבודות של הפר שקודמת לאותה העבודה של השעיר - שינוי הסדר מעכב את המשך העבודות , (צריך להוסיף: ' אין ') השעיר מעכב את הפר – אם הקדים הכוהן הגדול אחת מהעבודות של הפר ועשה אותה לפני אחת מהעבודות של השעיר שקודמת לאותה העבודה של הפר - אין שינוי הסדר מעכב את המשך העבודות (סדר עבודות הפר והשעיר: וידוי ראשון על הפר, הגרלת השעירים, וידוי שני על הפר ושחיטתו, מתן דם הפר על הכפורת, שחיטת השעיר לשם, מתן דם השעיר על הכפורת, מתן דם הפר על הפרוכת, מתן דם השעיר על הפרוכת) . - ויש להציע היסק מן הברייתא: הדא אמרה: – זאת אומרת: שחט את הפר עד שלא הגריל - חייב – מכיוון שהגרלת השעירים אינה מעכבת את שחיטת הפר, ואם שינה את סדר העבודות ושחט את הפר לפני שהגרילו על השעירים - אינו מעכב ואינו צריך להביא פר אחר ולהתוודות עליו אלא מגריל על השעירים, לכן השוחט את הפר בחוץ לפני שהגרילו על השעירים - חייב . - ויש לנמק את ההיסק בדרך השלילה: אין תימר: – אם תאמר (שההיסק אינו נכון): פטור - ניתני: – נשְׁנה (בברייתא): אין (צריך למחוק מילה זו) השעיר מעכב את הפר! – אילו השוחט את הפר בחוץ לפני שהגרילו על השעירים - היה פטור, הרי שהגרלת השעירים מעכבת את שחיטת הפר, ולכן היתה הברייתא צריכה להיות מנוסחת באופן אחר ולשְׁנות שהשעיר מעכב את הפר! - מכאן שיש לדחות את ההצעה לומר שפטור (כך הגיהו "ספר ניר", "נועם ירושלמי", "שערי תורת ארץ ישראל", "חידושי הריצ"ד", "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, ר"ח קנייבסקי). ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי שמואל בר אבדימי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : הדא דתימר: – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר): אין השעיר מעכב את הפר - במתנות הבדים – הדבר אמור רק במתן הדם של הפר על הכפורת בין בדי הארון בקודש הקודשים, שאם הקדים הכוהן הגדול את מתן דם הפר על הכפורת להגרלת השעירים - אין שינוי הסדר מעכב את המשך העבודות , אבל במתנות הפרוכת – במתן הדם של הפר על הפרוכת בהיכל, - שעיר מעכב את הפר – כמבואר להלן . ומדגימים את הקביעה שלפני כן: היך עבידא? – איך עשוי [הדבר]? (כיצד השעיר מעכב את הפר במתנות הפרוכת?) שאינו יכול ליתן מדם הפר על הפרוכת עד שיתן מדם השעיר על בין הבדים – ואם הקדים הכוהן הגדול את מתן דם הפר על הפרוכת למתן דם השעיר על הכפורת - שינוי הסדר מעכב את המשך העבודות . תוספתא מנחות ו,י: פר אין מעכב את השעיר, והשעיר אין מעכב את הפר. גרסת התוספתא משובשת. בבלי יומא מ,א: פר מעכב את השעיר, ושעיר אין מעכב את הפר במתנות שבפנים. בבבלי אמרו, שאם הקדים מתנות הפר בהיכל לפני מתנות השעיר בפנים - מעכב, כמו שאמרו בירושלמי, אבל אם הקדים מתנות הפר בפנים לפני ההגרלה, או אם הקדים מתנות הפר במזבח הפנימי לפני מתנות השעיר בהיכל - אינו מעכב. • • •