אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ג:ט

משנה ואֵילּוּ לגניי – האנשים הנמנים להלן היו מזכירים אותם לגנאי על מעשיהם : בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים – אנשי משפחת גרמו, שבידיהם היתה מסורה עשיית לחם הפנים, היו יודעים כיצד לאפותו ולרדותו מן התנור שלא יישבר ושלא יתעפש, ולא רצו ללמד את האומנות הזאת לאחרים . בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטרת – אנשי משפחת אבטינס, שבידיהם היתה מסורה עשיית סממני הקטורת, היו יודעים מין עשב היפה להעלאת עשן הקטורת, ולא רצו לגלות דבר זה לאחרים . הוגדס בן לוי – שהיה ממונה על השיר במקדש (משנה שקלים ה,א), היה יודע פרק בשיר – כללים בחוכמת השיר, ולא רצה ללמד. בן קמצר – נראה שהיה מומחה באומנות הכתיבה, לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים – הנזכרים בהלכות ט-י: בן גמלא, בן קטין, מונבז והלני אימו, וניקנור, נאמר: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י,ז) , ועל אֵילּוּ – הנזכרים בהלכה זו: בית גרמו, בית אבטינס, הוגדס ובן קמצר נאמר : "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (שם) . • • •

תלמוד בית גרמו במשנה שנינו: "ואילו לגניי: בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים ". כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ה,א. מביאים ברייתא: בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים – היו מומחים באופן עשייתו, שלחם הפנים היה עשוי בצורה מיוחדת, וברדייתו – היו מומחים גם באופן הוצאתו מן התנור לאחר שנאפה, שלא יישבר, ולא רצו ללמד – לאחרים שאינם ממשפחתם את סוד עשיית לחם הפנים ורדייתו. ובשל כך סילקו חכמים אותם מתפקידם . שלחו והביאו אומנים (מומחים) מאלכסנדריאה – שיעשו את לחם הפנים במקומם של בית גרמו , והיו – אותם אומנים, בקיאים במעשה לחם הפנים, וברדייתו לא היו בקיאין. בית גרמו היו מסיקין מבפנים – היו מכניסים את הבצק לתוך התנור לאפייה כשהוא בתוך תבניות ששומרות על צורת הלחם בזמן האפייה, ורודין מבחוץ – היו רודים את הלחם כשהוא מבחוץ, שאחרי האפייה היו תחילה מוציאים את התבניות מן התנור ואחר כך מוציאים מהן את הלחם, וכך לא היה הלחם נשבר ברדייתו , ולא היתה מתעפשת – שהיו מקררים ומשמרים את הלחם לאחר רדייתו, וכך לא היה הלחם מתעפש (לא העלה עובש) במשך השבוע שהיה מונח על השולחן במקדש , ואֵילּוּ – אותם אומנים, היו מסיקין מבפנים – היו מכינים ואופים את הבצק כמו בית גרמו, ורודין מבפנים – היו רודים את הלחם כשהוא מבפנים, שאחרי האפייה היו מוציאים את הלחם מן התבניות כשהן בתוך התנור, וכך היה הלחם נשבר ברדייתו, שלא ידעו לרדות את הלחם שלא יישבר , והיתה מתעפשת – שגם לא ידעו לקרר ולשמר את הלחם לאחר רדייתו שלא יתעפש . וכיון שידעו חכמים בדבר – שלחם הפנים שעשו אומנים אלו אינו יפה כפי שעשו בית גרמו , אמרו: כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא – הקב"ה ברא את כולם כדי לגלות את כבודו בעולם, - שנאמר: "כֹּל פָּעַל י'י לַמַּעֲנֵהוּ" (משלי טז,ד) – כל מה שעשה ה' הוא לטובתו ובשבילו. ואף כל מיני אומנויות שבעולם, ובכללן אומנותם של בית גרמו, הן לכבודו של הקב"ה. ולכן אמרו חכמים, שיחזרו בית גרמו לתפקידם . שלחו – חכמים, אחריהם – אחרי בית גרמו שליחים, כדי להחזיר אותם לתפקידם, ולא רצו לבוא עד שכפלו להן שכרן – הם הסכימו לחזור לתפקידם רק לאחר שהכפילו להם את שכרם, כלהלן . שנים עשר מנה (מנה הוא מאה דינרי כסף) היו נוטלין – בשכרם לפני שסולקו מתפקידם (נראה שמדובר בשכר לשנה), ונתנו להן עשרים וארבע ה – מנה בשכרם לאחר שחזרו לתפקידם, וזה היה כפל שכרם . רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: עשרים וארבע ה – מנה, היו נוטלין – בשכרם לפני שסולקו מתפקידם, ונתנו להן ארבעים ושמונה – מנה בשכרם לאחר שחזרו לתפקידם, וזה היה כפל שכרם . אמרו להן – חכמים לבית גרמו : מפני מה אין אתם רוצין ללמד – לאחרים את סוד עשיית לחם הפנים ורדייתו ? אמרו להן – בית גרמו לחכמים : מסורת (דברים שנמסרו מדור לדור) היא בידינו מאבותינו שהבית הזה – בית המקדש, עתיד ליחרב, ולא רצינו ללמד כדי שלא ילמדו אחרים ויהיו עושין כן – כמו שעושים בבית המקדש, לפני עבודה זרה שלהן. בדברים הללו מזכירין אותן לשבח – אף על פי שהיו מזכירים את בית גרמו לגנאי על שלא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, מכל מקום, היו מזכירים את בית גרמו לשבח על הדברים שלהלן , שלא יצא ביד בניהם – של בית גרמו, פת נקייה – לחם טוב ומשובח של סולת, מעולם, כדי שלא יהו (יהיו) אומרים – בני אדם עליהם : ממעשה לחם הפנים הן אוכלין – ולכן היו אוכלים רק פת שאינה נקייה, המעורבת בסובין . תוספתא יומא ב,ה: של בית גרמו היו בקיאים במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים, שהיו אופים כיוצא בהם, אלא שלא היו בקיאים לרדותה. של בית גרמו היו מסיקים את התנור מבחוץ והיא נרדית מבפנים. של אלכסנדריא לא היו עושים כן. ויש אומרים: זו ( של אומני אלכסנדריה ) היתה מתעפשת. וכשידעו חכמים בדבר, אמרו: לא ברא הקב"ה את העולם אלא לכבודו, שנאמר: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" (ישעיהו מג,ז). שלחו אחריהם ולא רצו לבוא עד שכפלו להם שכרם. שנים עשר מנה היו נוטלים בכל יום ( הכוונה לכל הימים לפני שהביאו את האלכסנדריים (ואין הכוונה לכל יום ממש, מפני ששכר יומי כזה הוא סכום רב ועצום) ), חזרו להיות נוטלים עשרים וארבעה; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: עשרים וארבעה היו נוטלים בכל יום, חזרו להיות נוטלים ארבעים ושמונה מנה. אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? - אמרו להם: יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד ליחרב, ולא רצו ללמד, שלא יהו עושים לפני עבודה זרה כדרך שעושים לפני המקום. - ובדבר הזה מזכירים אותם לשבח, שלא נמצאת פת נקייה ביד בניהם וביד בנותיהם מעולם, כדי שלא יהו ישראל אומרים: מלחם הפנים הם ניזונים, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב,כב). נראה שצריך לגרוס בתוספתא כמו בירושלמי: 'של בית גרמו היו מסיקים את התנור מבפנים והיא נרדית מבחוץ '. בבלי יומא לח,א: תנו רבנן: בית גרמו היו בקיאים במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעים לאפות כמותם ולא היו יודעים לרדות כמותם, שהללו מסיקים מבחוץ / מבפנים ואופים מבפנים / מבחוץ, והללו מסיקים מבפנים / מבחוץ ואופים מבחוץ / מבפנים, והללו ( אומני אלכסנדריה ) פיתם מתעפשת, והללו ( בית גרמו ) אין פיתם מתעפשת. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: כל שברא הקב"ה לכבודו ברא, שנאמר: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" (ישעיהו מג,ז), יחזרו בית גרמו למקומם. שלחו להם חכמים ולא באו. כפלו להם שכרם ובאו. בכל יום היו נוטלים שנים עשר מנה, והיום ( בימים אחרי שחזרו למקומם ) עשרים וארבעה. רבי יהודה אומר: בכל יום עשרים וארבעה, והיום ארבעים ושמונה. אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? - אמרו להם: יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד ליחרב, שמא ילמד אדם שאינו הגון ויילך ויעבוד עבודה זרה בכך. - ועל דבר זה מזכירים אותם לשבח, שמעולם לא נמצאת פת נקייה ביד בניהם, שלא יאמרו: מלחם הפנים הם ניזונים, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב,כב). נראה שצריך לגרוס בבבלי: 'שהללו (בית גרמו) אופים מבפנים ורודים מבחוץ , והללו (אומני אלכסנדריה) אופים מבפנים ורודים מבפנים '. הברייתא על בית גרמו מובאת בשיר השירים רבה ג,ח. שם נאמר: וכשידעו חכמים בדבר, אמרו: כל שפעל הקב"ה לא פעל אלא לכבודו / למענו, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו". ייתכן שניתן להבין את הסיפור על בית גרמו ואת הסיפור להלן על בית אבטינס על רקע הופעתן של אגודות מקצועיות ביהודה בתקופת בית שני, מהעידן היווני ואילך, ובמיוחד בימי השלטון הרומאי. אנו מכירים במקורות חז"ל אגודות רבות: ספנים, דייגים, צבעים, צמרים, בנאים ונחתומים, וכן בעלי מקצועות אחרים. חברי האגודה היו קשורים בעבותות משפחתיות ושמרו את סודות הייצור שעברו אצלם מדור לדור. • • •

בית אבטינס במשנה שנינו: "בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטרת". כאן המשך המקבילה בירושלמי שקלים ה,א. מביאים ברייתא: של בית אבטינס היו בקיין (בקיאים) במעשה הקטורת ובמעלה עשן – היו מומחים בעשיית הקטורת, והיו מכירים את העשב הנקרא מעלה עשן (מין עשב, שהוסיפו אותו לסממני הקטורת, כדי שהעשן יעלה בכיוון מאונך), ולא רצו ללמד – לאחרים שאינם ממשפחתם את סוד פיטום הקטורת ואת זיהוי העשב מעלה עשן. ובשל כך סילקו חכמים אותם מתפקידם . שלחו והביאו אומנים (מומחים) מאלכס[נ]דריאה, והיו – אותם אומנים, בקיין במעשה הקטורת, ובמעלה עשן לא היו בקיאין. של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה ופוסה ויורדת – העשן של הקטורת שפיטמו בית אבטינס היה עולה בכיוון מאונך ועומד זקוף כתמר, ואחר כך היה מתפשט לצדדים ויורד , ושל אֵילּוּ היתה פוסה מיד – העשן של הקטורת שפיטמו אומנים אלו היה פוסה ויורד מיד, ולא היה מתמר ועולה תחילה . וכיון שידעו חכמים בדבר – שהקטורת שעשו אומנים אלו אינה יפה כפי שעשו בית אבטינס , אמרו: כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא, שנאמר: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיהו מג,ז) – לפי מה שדרשו חכמים, הכתוב מדבר בבריאת העולם; ולפי זה, כך פירושו של הכתוב: בראתי ויצרתי וגם עשיתי את כל מעשי ידיי הנקראים בשמי (שהם שלי), כדי לגלות את כבודי בעולם. ואף כל מיני אומנויות שבעולם, ובכללן אומנותם של בית אבטינס, הן לכבודו של הקב"ה. ולכן אמרו חכמים, שיחזרו בית אבטינס לתפקידם . שלחו אחריהן – אחרי בית אבטינס שליחים, כדי להחזיר אותם לתפקידם, ולא רצו לבוא {כול' עד} (הסופר במסירה שלפנינו קיצר את הברייתא מפני שהמשכה זהה לברייתא לעיל) לפני עבודה זרה שלהן. בדברים הללו מזכירין אותן לשבח – אף על פי שהיו מזכירים את בית אבטינס לגנאי על שלא רצו ללמד על מעשה הקטורת, מכל מקום, היו מזכירים את בית אבטינס לשבח על הדברים שלהלן , שלא יצאת (יצאה) – למקום ציבורי, אשה של אחד מהן – מבית אבטינס, כשהיא מבושמת – מתוקנת בבשמים, מעולם, ולא עוד אלא – ולא רק זה אלא כשהיה אחד מהן נושא אשה ממקום אחר – ממשפחה אחרת, שלא ידעו את מנהגם של בית אבטינס, היה פוסק עמה שלא תתבשם – היה מתנה עם האישה, שהוא נושא אותה בתנאי שלא תתקין עצמה בבשמים, כדי שלא יהיו אומרים בני אדם עליהן: ממעשה פיטום הקטורת הן מתבשמות . תוספתא יומא ב,ו: של בית אבטינס היו בקיאים בפיטום הקטורת ובמעלה עשן ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים, שהיו מפטמים כיוצא בהם, אלא שלא היו בקיאים במעלה עשן. של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה עד הקורות ואחר כך פוסה ויורדת למטה. של אלכסנדריים היתה פוסה ויורדת מיד. וכשידעו חכמים בדבר, אמרו: לא ברא המקום את העולם אלא לכבודו, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז,ד). שלחו חכמים אליהם ולא באו עד שכפלו להם שכרם. שנים עשר מנה היו נוטלים בכל יום, חזרו להיות נוטלים עשרים וארבעה; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: עשרים וארבעה היו נוטלים בכל יום, חזרו להיות נוטלים ארבעים ושמונה מנה. אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? - אמרו להם: יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד ליחרב, ולא רצו ללמד, שלא יהו עושים לפני עבודה זרה כדרך שעושים לפני המקום. ובדבר הזה מזכירים אותם לשבח, שלא יצאת מהם אישה מבושמת מעולם, ולא עוד אלא כשהיו נושאים אישה ממקום אחר היו פוסקים עימה על מנת שלא תתבשמי, כדי שלא יהו ישראל אומרים: מפיטום הקטורת הן מתבשמות, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב,כב). בבלי יומא לח,א: תנו רבנן: בית אבטינס היו בקיאים במעשה הקטורת ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעים לפטם / לעשות כמותם, ולא היו יודעים להעלות עשן כמותם. של הללו ( בית אבטינס ) מתמר ועולה כמקל, ושל הללו ( אומני אלכסנדריה ) מפציע לכאן ולכאן ( מתפצל ומתפזר לצדדים ). וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: כל שברא הקב"ה לכבודו / למענו ברא, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז,ד), יחזרו בית אבטינס למקומם. שלחו להם חכמים ולא באו. כפלו להם שכרם ובאו. בכל יום היו נוטלים שנים עשר מנה, והיום עשרים וארבעה. רבי יהודה אומר: בכל יום עשרים וארבעה, והיום ארבעים ושמונה. אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? - אמרו להם: יודעים היו בית אבא / אבותינו שבית המקדש עתיד ליחרב, שמא ילמד אדם שאינו הגון ויילך ויעבוד עבודה זרה בכך. ועל דבר זה מזכירים אותם לשבח, שמעולם לא יצתה כלה מבוסמת מבתיהם, וכשנושאים אישה ממקום אחר מתנים עימה שלא תתבסם, שמא יאמרו: ממעשה הקטורת הן מתבסמות, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב,כב). הברייתא על בית אבטינס מובאת בשיר השירים רבה ג,ז. בירושלמי ובשיר השירים רבה מובא בסיפור בית גרמו הפסוק ממשלי ("כל פעל ה'...") ובסיפור בית אבטינס הפסוק מישעיהו ("כל הנקרא בשמי..."). ואילו בתוספתא ובבבלי מובא בסיפור בית גרמו הפסוק מישעיהו ובסיפור בית אבטינס הפסוק ממשלי. השם "מעלה עשן" הוא שם תואר שניתן לצמח בשל תכונתו להעלות עשן רב. גם האומנים מאלכסנדריה הכירו צמח מעלה עשן, אלא שהוא היה צמח אחר, שעשנו אינו מתמר ועולה ישר למעלה.

אמר רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) : מצאתי תינוק (ילד) אחד מבית אבטינס. אמרתי לו: בני, מאי זו משפחה אתה? אמר לי: ממשפחת פלוני – ממשפחת בית אבטינס . אמרתי לו: בני, אבותיך – שעשו את הקטורת בבית המקדש, לפי שנתכוונו לרבות כבודם ולמעט כבוד שמים (כינוי לאלוהים) – שכיוון שלא רצו לגלות לאחרים את סוד פיטום הקטורת ואת זיהוי העשב מעלה עשן, היו רק הם יודעים להכין קטורת לשמים, ובשל כך התרבה כבודם, ואילו אחרים לא היו יודעים להכין קטורת לשמים, ובשל כך התמעט כבוד שמים , לפיכך – אחרי שחרב בית המקדש, נתמעט כבודם – כיוון שלא עשו עוד קטורת, וכבוד שמים נתרבה – כיוון שלא גרמו עוד שיתמעט כבוד שמים . אמר רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) : שח (סיפר) לי שמעון בן לגה: מלקט הייתי עשבים אני ותינוק אחד של בית אבטינס, וראיתי אותו שבכה – בצער, וראיתי אותו ששׂחק – בשמחה . אמרתי לו: בני, למה בכיתה (בכית) ? אמר לי: על כבוד בית אבא (משפחתי) שנתמעט – אחרי שחרב הבית, מפני שלא עבדו עוד בבית המקדש . אמרתי לו: ולמה שׂחקתה (שחקת) ? אמר לי: על הכבוד המתוקן (המוכן) לצדיקים לעתיד לבוא (באחרית הימים) – שכשייבנה בית המקדש, יחזרו בית אבטינס לתפקידם ושוב יתרבה כבודם ("לצדיקים" הכוונה לבית אבטינס) . ועוד אמר לי: הרי מעלה עשן לנגדי – הנה העשב הנקרא מעלה עשן מצוי כאן מולי . נומיתי לו – אמרתי (נום - מן נאם) לו : בני, הראהו לי – את העשב הזה . אמר לי: מסורת בידי מאבותיי שלא להראותו לבירייה – לשום אדם, אלא לבני משפחתנו בלבד . אמר רבי יוחנן בן נורי (תנא בדור השלישי) : פגע (פגש) בי זקן אחד משל בית אבטינס. אמר לי: רבי, לשעבר (בזמן שעבר, לפנים) היו בית אבא צנועין – היו שומרי סוד, והיו מוסרין את המגילה הזאת – את מגילת הסממנים של הקטורת, שכתובים בה שמות מיני הסמים ושימושם והוראות להכנת הקטורת, אֵילּוּ לאֵילּוּ – כיוון שלא חששו שיגלו את הסוד לאחרים שאינם ממשפחתם , ועכשיו שאינן נאמנין – ויש לחשוש שיגלו את הסוד לאחרים, הילך (הא לך, קח לך) את המגילה הזאת – מפני שאתה נאמן, והיזהר בה – תהיה נזהר שלא תמסור אותה לכל אדם . וסיים רבי יוחנן בן נורי ואמר: וכשבאתי והרציתי (סיפרתי) את הדברים לפני רבי עקיבה, זלגו דמעיו (נזלו דמעותיו) ואמר: מעתה (אם כן) , אין אנו צריכין להזכירן – את בית אבטינס, לגנאי – שהרי היו מזכירים את בית אבטינס לגנאי, משום שלא רצו ללמד לאחרים על מעשה הקטורת, ועכשיו, שמסרו את המגילה לרבי יוחנן בן נורי, אין עוד צורך להזכירם לגנאי . עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים. תוספתא יומא ב,ז: אמר רבי עקיבא: סח לי שמעון בן לוגא: אני ותינוק אחד מבני בניהם ( של בית אבטינס ) היינו מלקטים עשבים בשדה, ראיתיו ששחק ובכה. אמרתי לו: על מה בכית? - אמר לי: על כבוד בית אבא שגלה. - אמרתי לו: ועל מה שחקת? - אמר לי: לסוף ( לעתיד לבוא ) עתיד הקב"ה לשמח את בניו. - אמרתי לו: מה ראית ( שנזכרת בכבוד אבותיך )? - אמר לי: הרי מעלה עשן לנגדי. - אמרתי לו: הראהו לי. - אמר לי: שבועה היא בידינו, שאין מראים אותו לשום אדם. אמר רבי יוחנן בן נורי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך. מצאני זקן אחד ואמר לי: משל בית אבטינס אני. כתחילה שהיו בית אבא צנועים, היו מוסרים מגילותיהם זה לזה. עכשיו הילך מגילה זו והיזהר בה, שמגילת סמנים היא. - וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני רבי עקיבא, זלגו דמעיו, אמר לי: מעתה, אין אנו רשאים לספר בגנותם של אלו. בבלי יומא לח,א: תניא: אמר רבי ישמעאל: פעם אחת מצאתי אחד מבני בניהם ( של בית אבטינס ). אמרתי לו: אבותיך ביקשו להרבות כבודם ולמעט כבוד המקום, ועכשיו כבוד המקום במקומו והקב"ה מיעט כבודם. אמר רבי עקיבא: סח לי שמעון בן לוגא: פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם לשדה ללקט עשבים. ראיתיו שבכה ושחק. אמרתי לו: מפני מה בכית? - אמר לי: כבוד אבותיי נזכרתי. - אמרתי לו: ומפני מה שחקת? - אמר לי: שעתיד הקב"ה להחזירו ( את הכבוד ) לנו. - אמרתי לו: ומה ראית ונזכרת? - אמר לי: מעלה עשן כנגדי ראיתי. - אמרתי לו: הראהו לי! - אמר לי: שבועה היא בידינו, שאין אנו מראים אותו לכל אדם. אמר רבי יוחנן בן נורי: מצאתי זקן אחד ומגילת סממנים בידו. אמרתי לו: מאין אתה? - אמר לי: מבית אבטינס אני. - אמרתי לו: ומה בידך? - אמר לי: מגילת סממנים. - אמרתי לו: הראה לי! - אמר לי: כל זמן שבית אבא היו צנועים, לא היו מוסרים אותה לכל אדם. עכשיו הרי היא לך והיזהר בה. - וכשבאתי וסחתי דברים לפני רבי עקיבא, אמר לי: מעתה, אסור לספר בגנותם של אלו. המאמרים של רבי עקיבא ושל רבי יוחנן בן נורי מובאים בשיר השירים רבה ג,ז. אפשר ללמוד מסיפורי התנאים האלה, שאף לאחר חורבן בית שני המשיכו בני בית אבטינס לשמור את סוד פיטום הקטורת ואת זיהוי העשב מעלה עשן. מהמסופר על בני בית אבטינס עולה, שהם עסקו הן בליקוט סממני הקטורת והן בפיטומם. • • •

על מי נאמר "זכר צדיק לברכה" ועל מי נאמר "ושם רשעים ירקב"? במשנה שנינו: "על הראשונים נאמר: 'זכר צדיק לברכה', ועל אילו: 'ושם רשעים ירקב'". מביאים ברייתא: וכולהן (וכולן) – כל האישים שנפרטו במשנה, מצאו מתלא (אמתלה - טעם) לדבריהן – בית גרמו, בית אבטינס והוגדס בן לוי נתנו טעם לכך שלא רצו ללמד לאחרים את סודם, שהיו יודעים שבית המקדש עתיד ליחרב, ולא רצו ללמד, כדי שלא יהיו עושים לפני עבודה זרה כדרך שעושים לפני המקום (טעמם זה של בית גרמו ובית אבטינס מובא לעיל, וטעמו זה של הוגדס מובא בתוספתא) , חוץ מבן קמצר – בן קמצר לא נתן טעם לכך שלא רצה ללמד לאחרים את סודו .

מציעים משנה המסייעת לאמור לפני כן: כיי דתנינן תמן: – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה שקלים ה,א): אֵילּוּ הן הממונין שהיו במקדש – המשנה שם מונה חמישה עשר שמות של ממונים על תפקידים שונים שהיו בבית המקדש, ובהם: בית גרמו על מעשה לחם הפנים, בית אבטינס על מעשה הקטורת והוגדס בן לוי על השיר (השירה בפה של הלוויים) . כאן התחלת מקבילה נוספת בירושלמי שקלים ה,א. מציעים מחלוקת: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) ורבנ י ן – נחלקו רבי סימון והחכמים בעניין הממונים המנויים במשנת שקלים . חד אמר: – [חכם] אחד אומר: כשירי כל דור ודור בא למנות – התנא של משנת שקלים מנה את הממונים הכשרים והצדיקים שבכל הדורות, שלא היו כולם באותו דור אלא היו בדורות שונים של בית המקדש השני, ונקב התנא בשמותיהם של הממונים שהיו כשרים וצדיקים יותר משאר הממונים שבכל הדורות שלפניהם ולאחריהם , וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: מי שהיה באותו הדור מנה מה שבדורו – התנא של משנת שקלים מנה את הממונים שבדורו (כנראה הדור האחרון של ימי הבית השני או דור אחד לפני כן) . ומפרטים את עמדותיהם של בעלי הדעות שנזכרו לפני כן בקשר למשפט האחרון במשנה כאן: מאן דאמר: – מי שאומר: כשירי כל דור ודור בא למנות - על כולם (נראה ש'על כולם' הוא אשגרה מלהלן, וכאן צריך לומר: ' עליהם ') הוא – הכתוב, אומר: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י,ז) – לפי מי שאומר, שהתנא של משנת שקלים מנה את הממונים הצדיקים שבכל הדורות, יש לפרש את דברי המשנה כאן: "על הראשונים נאמר: 'זכר צדיק לברכה'", שכתוב זה נאמר על בית גרמו ועל בית אבטינס ועל הוגדס בן לוי, שנזכרו במשנה כאן לפני בן קמצר, שהרי בית גרמו ובית אבטינס והוגדס בן לוי נמנו במשנת שקלים עם הממונים הצדיקים שבכל הדורות, ולכן אין לומר שעל אלו נאמר "ושם רשעים ירקב", ואף על פי שאלו הוזכרו לגנאי במשנה כאן משום שלא רצו ללמד, מכל מקום צדיקים היו, שכן מצאו תשובה לדבריהם שלא רצו ללמד, ומשום כך אין עוד להזכיר אותם לגנאי, ולכן עליהם נאמר "זכר צדיק לברכה". ויש לפרש את דברי המשנה כאן: "ועל אלו נאמר: 'ושם רשעים ירקב'", שכתוב זה נאמר על בן קמצר, שהוא האחרון שנזכר במשנה כאן, שהוא אינו מן הממונים שנמנו במשנת שקלים, ולא מצא תשובה לדבריו שלא רצה ללמד (אפשר שנשמט בירושלמי כאן משפט מקביל לנאמר להלן: "על מי נאמר: 'ושם רשעים ירקב'? - על בן קמצר"). - דעה זו מסייעת לברייתא לעיל, שכולם מצאו תשובה לדבריהם חוץ מבן קמצר . מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: מי שהיה באותו הדור מנה מה שבדורו - על כולם הוא – הכתוב, אומר: "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (שם) – לפי מי שאומר, שהתנא של משנת שקלים מנה את הממונים שבדורו, ולא את הממונים הצדיקים שבכל הדורות, ונמצא שיש מהממונים שהיו רשעים, יש לפרש את דברי המשנה כאן: "ועל אלו נאמר: 'ושם רשעים ירקב'", שכתוב זה נאמר על בית גרמו ועל בית אבטינס ועל הוגדס בן לוי ועל בן קמצר, שאלו כולם הוזכרו במשנה כאן לגנאי משום שלא רצו ללמד, ולכן היו רשעים (לדעה זו, כולם לא מצאו תשובה לדבריהם) . על מי נאמר: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה"? – כיצד יש לפרש את דברי המשנה כאן: "על הראשונים נאמר: 'זכר צדיק לברכה'"? על בן קטין וחביריו – כתוב זה נאמר על בן קטין והדומים לו (בן גמלא, מונבז והלני אימו, וניקנור) המוזכרים במשנה כאן (ג,ט-י), שחידשו דברים במקדש, והזכירו אותם לשבח על הדברים שעשו . לעיתים הסיוע מ'כיי דתנינן תמן' אינו מבוסס רק על המשנה שמציע המונח, אלא על מימרה אמוראית או סוגיה קצרה המובאת בסוגיה אחרי משנה זו. אפשר שכך יש לפרש גם ביומא כאן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 270 והערה 138). עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים. תוספתא יומא ב,ח: אוגדס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד. אמרו לו חכמים: מה ראית שלא ללמד? אמר להם: יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד ליחרב, ולא רצו ללמד, שלא יהו עושים לפני עבודה זרה כדרך שעושים לפני המקום. בן קמצר היה יודע את הכתב ולא רצה ללמד. אמרו לו: מה ראית שלא ללמד? דמם ( שתק ולא השיב תשובה ). אלו ( בית גרמו ובית אבטינס והוגדס בן לוי ) מצאו תשובה לדבריהם, בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו. הם ביקשו להרבות כבודם ולמעט כבוד שמים ( לפני שמצאו תשובה לדבריהם ), לפיכך כבודם נתמעט וכבוד שמים נתרבה, ולא נמצא להם שם טוב וזכר טוב בעולם, ועליהם נאמר: "ושם רשעים ירקב" (משלי י,ז). בבלי יומא לח,ב: תנו רבנן: בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. אמרו לו: מה ראית שלא ללמד? דמם. כולם מצאו תשובה לדבריהם, בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו. על הראשונים נאמר: "זכר צדיק לברכה", ועל בן קמצר / ועל בן קמצר וחבריו נאמר: "ושם רשעים ירקב". הברייתא מובאת בשיר השירים רבה ג,ח.

ומביאים ברייתא: ועל כולן – על המעשים על בית גרמו ובית אבטינס שחכמים סילקו אותם מתפקידם והוצרכו להחזיר אותם, היה בן זומא (במקורות המקבילים: 'בן עזאי') אומר: משלך – מה שמגיע לך בזכותך לפי מעשיך, יתנו לך, ובשמך קורין אותך – בשם שקנית לעצמך יקראו אותך בני אדם , ובשבחך (צריך לומר: 'ובשב ת ך') מושיבין אותך – במקומך הראוי לך יושיבו אותך , ואין שכחה לפני המקום (כינוי לאלוהים) , ואין אדם נוגע במוכן לך – מן השמים משגיחים שלא יוכל אדם לפגוע במה שמיועד לך . תוספתא יומא ב,ז: מיכן אמר בן עזאי: משלך ייתנו לך, ובשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ואין שכחה לפני המקום, ואין אדם נוגע במוכן לחברו. בבלי יומא לח,א: מכאן אמר בן עזאי: בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך ייתנו לך, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא. המאמר של בן עזאי מובא בשיר השירים רבה ג,ח. • • •