אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ג:ח

משנה בא לו – הכוהן הגדול, לאחר שהתוודה על פרו, למזרח העזרה, לצפון המזבח – יצא מבין האולם ולמזבח והלך למזרח העזרה לצד צפוני של המזבח , הסגן – המשמש את הכוהן הגדול, מימינו , וראש בית אב – הכוהנים היו נחלקים לעשרים וארבעה משמרות ובכל שבוע היה עובד משמר אחד, וכל משמר נחלק לכמה בתי אב. ראש בית אב שעבודתו היתה ביום הכיפורים ליווה את הכוהן הגדול בעבודתו, משמאלו. ושם – במזרח העזרה, לצפון המזבח, שני שעירים, וקלפי (תיבה שמטילים בה גורלות. מקור המילה ביוונית, ומשמעה: גביע למשיכת גורלות) היתה שם ובה שני גורלות – המשך התיאור של העבודה בא בפרק ד. ומכאן עד סוף הפרק נזכרים בדרך אגב האנשים שחידשו איזה דבר במקדש ושנשתבחו או שנתגנו על מעשיהם . של אשכרוע – מין עץ, היו – הגורלות . עשאן בן גמלא – יהושע בן גמלא (כוהן גדול בימי הבית השני. מונה לכוהן גדול על ידי המלך אגריפס השני וכיהן בשנים 62-64 לספירה), של זהב, ומזכירין אותו לשבח – על מעשהו זה . • • •

תלמוד שחיטת קודשי קודשים בצפון במשנה לעיל ג,ח שנינו: "בא לו אצל פרו, ופר היה עומד בין האולם ולמזבח". ובמשנה כאן שנינו: "בא לו למזרח העזרה, לצפון המזבח". ובמשנה להלן ד,ב-ג שנינו: "בא לו אצל פרו שנייה... שחטו". מביאים ברייתא: אי זהו צפונו של מזבח שהוא כשר בשחיטת קדשי קדשים? מקירו של מזבח צפוני {גרש כהילכתא עיליתא עד} מקירו של מזבח הצפוני ועד כותל העזרה המזרחי. הסופר במסירה שלפנינו קיצר את הברייתא שמובאת לעיל ג,ח על ידי סימן הקיצור "גרש" והביא רק את תחילת הברייתא ואת סופה. בגרש כאן נרמזת ברייתא מהתוספתא בזבחים ו,א. ניתן לומר שהיא קשורה יותר דווקא להלכה כאן שבה נמצא הגרש, מפני ששם מופיע במפורש צפונו של מזבח, אבל היא קשורה גם להלכה ח שמזכירה בין האולם ולמזבח ("תופעת הגרשים בתלמוד הירושלמי", עמוד 51, הערה 211). הצורה הנפוצה בירושלמי היא "גרש ב", ולצידה קיימות הופעות רבות של גרש ללא מילת יחס כגון גרש עד, וגו' גרש, וכן סתם גרש. במקרים אלו נוח יותר לדעתי לפרש כציווי 'משוך!' (שם, עמוד 64). סביר להניח שהצורה הייחודית "גרש כ" (כאן) היא שיבוש של הצורה "גרש ב" (שם, עמוד 64, הערה 285). פירושו של לשון הקיצור של הסופר כאן 'גרש ב הילכתא עיליתא עד' - מְשׁוֹךְ בהלכה הקודמת עד. • • •

מה היה הסגן משמש? במשנה שנינו: "סגן מימינו". מביאים ברייתא: חמשה דברים – המנויים להלן, היה הסגן משמש – את הכוהן הגדול : א. הסגן אומר לו: אישי כהן גדול, הגבה ימינך (משנה יומא ד,א) – לאחר שהעלה הכוהן הגדול את הגורלות שבקלפי, אחד בימינו ואחד בשמאלו, אם הגורל שכתוב עליו "לשם" עלה בימינו, הסגן שמימינו אומר לו להגביה את ימינו, שיידעו הכול שהגורל שבימין הוא "לשם" . ב. סגן מימינו וראש בית אב משמאלו (משנה יומא ג,ט) – הסגן היה מלווה ביום הכיפורים את הכוהן הגדול מימינו, וראש בית אב היה מלווה אותו משמאלו . ג. הניף הסגן בסודרין (משנה תמיד ז,ג) – בשעה שקיבל הכוהן הגדול יין לנסך, הסגן עמד אצל הכוהן הגדול, וסודרים בידו של הסגן, וכשהכוהן הגדול התכופף לנסך את היין, הניף הסגן בסודרים, כדי שיידעו הלוויים לפתוח באותה שעה בשיר . ד. אחז הסגן בימינו והעלהו (משנה תמיד ז,ג) – בזמן שהכוהן הגדול רוצה להקריב את איברי התמיד ומנחתו על גבי המזבח, היה עולה בכבש, והסגן בימינו, וכשהגיע הכוהן הגדול למחצית הכבש, אחז הסגן בימינו והעלהו לראש הכבש . ה. לא היה כהן גדול מתמנה להיות כהן גדול עד שהוא נעשה סגן – שתחילה היה משמש סגן, ורק אחר כך היה יכול להתמנות לכוהן גדול . • • •

אשכרוע במשנה שנינו: "וקלפי היה שם ובה שני גורלות. ושל אשכרוע היו". שואלים: מהו אשכרוע? – איזה מין עץ הוא אשכרוע? ומשיבים: פסקינון (צריך לומר: ' פקסינון ') – בשם היווני הזה מזהים בירושלמי כתובות ז,י ובבראשית רבה טו,א את העץ תאשור הנזכר בישעיהו מא,יט עם העצים מפריחי השממה (עץ האשכרוע (Buxus) הוא עץ נמוך בעל צמרת עבותה. גדל בהרי הלבנון, בצפון סוריה ובאנטוליה. יובא לארץ. העצה שלו קשה וצבעה בהיר. עשו ממנו רהיטים וכלים יקרי ערך) . • • • בן גמלא עשה גורלות של זהב במשנה שנינו: "עשאן בן גמלא של זהב". מציעים בעיה: רבי שמואל אחוי דרב (צריך לומר: 'אחוי דרבי ברכיה ' ("שערי תורת ארץ ישראל")) – אחיו של רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. - המילה 'דרב' נוצרה בטעות מצירוף של שני קיצורים: דר' ב' = דרבי ברכיה, וכן כתב ב"אהבת ציון וירושלים") בעי – שואל (מסתפק) : אבדו, מהו לעשות תחתיהן של זהב? – אם אבדו הגורלות של זהב שעשאם בן גמלא, האם מותר לעשות במקומם גורלות של אשכרוע כמו שהיה בתחילה או שצריך לעשות גורלות של זהב? ומציעים את פשיטת הבעיה על סמך מקור תנאי (המציע כלל הלכתי, שממנו עולה התשובה לבעיה): ייבא כהדא – יהא [הדין] בה כמו זאת (משנה שקלים ו,ד) , שמעלין בקודש ולא מורידין – צריך לעשות גורלות של זהב, ואסור לעשות גורלות של אשכרוע, מפני שלאחר שעשו אותם של זהב, אינו מן הראוי להוריד אותם ממעלתם ולעשות אותם של אשכרוע, שכן מעלים בקודש ולא מורידים (ניתן להעלות חפץ או אדם לדרגת קדושה גבוהה מזו שהוא נמצא בה עכשיו, אבל אסור להוריד חפץ או אדם לדרגת קדושה נמוכה יותר מזו שהוא נמצא בה עכשיו) . • • •

משנה בן קטין – שהיה בימי הבית השני, עשה שנים עשר דד – ברזים, לכיור – שבמקדש, שהיו הכוהנים רוחצים ממנו את ידיהם ואת רגליהם , שלא היו בו אלא שנים – שני ברזים בלבד . אף הוא – בן קטין, עשה מכני לכיור – מתקן שהיה לו גלגל של עץ (משנה תמיד א,ד; ג,ח), ובעזרת הגלגל שיקעו את הכיור בבור של מים (מקור המילה 'מכני' ביוונית, ומשמעה: מתקן להעלאת חפצים כבדים) , שלא יהו מימיו נפסלין בלינה – שכל דבר המקודש בכלי שרת שבמקדש נפסל בלינה, ואף מי הכיור היו נפסלים בלינה והיו צריכים לשופכם בכל בוקר ולמלא את הכיור במים אחרים, ועל ידי המכני נתחברו מי הכיור למי הבור ולא נפסלו . מונבז המלך – של חדייב, שהתגייר עם אימו הלני כמה עשרות שנים לפני חורבן הבית השני, עשה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב. הלני אמו עשתה נברשת (מילה שאולה כנראה מפרסית) של זהב על פתחו של ה היכל – תלויה על הפתח . אף היא – הלני המלכה, עשתה טבלה (לוח) של זהב – שהיתה קבועה בכותלו של ההיכל והיתה נראית מהאולם (תוספתא סוטה ב,א), שפרשת סוטה כתובה עליה – כדי שיעתיק כוהן ממנה את מגילת הסוטה בשעה שישקה את הסוטה את מי המרים . ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו – שעשה לשער שבמזרח העזרה, כמסופר בברייתא שלהלן , ומזכירין אותו לשבח – על הדלתות שעשה . • • • תלמוד בן קטין עשה שנים עשר דדים לכיור במשנה שנינו: "בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור". שואלים: ויעשו דדין זה על גבי זה? – מדוע עשה בן קטין שנים עשר ברזים זה לצד זה, ולא עשה אותם זה על גבי זה, העליון בראש הכיור והתחתון בתחתית הכיור? (ב"ספר ניר" כתב, שהשאלה היא שיעשו זה על גבי זה אבל לא יהיו מכוונים זה על גבי זה כדי שיוכלו כוהנים לקדש מהכיור בבת אחת. - משיבים לשאלה להלן) אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : כיום מרובה של תמיד – בן קטין עשה שנים עשר ברזים לכיור כדי שיוכלו שנים עשר הכוהנים העסוקים בהעלאת איברי התמיד של השחר ונסכיו ואילך ביום המרובה, שהוא יום טוב ראשון של חג הסוכות שחל בשבת (תשעה מעלים את איברי התמיד ונסכיו, שניים מקטירים שני בזיכי לבונה של לחם הפנים, ואחד מעלה מים לניסוך (ראה משנה יומא ב,ה)), לקדש את ידיהם ורגליהם מהכיור בבת אחת, ולא יצטרך אחד להמתין לחברו ולא תתאחר העבודה . בבלי יומא לז,א: "בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור". - תנא: כדי שיהיו שנים עשר אחיו הכוהנים העסוקים בתמיד ( אחד זורק את דמו, אחד מדשן את המזבח הפנימי, אחד מדשן את המנורה, ותשעה מעלים את איברי התמיד ונסכיו (ראה משנה יומא ב,ג) ) מקדשים ידיהם ורגליהם בבת אחת ( השוחט את התמיד אינו במניין זה, מפני שאינו צריך להיות כוהן ואינו טעון קידוש ידיים ורגליים ). שני התלמודים חלוקים בטעם הדבר שבן קטין עשה שנים עשר דדים לכיור. ומשיבים (לשאלה שלעיל): העליון משם כלי פחות ברובו, והתחתון אֵין בו משם אוירו של כלי – בן קטין לא עשה שנים עשר ברזים זה על גבי זה, מפני שאילו עשה כך, הברז העליון שבראש הכיור היה פסול מלקדש בו כיוון שהיו בכיור נקבים הרבה למטה ממנו שממנו יוצאים הברזים האחרים והיה נראה כאילו הכיור הוא כלי פחות (נקוב) ברובו שאינו נחשב כלי, וגם הברז התחתון שבתחתית הכיור היה פסול מלקדש בו כיוון שהיה סמוך לתחתיתו והיה נראה כאילו אין המים שיוצאים דרך הברז באים מאווירו (מתוכו) של כלי, ולכן לא עשו את הברזים זה על גבי זה, מפני שקידוש ידיים ורגליים צריך להיות מכלי (כך פירש הרב אפרים זלמן מרגליות בשו"ת "בית אפרים" "יורה דעה" סימן נג, ופירושו נראה לנו יותר משאר הפירושים של מפרשי הירושלמי) . • • • הים של שלמה שלמה המלך עשה בבית המקדש כלי קיבול גדול של מים עשוי נחושת שנקרא הים של שלמה. הים עמד על שנים עשר בקר (שוורים) יצוקים מנחושת. אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : אמת המים היתה מושכת לו מעיטם – תעלת מים היתה מזרימה מים מעיטם (עיר בנחלת שבט יהודה, מדרום לבית לחם, ובקרבתה נובע מעיין - עין עיטם, הנמצא למרגלות התחתונה שבבריכות שלמה) להר הבית, והמים היו מגיעים לים של שלמה שבמקדש , והיו רגלי שבדרום (צריך לומר: 'רגלי שוורים ', כמו בהבאת הירושלמי בריטב"א, ברשב"א, ברד"ק (דברי הימים ב ד,ו), ברא"ש, בר"מ המאירי, בראב"ד, בתוספות, ברמב"ן, בראבי"ה, ברי"ד, בר"ח, ב"אגודה", ב"ספר הרוקח", ב"ספר מצוות גדול", ב"ספר המנהיג", בתוספות ישנים ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני") פחותין כרימונים – רגליהם של השוורים, שהים היה עומד עליהם, היו נקובות תחת הקרקע כמוציא רמון (נקב שדרכו יכול לצאת רימון) וחלולות, והמים שהיו באים מעיטם היו נכנסים ועולים דרך רגלי השוורים אל הים . יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בבית השני היה ים של שלמה. יש הכרח לומר כך, כי אמת המים שהיתה מושכת לו מים הותקנה בימי הבית השני. רבי שמעון בר כרסנא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי) אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : הים – של שלמה, - בית טבילה לכהנים הוא – שהיו כוהנים טובלים מטומאתם בתוכו כמו במקווה , שנאמר בים של שלמה: "וְהַיָּם לְרָחְצָה לַכֹּהֲנִים בּוֹ" (דברי הימים ב ד,ו) . ותמהים: ולא כלי הוא?! (בתמיהה) – הרי אין טבילה בתוך כלי, כי מים שבכלי הם שאובים, ואיך היה הים כשר לטבילת כוהנים בתוכו? (מים שאובים פוסלים את המקווה לטבילה) ומתרצים את התמיהה: (בהבאת הירושלמי ברא"ש, בריטב"א, בראב"ד, בר"ח, ב"ספר הרוקח", ב"ספר מצוות גדול" ובתוספות ישנים נוסף: ' כההיא דאמר רבי יהושע בן לוי: ') אמת המים מושכת לו מעיטם, והיו רגלי שבדרום (צריך לומר: 'רגלי שוורים ') פחותים כרימונים – אף על פי שהים שעשה שלמה היה כלי, אין המים שבו כשאובים שפסולים למקווה, כי רגליהם של השוורים, שהים היה עומד עליהם, היו נקובות תחת הקרקע כמוציא רמון (נקב שדרכו יכול לצאת רימון), וכלי שנקוב כמוציא רמון יצא מתורת כלי . הקטע על הים של שלמה בא בעקבות הקטע הקודם על הכיור, שכן שניהם שימשו לרחצה לכוהנים. • • •

מעשה מונבז המלך במשנה שנינו: "מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב". כתוב – בהחזרת כלי בית ה' בידי ששבצר : "וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם: אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים" (עזרא א,ט) - רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: מקום שאוגרין בו דמו של טלה – אגרטל הוא כלי לקבלת דם הקורבנות. והמילה 'אגרטל' נדרשת כצירוף של שתי מילים: אוגר טלה (מקור המילה 'אגרטל' במילה היוונית 'קְרָטֵר'. ראה "לגיזרונה ולפירושה של אֲגַרְטְלֵי", "לשוננו" פב, עמודים 240-250) . "אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף" (שם) - רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: מקום שאוגרין בו דמו של פר. "מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים" (שם) - אמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) : אֵילּוּ הסכינין – מחלפים הם סכינים לשחיטה . ומציעים משנה המסייעת לאמור לפני כן: כיי דתנינן תמן: – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה מידות ד,ז): הוא היה נקרא בית החילפות, ששם היו גונזין את הסכינין – בכל אחד משני צידי האולם, מצפונו ומדרומו, היתה לשכה שנקראה בית החילפות, שהיו הכוהנים מניחים שם את הסכינים לשחיטת הקורבנות הנקראות חילפות. מכאן סיוע לדברי רבי סימון ש"מחלפים" הם סכינים . קטע זה בתלמוד נראה כ'גוף זר', שאינו מתקשר עם האמור לפניו או לאחריו, ואף לא עם המשנה. והנה, בתוספתא הסמוכה למשנתנו שנינו: 'מולבז המלך עשה כל ידות הסכינים של יום הכיפורים זהב' (תוספתא יומא ב,ג). מסתבר שהתלמוד הביא את הקטע הזה כאן אגב תוספתא זו (שלא הובאה במפורש כאן בירושלמי), ואגב האזכור של סכינים בתוספתא הובא קטע אגדה, הלוא היא מימרתו של רבי סימון שבסוף קטע זה, המציע אסמכתא מקראית לקביעת התוספתא שהשתמשו בסכינים בבית המקדש. לפי זה, צריך לומר שהדרשה על עזרא א,ט הובאה בשלמותה אגב סופה, אף על פי שניתן היה להסתפק במימרתו של רבי סימון לבדה ("עוד על 'הברייתות החסרות' בירושלמי", 61 "PAAJR", עמודים 6-7). • • •

מעשי הלני המלכה במשנה שנינו: "הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל". מציעים מחלוקת חכמים: תרין אמורין – שני אמוראים (נחלקו בפירוש המילה נברשת) . חד אמר: – [חכם] אחד אומר: מנרתא – מנורה , וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: קונכיתא – מנורה בצורת קונכייה ('קונכיתא' היא המילה היוונית 'קונכי' בסיומת ארמית) . תרגם עקילס (גר שהתגייר לפני מרד בר כוכבא, בתקופת התנאים, וחיבר תרגום של המקרא ליוונית) : "לָקֳבֵל נֶבְרַשְׁתָּא" (דניאל ה,ה) - לקבל למפרס (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לוספרס' ומגיה הגיה 'למפרס') – מול למנורה (המילה 'מַפְּרַס' משמשת בארמית גלילית ונוצרית) (ב"תוספתא כפשוטה" כתב שצריך לומר: 'למפדס' (מקור המילה 'לַמְפַּדס' ביוונית)) (על 'מפרס' ראה DJPA, עמוד 324. על 'למפדס' ראה DJPA, עמוד 284) . לא הביאו כאן מתרגומו של עקילס שתרגם את המקרא ליוונית אלא את המילה היוונית ל'נברשתא'. 'למפדס' הוא בית קיבול לחומרי בעירה עם ידית ארוכה שהוחזקה ביד, דוגמת הלפיד, שמתורגם במילה זו בתרגום השבעים (בראשית טו,יז; שמות כ,יח ועוד) ובתרגום ניאופיטי (שמות כ,ב; כ,ג; כ,יח; דברים ה,ו; ה,ז) (ראה "כלי החרס בתקופת התלמוד", עמודים רסא-רסב). ברם ה'נברשתא' שבארמון בלשאצר (דניאל ה,ה) היתה מנורה תלויה או עומדת ועליה ספל גדול שהכיל חומרי בעירה. לכן נראה שהגרסה הנכונה בתרגום עקילס המובא בירושלמי כאן היא 'למפרס' - למנורה (האות ל' היא אות שימוש), ולא 'למפדס' - לפיד. בתרגום היווני לספר דניאל המיוחס לתיאודוטיון תרגם "נברשתא" - למפדוס. משמעות המילה 'מפרס' - מנורה. מילה זו נמצאת פעם אחת בירושלמי: 'תרגם עקילס: לקבל נברשתא - לקבל למפרס'. בדרך כלל ראו במילה זו שיבוש מ'למפדס'. השווה את התרגום היווני (תיאודוטיון) לדניאל ה,ה. תרגומו של עקילס מצוטט כראיה למשמעות המילה "נברשת" כמנורה ("הערות אפיגראפיות לירושלמי", "בר אילן" יח-יט, עמוד 219). פנקס הלכה ארץ ישראלי : נברשת - יש אומרין: מנורה. יש אומרין: כיפה, מה שהיא נקראת קוכין ("הלכות ארץ ישראל מן הגניזה", עמוד מה). הקטע שלפנינו מפרש פירוש חדש בירושלמי, שכן לדברי הקטע שלפנינו מפרש האמורא השני שנברשת היא כיפה, כלומר, טבלת זהב קמורה. בכך מובן לנו באופן מדוייק המשך הדברים (בירושלמי): "שבשעה שהיתה החמה זורחת, היו הניצוצות מנתזין ממנה". כפירוש זה מצאתי רק בפירוש המשנה לרמב"ם ביומא (שם, נספח, עמודים נד-נה). נראה שהמילה 'קוכין' היא שיבוש של המילה היוונית 'קונכיון'. • • •

במשנה שנינו: "אף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה". כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה ב,ב. מביאים ברייתא: שבשעה שהיתה החמה זורחת, היו הניצוצות מנתזין ממנה – מהנברשת של זהב שעשתה הלני המלכה (ראה "מבואות לספרות התנאים", עמודים 249-250; "מבוא לנוסח המשנה", עמודים 800-801; "תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 760). פירוש אחר: מהטבלה של זהב שעשתה הלני המלכה (ראה "תוספתא עתיקתא - מסכת פסח ראשון", עמודים 23-25), והיו יודעין שזרחה החמה. תוספתא יומא ב,ג: הילני אימו עשתה נברשת של זהב שעל פתח ההיכל. אף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה. - שבשעה שהחמה זורחת, היו ניצוצות יוצאים ממנה, והיו יודעים שזרחה החמה ( חוזר לרישא, כלומר, שהחמה זורחת על הנברשת ("תוספתא כפשוטה") ). מדברי אפשטיין ( ראה ההפניות לעיל ) יוצא בפשטות, שהדיבור "שבשעה" וכו' שבתוספתא מוסב על הנברשת. אולם לפי זה, אומר המחבר, היינו מצפים ש"היתה התוספתא שונה 'שבשעה שהחמה' וכו' לפני 'אף היא עשתה טבלה של זהב'". ומה גרם לה לתוספתא לסדר אמרה זו שלא במקומה? "על כורחך עליך לומר, שהתוספתא העתיקה תחילה את המשנה כולה בלשונה בתור ציטוט, והסמיכה לה את פירושה שבשעה וכו', אף על פי שהוא שייך באמת לחלק הראשון". אפשטיין אומר, שבירושלמי (סוטה ויומא) "שילבו את התוספתא במשנה שאינה שייכת לה", וזו טעות, ואילו דיברה התוספתא בסגנון טבעי והסמיכה פירוש למתפרש, "לא היה כל מקום לירושלמי לטעות". לדברי אפשטיין, התוספתא מביאה קודם פסקה מן המשנה ו"זהו שגרם לטעותו של הירושלמי, שהמשיך את התוספתא לחלק האחרון של הציטוט, לפרשת סוטה" ("תוספתא עתיקתא - מסכת פסח ראשון", עמודים 23-24). נראה פשוט שסדר התוספתא מדויק, והניצוצות יצאו דווקא מן הטבלה בשעה שהחמה זורחת עליה. בוודאי טבלה של זהב עשויה להחזיר את האור בצורה חזקה יותר מאשר נברשת. ולא טעה הירושלמי כאן בדבר. וכן תיאר יוסף בן מתתיהו ("מלחמות היהודים") את המקדש: "ופני ההיכל מחוץ לא חסרו אף דבר אחד המרהיב את הלב והמצודד את העינים. כי בכל מקום היה מצופה לוחות זהב כבדים, ולעת עלות השמש היה זורח נוגה כמראה אש לוהטת, וכאשר העפיל איש להתבונן אל ההיכל, אילץ אותו הנוגה להסב את עיניו מנגדו, כאלו עיוורו אותו קרני השמש" (שם, עמוד 25, הערה 43). בבלי יומא לז,ב: "הילני אימו עשתה נברשת של זהב" וכו'. - תנא: בשעה שהחמה זורחת, ניצוצות יוצאים ממנה ( מהנברשת / מהטבלה ), ויודעים שהגיע זמן קרית "שמע". בנוסח זה ("ויודעים שהגיע זמן קריאת שמע") מובאת הברייתא רק בבבלי. ואילו בתוספתא ובירושלמי הנוסח אחר: "והיו יודעים שזרחה החמה", כלומר, היו יודעים ש"זרחה החמה" לגבי כל אותם העניינים שמצוותם מהנץ החמה (למשל הדברים הנמנים במשנה מגילה ב,ד). אבל כלל וכלל לא לגבי קריאת שמע, שמצוותה היתה באותם הימים, לפני החורבן, בין עלות השחר והנץ החמה. רק משנקבע שקריאת שמע זמנה משתנץ החמה, הוסיפו בבבלי את הפסקה "שהגיע זמן קריאת שמע" במקום "שזרחה חמה" ("פרקים בהשתלשלות ההלכה", עמוד 300). ושואלים: ומה היה כתוב עליה? – באיזו צורה היתה כתובה פרשת סוטה על הטבלה שעשתה הלני? ומשיבים: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : אל"ף בי"ת היה כתוב עליה – לא היתה כתובה על הטבלה פרשת סוטה בשלמותה אלא רק אותיות אל"ף בי"ת (אפשר שהכוונה לראשי התיבות של המילים בפרשת סוטה, ואפשר שהכוונה לאותיות אל"ף בי"ת ממש - כל האותיות שבלשון) . ומציעים קושיה מברייתא על המימרה האמוראית: והא תני: – והרי [התנא] שונה: ככתב שכאן כֵּן כתב שכאן – כשכוהן כותב מגילת סוטה, הוא כותב כמו מה שכתוב על הטבלה . לא מעובה ולא מידק אלא בינוני – הוא כותב אותיות שהן לא עבות ולא דקות אלא בינוניות ! – מכאן שכל פרשת סוטה היתה כתובה על הטבלה! הרי שיש לפרוך את הדברים האמורים לפני כן! ומתרצים את הקושיה על ידי מתן פרשנות חדשה לברייתא שממנה הקשו: פתר לַהּ: – פותר אותה (רבי שמעון בן לקיש בשם רבי ינאי מפרש את הברייתא): כאל"ף שכאן כן אל"ף שכאן, כבי"ת שכאן כן בי"ת שכאן – כשכוהן כותב מגילת סוטה, הוא כותב את האותיות כצורתן של האותיות שכתובות על הטבלה, אבל לא היתה כתובה על הטבלה פרשת סוטה בשלמותה אלא רק אותיות אל"ף בי"ת . ומציעים ברייתא חולקת: תני – שונה רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) : כל פרשת סוטה הי ת ה כתוב ה עליה – על הטבלה, ולא רק אותיות אל"ף בי"ת , שממנה היה קורא ומתרגם כל דקדוקי הפרשה – הכוהן שהיה כותב את מגילת הסוטה היה קורא את הפרשה הכתובה על הטבלה ומבאר לסוטה בארמית את כל דקדוקי הפרשה (פרטים שאינם מפורשים בתורה, אלא שמוצאים אותם אחרי עיון וחיפוש, והם דברים הנלמדים מן הכתוב בתורה, בין על פי ההיגיון ובין על פי מדרש הכתובים) . עד כאן המקבילה בירושלמי סוטה. נראה שכאן מקור הסוגיה, והועתקה לסוטה אגב מה שבא במשנה שם (ב,ב): "כשם שהוא ממעט בכתב ...". והיה מתאים יותר להעתיקה להלן על המשנה ב,ג: "בא לו לכתוב את המגילה..." ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 121). בבלי יומא לז,ב: "אף היא עשתה טבלה" וכו'. - שמעת מינה: כותבים מגילה לתינוק להתלמד בה! אמר ריש לקיש משום רבי ינאי: באל"ף בי"ת ( בטבלה שעשתה הלני נכתבו רק האותיות הראשונות של המילים, ולכן אין להוכיח מכאן שכותבים מגילה לתינוק ). מיתיבי: כשהוא ( כוהן ) כותב ( מגילת סוטה ), רואה וכותב מה שכתוב בטבלה! ( משמע שבטבלה כתובה כל הפרשה! ) אימא: כמה שכתוב בטבלה ( הכוהן כותב על פי האותיות הראשונות של המילים שכתובות בטבלה ). מיתיבי: כשהוא כותב, רואה וכותב מה שכתוב בטבלה. ומה כתוב בטבלה? אם שכב איש אותך, אם לא שכב, אם שטית, אם לא שטית! ( משמע שבטבלה כתובה כל הפרשה! ) התם בסירוגין ( ראשי הפסוקים היו כתובים במלואם, והמילים שלאחריהם עד סופי הפסוקים היו כתובות בראשי תיבות ). נראה מן הירושלמי שריש לקיש משום רבי ינאי אמר באל"ף בי"ת, לא משום שסובר שאסור לכתוב את כל הפרשה כולה, שכן כל העניין על הכתיבה לתינוק להתלמד בה אינו נזכר בירושלמי בקשר למשנתנו, אלא משום שלדעתו, בניגוד לרבי הושעיה, מטרת הטבלה היתה להורות לסופרי מגילות סוטה איך לכתוב את האותיות, "לא מעובה ולא מידק אלא בינוני". ושמא צריכים לסרס את הלשון בירושלמי וכך צריך לומר: ומה היה כתוב עליה? - רבי שמעון בן לקיש בשם רבי ינאי: אל"ף בי"ת היה כתוב עליה. - והא תני: ככתב שכאן כן כתב שכאן! - פתר לה: כאל"ף שכאן כן אל"ף שכאן, כבי"ת שכאן כן בי"ת שכאן. לא מעובה ולא מידק אלא בינוני . לפי זה, הפירוש של באל"ף בי"ת הוא לא ראשי תיבות אלא אותיות אל"ף בי"ת ממש. על הטבלה היו כתובות האותיות של פרשת סוטה וממנה היו סופרי מגילות סוטה מעתיקים את צורות אותיותיהם ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים עב-עג והערה 7). • • •

ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו במשנה שנינו: "ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו, ומזכירין אותו לשבח". מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: מעשה שהיו – שתי דלתותיו של ניקנור עבור השער שבמזרח העזרה, באין בספינה – מאלכסנדריה של מצרים, שהיתה מפורסמת באומניה, ועמד עליהן סער גדול בים – והספינה עמדה לטבוע . ונטלו – אנשי הספינה, אחד מהם – אחת מן הדלתות, והטילוהו בים – שהיו הדלתות מכבידות על הספינה, וחשבו להקל את משא הספינה על ידי הטלתן לים , וביקשו להטיל עוד שיני – גם את הדלת השנייה, ועמד – ניקנור, וגיפפו – חיבק את הדלת . אמר להן – ניקנור לאנשי הספינה : אם מטילין אתם אותו לים, הטילוני עמו. והיה בוכה ומתאבל ובא – היה ניקנור מצטער בלא הפסק על הדלת שהוטלה לים, עד שהגיע ללמינה (לנמל) של יפו. כיון שהגיע ללמינה של יפו, התחיל – הדלת שהוטלה לים, מבעבע (מבצבץ, יוצא, מופיע) מתחת הספינה – אף על פי שהיתה כבדה. - זה סיפור הניסים שנעשו לדלתותיו של ניקנור . ומציעים משנה המסייעת לאמור לפני כן: כיי דתנינן תמן: – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה מידות ב,ג): כל השערים שהיו שם – במקדש, נשתנו להיות של זהב – כשהעשירו ישראל, ציפו את דלתות השערים זהב , חוץ משערי ניקנור – שבמזרח העזרה, שהיו דלתותיהם מצופות נחושת, שלא שינו אותם , מפני שנעשה בהן נס – כמסופר לעיל . ויש אומרים: מפני שנחושתן מצהיב – הנחושת של הדלתות של שערי ניקנור היה צבעו כעין הזהב ודומה במראה לזהב, ולכן לא הוצרכו לשנות את הדלתות ולצפותן זהב . ומציעים ברייתא: תני – שונה [התנא] בשם רבי ליעזר (במקורות המקבילים: 'רבי ליעזר בן יעקב' - הראשון, תנא בדור השני) : נחושתן – של דלתותיו של ניקנור, היה קרונתיון – נחושת הבאה מקורינתוס (עיר בדרום יוון), שהיתה מפורסמת בטיבה היקר , יפה – יקרה יותר, משל זהב. המגיה (בכתב יד ליידן) מחק את המילה "קרונתיון" והשלים בגליון: מצהיב ויותר. אבל כגרסת כתב יד ליידן כן הם דברי יוסיפוס ("מלחמות היהודים"): "תשעה מן השערים היו מצופים כליל זהב וכסף, וכמוהם גם המזוזות והמשקופים, אך שער אחד, הוא השער החיצון של המקדש (שער ניקנור) היה עשוי נחושת קורינתית, ועלה בערכו בשיעור רב על השערים המצופים כסף וזהב" ("תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמודים 760-761). יש שלושה סוגים של נחושת קורינתית: סוג לבן הדומה מאוד לכסף, סוג שני שיש בו מעין איכות של זהב, והוא בצבע זהבהב. וככל הנראה לסוג זה הכוונה כאן ("הירושלמי כפשוטו", הוספות ותיקונים, עמוד 538, הערה 9). תוספתא יומא ב,ד: כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשה בהם נס. ויש אומרים: מפני שנחושתם מצהיב. רבי ליעזר בן יעקב אומר: נחושתם קלנתיא ( נחושת הבאה מקורינתוס ), והיה יפה כזהב. מהו נס שנעשה בהם? - אמרו: כשהיה ניקנור מביאם מאלכסנדריא של מצרים, עמד עליהם נחשול שבים לטבעם, ונטלו אחד מהם והטילוהו לים, וביקשו להטיל את השני ולא הניחם ניקנור. אמר להם: אם אתם מטילים אותו, הטילוני עימו. והיה מצטער ובא עד שהגיע ללמנה של יפו. כיוון שהגיעו ללמנה של יפו, היה מבעבע ועולה מתחת הספינה. בבלי יומא לח,א: "ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו". - תנו רבנן: מה ניסים נעשו לדלתותיו? אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. ביקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה. אמר להם: הטילוני עימה! מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיוון שהגיע לנמילה של עכו, היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה. לפיכך, כל השערים שבמקדש נשתנו לשל זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בהם ניסים. ויש אומרים: מפני שנחושתם מצהבת. רבי אליעזר בן יעקב אומר: נחושת קלניתא היתה, והיתה מצהבת / מאירה כשל זהב. • • •