אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ג:ז

משנה בא לו – הכוהן הגדול ('בא לו' - צירוף המביע זירוז), אצל פרו – פר החטאת שלו , ופר היה עומד – בצפון העזרה, בין האולם ולמזבח – שהוא מקום שחיטתם של קודשי קודשים , ראשו – של הפר, לדרום ופניו למערב – שעיקמו את פניו למערב, לצד ההיכל . והכהן – הגדול, עומד במזרח – אחוריו למזרח, לצד המזבח, ופניו למערב – לצד ההיכל , וסמך שתי ידיו עליו – על הפר בין קרניו, ונתוודה. וכך היה אומר – בווידויו : אנא השם – הכוהן הגדול היה אומר את השם המפורש ככתבו, אלא שהמשנה כינתה את השם המפורש, לפי שאסור לבטאו , עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי. אנא בשם (בשני כתבי יד של המשנה: 'השם', ובכתב יד שלישי: 'בשם', וראה ירושלמי להלן) , כפר נא לעוונות לפשעים ולחטאים שעויתי שפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי י'י תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז,ל) . והן – הכוהנים והעם העומדים בעזרה, כששמעו את השם המפורש, עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. • • •

תלמוד שחיטת קודשי קודשים בצפון במשנה שנינו: "בא לו אצל פרו, ופר היה עומד בין האולם ולמזבח". ובמשנה להלן ד,ב-ג שנינו: "בא לו אצל פרו שנייה... שחטו". מביאים ברייתא: אי זהו צפונו של ה מזבח שהוא כשר בשחיטת קדשי קדשים? – מה השטח של צפונו של מזבח החיצון הנמצא בעזרה שניתן לשחוט שם קודשי קודשים? (בעולה נאמר: "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה" (ויקרא א,יא), ובחטאת נאמר: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת" (ויקרא ו,יח), ובאשם נאמר: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם" (ויקרא ז,ב)) מקירו של ה מזבח ה צפוני ועד כותל העזרה ה צפוני עד (מילה זו היא נשתרבבה בטעות ואין לגרוס אותה, ואינה בספרא בכתב יד אחד) כנגד כל המזבח – צפונו של המזבח שהוא כשר לשחיטת קודשי קודשים הוא חלק העזרה מצפון למזבח שהוא מול המזבח, בין הקיר הצפוני של המזבח ובין הכותל הצפוני של העזרה , ישנן כשלשים ושתים אמה – יש ברוחבו של השטח הזה שלושים ושתיים אמות כרוחבו של המזבח. אבל חלקי העזרה הנמצאים מצפון למזבח מצד מזרח ומצד מערב שאינם מול המזבח אינם כשרים לשחיטת קודשי קודשים ; דברי רבי (דעת רבי מובאת להלן, וצריך לומר כמו בתוספתא: 'דברי רבי מאיר ' - גדול התנאים בדור הרביעי, או כמו בספרא ובבבלי: 'דברי רבי יוסי בירבי יהודה ' - תנא בדור החמישי) – תנא זה סובר שהנאמר "עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה" יש לבארו על ירך הצפון ממש, ולא מן הצדדים . רבי אלעזר בירבי שמעון (תנא בדור החמישי) אומר (צריך לומר כמו במקבילות: ' מוסיף ' – על דברי התנא הקודם) : מכנגד בית החילפות עד כנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה המזרחי (צריך לומר כמו בספרא: ' הצפוני ') – גם חלק העזרה הנמצא מצפון למזבח מצד מערב שאינו מול המזבח עד הכותל הצפוני של העזרה כשר לשחיטת קודשי קודשים, והוא השטח שמן מול בית החילפות (ממזרח ללשכה הצפונית של בית החילפות) ועד מול בין האולם ולמזבח (בין האולם שממערב לעזרה ובין מערבו של המזבח) (יש ברוחבו של השטח שתנא זה מוסיף עשרים ושתיים אמות. - בכל אחד משני צידי האולם, בצפונו ובדרומו, היתה לשכה שנקראה בית החילפות, ושם היו מונחים הסכינים לשחיטת הקורבנות. החילפות הן סכינים). - תנא זה סובר שקדושתו של השטח שהוא מוסיף היא כקדושת חלק העזרה שכנגד המזבח (אפשר שיש לגרוס בירושלמי כמו בתוספתא: ' מכנגד בית החילפות עד כנגד בין האולם ולמזבח ' ולמחוק את השאר, ואפשר שיש לגרוס בירושלמי כמו בספרא ובבבלי: ' מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה הצפוני ' ולמחוק את השאר. ב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן מחק את המילים 'ועד כותל העזרה המזרחי') . רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) מוסיף – על דברי התנאים הקודמים, מקום דריסת רגלי ישראל אחת עשרה אמה – גם חלק מעזרת ישראל, ששם נכנסים כל האנשים הבאים למקדש, הנמצאת במזרח העזרה ממזרח למזבח, ורוחבה אחת עשרה אמות, כשר לשחיטת קודשי קודשים , ו מקום דריסת רגלי הכהנים אחת עשרה אמה – גם חלק מעזרת כוהנים, ששם נכנסים הכוהנים, הנמצאת במזרח העזרה ממזרח למזבח וממערב לעזרת ישראל, ורוחבה אחת עשרה אמות, כשר לשחיטת קודשי קודשים , מקירו של ה מזבח הצפוני (נראה שצריך לומר: ' המזרחי ') ועד כותל העזרה המזרחי (צריך לומר כמו בספרא: ' הצפוני ') – החלקים של עזרת ישראל ושל עזרת כוהנים הכשרים לשחיטת קודשי קודשים נמצאים מצפון למזבח מצד מזרח, והוא השטח שמן מול קצהו הצפוני של הקיר המזרחי של המזבח ועד הכותל הצפוני של העזרה. - בכמה מקומות רבי מבאר את המילה "על" - בסמוך . תוספתא זבחים ו,א: אי זהו צפון המזבח שכשר לשחיטת קודשי קודשים? מקיר המזבח הצפוני ועד כותל העזרה הצפוני על פני כל המזבח, וישנן שלושים ושתיים אמה; דברי רבי מאיר. רבי לעזר בירבי שמעון מוסיף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כנגד בית החלפות, וישנן עשרים ושתיים אמה. רבי מוסיף מקום דריסת רגלי ישראל אחת עשרה אמה רוחב ומקום דריסת רגלי הכוהנים אחת עשרה אמה רוחב, מקיר הכותל ( צריך לומר: המזבח) הצפוני ( נראה שצריך לומר: המזרחי) ועד כותל העזרה המזרחי ( צריך לומר: הצפוני). ספרא דיבורא דנדבה פרשה ה: אי זהו צפון ( שכשר לשחיטת קודשי קודשים )? מקירו של ה מזבח הצפוני ועד כותל העזרה הצפוני עד ( מילה זו היא אשגרה בטעות ואין לגרוס אותה, ואינה בכתב יד אחד ) כנגד המזבח; דברי רבי יוסי בירבי יהודה. רבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: אף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה הצפוני. רבי מוסיף: אף מכנגד מקום דריסת רגלי ישראל ואף מכנגד מקום דריסת רגלי הכוהנים, ( בכמה כתבי יד נוסף: מקירו של ה מזבח הצפוני) ועד כותל העזרה הצפוני ( נראה שהמילה 'מכנגד' המופיעה בדברי תנא זה פעמיים היא אשגרה מדברי התנא הקודם, ואינה בתוספתא ובתלמודים ). אבל מכנגד בית החלפות ( השטח שמול בית החלפות מצפון לו ) ולפנים ( לצד מערב ) - הכל מודים שהוא פסול ( לשחיטת קודשי קודשים ). בבלי יומא לו,א ו זבחים כ,א: מאן שמעת ליה דאמר: בין האולם ולמזבח צפון ( שכשר לשחיטת קודשי קודשים )? - רבי אלעזר ברבי שמעון היא. דתניא: איזהו צפון? - מקיר המזבח הצפוני ועד כותל העזרה הצפוני כנגד כל המזבח כולו צפון; דברי רבי יוסי ברבי יהודה. רבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: גרסה אחת: אף בין האולם ולמזבח / גרסה שנייה: אף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה הצפוני. רבי מוסיף: גרסה אחת: אף מקום דריסת רגלי הכוהנים ומקום דריסת רגלי ישראל / גרסה שנייה: אף מכנגד דריסת רגלי הכוהנים ועד כותל העזרה הצפוני. אבל מן בית החלפות ולפנים / מכנגד בית החלפות ולפנים - הכל מודים שפסול. לפי הגרסה בדברי רבי אלעזר ברבי שמעון "כנגד בין האולם ולמזבח", הכול מודים שבין האולם ולמזבח אינו כשר לשחיטת קודשי קודשים, ואם כן, צריך לומר שהמשנה שאמרה בעניין פרו של כוהן גדול "בין האולם ולמזבח" התכוונה לכנגד בין האולם ולמזבח, או שהמשנה חולקת על הדעות שבברייתא. • • •

שחיטת פר כוהן גדול ופרה אדומה בזר במשנה שנינו: "בא לו אצל פרו". ובמשנה להלן ד,ב-ג שנינו: "בא לו אצל פרו שנייה... שחטו". אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : לא מצאנו שחיטה כשירה (צריך לומר: ' פסולה ' ("פני משה")) בזר – ששחיטת הקורבנות כשרה במי שאינו כוהן (כמו ששנינו במשנה זבחים ג,א) (ב"קורבן העדה" מחק מימרה זו משום שנכפלה להלן) . רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) מפקד לתלמידוי: – רב (היה) מצַווה לתלמידיו: בכל אתר הוון תניי – בכל מקום הֱיו שונים, שוחט (צריך לומר: ' זורק ' ("קורבן העדה")) , חוץ מפרה הוון תניי – הֱיו שונים, זורק (צריך לומר: ' שוחט ' ("קורבן העדה")) – בכל מקום ששונים בעניין הקורבנות שכוהן שוחט יש לשנות 'זורק' ולא 'שוחט', כי בקורבנות שחיטה כשרה בזר וזריקת הדם פסולה בזר, חוץ מפרה אדומה שבה יש לשנות 'שוחט', כי בפרה אדומה גם שחיטה פסולה בזר . רב חולק על משנת יומא ד,ב-ג: "בא לו אצל פרו שנייה... שחטו", וכן על יומא ה,ד: "הביאו לו את השעיר, שחטו". אבל בפרה הוא מצריך שחיטה בכוהן, כפשוטה של משנתנו פרה ד,א: "שלא בכוהן גדול - פסולה. רבי יהודה מכשיר" בין בכוהן גדול ובין בכוהן הדיוט, ובתוספתא פרה שנינו: "שריפת פרה והזאותיה בכוהן גדול, ושאר כל מעשיה בכוהן הדיוט", ורבי שמעון הוא שאומר שם ״אפילו בכוהן הדיוט", אם כן, לא נחלקו אלא בשריפתה והזאתה, אבל כולם סוברים שכל מעשיה צריכים כוהן. רב שנה כברייתא ד"תני תנא קמיה דרבי יוחנן: כל השחיטות כשירות בזר, חוץ משל פרה" (בבלי יומא מג,ב), וכרבי שמעון בן יוחי בבבלי (שם). ״הוון תניי״ פירושו בברייתות שאתם שונים, ואין זה נוגע לנוסח המשנה ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 210). ואמר רבי יוחנן: לא מצאנו שחיטה פסולה (במסירה שלפנינו כתב הסופר בטעות 'כשירה' ומגיה תיקן 'פסולה') בזר – גם שחיטת הפרה האדומה כשרה במי שאינו כוהן (רבי יוחנן חולק על רב) . התיב – השיב (הקשה על דעת רבי יוחנן) רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : והא כתיב: – והרי כתוב (בפרה אדומה): "וְשָׁחַט" "וְהִזָּה" – "וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו, וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ, וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים" (במדבר יט,ג-ד); ויש להקיש (להשוות) שחיטה להזאת הדם: - מה הזייה לא הוכשרה באשה כאיש, אף שחיטה לא הוכשרה באשה כאיש – כמו שהזאת דם הפרה פסולה בזר ובאישה, כך גם שחיטת הפרה פסולה בזר ובאישה (בהזאה כתוב שהכוהן מזה, אבל בשחיטה לא כתוב שהכוהן שוחט) ! – הרי שיש לפרוך את דעת רבי יוחנן ששחיטת הפרה כשרה בזר! אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן לרבי חייא בר בא): הרי הזייה מֵיימֶיהָ, הרי היא כשירה בזר ופסולה באשה – הרי הזאת מי אפר פרה אדומה על הטמא כשרה בזר ופסולה באישה (משנה פרה יב,י), והוא הדין שחיטת הפרה כשרה בזר ופסולה באישה . אמר ליה: – אמר לו (רבי חייא בר בא לרבי יוחנן): יש להבחין בין הזאת המים ובין הזאת הדם: תמן – שם (בהזאת מי אפר פרה אדומה על הטמא), - לית כתיב – לא כתוב 'כהן', וליידא מילתא (צריך לומר: ' מילה ') כתיב – ולאיזה דבר כתוב "אִישׁ" – "וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר, וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר" (במדבר יט,יח) ? להכשיר את הזר, היא איש היא אשה (נראה שהמילים 'להכשיר את הזר' הן אשגרה ממקומות אחרים שבהם דרשו: "איש" - להכשיר את הזר, ובהם הסוגיה המקבילה בבבלי יומא מג,א על הכתוב הזה, והמילים 'היא איש היא אשה' אין להן מובן כאן, ואולי הן נוסח חלופי למילים שלהלן 'היא זר היא אשה' שנשתרבב לכאן. וצריך לומר במקום שבע המילים הללו כהגהת ר"ח קנייבסקי: להוציא את האישה – הזאת מי אפר פרה אדומה כשרה בזר משום שלא כתוב 'כוהן', וממילא הכתוב "איש", שאין בו צורך לרבות זר, בא למעט אישה, ומכאן שהזאת מי אפר פרה אדומה פסולה באישה) . ברם הכא – אבל כאן (בהזאת דם הפרה), - כתיב – כתוב 'כהן' – "וְלָקַח אֶלְעָזָר הַ כֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ, וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים" (במדבר יט,ד) , היא זר היא אשה – זר ואישה שווים, וכמו שהכתוב "כוהן" ממעט זר, כך הוא גם ממעט אישה, ולכן הזאת דם הפרה פסולה בזר ובאישה, והוא הדין שחיטת הפרה שהושוותה להזאת הדם פסולה בזר ובאישה . - ויש להוכיח את הטיעון הזה בדרך השלילה: אין תימר – אם תאמר, שהיא כשירה בזר, תוכשר באשה – אם תטען ששחיטת הפרה כשרה בזר, כי בשחיטה לא כתוב שהכוהן שוחט, תצטרך לומר ששחיטת הפרה כשרה גם באישה, כיוון שהכתוב הזה משווה זר ואישה, והרי וודאי ששחיטת הפרה אינה כשרה באישה. - כך דחה רבי חייא בר בא את דברי רבי יוחנן .

רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן שאמר בשם רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי) : פר של יום הכיפורים צריך כהן – שחיטת פר החטאת של הכוהן הגדול ביום הכיפורים כשרה רק בכוהן הגדול . ושואלים: ולמה לא אמר ושעיר? – מדוע רבי שמעון בן יוחי לא אמר שגם שחיטת שעיר החטאת של העם ביום הכיפורים כשרה רק בכוהן הגדול? ומשיבים: דו קרייא – ש[הרי] הוא הפסוק (שהרי הדבר מפורש בפסוק) "וְשָׁחַט" "וְהֵבִיא" – " וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר, וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז,טו); ויש להקיש (להשוות) שחיטה להזאת הדם: - מה הבאה בכהן, אף שחיטה בכהן – כמו שהבאת דם השעיר אל קודש הקודשים כדי להזותו שם כשרה רק בכוהן הגדול, כך גם שחיטת השעיר כשרה רק בכוהן הגדול, והרי זה כאילו שהדבר מפורש בפסוק, ולכן לא היה רבי שמעון בן יוחי צריך לומר דבר זה. אבל בשחיטת הפר, שנאמר בה: "וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ" (ויקרא טז,יא), לא הקיש הכתוב את שחיטת הפר לעבודה אחרת שכשרה רק בכוהן הגדול, ולכן רבי שמעון בן יוחי צריך לומר ששחיטת הפר כשרה רק בכוהן הגדול . כסגנון כאן, ששואלים "ולמה...?" / "ולמה לא...?" ומשיבים: "דו...", נמצא בכמה מקומות בירושלמי (שביעית ו,ד; תעניות ג,ה; בבא קמא ה,ו). רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן שאמר בשם רבי שמעון בן יוחי: פר ושעיר של יום הכיפורים צריכין כהן – לפי מסורת זו, רבי שמעון בן יוחי אמר שגם שחיטת השעיר כשרה רק בכוהן הגדול . בבלי יומא מב,א: איתמר: שחיטת פרה ( אדומה ) ופרו ( של כוהן גדול של יום הכיפורים ) בזר - רב ושמואל. חד אמר: פרה - פסולה, פרו - כשירה. וחד אמר: פרו - פסולה, פרה - כשירה. תסתיים דרב הוא דאמר: פרה - פסולה, דאמר רבי זירא אמר רב: שחיטת פרה בזר - פסולה. בבלי יומא מב,ב: איתמר: שחיטת פרה בזר - רבי אמי אמר: כשירה. רבי יצחק נפחא אמר: פסולה. עולא אמר: כשירה, ואמרי לה: פסולה. בבלי יומא מג,ב: תני תנא קמיה דרבי יוחנן: כל השחיטות כשירות בזר, חוץ משל פרה. - אמר ליה ( רבי יוחנן ): פוק תני לברא ( לך וּשְׁנֵה בחוץ )! לא מצינו שחיטה שפסולה בזר. ורבי יוחנן, לא מיבעיא דתנא ( שונה הברייתות ) דלא ציית, אלא אפילו דרביה נמי לא ציית. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: שחיטת פרה בזר - פסולה. ואני ( רבי יוחנן ) אומר: כשירה. לא מצינו שחיטה שפסולה בזר. בשני התלמודים אמר רב ששחיטת פרה אדומה בזר פסולה ורבי יוחנן אמר כשרה. בשני התלמודים אמר רב ששחיטת פרו של כוהן גדול בזר כשרה. בבבלי אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי ששחיטת פרה אדומה בזר פסולה, ובירושלמי אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי ששחיטת פרו של כוהן גדול בזר פסולה. בשני התלמודים לא נאמרה במפורש דעת רבי יוחנן עצמו בשחיטת פרו של כוהן גדול בזר. • • •

כיצד כוהן גדול מתוודה? במשנה שנינו: "ונתוודה. וכך היה אומר: אנא השם, עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי. אנא בשם, כפר נא לעוונות לפשעים ולחטאים שעויתי שפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי...". אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) : בראשונה – בפסקה הראשונה של הווידוי, בסיפור החטא, הוא – הכוהן הגדול, אומר: אנא השם – הוא הוגה את השם המפורש באותיותיו בלא בי"ת לפני תחילת השם , ובשנייה – בפסקה השנייה של הווידוי, בבקשת המחילה, הוא אומר: אנא בשם – הוא הוגה את השם המפורש באותיותיו בבי"ת לפני תחילת השם. - דברי רבי חגיי אמורים בשלושה הווידויים של הכוהן הגדול ביום הכיפורים: הווידוי הראשון על הפר (משנה כאן), הווידוי השני על הפר (משנה להלן ד,ב) והווידוי על השעיר המשתלח (משנה להלן ו,ב) . 'אנא' הוא לשון פתיחת בקשה, ובא כאן בפתיחת דברי הווידוי הקודמים לגוף בקשת המחילה וגם בפתיחת גוף הבקשה (השווה שמות לב,לא: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם..."). האומר 'בשם' הרי זו שבועה (תוספתא נדרים א,א), כאילו הוא אומר: אני נשבע בשם ה'. לכן "אנא בשם, כפר..." הוא שבועה בשם ה' שה' יכפר. וראה "תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 755.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: כיצד מתוודה – הכוהן הגדול ביום הכיפורים ? עויתי פשעתי חטאתי – 'עוויתי' תחילה, ואחר כך 'פשעתי', ואחר כך 'חטאתי' . ואומר – הכתוב המזכיר את המידות המתארות את מעשי ה' : "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה" (שמות לד,ז) – ה' סובל את העוונות והפשעים והחטאים של בני האדם (הסופר במסירה שלפנינו השמיט את תחילת הברייתא, ומגיה השלים, כנראה על פי המקבילות) . ואומר – הכתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים : "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם" (ויקרא טז,כא) – הכוהן הגדול מתוודה, בשעה שהוא סומך ידיו על ראש השעיר המשתלח, את העוונות והפשעים והחטאים שעשו בני ישראל ; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – עוון ופשע וחטא הם סוגים שונים של עבירות. רבי מאיר סובר, שעוון היא עבירה קלה, פשע היא עבירה חמורה, וחטא היא עבירה חמורה מאוד, והם נזכרים בכתובים הללו מן הקל אל החמור: פשע חמור מעוון, וחטא חמור מפשע, ובסדר זה הם נזכרים גם בווידוי של הכוהן הגדול ביום הכיפורים. - הסדר לפי סתם משנתנו (יומא ג,ח; ד,ב; ו,ב), שהוא עוון ופשע וחטא, הוא כרבי מאיר . וחכמים אומרים: "עֲוֹנֹת" (ויקרא טז,כא) - אֵילּוּ הזדונות, "פִּשְׁעֵיהֶם" (שם) - אֵילּוּ המרדים, "חַטֹּאתָם" (שם) - אֵילּוּ השגגות – החכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים, שעוון היא עבירה חמורה במזיד, פשע היא עבירה חמורה מאוד מתוך מרד בה', וחטא היא עבירה קלה בשוגג . ויש לתמוה על דעת רבי מאיר לפי דרשת החכמים לפסוק הזה: מאחר שהוא מתודה על הזדונות ועל המרדים, הוא חוזר ומתודה על השגגות?! – כשהוא מתוודה בתחילה על העבירות החמורות שעשה, הן נמחלות לו, ואם כן, למה הוא חוזר ומתוודה בסוף גם על העבירות הקלות שעשה? והרי הן נמחלות אגב העבירות החמורות ואין צריך להתוודות עליהן! לכן אין להביא ראיה מן הפסוק הזה לסדר הזכרת הסוגים השונים של העבירות בווידוי. אלא כך היה מתודה – הכוהן הגדול לדעת החכמים : אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי – 'חטאתי' (השגגות) תחילה, ואחר כך 'עוויתי' (הזדונות), ואחר כך 'פשעתי' (המרדים), לפניך אני וביתי ובני אהרן, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי י'י תִּטְהָרוּ " (ויקרא טז,ל) . והן – הכוהנים והעם העומדים בעזרה, כששמעו את השם המפורש, עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד – גם לדעת החכמים, הסוגים השונים של העבירות נזכרים בווידוי של הכוהן הגדול ביום הכיפורים מן הקל אל החמור: עוון חמור מחטא, ופשע חמור מעוון (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אני וביתי כול'' ומגיה השלים 'ובני אהרן, ככתוב...'. - 'אני וביתי ובני אהרן' הוא לשון הווידוי השני על הפר (משנה להלן ד,ב)) . ויש להביא ראיה לדעת החכמים: וכן מצינו (מצאנו) דרך כל המתודים – המודים בחטאיהם, מתודים – בסדר הזה של חטא ועוון ופשע, כדעת החכמים . דוד אמר – בווידוי : "חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ, הֶעֱוִינוּ, הִרְשָׁעְנוּ" (תהילים קו,ו) – חטאנו ועשינו עוונות ומעשי רשע כמו שחטאו ועשו אבותינו . שלמה בנו אמר – בתפילתו בחנוכת המקדש : " וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם, וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר: חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ, רָשָׁעְנוּ" (מלכים א ח,מז) – עם ישראל יתוודו בגלות שחטאו ועשו עוונות ומעשי רשע . דניאל אמר – בווידוי : "חָטָאנוּ וְעָוִינוּ, הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ" (דניאל ט,ה) – חטאנו ועשינו עוונות ומעשי רשע ומרדנו בה'. - הרי שדרך המתוודים שהם מסדרים את העבירות מן הקל אל החמור . אף הוא – הכוהן הגדול, כך היה מתודה: חטאתי עויתי פשעתי לפניך. ויש לשאול על דעת החכמים: מהו שמשה אמר: "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה" (שמות לד,ז) , ואומר: "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם" (ויקרא טז,כא) ? – איך אפשר להסביר את הסדר הזה שלדעת החכמים הוא מן החמור (עוון ופשע) אל הקל (חטא)? - ויש להשיב: אלא מכיון שהוא מתודה על הזדונות ועל המרדים, כאִילּוּ הן שגגות לפניו – כשהכוהן הגדול מתוודה על העבירות החמורות שעשו ישראל, הן נהפכות לעבירות קלות לפני ה', וכך יש לדרוש את הכתוב: "עוונות בני ישראל" (הזדונות) ו"כל פשעיהם" (המרדים) נהפכים על ידי הווידוי "לכל חטאתם" (שגגות), וזהו שכתוב "לכל חטאתם" ולא "וכל חטאתם". וכך יש לדרוש גם את מה שמשה אמר, שה' נושא עוון ופשע כאילו הם חטא לפניו . תוספתא יומא ב,א: כיצד מתוודה? אנא השם, עוויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי. אנא השם / בשם, כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים שעוויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". ואומר: "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם"; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: "עוונות" - אילו הזדונות, "פשעיהם" - אילו המרדים, "חטאתם" - אילו השגגות. מאחר שמתוודה על הזדונות ועל המרדים, חוזר ומתוודה על השגגות?! אלא כך היה מתוודה: אנא השם, חטאתי עוויתי פשעתי לפניך וגו'. והם עונים אחריו: ברוך שם וגו'. וכן מצינו דרך כל המתוודים מתוודים. דוד אמר: "חטאנו עם אבותינו, העווינו והרשענו". שלמה אמר: "חטאנו והעווינו, רשענו". דניאל אמר: "חטאנו ועווינו, הרשענו ומרדנו". מהו שמשה אמר: "נושא עוון ופשע וחטאה"? אלא [?]. ספרא "אחרי מות" פרשה ב: כיצד היה מתוודה? אנא השם, עוויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי. אנא השם, כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים שעוויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך לאמור: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". ואומר: "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם"; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: "עוונות" - אילו הזדונות, "פשעיהם" - אילו המרדים, "חטאתם" - אילו השגגות. מאחר שהוא מתוודה על הזדונות ועל המרדים, הוא חוזר ומתוודה על השגגות?! אלא כך היה מתוודה: אנא השם, חטאתי עוויתי ופשעתי לפניך אני וביתי. אנא השם, כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך לאמור: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" וגו'. והם עונים אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכן מצינו דרך כל המתוודים מתוודים. דוד אמר: "חטאנו עם אבותינו, העווינו והרשענו". שלמה בנו אמר: "חטאנו והעווינו, רשענו". דניאל אמר: "חטאנו ועווינו, הרשענו ומרדנו". אף הוא כך היה מתוודה: חטאתי ועוויתי ופשעתי לפניך. מהו שמשה אמר: "נושא עוון ופשע וחטאה", ואומר: "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם"? אלא כיוון שהיה מתוודה על הזדונות ועל המרדים, כאילו הם שגגות לפניו. בבלי יומא לו,ב: תנו רבנן: כיצד מתוודה? אומר: עוויתי פשעתי וחטאתי. וכן בשעיר המשתלח הוא אומר: "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז,כא), וכן במשה הוא אומר: "נושא עוון ופשע וחטאה" (שמות לד,ז); דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עוונות - אלו זדונות, וכן הוא אומר: "היכרת תיכרת הנפש ההיא עוונה בה" (במדבר טו,לא), פשעים - אלו מרדים, וכן הוא אומר: "מלך מואב פשע ( מרד ) בי" (מלכים ב ג,ז), ואומר: "אז תפשע לבנה ( יושבי לבנה מרדו במלך יהודה ) בעת ההיא" (שם ח,כב), חטאים - אלו שגגות, וכן הוא אומר: "נפש כי תחטא בשגגה" (ויקרא ד,ב). אחר שהתוודה על הזדונות ועל המרדים, חוזר ומתוודה על השגגות?! אלא אומר: חטאתי עוויתי ופשעתי. וכן בדוד הוא אומר: "חטאנו עם אבותינו, העווינו והרשענו" (תהילים קו,ו). וכן בשלמה הוא אומר: "חטאנו והעווינו, רשענו" (מלכים א ח,מז). וכן בדניאל הוא אומר: "חטאנו ועווינו, הרשענו ומרדנו" (דניאל ט,ה). אלא מהו שאמר משה: "נושא עוון ופשע וחטאה"? אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, בשעה שישראל חוטאים ועושים תשובה, עשה להם זדונות כשגגות. גרסאות שונות בבבלי וירושלמי וספרא ותוספתא בקשר להבאת הפסוקים "והתוודה עליו" וגו' ו"נושא עוון" וגו' בברייתא בדברי רבי מאיר ובסוף דברי חכמים. לגרסת הירושלמי לא נוח כל כך שהחכמים בסוף דבריהם מזכירים רק וידוי ("מכיון שהוא מתוודה") שאינו מתאים לפסוק "נושא עוון" וגו'. הגרסה בירושלמי אינה בטוחה. בגוף כתב יד ליידן חסר קטע (הברייתא מתחילה "ואומר: והתוודה...") ונשלם על הצד. וספק גדול האם לא נשלם על פי הבבלי אלא שהקדימו ל"נושא עוון" וגו'. וכן הוא הסדר בירושלמי גם בסוף דברי חכמים. וראיה שבספרא ובתוספתא בדברי רבי מאיר וחכמים ובירושלמי בדברי חכמים נאמר "אנא השם" ובהשלמה חסר. וכן אינו בבבלי. ואם השלמה היא מן הבבלי, ייתכן שבמקור גרסת הירושלמי לא היתה שונה מגרסת ספרא, בלא הפסוק "נושא עוון" וגו' בדברי רבי מאיר. בנוגע לחכמים גרסת הבבלי נראית נכונה יותר. הראשונים והאחרונים מקשים על גרסת הבבלי, למה לא השיבו החכמים גם על הראיה מן הפסוק "והתוודה" וגו'. ונראים דברי רמב"ם בפירוש המשנה שלחכמים הפסוק "והתוודה" וגו' אינו מוסר את הווידוי לפי הסדר. וזה כלול בדבריהם: "עוונות - אלו זדונות, פשעים - אלו מרדים, חטאים - אלו שגגות. אחר שהתוודה על הזדונות ועל המרדים, חוזר ומתוודה על השגגות?!". על כן שלא כסדרם הם. אבל הפסוק "נושא עוון" וגו' כסדר הוא. "אלא מהו שאמר משה: "נושא עוון ופשע וחטאה"? אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, בשעה שישראל חוטאים ועושים תשובה (חכמים אינם מזכירים וידוי מפני שהפסוק "נושא עוון" וגו' אינו מדבר בווידוי), עשה להם זדונות כשגגות". פירוש זה אפשר לקיים אם בדברי רבי מאיר לא היה הפסוק "נושא עוון" וגו', כשם שאינו בספרא ובתוספתא. רבי מאיר הביא ראיה רק מן הפסוק "והתוודה" וגו', מווידוי לווידוי, וחכמים השיבו ששם הפסוק אינו לפי סדר הווידוי. אם דברינו נכונים שבמקור היה סוף דברי חכמים כמו שהוא בגרסת הבבלי, יש לומר שהגרסה בספרא ובתוספתא נתעוררה על ידי מי שהתקשה בקושיה שלעיל, למה לא השיבו החכמים על הראיה מן הפסוק "והתוודה" וגו', וחשב שחלה טעות והוסיף את הפסוק "והתוודה" וגו' גם בדברי חכמים והזכיר וידוי ("מכיון שהוא מתוודה") כדי להתאימו לפסוק ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים ע-עא). • • •

הזכרת השם המפורש ומסירתו מביאים ברייתא: עשר ( ה ) פעמים היה כהן גדול מזכיר את השם – המפורש, ביום הכיפורים: ששה בפר – שלוש פעמים בווידוי הראשון על הפר ושלוש פעמים בווידוי השני על הפר, ושלשה בשעיר – שלוש פעמים בווידוי על השעיר המשתלח (בכל וידוי היה מזכיר את השם המפורש כשהיה אומר 'אנא השם', 'אנא בשם' ו'לפני השם תטהרו'), ואחד בגורלות – פעם בנתינת הגורלות על שני השעירים (כשהיה אומר 'לשם חטאת', ראה משנה להלן ד,א) . הקרובים – שהיו סמוכים לכוהן הגדול, היו נופלין על פניהן – כשהיה הכוהן הגדול מזכיר את השם המפורש . הרחוקים היו אומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד – ולא היו נופלים על פניהם. וגם הקרובים היו אומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד . אֵילּוּ ואֵילּוּ – הקרובים והרחוקים, אף על פי שהיו שומעים את השם המפורש מפי הכוהן הגדול, לא היו זזים משם עד שהוא – השם המפורש, מתעלם (נשכח) מהן – שכחה זו התרחשה בדרך נס . שנאמר בדברי ה' למשה כשגילה לו את שם הוויה: "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם" (שמות ג,טו); ויש לדרוש את הכתוב "לעלם" שהוא חסר בלא וי"ו: - זה שמי לְעַלֵּם – צריך להעלים ולהסתיר את השם המפורש מבני אדם . תוספתא יומא ב,ב: עשרה פעמים מזכיר את השם בו ביום: שישה לפר, שלושה לשעיר ואחד לגורלות. בבלי יומא לט,ב: תנו רבנן: עשר פעמים מזכיר כוהן גדול את השם בו ביום: שלוש בווידוי ראשון ( על הפר ), ושלוש בווידוי שני, ושלוש בשעיר המשתלח ( בווידוי עליו ), ואחת בגורלות. ומביאים ברייתא נוספת: בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) היה – הכוהן הגדול, אומרו – את השם המפורש, בקול גבוה. משרבו הפרוצין (פורצי גדר המקובל, מושחתים במוסריותם) – מזמן שהיו מרובים בני אדם שהיו משתמשים בשם המפורש שלא בכבוד הראוי או שהיו משתמשים בו לצורך מעשי כישוף, היה – הכוהן הגדול, אומרו – את השם המפורש, בקול נמוך – כדי שלא ישמעו אותו הפרוצים . אמר רבי טרפון (תנא בדור השני) : עומד הייתי בין אחי הכהנים בשורה – בשעת נשיאת כפיים של הכוהנים במקדש, והטיתי אזני כלפי כהן גדול ושמעתיו מבליעו – את השם המפורש שבברכת הכוהנים, כדי שלא ישמעו אותו הפרוצים, בנעימת הכהנים – בקולם של הכוהנים שבירכו את ברכת הכוהנים עם הכוהן הגדול, שהיו אומרים את השם בכינויו (בתוספתא סוטה יג,ח ובבבלי יומא לט,ב נמסר, שמלאחר מותו של שמעון הצדיק נמנעו אחיו הכוהנים מלברך בשם. לפי מסורת זו, עד לימי שמעון הצדיק כל הכוהנים בירכו ברכת כוהנים בשם המפורש, ומלאחר מותו רק הכוהן הגדול בירך בשם המפורש) . בראשונה היה – השם המפורש, נמסר לכל אדם. משרבו הפרוצים (בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'הפריצים') לא היה נמסר אלא לכשירים. ספרי זוטא ו,כז: משרבו הפרוצים חזרו להיות מוסרים אותו לצנועים שבכהונה. אמר רבי טרפון: מעשה והייתי עומד עם אחיי הכוהנים בשורה והיטיתי אוזני כלפי כוהן גדול ושמעתיו שאמרו בתוך נעימת אחיו הכוהנים. בבלי קידושין עא,א: תנו רבנן: בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרים אותו לכל אדם. משרבו הפריצים היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה היו מבליעים אותו ( בברכת כוהנים ) בנעימת אחיהם הכוהנים. תניא: אמר רבי טרפון: פעם אחת עליתי אחר אחי אימא לדוכן והיטיתי אוזני אצל כוהן גדול ושמעתי שהבליעו לשם בנעימת אחיו הכוהנים.

ומספרים: שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) הוה עבר – היה עובר . שמע פרסייא מקלל לבריה ביה ומית – שמע פרסי (יהודי מארץ פרס) מקלל את בנו בו (בשם המפורש) והוא (הבן) מת (בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'שמע איתא פרסייא מקלה לברה ביה ומית' - שמע אישה פרסייה מקללת את בנה בו ומת) . אמר – הפרסי : אזל גברא ומאן דשמע שמע – הלך (מת) האיש (הבן), ומי (שמואל) ששמע (את השם המפורש) שמע (ולא היה ראוי שמי שהוא ישמע אותו. בכך ביטא הפרסי את צערו על שתי התקלות שבאו על ידו, שמת בנו ושאמר את השם המפורש בקול רם) . ומספרים עוד: רבי אינייני בר סוסיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) סלק גבי – עלה אצל רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) לציפורין (ציפורי, עיר בגליל התחתון) . אמר – רבי אינייני בר סוסיי לרבי חנינה : איתא ואנא מסר יתיה לך – בוא ואני מוסר אותו (את השם המפורש) לך . עאל ליה בריה (בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'רבי חייה בריה'. וצריך לומר: 'רבי חמה בריה') תחותי ערסא – נכנס לו בנו (של רבי חנינה) תחת המיטה (שרצה גם הוא לשמוע את השם המפורש) . עטש ושמע קליה – התעטש (הבן כשהיה תחת המיטה) ושמע (רבי אינייני בר סוסיי) את קולו . אמר – רבי אינייני בר סוסיי לרבי חנינה : מה?! (בתמיהה) אתון נהיגין גביכון ב(ד)[ר]מיו? – אתם נוהגים אצלכם ברמאות? אזל – לֵךְ! . לא לך ולא ליה – (אינני מוסר את השם) לא לְךָ ולא לו (לבנך, שאין אתם ראויים שיימסר לכם השם) . ומספרים עוד: חד אסי – רופא אחד בציפורין אמר לרבי פינחס בר חמא (רבי פינחס, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : איתא ואנא מסר לי (צריך לומר: 'ליה') לך – בוא ואני מוסר אותו (את השם המפורש) לך (אולי השתמש הרופא מציפורי בשם המפורש לצורכי רפואה) . אמר ליה: – אמר לו (רבי פינחס): לית אנא יכיל – אין אני יכול (שתמסור לי את השם המפורש) . אמר ליה: – אמר לו (הרופא): למה? אמר ליה: – אמר לו (רבי פינחס): דאנא אכיל מעשר – שאני אוכל מעשר (אני רגיל לאכול מעשר ראשון משל אחרים. - רבי פינחס היה כוהן, והיו נותנים לו מעשר ראשון, שמן התורה ניתן ללוויים) , ומאן דרגיל ליה (בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'ביה') לא יכיל מיכול מבר נש כלום – ומי שרגיל לו (לשם המפורש) לא יכול לאכול מבן אדם כלום (אם יידע רבי פינחס את השם המפורש לא יוכל לאכול משל אחרים, שהיודע את השם המפורש צריך שלא ייהנה משל אחרים. הטעם מפורש בקוהלת רבה (ראה להלן), שכיוון שפרנסתו תלויה באחרים, יש לחשוש שמא יתקוטט עימם ויבוא לקלל אותם בשם המפורש) . קוהלת רבה ג [יא] ג: עובדא הוה בחד אתתא פרסאה דאקלה ברה בחדא מילא מן שמא מפרשא. שמעה שמואל ואמר: אזיל ואתקין ליה תכריכין ( מעשה היה באישה אחת פרסייה שקיללה את בנה במילה אחת מן השם המפורש. שמע אותה שמואל ואמר: לך והכן לו תכריכים ). רבי חנינא היה בידו ( ברשותו ) שם המפורש. כד אתי מדמך, אמר: אית הכא בר נש דנימסר ליה? הווה רבי ענייני בר ששון. שלח בריה בתריה ואתא. ועל בריה ואיטמר תחות ערסא. כד אתי ממסור, עטיש ההוא מינוקא. אמר אבוי: פוק לך מן תמן. את לא זכית למישמע, ודין לא זכה למקבלה ( רבי חנינא היה בידו שם המפורש. כאשר בא למות, אמר: יש כאן בן אדם שאמסור לו? היה רבי ענייני בר ששון. שלח את בנו אחריו ובא. ונכנס בנו והתחבא תחת המיטה. כאשר בא למסור, התעטש הילד ההוא. אמר אביו: צא לך משם. אתה לא זכית לשמוע, וזה לא זכה לקבל ). חד אסיא בציפורין היה בידו שם המפורש. כד בעא למדמך, אמר: אית הכא בר נש דנמסור ליה? אמרון: אית הכא רבי פינחס בר חמא. שלח בתריה ואתא. שאל יתיה ואמר ליה: נסיבת מן יהודאי כלום מן יומיך? אמר ליה: נסבית מעשר. ולא קביל עלוי ממסור ליה. אמר: דילמא תבע הוא גבי בר נש כלום ולא יהיב ליה וכעס עלוי וקטיל ליה ( רופא אחד בציפורי היה בידו שם המפורש. כאשר נצרך למות, אמר: יש כאן בן אדם שאמסור לו? אמרו: יש כאן רבי פינחס בר חמא. שלח אחריו ובא. שאל אותו ואמר לו: האם לקחת מן היהודים כלום מימיך? אמר לו: לקחתי מעשר. ולא קיבל עליו למסור לו. אמר: שמא תובע הוא אצל בן אדם כלום ולא נותן לו וכועס עליו והורג אותו ). תני: ...בראשונה היו מוסרים אותו לכל אדם, וכשרבו הפושעים התקינו שלא יהו מוסרים אותו אלא לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה היו מבליעים אותו בתוך נעימת הכוהנים. אמר רבי טרפון: פעם אחת עליתי עם שמעון אחי אימא על הדוכן והיטיתי אוזני כלפי כוהן גדול והבליעו בתוך נעימת הכוהנים. ...הקרובים שהם שומעים אותו נופלים על פניהם ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אלו ואלו לא היו זזים משם עד שנתעלם מהם, שנאמר: "זה שמי לעולם" (שמות ג,טו) - 'לעלם' כתוב. לפי קוהלת רבה, רבי חנינא רצה למסור את השם המפורש לרבי ענייני. ולפי הירושלמי, רבי אינייני רצה למסור לרבי חנינא. אבל ניתן גם בירושלמי לפרש כמו בקוהלת רבה. לפי קוהלת רבה, הרופא לא קיבל עליו למסור את השם המפורש לרבי פינחס. ולפי הירושלמי, רבי פינחס לא רצה לקבל את השם המפורש מהרופא. • • •