אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ג:ו
Ohr LaYesharim on Yerushalmi Yoma 3:6 (Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6) · אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא · free full Hebrew text
Open in the reader →משנה הביאוהו – את הכוהן הגדול לאחר שהקריב את קורבן התמיד של השחר, לבית הפרווה – לשכה שכך היה שמה, ועל גגה היה בית הטבילה לכוהן הגדול (משנה מידות ה,ג) , ובקודש – בעזרה, היתה. פרסו סדין של בּוּץ – שש, פשתן, בינו – בין הכוהן הגדול כשטבל, לבין העם. קידש ידיו ורגליו ופשט – את בגדי הזהב . רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: פשט, קידש ידיו ורגליו. ירד – למקווה, וטבל – טבילה שנייה של היום , עלה – מן המקווה, ונסתפג – ניגב את גופו בסדין . הביאו לו בגדי לבן – ארבעה בגדי הלבן של בּוּץ לעבודה המיוחדת ליום הכיפורים , ולבש וקידש ידיו ורגליו. בשחר – לעבודת היום בבוקר (הווידויים, ההגרלה, הקטרת הקטורת בקודש הקודשים, מתן דם הפר והשעיר, שילוח השעיר לעזאזל), היה – הכוהן הגדול, לבוש פילוסין – בגדי בוץ הבאים מן העיר פילוסין בארץ מצרים, של שנים עשר מנה – ששווים שנים עשר מנה (המנה הוא מאה זוז) , ובין הערבים – לעבודת היום של בין הערביים (הוצאת כף ומחתה), הנדווין – בגדי בוץ הבאים מארץ הודו, של שמונה מאות זוז – שהם שמונה מנים ; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) . וחכמים אומרים: בשחר היה לבוש של שמונה עשר מנה, ובין הערבים של שנים עשר מנה, הכל שלשים מנה – שווי הבגדים שהכוהן הגדול לובש בשחרית ובין הערבים הוא שלושים מנה . אֵילּוּ נוטל מן ההקדש – שלושים מנה לחכמים או עשרים מנה לרבי מאיר היה הכוהן הגדול מקבל מן ההקדש, כדי לקנות את הבגדים . אם רצה – הכוהן הגדול, להוסיף – ולקנות בגדים יקרים יותר, - מוסיף משלו – מכספו . • • •
תלמוד מחלוקת התנאים בקידוש ידיים ורגליים במשנה שנינו: "קידש ידיו ורגליו ופשט. רבי מאיר אומר: פשט, קידש ידיו ורגליו. ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן, ולבש וקידש ידיו ורגליו". כתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים: "וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד (בגדי הלבן) אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו (בגדי הזהב), וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם" (ויקרא טז,כג-כד). מציעים את טעמיהם של התנאים החולקים במשנה. מה טעמא דרבי מאיר? – מה הטעם של רבי מאיר (שתחילה פשט את בגדיו, ואחר כך קידש ידיו ורגליו)? " וּ פָשַׁט" (ויקרא טז,כג) וקידש "וְרָחַץ ... וְלָבַשׁ " (ויקרא טז,כד) וקידש – הקיש (השווה) פשיטה ללבישה. מה לבישה - לובש ואחר כך מקדש, אף פשיטה - פושט ואחר כך מקדש. ולכן תחילה פשט את בגדיו, ואחר כך קידש ידיו ורגליו . מה טעמון דרבנ י ן? – מה טעמם של החכמים (התנא הראשון במשנה, שתחילה קידש ידיו ורגליו, ואחר כך פשט את בגדיו)? "וּפָשַׁט" (ויקרא טז,כג) "וְלָבַשׁ" (ויקרא טז,כד) - הקיש (השווה) פשיטה ללבישה. מה לבישה - מקדש – ידיו ורגליו כשהוא לבוש , אף פשיטה - מקדש – ידיו ורגליו כשהוא לבוש. ולכן תחילה קידש ידיו ורגליו, ואחר כך פשט את בגדיו . אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) קומי – לפני רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : על דעתיה דרבי מאיר – על דעתו של רבי מאיר , רחיצה חוצצת – לפי רבי מאיר, הכוהן הגדול פשט וקידש וטבל וקידש ולבש, ורק הטבילה חוצצת (מפסקת) בין קידוש לקידוש, ולפי זה רבי מאיר חולק על החכמים גם לגבי זמן הקידוש השני משני הקידושים בכל החלפת בגדים . אמר ליה: – אמר לו (רבי יודן לרבי מנא): מסבור את סבור (צריך לומר: ' סבר ') על דרבי מאיר – סָבוֹר אתה סובר על [דעתו] של רבי מאיר , "וּפָשַׁט" וקידש "וְרָחַץ" וקידש. אינה כן – כמו שאתה סובר , אלא "וּפָשַׁט" וקידש "וְרָחַץ" "וְלָבַשׁ" וקידש – לפי רבי מאיר, הכוהן הגדול פשט וקידש וטבל ולבש וקידש, שרבי מאיר אינו חולק על החכמים לגבי זמן הקידוש השני .
מביאים דברי אמוראים שמסבירים את מחלוקת רבי מאיר והחכמים. שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: אחת פשוט ואחת לבוש, שתיהן לבא – לדעת רבי מאיר, שני הקידושים בכל החלפת בגדים הם להבא (לעתיד) - לכבוד הבגדים החדשים שהוא לובש, ולכן הוא מקדש קידוש ראשון אחר שכבר פשט את הבגדים הקודמים, ומקדש קידוש שני כשהוא לבוש בבגדים החדשים . בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: אחת לבא ואחת לשעבר, שתיהן לבוש – לדעת החכמים, הקידוש הראשון בכל החלפת בגדים הוא לשעבר - לכבוד הבגדים הקודמים שהוא פושט, ולכן הוא מקדש קידוש ראשון כשהוא עדיין לבוש בהם, והקידוש השני בכל החלפת בגדים הוא להבא (לעתיד) - לכבוד הבגדים החדשים שהוא לובש, ולכן הוא מקדש קידוש שני כשהוא לבוש בהם . אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : הכל מודין בקידוש הראשון שהוא לבא – הקידוש הראשון שאמר רבי יוחנן הוא הקידוש הראשון מעשר הקידושים, שהוא מקדש לפני הטבילה הראשונה בהחלפת בגדים מחול לקודש, ובו מודים החכמים לרבי מאיר שהוא מקדש אחר שכבר פשט את בגדי החול, משום שהקידוש הזה הוא להבא - לכבוד הבגדים החדשים שהוא לובש . אמר רבי יוחנן: הכל מודין בקידוש הראשון שהוא מעכב – אם אינו מקדש קידוש ראשון - אינו נכנס לעבודה, ואם עבד בלא קידוש ראשון - עבודתו פסולה . ומציעים את מקורה של הקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שקידוש ראשון מעכב?) - כתוב בעניין הכיור: " וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ, וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם" (שמות ל,כא) – הכוהנים חייבים לרחוץ ידיהם ורגליהם במים מן הכיור לפני כניסתם למקדש לעבודה, שלא יהיו חייבים מיתה בידי שמים, והחובה לרחוץ ידיים ורגליים חלה על הכוהנים תמיד בכל הדורות. - מהמילה "חוק" למדים שקידוש ראשון לפני כניסה לעבודה מעכב (במסירה שלפנינו צוטט הכתוב הזה שלא במדויק) . אמר רבי יוחנן: הכל מודין בקידוש האחרון שהוא לשעבר – הקידוש האחרון שאמר רבי יוחנן הוא הקידוש האחד עשר, שהוא מקדש בהחלפת בגדים מקודש לחול, ובו מודה רבי מאיר לחכמים שהוא מקדש כשהוא עדיין לבוש בבגדי הקודש, משום שהקידוש הזה הוא לשעבר - לכבוד הבגדים הקודמים שהוא פושט . ומציעים סיוע לדברים שלפני כן ממשנה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : מתניתא אמרה כן: – המשנה (משנה יומא ז,ד) אומרת כך: קידש ידיו ורגליו ופשט – את בגדי הזהב בגמר כל העבודות . הביאו לו בגדי עצמו ולבש. - ויש לדייק במשנה: ויש אדם מקדש ידיו ורגליו ללבוש בגדי חול?! (בתמיהה) – הרי ודאי שאין לומר שהקידוש האחרון הוא להבא - לכבוד בגדי החול שהוא לובש! ולכן בקידוש האחרון הכול מודים שהוא מקדש ואחר כך פושט את בגדיו. רבי יוחנן אמר: כתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים: " כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ, וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ, וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר, וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף, בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם" (ויקרא טז,ד) – הכוהן הגדול חייב לטבול במקווה וללבוש את בגדי הלבן המיוחדים ליום הכיפורים; ויש ללמוד מהחזרה של הכתוב בסופו על לבישת הבגדים (-"ולבשם") לאחר הזכרתה בתחילתו: - לבישה מעכבת – לבישת הבגדים מעכבת את עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים , ואין קידוש ידים ורגלים מעכב (צריך לומר: 'ואין טבילה מעכבת' (וכן הגיה ר"ח קנייבסקי)) – טבילה במקווה אינה מעכבת את עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים, משום שהכתוב חזר על לבישת הבגדים לומר שהיא מעכבת, ולא חזר על הטבילה . - ויש להציע מסקנה העולה מתוך השוואה: ודכוותה: – ושכמותה: לבישה מעכבת, ואין קידוש ידים ורגלים מעכב – גם קידוש ידיים ורגליים אינו מעכב את עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים (חוץ מהקידוש הראשון שהוא מעכב, כמו שאמר רבי יוחנן לעיל) . בבלי יומא לא,ב: ...אמר להו רב פפא: בין לרבנן בין לרבי מאיר, חד אפשיטה וחד אלבישה ( קידוש אחד משני קידושים על פשיטת בגדי קודש וקידוש שני על לבישת בגדי קודש אחרים ). והכא בהא קא מיפלגי: "ופשט... ורחץ... ולבש..." (ויקרא טז,כג-כד) - רבי מאיר סבר: מקיש פשיטה ללבישה, מה לבישה - לובש ואחר כך מקדש, אף פשיטה - פושט ואחר כך מקדש. ורבנן סברי: מקיש פשיטה ללבישה, מה לבישה - כשהוא לבוש מקדש, אף פשיטה - כשהוא לבוש מקדש. אמרו ליה רבנן לרב פפא: ומי מצית אמרת הכי ( שלדעת הכול קידוש אחד על פשיטת בגדי קודש וקידוש שני על לבישת בגדי קודש אחרים )? והתניא: פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם, פשט, ירד וטבל, עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב ולבש, וקידש ידיו ורגליו. רבי מאיר אומר: פשט וקידש ידיו ורגליו, ירד וטבל, עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב ולבש, וקידש ידיו ורגליו ( הרי שלדעת רבי מאיר שני הקידושים על לבישת בגדי קודש ). אמר להו: אי תניא - תניא. בשלמא לרבי מאיר, היינו דמשכחת לה עשרה קידושים ( שלשיטתו על כל טבילה מחמש טבילות שני קידושים ). אלא לרבנן ( שלשיטתם בטבילה הראשונה רק קידוש אחד ), תשעה הוו! - אמרי לך רבנן: קידוש בתרא - כי פשיט בגדי קודש ולביש בגדי חול עביד ליה התם ( שלדעתם מקדש קידוש עשירי כשהוא פושט בגדי קודש בגמר עבודות היום אף על פי שאינו טובל, ואילו לרבי מאיר אינו מקדש אלא לפני לבישת בגדי קודש ). שיטת הבבלי בקידושים רבי מאיר והחכמים נחלקו במטרתם של הקידושים. לדעת החכמים, הקידוש הראשון בכל החלפת בגדים הוא לכבוד הבגדים הקודמים שהוא פושט, ולכן הוא מקדש קידוש ראשון כשהוא עדיין לבוש בהם, והקידוש השני בכל החלפת בגדים הוא לכבוד הבגדים החדשים שהוא לובש, ולכן הוא מקדש קידוש שני כשהוא לבוש בהם. ולדעת רבי מאיר, שני הקידושים בכל החלפת בגדים הם לכבוד הבגדים החדשים שהוא לובש, ולכן הוא מקדש קידוש ראשון אחר שכבר פשט את הבגדים הקודמים, ומקדש קידוש שני כשהוא לבוש בבגדים החדשים. לפי רבי מאיר, הכוהן הגדול לא היה מקדש ידיו ורגליו כשפשט את בגדי הקודש בסוף היום, לאחר שגמר את כל עבודות יום הכיפורים, כדי ללבוש בגדי חול, משום שלפי דעתו שני הקידושים הם על הלבישה, ולבישה של בגדי חול אינה טעונה קידוש. אבל לפי החכמים, הוא היה מקדש ידיו ורגליו כשפשט את בגדי הקודש בסוף היום, שלפי דעתם הוא טעון קידוש על פשיטת בגדי קודש. נמצא שבין לרבי מאיר ובין לחכמים היו ביום הכיפורים עשרה קידושים. דעת רבי מאיר שחלוק על החכמים מובאת במשנה בענין החלפת הבגדים השנייה, משום שאילו הובאה דעת רבי מאיר בענין החלפת הבגדים הראשונה, היינו סבורים שלרבי מאיר רק כשמחליף מבגדי חול לקודש פושט ואחר כך מקדש מפני שלא יקדש בבגדי חול, ולכן משמיעה לנו המשנה שאף כשמחליף מבגדי קודש לקודש פושט ואחר כך מקדש וכל שכן כשמחליף מבגדי חול לקודש. שיטת הירושלמי בקידושים להלן נוסח המשנה לפי שיטת הירושלמי: יומא ג,ד: פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. פשט וקידש ידיו ורגליו (קידוש ראשון), ירד וטבל (טבילה ראשונה), עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו (קידוש שני). הביאו לו את התמיד. יומא ג,ו: הביאוהו לבית הפרוה, ובקודש היתה. פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. קידש ידיו ורגליו (קידוש שלישי) ופשט. רבי מאיר אומר: פשט וקידש ידיו ורגליו. ירד וטבל (טבילה שנייה), עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן ולבש וקידש ידיו ורגליו (קידוש רביעי). יומא ז,ג: ...קידש ידיו ורגליו (קידוש חמישי) ופשט, ירד וטבל (טבילה שלישית), עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו (קידוש שישי). יצא ועשה את אילו ואת איל העם... יומא ז,ד: קידש ידיו ורגליו (קידוש שביעי) ופשט, ירד וטבל (טבילה רביעית), עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן ולבש וקידש ידיו ורגליו (קידוש שמיני). נכנס והוציא את הכף ואת המחתה. קידש ידיו ורגליו (קידוש תשיעי) ופשט, ירד וטבל (טבילה חמישית), עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו (קידוש עשירי). נכנס והקטיר את הקטורת והטיב את הנרות. קידש ידיו ורגליו (קידוש אחד עשר ואחרון) ופשט. הביאו לו בגדי עצמו ולבש. נוסח המשנה יומא ג,ד בכתבי היד העיקריים של המשנה: 'קידש ידיו ורגליו ופשט, ירד וטבל, עלה ונסתפג'. אבל לפי הפירוש לעיל של סוגיית הירושלמי, הנוסח במשנה: 'פשט וקידש ידיו ורגליו'. נוסח המשנה הבבלית אינו גורס את הקידוש הראשון על פשיטת בגדי החול כשיטת הגמרא הבבלית. לפי הירושלמי, שלא כמו לפי הבבלי, לא נחלקו רבי מאיר והחכמים בסדר הקידושים, וסדר עשר הקידושים לפי הירושלמי הוא כסדרם לרבי מאיר לפי הבבלי. לפי הירושלמי, לדעת הכול הכוהן הגדול מקדש שני קידושים בהחלפת בגדים מחול לקודש, ומקדש שמונה קידושים בארבע החלפות בגדים מקודש לקודש, ומקדש קידוש אחד בהחלפת בגדים מקודש לחול לאחר גמר העבודות, ולא נחלקו רבי מאיר והחכמים אלא על זמן הקידוש הראשון משני הקידושים בכל החלפת בגדים מקודש לקודש (הקידושים השלישי, החמישי, השביעי והתשיעי), האם הוא לפני פשיטת הבגדים הקודמים או לאחריה. שמואל ובר קפרא דיברו על הקידושים בארבע החלפות בגדים מקודש לקודש שבהם נחלקו רבי מאיר והחכמים, ואילו רבי יוחנן דיבר על הקידוש הראשון משני הקידושים בהחלפת בגדים מחול לקודש ועל הקידוש בהחלפת בגדים מקודש לחול שבהם לא נחלקו רבי מאיר החכמים, אף על פי שנחלקו בקידושים המקבילים להם בהחלפות בגדים מקודש לקודש. מכיוון שבקידוש הראשון בהחלפת הבגדים הראשונה (מבגדי חול לזהב) לא נחלקו רבי מאיר והחכמים, לכן מחלוקת רבי מאיר והחכמים מובאת במשנה בענין החלפת הבגדים השנייה (מבגדי זהב ללבן). כך נראה לנו לפרש את הירושלמי. מפרשי הירושלמי פירשו את הירושלמי על פי הבבלי, שרבי מאיר וחכמים נחלקו בסדר הקידושים. בירושלמי אמרו, שרבי מאיר והחכמים נחלקו בדרשת הכתוב (ויקרא טז,כג-כד). טעמם של החכמים הוא כטעמם לפי רב פפא בבבלי (לא,ב). פירשנו את טעמו של רבי מאיר כטעמו לפי רב פפא בבבלי. ואף דברים אלה בירושלמי נאמרו על הקידושים בארבע החלפות בגדים מקודש לקודש שבהם נחלקו רבי מאיר והחכמים (שכן הכתוב שנחלקו בו מדבר בהחלפת בגדים מקודש לקודש), ולא נאמרו על הקידוש הראשון משני הקידושים בהחלפת בגדים מחול לקודש ועל הקידוש בהחלפת בגדים מקודש לחול שבהם לא נחלקו רבי מאיר והחכמים. גם לפי רב פפא בבבלי, לא נחלקו רבי מאיר והחכמים בסדר הקידושים, אלא שלפיו, הכוהן הגדול מקדש קידוש אחד בלבד בהחלפת בגדים מחול לקודש (לאחר טבילה ראשונה), וזה הקידוש הראשון. בבבלי חזר בו רב פפא מדבריו, משום שהיתה להם ברייתא בבלית ששנו בה בפירוש שרבי מאיר נחלק על החכמים בהחלפת הבגדים הראשונה (מבגדי חול לזהב) שמקדש שני קידושים, ומכאן שנחלקו רבי מאיר והחכמים גם בסדר הקידושים. דעת רבי מאיר בברייתא זו היא סתם משנה לפי נוסח הירושלמי. בבלי זבחים יט,ב: תנו רבנן: כוהן גדול שלא טבל ושלא קידש ( ידיו ורגליו ביום הכיפורים ) בין בגד לבגד ( כשהוא מחליף מבגדי זהב לבגדי לבן ולהיפך ) ובין עבודה לעבודה ועבד - עבודתו כשרה. ואחד כוהן גדול ואחד כוהן הדיוט שלא קידש ידיו ורגליו שחרית ועבד - עבודתו פסולה. אמר ליה רבי אסי לרבי יוחנן: מכדי חמש טבילות ועשרה קידושים ( שעושה כוהן גדול ביום הכיפורים ) דאורייתא, ו'חוקה' כתיבא בהו ( ויקרא טז,לד ), ליעכבן ( ויפסלו את העבודה אם לא עשאם )! - אמר ליה: אמר קרא. "ולבשם" (ויקרא טז,ד) - לבישה מעכבת, ואין דבר אחר מעכב. צהבו ( האירו ) פניו ( של רבי אסי, ששמח בתשובה הזו ). אמר ליה: וי"ו אאופתא כתבי לך ( על גזר עץ כתבתי לך. כלומר, לא אמרתי לך הסבר שיש בו ממש ). אי הכי ( שרק לבישת בגדים מעכבת ), דצפרא נמי! ( קידוש של שחרית של יום הכיפורים גם כן לא היה צריך לעכב, ובברייתא נאמר שהוא מעכב! ) אמר חזקיה: אמר קרא: "והיתה להם חוק עולם לו ולזרעו לדורותם" (שמות ל,כא) - דבר ( קידוש של שחרית ) המעכב בזרעו ( בשאר הכוהנים ) - מעכב בו ( בכוהן הגדול בעבודת יום הכיפורים ), דבר ( קידוש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה, שאין בו צורך בשאר הכוהנים ) שאין מעכב בזרעו - אין מעכב בו. בשני התלמודים אמר רבי יוחנן שהכתוב "ולבשם" מלמד שלבישה מעכבת וטבילה וקידוש אינם מעכבים. דברי חזקיה בבבלי שהמילה "חוק" מלמדת שקידוש ראשון מעכב הם דברי רבי יוחנן בירושלמי. • • •
בגדים כפולים וחדשים כתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים: " כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ, וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ, וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר, וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף, בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם" (ויקרא טז,ד). מביאים מדרש הלכה: (כדי) ["בַּד" (ויקרא טז,ד) -] שיהו כפולים – יש ללמוד מכפל המילה "בד" שבגדי הלבן של הכוהן הגדול צריכים להיות כפולים, שיהיו לו בגדי לבן לעבודת היום בשחר ובגדי לבן אחרים לעבודת היום בין הערביים (כמו ששנינו במשנה להלן ג,ז) . ומעירים: וקיימינה (צריך לומר: 'וקיימ ו נה') דלא כרבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) – וקיימו (תירצו, יישבו) אותה (את מדרש ההלכה) שלא כרבי יוסי (שדעתו מובאת בברייתא שלהלן, שעשו רק כותונת אחת לכל אחד מבני אהרן הכוהנים, והוא הדין הכוהן הגדול, שלא היו לו בגדים כפולים) . ומספרים: רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) לא נחת לבית וועדא – לא ירד לבית הוועד (של החכמים, לבית המדרש) . קם – עמד עם רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) – רבי שמואל בר רב יצחק ניגש אל רבי זעורא כדי לשאול אותו , אמר ליה: – אמר לו: מה חַדתוּן (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו: 'הוה לכון בבי מדרשא') יומא דין? – מה חידשתם (בבית המדרש) היום? (הלשון 'מה חדתון יומא דין' ישנו גם בירושלמי גיטין ה,ד. הוספת המגיה היא על פי הלשון 'מה חידות (חידוש) הוה לכון בבי מדרשא יומא דין' בירושלמי בבא קמא ט,ב) אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורא): "בַּד" (ויקרא טז,ד) - שיהו כפולים. וקיימינה (צריך לומר: 'וקיימ ו נה') דלא כרבי יוסי – וקיימו (תירצו, יישבו) אותה שלא כרבי יוסי . ומציעים ברייתא המשמשת כמקור לאמור לפני כן: דתני: – ששונה [התנא]: כתוב בעניין בגדי כהונה: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת" (שמות כח,מ) - רבנ י ן אמרי (צריך לומר: 'אמרי ן ') : – החכמים אומרים: שתי כתנות לכל אחד ואחד – משה נצטווה לעשות שתי כותונות לכל אחד מבני אהרן הכוהנים (ולאו דווקא שתיים אלא אפילו יותר, ותפס מספר רבים המועט) . רבי יוסי אומר: אפילו כתונת אחת לכל אחד ואחד – משה נצטווה לעשות רק כותונת אחת לכל אחד מבני אהרן הכוהנים (כאן מושגר לשון ארמי ('רבנין אמרין') בתוך הברייתא) . ומציעים את מקורם של דברי התנאים. מה טעמון דרבנ י ן? – מה טעמם של החכמים? "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת" (שמות כח,מ) – כוונת הכתוב שלכל אחד מבני אהרן צריך לעשות כותונות . מה טעמא דרבי יוסי? – מה הטעם של רבי יוסי? למאה בני אהרן תעשה כתונת (צריך לומר כמו בירושלמי חגיגה: 'כתנות') – כוונת הכתוב שלבני אהרן הרבים צריך לעשות כותונות רבות, כותונת אחת לכל אחד (המספר מאה הוא לאו דווקא, והכוונה: אנשים רבים. - מחלוקת רבי יוסי והחכמים מובאת בירושלמי חגיגה א,א) . וממשיכים את מדרש ההלכה: "בַּד" (ויקרא טז,ד) - שיהו חדשים – יש ללמוד מכפל המילה "בד" שבגדי הלבן של הכוהן הגדול צריכים להיות חדשים. - בגדים חדשים אין פירושם חדשים ממש אלא שנעשו לשמם, ואם נעשו לשמם - כשרים אפילו ישנים ("תשלום תוספתא", עמוד 34) . ומציעים הוכחה בדרך השלילה: אם אומר את (אתה) שלא ילבש שחקים (בגדים בלים וממורטים) – אם תאמר שכוונת מדרש ההלכה שבגדי הלבן של הכוהן הגדול צריכים להיות חדשים ממש, ואסור לו ללבוש בגדים בלויים , והא תני: – והרי [התנא] שונה: "וּלְבֵשָׁם" (ויקרא טז,ד) - אפילו שחקים – יש ללמוד מן המילה המיותרת "ולבשם", שמותר לכוהן הגדול ללבוש אפילו בגדים בלויים ! – ולכן אין כוונת מדרש ההלכה שבגדי הלבן של הכוהן הגדול צריכים להיות חדשים ממש. ומציינים: רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : כמחלוקת (צריך לומר: ' ב מחלוקת') – דין זה, שבגדי הכוהן הגדול צריכים להיעשות לשמם, תופס רק לפי חכם מסוים, ואינו תופס לפי דברי הכול (מחלוקת תנאים בעניין זה מובאת להלן) . ספרא "אחרי מות" פרשה א: "בד" - שיהו של בוץ, "בד" - שיהיו חדשים, "בד" - שיהיו כפולים, "בד" - שלא ילבש עימהם בגדים אחרים. ספרא "צו" פרשה א: "בד" - שיהו של בוץ, "בד" - שיהו חדשים, "בד" - שיהו כפולים, "בד" - שלא ילבש עימהם בגדים אחרים... מה תלמוד לומר: "ילבש"? אפילו הם שחקים. תוספתא מנחות א,ח: היו משוחקים ועבד - עבודתו כשרה. בבלי יומא יב,ב ו-כג,ב: מה תלמוד לומר "ילבש"? - לרבות את השחקים. בבלי זבחים יח,א: תנו רבנן: היו משוחקים ועבד - עבודתו כשירה. בבלי זבחים יח,ב: תנו רבנן: "בד" - שיהו של בוץ, "בד" - שיהו חדשים, "בד" - שיהו שזורים, "בד" - שיהא חוטם כפול שישה, "בד" - שלא ילבש חול עימהם. • • •
האם שימוש בדבר לצורך גבוה מחייב עשייתו לשם גבוה? מביאים ברייתא: עור שעיבדו לשם קמיע (נרתיק המכיל כתב השבעות, או עצמים כגון שורשים ואבנים, ואותו קושרים על הגוף מתוך אמונה שירחיק רע, ירפא מחלה, יביא הצלחה, יגן מפני שדים ומזיקים) - מותר לכתוב עליו מזוזה – אף על פי שעיבדו אותו מתחילה שלא לשם שימוש למזוזה . רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אוסר – לכתוב עליו מזוזה, משום שלדעתו עור לכתיבת מזוזה צריך עיבוד לשם שימוש למזוזה . אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : הוינן סברין מימר: – היינו סוברים (חושבים) לומר (להציע צמצום של תחולת המחלוקת): מה פליגין – מה [שהם (התנאים בברייתא, התנא הראשון ורבן שמעון בן גמליאל)] חלוקים, - להדיוט (אדם פשוט) – במקרה של דבר שנעשה להשתמש בו שלא לצורך המקדש, כגון המקרה שבו הם חלוקים (קורא "הדיוט" לדברים שבקדושה או של מצווה שנועדו לשימוש הדיוט ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1153, הערה 24)) , הא – אבל לגבוה (כינוי כבוד לאלוהים או לבית המקדש) – במקרה של דבר שנעשה להשתמש בו לצורך המקדש, - לא – אין התנאים בברייתא חלוקים (והכול מודים שצריך עשייה לשם שימוש קודש) . - ויש לשלול את ההצעה שהוצעה (בהצעת היסק ממקור תנאי בצירוף דברי אמורא): מן מה דתני: – ממה ששונה [התנא]: אבני קודש – כגון אבנים למזבח, צריך שתהא חציבתן בקודש (בהבאת הירושלמי ברמב"ן: 'לשם קודש') ובקודש יחצבו – צריך לחצוב את האבנים לשם קודש ולהקדיש אותן קודם חציבתן ("חזון איש", "אורח חיים", הלכות תפילין, סימן ו,יב) , בגדי קודש – כגון בגדי כהונה, צריך שתהא אריגתן בקודש (בהבאת הירושלמי ברמב"ן: 'לשם קודש') ובקודש יארגו (עד כאן המקור התנאי) , ואמר רבי חנינה בשם רבי יסא: במחלוקת היא – דין זה, שאבני קודש ובגדי קודש צריכים להיעשות מתחילתם לשם שימוש קודש, ואם נעשו מתחילתם לשם שימוש הדיוט - אין משתמשים בהם, תופס רק לפי חכם מסוים, ואינו תופס לפי דברי הכול, - יש להסיק: הדא אמרה: – זאת אומרת: אף לגבוה פליגין – חלוקים (התנאים בברייתא, התנא הראשון ורבן שמעון בן גמליאל, חלוקים גם במקרה של דבר שנעשה להשתמש בו לצורך המקדש, שלא כפי שהיינו סוברים לומר, והברייתא בעניין אבני קודש ובגדי קודש היא כדעת רבן שמעון בן גמליאל) . מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כ,כב: "מזבח אבנים תעשה לי" - שתהא חציבתן והבאתן ובנייתן לשמי. • • • האם הזמנת דבר לגבוה אוסרת שימוש בו להדיוט? מציעים ברייתא: דתני (צריך לומר: ' תני ' ("שערי תורת ארץ ישראל"), שכן אין קשר בין הברייתא ובין האמור לפני כן. 'דתני' כאן הוא אשגרה מלעיל ששם המונח 'דתני' מופיע) : – שונה [התנא]: העושה כלי לגבוה – לצורך המקדש, כגון כלי שרת , עד שלא נשתמש בו גבוה - מותר להשתמש בו הדיוט, משנשתמש בו גבוה - אסור להשתמש בו הדיוט. ומציעים קושיה מברייתא: והא תני: – והרי [התנא] שונה (בברייתא אחרת): העושה כלי לגבוה - אל ישתמש בו הדיוט – אף עד שלא נשתמש בו גבוה ! – הרי שיש סתירה בין הברייתא הזאת ובין הברייתא שלפני כן! ומתרצים את הקושיה: רבי חנניה אמר בשם רבי יסא: כמחלוקת (צריך לומר: ' ב מחלוקת') – התנאים של הברייתות חלוקים בדין זה . ומציעים ברייתא נוספת: דתני: (צריך לומר: ' תני ' ("שערי תורת ארץ ישראל"). 'דתני' נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה) : – שונה [התנא]: העושה כלי להדיוט – לשם שימוש חול , עד שלא נשתמש בו הדיוט - מותר להשתמש בו גבוה – המקדש , משנשתמש בו הדיוט - אסור להשתמש בו גבוה. ומציעים קושיה מברייתא: והא תני: – והרי [התנא] שונה: העושה כלי להדיוט - אל ישתמש בו גבוה! ומתרצים את הקושיה שלעיל בהצעת פרשנות המבוססת על אוקימתא: רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבנ י ן דתמן – החכמים של שָׁם (חכמי בבל) : תיפתר – תתפרש (הברייתא השנייה, שהעושה כלי לגבוה - אל ישתמש בו הדיוט), שבא – קרה שנעשה הכלי לגבוה, מתרומת הלישכה – ולכן כבר בעשייתו הוא של ההקדש ואסור להשתמש בו הדיוט (תרומת הלשכה היא מילוי קופות גדולות מן השקלים שהיו נותנים כל ישראל ומניחים אותם במקדש בלשכה מיוחדת, ומהשקלים האלה היו מביאים קורבנות ציבור. נחלקו תנאים בעניין כלי שרת, האם הם באים מתרומת הלשכה או ממותר נסכים) . ולית (=ולית את) שמע מינה כלום – ואין אתה שומע (לומד) ממנה כלום (יש לדחות את הקושיה על הברייתא לעיל מהברייתא השנייה. - ברגיל 'לית שמע מינה כלום' בא במסגרת דחיית קביעות מסוגים שונים. לפחות במקום אחד (כאן) הוא בא כדי לתרץ קושיה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 361 והערה 426)) . ייתכן שהקטע 'העושה כלי להדיוט... והא תני...', שהוא תמונת ראי של הקטע הקודם, הוא הכפלה בטעות של הקטע הקודם, כמוכח מהתירוץ של רבי חונה בשם רבנין דתמן שמוסב בוודאות על הקטע הקודם. ב"קורבן העדה" כתב שאין לגרוס מ'רבי חנניה בשם רבי יסא' עד 'רבי חונה'. אבל ר"ח קנייבסקי מציע לגרוס את התירוץ של רבי חונה בשם רבנין דתמן לאחר הקושיה מהברייתא 'העושה כלי לגבוה' ולגרוס את התירוץ של רבי חנניה בשם רבי יסא לאחר הקושיה מהברייתא 'העושה כלי להדיוט'. תוספתא מגילה ב,טז ו מנחות ט,כא: כלי גבוה / כלי שרת, עד שלא נשתמש בהם גבוה - רשיי להשתמש בהם הדיוט, משנשתמש בהם גבוה - אין רשיי להשתמש בהם הדיוט. וכלים שנעשו מתחילתם להדיוט - אין עושים אותם ( אין משתמשים בהם ) לגבוה / כלי שרת. • • • חלות קדושה בהזמנת כלי שרת וחלות איסור הנאה בהזמנה למת כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה ג,א.
שואלים: כלי שרת – כלים שמשרתים בהם לה' במקדש , מאימתי הן קְדֵישין? – ממתי הם נהיים קדושים? (ממתי חלה עליהם קדושת כלי שרת לקדש דברים הניתנים בהם?) מיד או בשעת התשמיש? – האם חלה עליהם הקדושה מיד כשהוקדשו לשם כלי שרת (וזהו בשעת עשייתם, שכלי שרת צריך להקדישם בעשייתם ולעשותם לשם כלי שרת (תוספתא מנחות ט,כא; ירושלמי לעיל)), או שמא לא חלה הקדושה עליהם אלא בשעה שמשתמשים בהם במקדש בפעם הראשונה? ומשיבים (בהצעת ההשלכות של שתי האפשרויות שהוצעו בשאלה): אין תימר: – אם תאמר: מיד – הקדושה חלה על כלי שרת מיד כשהוקדשו, - ניחא – [הדבר] נוח (שכיוון שחלה הקדושה עליהם כשהוקדשו, הם מקדשים אחרים בשעה שמשתמשים בהם) . אין תימר: – [ו]אם תאמר: בשעת התשמיש – הקדושה חלה על כלי שרת בשעה שמשתמשים בהם, - יש לשאול: כאחת (ביחד) הן קדושין (במקבילה כמו להלן: 'קדישין ומתקדשין'. וצריך לומר כאן ולהלן: 'קדישין ומקדשין ') ? – וכי בשעה שמשתמשים בהם, גם חלה הקדושה עליהם וגם הם מקדשים דברים הניתנים בהם?! והרי מסתבר, שקודם הכלי נהיה קודש ואחר כך הוא מקדש! ולכן אין לך לומר שהקדושה חלה על כלי שרת בשעה שמשתמשים בהם. ומעירים: ניחא – [הדבר] נוח, של משה – המקרה של כלי השרת שעשה משה והשתמשו בהם במשכן מובן, שאם תאמר שהקדושה חלה על כלי שרת בשעת התשמיש, אין לשאול במקרה זה: "כאחת הם קדישים ומקדשים?" , שנתקדשו בשמן המשחה – משה קידש את כלי השרת שעשה על ידי משיחתם בשמן המשחה לפני שהשתמשו בהם . ברם – אבל של שלמה – המקרה של כלי השרת שעשה שלמה והשתמשו בהם במקדש ראשון, שלא נתקדשו בשמן המשחה, אינו מובן, שאם תאמר שהקדושה חלה על כלי שרת בשעת התשמיש, - יש לשאול במקרה זה: כאחת הן קדישין ומתקדשין? – וכי בשעה שהשתמשו בהם, גם חלה הקדושה עליהם וגם הם מקדשים דברים הניתנים בהם?! ומביאים ברייתא: בכניסתן לארץ – כשנבנה הבית הראשון לאחר שנכנסו ישראל לארץ, היו מפנין מתוך של משה לתוך של שלמה – היו מוציאים מתוך כלים של קודש שעשה משה במשכן דברים שניתנו בהם והתקדשו והיו מכניסים אותם לתוך כלים של חול שעשה שלמה, ובאופן זה היו הכלים של חול מתקדשים. ולאחר שנהיו הכלים קדושים, הם קידשו דברים שניתנו בהם . לא היה שם של משה – אם אבדו או שנשברו כלי השרת שעשה משה, ואי אפשר לקדש באופן זה את כלי השרת שעשה שלמה, - כאחת הן קדישין ומתקדשין – על כורחך יש לומר, שבשעה שהשתמשו בכלי השרת שעשה שלמה, גם חלה הקדושה עליהם וגם קידשו דברים הניתנים בהם . ובעלייתן מן הגולה – כשנבנה הבית השני לאחר שעלו ישראל מבבל, היו מפנין מתוך של שלמה לתוך שלהם – היו מוציאים מתוך כלים של קודש שעשה שלמה במקדש ראשון דברים שניתנו בהם והתקדשו והיו מכניסים אותם לתוך כלים של חול שעשו עולי הגולה, ובאופן זה היו הכלים של חול מתקדשים. ולאחר שנהיו הכלים קדושים, הם קידשו דברים שניתנו בהם (משמע שכלי השרת שהיו במקדש ראשון לא נתחללו בגלות בבל, אבל אולי חזרו וקידשום) . לא היה שם של שלמה – אם אבדו או שנשברו כלי השרת שעשה שלמה, ואי אפשר לקדש באופן זה את כלי השרת שעשו עולי הגולה, - כאחת הן קדישין ומתקדשין – על כורחך יש לומר, שבשעה שהשתמשו בכלי השרת שעשו עולי הגולה, גם חלה הקדושה עליהם וגם קידשו דברים הניתנים בהם .
ומביאים ברייתא (בעניין הזמנה למת): אבנים שחצבן לשם מת – כדי לבנות בהן מצבה לשמו של אדם מת מסוים, - אסורין בהנייה – שכיוון שהכין אותן לשם מת, הרי זה כאילו השתמש בהן עבור מת, ודבר שמשמש למת נאסר בהנאה , לשם חי ולשם מת – שחצב אבנים כדי לבנות בהן מצבה לשמו של אדם שיצטרך להם, הן לאדם שמכין לו בחייו והן לאדם שכבר מת, - מותרין בהנייה – כיוון שלא הכין אותן לשם מת מסוים, ורק כשישתמשו בהן עבור מת ייאסרו בהנאה . ומביאים ברייתא נוספת (בעניין מת): הזורק כלי – בגד, הראוי לתכריך למת, לפני מיטתו של מת – מחמת צערו על המת , לתוך ארבע אמות – של המת, - אסור בהנייה – שדבר שהוא בתוך ארבע אמותיו של המת נתפס על ידו להיאסר בהנאה , כל (מילה זו מיותרת ואינה במקבילה) חוץ לארבע אמות – של המת, - מותר בהנייה. עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה. המקבילה מקורה כאן, ומכאן הועתקה למגילה. בירושלמי כאן הסוגיות לעיל עוסקות בנושא "הזמנה מילתא היא או לאו מילתא היא" (כלשון הבבלי). עניין כלי שרת מובא בירושלמי כאן משום שייכותו לנושא "הזמנה מילתא היא". גם שתי הברייתות "אבנים שחצבן לשם מת" ו"הזורק כלי לפני מיטתו של מת" מובאות בירושלמי כאן משום שייכותן לנושא "הזמנה מילתא היא". ברייתות דומות לשתי הברייתות הללו מובאות בבבלי סנהדרין מז,ב-מח,ב בסוגיה שגם היא עוסקת בנושא "הזמנה מילתא היא". "הזמנה מילתא היא" - הזמנת חפץ לתשמיש האוסרו בהנאה או המתפיסו בקדושה אוסרת את החפץ בהנאה או מתפיסה אותו בקדושה כבר משעת ההזמנה. על הסוגיות בירושלמי כאן 'עור שעיבדו לשם קמיע' ו'העושה כלי לגבוה' ו'כלי שרת מאימתי הן קדישין?' ראה "Designation Is Significant", 27 "AJS Review", עמודים 228-230. • • •
שני קידושי ידיים ורגליים על כל טבילה כתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים: "וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד (בגדי הלבן) אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו (בגדי הזהב), וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם" (ויקרא טז,כג-כד). מביאים מדרש הלכה: נמצאת אומר: – מהאמור לפני כן (במדרש ההלכה שלא מובא כאן) תסיק: חמש טבילות ועשרה קידושין טובל ומקדש בו ביום – שחמש פעמים היה הכוהן הגדול מחליף את בגדיו בעבודת יום הכיפורים, ועל כל החלפת בגדים היה טעון טבילה, ועל כל טבילה היה טעון קידוש ידיים ורגליים שתי פעמים . מניין ששני קידושי ידים ורגלים על כל טבילה וטבילה? תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : "וּפָשַׁט" "וְרָחַץ" "וְרָחַץ" "וְלָבַשׁ" (ויקרא טז,כג-כד) – "ורחץ" מוסב על "ופשט" שלפניו ועל "ולבש" שלאחריו, כאילו היה כתוב "ורחץ" פעמיים. ואם "ורחץ" אינו עניין לטבילה, שכבר נלמדה מהכתוב "בגדי קודש הם, ורחץ את בשרו במים ולבשם" (ויקרא טז,ד), תנהו עניין לקידוש ידיים ורגליים. מכאן למדים שעל כל טבילה היה כוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים שתי פעמים . אמר רבי אלעזר ברבי שמעון (תנא בדור החמישי) : ודין (קול וחומר) הוא – יש ללמוד בקול וחומר שכוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים על כל טבילה (לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון, "ורחץ" הוא טבילה) . מה אם במקום שאינו טעון טבילה – כוהן הנכנס לעבוד במקדש כל השנה אינו טעון טבילה מן התורה לפני כניסתו לעבודה (שאין הטבילה אלא מדברי חכמים משום סרך טומאה, כדעת רבי יהודה לעיל), - טעון קידוש ידים ורגלים – לפני כניסתו לעבודה , כאן שהוא טעון טבילה – כוהן גדול העובד במקדש ביום הכיפורים טעון חמש טבילות מן התורה, - לא כל שכן ש יהא טעון קידוש ידים ורגלים?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שהוא טעון קידוש ידיים ורגליים על כל טבילה! ויש לפרוך את הלימוד בקול וחומר: טול לך מה שהבאתה – חזור בך מהלימוד שהבאת, שאין לך ללמוד שכוהן גדול טעון קידוש על כל טבילה . אי (צריך לומר: 'א ו ') – אולי יש ללמוד, מה להלן – כוהן הנכנס לעבוד במקדש, - אחת כל היום – טעון קידוש פעם אחת לעבודתו במשך כל אותו היום , אף כאן – כוהן גדול העובד במקדש ביום הכיפורים, - אחת כל היום! – שכן לא ייתכן שיהיה דינו של הדבר שנלמד בקול וחומר חמור מן הדבר שמלמד, אלא לכל היותר יהיה דינו כדין הדבר שמלמד. ויש ללמוד בדרך אחרת שעל כל טבילה היה כוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים שתי פעמים: תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : "וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ " (ויקרא טז,כג) , שאין תלמוד לומר: – שלא בא הכתוב ללמד דבר במילים: "אֲשֶׁר לָבַשׁ". וכי עלת (עלתה) על דעתינו (באה מחשבה בליבנו) , כלום הוא פושט אלא מה שהוא לובש?! – וכי הוא פושט שלא מה שהוא לובש?! הרי הוא פושט רק מה שהוא לובש! אם כן, למה נאמר: "אֲשֶׁר לָבַשׁ"? הקיש (השווה) פשיטה ללבישה. מה לבישה - בקידוש ידים ורגלים – כמו שכוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים על לבישת הבגדים, שנאמר: "ורחץ" "ולבש" (לפי לימוד זה, "ורחץ" הוא קידוש, ואינו מוסב אלא על "ולבש") , אף פשיטה - בקידוש ידים ורגלים – כך כוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים גם על פשיטת הבגדים. מכאן למדים שעל כל טבילה היה כוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים שתי פעמים (לימוד זה אינו מדברי רבי אלעזר ברבי שמעון) . ומציעים תמיהה (על הלימוד האחרון שבמדרש ההלכה): אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : לא מסתברא דלא חילופין: – לא מסתבר [דבר] זה אלא חילופים (מסתבר לומר היפוכו של האמור לפני כן): הקיש לבישה לפשיטה. מה פשיטה - בקידוש ידים ורגלים – כמו שכוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים על פשיטת הבגדים, שנאמר: "ופשט" "ורחץ" , אף לבישה - בקידוש ידים ורגלים – כך כוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים גם על לבישת הבגדים ! (לפי רבי מנא, מסתבר שיש להקיש לבישה לפשיטה משום ש"ורחץ" מוסב על "ופשט" שלפניו ולא על "ולבש" שלאחריו) ספרא "אחרי מות" פרשה ד: ומניין ששני קידושי ידיים ורגליים על כל טבילה וטבילה? - תלמוד לומר: "ופשט" "ורחץ" "ורחץ" "ולבש". אמר רבי אלעזר בירבי שמעון: ודין הוא. ומה אם במקום שאינו טעון טבילה - טעון קידוש ידיים ורגליים, כאן שהוא טעון טבילה - אינו דין שייטען קידוש ידיים ורגליים?! - טול לך מה שהבאתה. או מה להלן - אחת כל היום, אף כאן - אחת כל היום! אם כן, למה נאמר: "ופשט את בגדי הבד"? שאין תלמוד לומר: "אשר לבש". וכי עלת על דעתנו, כלום הוא פושט אלא מה שהוא לובש?! אם כן, למה נאמר: "אשר לבש"? הקיש פשיטה ללבישה. מה לבישה - בקידוש ידיים ורגליים, אף פשיטה - בקידוש ידיים ורגליים. בבלי יומא לב,א: ומניין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושים? - תלמוד לומר: "ופשט" "ורחץ" "ורחץ" "ולבש". רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: קל וחומר. ומה במקום שאין טעון טבילה - טעון קידוש, מקום שטעון טבילה - אינו דין שטעון קידוש?! - אי מה להלן - קידוש אחד, אף כאן - קידוש אחד! תלמוד לומר: "ובא אהרן אל אוהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש", שאין תלמוד לומר: "אשר לבש". כלום אדם פושט אלא מה שלבש?! אלא להקיש פשיטה ללבישה. מה לבישה - טעון קידוש, אף פשיטה - טעון קידוש. • • •
בשחר היה לבוש פילוסין ובין הערביים הנדווין במשנה שנינו: "בשחר היה לבוש פילוסין של שנים עשר מנה, ובין הערבים הנדווין של שמונה מאות זוז". שואלים: ואֵין שיני של פילוסין יפה מן הראשון של הנדוין?! (בתמיהה) – האם אין בגד שני במעלה של פילוסין (הסוג המעולה) יפה מבגד ראשון במעלה של הנדווין (הסוג הפחוּת יותר)?! ומפני מה לבש הכוהן הגדול בין הערביים הנדווין ראשון במעלה במקום פילוסין שני במעלה? (פילוסין הוא בד מהסוג המעולה, והנדווין הוא בד מהסוג הפחוּת יותר) ומשיבים: משם (משום) מילה דשמעה (צריך לומר: 'דשמ י עה') פרוטי – משום דבר שתוארו הוא ראשון במעלה (משום שהסוג הפחוּת יותר נודע בתורת ראשון במעלה, לכן החכמים מעדיפים את הראשון במעלה של הנדווין (הסוג הפחוּת יותר) על השני במעלה של פילוסין (הסוג המעולה). - מקור המילה פרוטי ביוונית ומשמעה: ראשון ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 112-113)) . ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה מנחות ח,ה בעניין שמן למנורה ולמנחות): הראשון שבראשון – השמן הראשון של סוג הזית הראשון, - אין למעלה ממנו – הוא המשובח ביותר . השני שבראשון – השמן השני של סוג הזית הראשון, והראשון שבשני – השמן הראשון של סוג הזית השני, שוין – בטיבם למנחות, שאם מביא מנחה ויש לו שמן משני המינים הללו - יכול להביא מאיזה מין שירצה. ברם למנורה אין כשר אלא השמן הראשון שבכל סוג זית (יש שלושה סוגי זיתים: הזיתים הנכתשים מיד הם הסוג הראשון, והזיתים המושהים בגג הם הסוג השני, והזיתים המושהים בבית ואחר כך בגג הם הסוג השלישי. ובכל אחד משלושת סוגי הזיתים שלושה שלבים בהפקת השמן) . ושואלים: ואֵין שיני שבראשון יפה מן הראשון שבשיני?! (בתמיהה) – האם אין שמן שני במעלה של הסוג הראשון (הסוג המעולה) יפה משמן ראשון במעלה של הסוג השני (הסוג הפחוּת יותר)?! ולמה השוותה המשנה את שניהם? ומשיבים: משם (משום) מילה דשמעה (צריך לומר: 'דשמ י עה') פרוטי – משום דבר שתוארו הוא ראשון במעלה (לכן בעניין שמן החכמים רואים את הראשון במעלה של הסוג השני (הסוג הפחוּת יותר) כשווה לשני במעלה של הסוג הראשון (הסוג המעולה)) . ומסבירים את טעמה של הקביעה במשנה: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (מה המקור בכתוב לקביעה, שבשחר הכוהן הגדול לובש בגדים מעולים מן הבגדים שהוא לובש בין הערביים?) רבי נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : בשחר – בלבישת בגדי הבד לפני תחילת עבודת היום בבוקר, כתוב "בד" "בד" ארבע ( ה ) פעמים – "כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ, וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ, וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר, וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף" (ויקרא טז,ד) , ובמנחה – בפשיטת בגדי הבד לאחר גמר עבודת היום של בין הערביים, כתוב "בד" – פעם אחת - "וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַ בָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז,כג), וכיוון שבכתוב שבעבודת היום בשחר נאמר "בד" ארבע פעמים ובכתוב שבעבודת היום שבין הערביים נאמר "בד" פעם אחת, למדים שבשחר הכוהן הגדול לובש בגדים מעולים מן הבגדים שהוא לובש בין הערביים .
במשנה שנינו: "אילו נוטל מן ההקדש. אם רצה להוסיף - מוסיף משלו". מביאים ברייתא: מעשה ב ( י ) רבי ישמעאל בן פיאבי – שהיה כוהן גדול בימי הבית השני (ראה בבלי יומא ט,א), שלבש כתנות (צריך לומר: 'כתונת') במאה מנה ועלה והקריב על גבי המזבח – ביום הכיפורים (היו שני כוהנים גדולים בשם זה. ישמעאל בן פיאבי הראשון מונה לכוהן גדול על ידי הנציב הרומי וכיהן בשנים 15-16 לספירה. ישמעאל בן פיאבי השני מונה לכוהן גדול על ידי המלך אגריפס השני וכיהן בשנים 59-61 לספירה) . מעשה ברבי אלעזר בן חרסום – שהיה כוהן גדול בימי הבית השני (ראה בבלי יומא ט,א), שלבש כותנות (צריך לומר: 'כתונת') בשתי ריבוא – עשרים אלף זוז, שהם מאתיים מנה, ועלה והקריב על גבי המזבח – ביום הכיפורים , והורידו אותו אחיו הכהנים, שהיה נראה מתוכה ערום – שהבד של הכותונת היה שקוף . מה עשה – רבי אלעזר בן חרסום ? מילא אותה מים – כדי שהבד לא יהיה שקוף, וסבב את המזבח שבע פעמים – כדי שחום אש המערכה שעל המזבח ייבש את המים שבכותונת . תוספתא יומא א,כא-כב: מעשה בישמעאל בן פיאבי שעשתה לו אימו כותונת ממאה מנה והיה עומד ומקריב על גבי המזבח. שוב מעשה ברבי אלעזר בן חרסום שעשתה לו אימו כותונת משתי ריבוא והיה עומד ומקריב על גבי המזבח, והורידוהו אחיו הכהנים, מפני שנראה מתוכה ערום. לפי גרסת התוספתא והירושלמי נסמכה ברייתא זו למשנתנו, ללמדנו שאם רצה לעשות כולו משלו הרשות בידו, אבל אין לו רשות ליטול משל ציבור יותר משלושים מנה. בירושלמי לא נזכר שהכותונת נעשתה על ידי אימם, והביאו את הברייתות לדוגמה שכוהנים שימשו בכותונת ששווייה היה יותר משלושים מנה. והואיל ובמשנתנו אמרו שאין לו רשות ליטול מן ההקדש יותר משלושים מנה, הרי בהכרח שהוסיפו משלהם את הנותר. לפי מסורת התוספתא והירושלמי מדברים כאן בעבודת יום הכיפורים בשחרית בבגדי לבן, שהקריבו את האימורים של הפר והשעיר (משנה להלן ו,ז) ("תוספתא כפשוטה"). בבלי יומא לה,א: דכולי עלמא מיהת דשחר עדיפי טפי. מנא לן? - אמר רב עולא בריה דרב עילאי: אמר קרא ( בבגדי הלבן שהכוהן הגדול לובש בשחר ): "בד" "בד" "בד" "בד" - מובחר מ"בד" ( פעם אחת שנאמר בבגדי הלבן שהכוהן הגדול לובש בין הערביים ). המקור שאמרו בבבלי (לפי הגרסה בבבלי "מובחר מ'בד'" וכפי שפירשנו אותה) הוא המקור שאמרו בירושלמי. בבלי יומא לה,ב: אמרו עליו על רבי ישמעאל בן פיאבי שעשתה לו אימו כותונת ממאה מנה ולבשה ועבד בה עבודת יחיד ומסרה לציבור. אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שעשתה לו אימו כותונת משתי ריבוא, ולא הניחוהו אחיו הכוהנים, מפני שנראה כערום. • • •