אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ג:ה

משנה קטורת של ה שחר – שהיו מקטירים בכל יום בבוקר, היתה קריבה בין דם לאיברים – בין זריקת הדם של קורבן התמיד של השחר לבין הקרבת איבריו , ושל בין הערבים – הקטורת שהיו מקטירים בכל יום בין הערביים, היתה קריבה בין איברים לנסכים – בין הקרבת איברי התמיד של בין הערביים לבין הקרבת מנחת התמיד ונסך היין . אם היה כהן גדול זקן או אסטנס (חלש, מועד לחלות. מקור המילה אסטנס ביוונית) – ואינו סובל את קרירות מי המקווה שטובל בהם, - מחמין לו חמין – מחממים לו מים חמים בערב יום הכיפורים, ומטילין – את המים החמים ביום הכיפורים, לתוך הצונין – המים הצוננים שבמקווה , כדי שתפוג צינתן – שתסור קרירותם של מי המקווה . • • •

תלמוד בשחר - דם התמיד קודם לקטורת, וקטורת קודמת לאיברים במשנה שנינו: "קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים". מביאים מדרש הלכה: כתוב בתמיד "בבוקר" – "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר " (שמות כט,לט) - כבש אחד משני כבשים בכל יום מקריבים על המזבח בבוקר , וכתוב בעצים "בבוקר" (צריך לומר: ' וכתוב בקטורת "בבוקר בבוקר" ') – "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר " (שמות ל,ז) - בכל יום בתחילת הבוקר כוהן מקטיר על מזבח הקטורת קטורת המורכבת מסמים שונים . יקדום דבר – הקטורת, שנאמר בו "בבוקר בבוקר" – שתי פעמים, לדבר – התמיד, שלא נאמר בו אלא "בבוקר" – פעם אחת. מכאן למדים שהקטרת הקטורת של השחר קודמת להקרבת האיברים של קורבן התמיד של השחר . ומציעים קושיה: מעתה – אם הדברים נכונים, שמכאן למדים שהקטרת הקטורת קודמת להקרבת איברי התמיד בבוקר, מתעורר קושי כמוצע בהמשך , אפילו לדמו! – היה לנו ללמוד מכאן שהקטרת הקטורת קודמת אפילו לזריקת דם התמיד, והרי במשנה שנינו שזריקת דם התמיד קודמת להקטרת הקטורת! ומתרצים את הקושיה: אמר רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : " אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר " (שמות כט,לט) - הקדים בו מעשה – הכתוב מלמד שיש להקדים מעשה אחד של קורבן התמיד, ומעשה זה הוא זריקת הדם. - המילה "תעשה" מיותרת, והיא מלמדת, שאף על פי שהקטרת הקטורת קודמת להקרבת איברי התמיד, מכל מקום זריקת דם התמיד קודמת להקטרת הקטורת . ספרי זוטא כח,ד: "את הכבש אחד תעשה בבוקר", ונאמר להלן: "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר" (שמות ל,ז), אבל איני יודע איזה יקדים ( תמיד של השחר או הקטורת ). כשהוא אומר: "את הכבש אחד תעשה בבוקר", הוא יקדים ( הכתוב "תעשה" מלמד שעשיית התמיד קודמת ). יכול שחיטתו, מניין אף זריקת דמו ( שתקדום לקטורת )? תלמוד לומר: "תעשה בבוקר". אי אפשר לומר שיקדים הקטר קטורת לזריקת דמו של כבש, שכבר נאמר: "את הכבש אחד תעשה בבוקר", ואי אפשר לומר שיקדים הקטר חלביו של כבש להקטר קטורת, שכבר נאמר: "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר". הא מה הדבר מלמד? שהקטר קטורת בין זריקת דמו של כבש להקטר חלביו. בבלי יומא לג,ב: קטורת קודמת לאיברים - דתניא: יוקדם דבר שנאמר בו "בבוקר בבוקר" לדבר שלא נאמר בו אלא בוקר אחד. וממשיכים את מדרש ההלכה: כתוב "בבוקר" (שמות כט,לט) בתמיד – "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר " (שמות כט,לט) , וכתוב בקטורת "בבוקר בבוקר" (צריך לומר: ' וכתוב בעצים "בבוקר בבוקר" ') – "וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר " (ויקרא ו,ה) - בכל בוקר כוהן ישים עצים שיבערו על המזבח . יקדום דבר – העצים, שנאמר בו "בבוקר בבוקר" – שתי פעמים, לדבר – התמיד, שלא נאמר בו אלא "בבוקר" – פעם אחת. מכאן למדים שסידור העצים על המזבח קודם לקורבן התמיד של השחר . ומציעים פרשנות למדרש ההלכה: מה נן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (במה מדבר מדרש ההלכה שמלמד שסידור העצים קודם לקורבן התמיד?) - ומציעים אפשרות שנדחית: אם לאיברין – אם למדים מכאן שסידור העצים על המזבח קודם להקרבת איברי התמיד, - והלא כעצים הן! – הרי האיברים נשרפים על המזבח כמו שהעצים נשרפים, ומאחר שהאיברים נשרפים על העצים, לכן פשוט הדבר שהעצים קודמים לאיברים, ואין צורך ללמוד דין זה מן הכתובים, - ומציעים פיתרון: אלא כי (כן) נן קיימין – [ב]כך אנחנו עומדים (עוסקים) , אפילו לדמו – למדים מכאן שסידור העצים על המזבח קודם אפילו לזריקת דם התמיד . וממשיכים את מדרש ההלכה: כתוב בעצים "בבוקר בבוקר" – "וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר " (ויקרא ו,ה) , וכתוב בקטורת "בבוקר בבוקר" – "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר " (שמות כט,לט) , ואיני יודע אי זה מהן יקדום – האם עצים קודמים לקטורת או שמא קטורת קודמת לעצים . ויש לשאול: מי מכשיר (עושה לראוי ולאפשרי) את מי? ויש להשיב: עצים מכשירין את הקטורת – מפני שמסדרים מערכה של עצים על מזבח החיצון שלוקחים ממנה גחלים למזבח הקטורת כדי להקטיר עליהם קטורת . לכן אף הם יקדמו את הקטורת – סידור העצים על המזבח קודם גם להקטרת הקטורת . ספרא "צו" פרשה א: "וביער עליה הכוהן עצים בבוקר בבוקר" - נאמר כאן "בבוקר בבוקר", ונאמר בתמיד "בבוקר". איני יודע אי זה יקדים. יקדים דבר שנאמר בו "בבוקר בבוקר" לדבר שלא נאמר בו אלא "בבוקר" אחד. - נאמר בעצים "בבוקר בבוקר", ונאמר בקטורת "בבוקר בבוקר". איני יודע מי יקדים את מי. מי מכשיר את מי? עצים מכשירים את הקטורת. הם יקדימו את הקטורת. ומציעים תמיהה: איתא חמי: – בוא [ו]ראה: עצים קודמין את הדם, והדם קודם לקטורת, ותימר (ואת אמר) הכין?! – ואתה אומר כך?! (מאחר שכבר למדו לעיל מן הכתובים שעצים קודמים לדם והדם קודם לקטורת, מובן מאליו שעצים קודמים לקטורת, ולמה לי ללמוד דין זה מן הטיעון "עצים מכשירים את הקטורת"?) ומתרצים את התמיהה: אמר רבי הילא: לא – לא כמו שסברו בהצעת התמיהה, שקודם למדו שעצים קודמים לקטורת על סמך הלימוד מן הכתובים שעצים קודמים לדם והדם קודם לקטורת, ואחר כך למדו שעצים קודמים לקטורת מן הטיעון "עצים מכשירים את הקטורת"; אלא קודם למדו שעצים קודמים לקטורת מן הטיעון "עצים מכשירים את הקטורת", ואחר כך למדו שעצים קודמים לקטורת על סמך הלימוד מן הכתובים שעצים קודמים לדם והדם קודם לקטורת , על שלא זכיתי בו מן הדין (הטיעון) שהעצים מכשירין את הקטורת, ואצרכת (צריך לומר: 'אצרכת'. - ההגהה על פי גליונות ר"ש ליברמן, וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל" ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1214, הערה 385)) הדא מתניתא – נצרכה המשנה הזאת (הטיעון "עצים מכשירים את הקטורת" אין בו כדי ללמד שעצים קודמים לקטורת, שהגחלים הם המכשירים את הקטורת (שם, הערה 384) או מעלה עשן, כאמור להלן, ולא עצים. ולפיכך נצרכה הברייתא של מדרש ההלכה הלומדת מן הכתובים שעצים קודמים לדם והדם קודם לקטורת כדי ללמד שעצים קודמים לקטורת) . הלשון "לא זכיתי מן הדין..." או "לפי שלא זכיתי מן הדין, צריך הכתוב להביאו" מופיע בירושלמי פסחים ב,א ובמכילתא דרבי ישמעאל ובספרי במדבר, ומשמעו: לא זכיתי ללמוד מקול וחומר, ולפיכך צריך ללמוד מן הכתוב בדרך אחרת. הלשון בירושלמי כאן "על שלא זכיתי בו מן הדין..., אצרכת הדא מתניתא" מקביל ללשון "לפי שלא זכיתי מן הדין, צריך הכתוב להביאו". ומציעים הצעה עלומת שֵׁם שנדחית בהמשך: הוון בעיי מימר: – היו רוצים לומר: מי מכשיר את הקטורת? גחלים – גחלים נחשבים מכשירי קטורת ולא עצים, מפני שאין נותנים את הקטורת על עצים אלא על גחלים שנוטלים במחתה ממזבח החיצון ונותנים על המזבח הפנימי . ודוחים את ההצעה על ידי הצעת דעה חולקת: אמר רבי אלעזר (אמורא בדור השני) : מעלה עשן (מין עשב, שהוסיפו אותו לסממני הקטורת, כדי שהעשן יעלה בכיוון מאונך) – הוא מכשיר את הקטורת . • • •

בין הערביים - איברים קודמים לקטורת, וקטורת קודמת לנסכים במשנה שנינו: "ושל בין הערבים היתה קריבה בין איברים לנסכים". מביאים מדרש הלכה: נאמר בתמיד "בין הערבים" – "וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם " (שמות כט,לט) - כבש שני משני כבשים בכל יום מקריבים על המזבח בין הערביים , ונאמר בקטורת "בין הערבים" סמך (סמוך) לנרות – "וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה" (שמות ל,ח) - כשכוהן מדליק את הנרות בערב, יקטיר את הקטורת (הכתוב הזה הסמיך את הקטורת אל הנרות) , ונאמר בנרות "מערב ועד בוקר" – "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה'" (שמות כז,כא) - כוהנים יערכו את הנרות של המנורה, שיהיו דולקים בכל יום במשך כל הלילה מן הערב עד הבוקר (מהכתוב הזה למדים שהדלקת הנרות בערב צריכה להיות העבודה האחרונה בהיכל עד הבוקר, וכיוון שהכתוב שלפני כן הסמיך את הקטורת אל הנרות, לכן הקטרת הקטורת בערב היא מהעבודות האחרונות) . יואחר דבר – הקטורת, שנאמר בו "בין הערבים" סמך (סמוך) לנירות לדבר – התמיד, שלא נאמר בו אלא "בין הערבים" – מכאן למדים שהקטרת הקטורת של בין הערביים מאוחרת להקרבת האיברים של קורבן התמיד של בין הערביים . ומציעים קושיה: מעתה – אם הדברים נכונים, שמכאן למדים שהקטרת הקטורת מאוחרת להקרבת איברי התמיד בין הערביים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך , אפילו לנסכין! – היה לנו ללמוד מכאן שהקטרת הקטורת מאוחרת אפילו להקרבת נסכי התמיד, והרי במשנה שנינו שהקטרת הקטורת קודמת להקרבת נסכי התמיד! ומתרצים את הקושיה: אמר רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : " וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם " (שמות כט,מא) - איחר בו מעשה – הכתוב מלמד שיש לאחר מעשה אחד של קורבן התמיד, ומעשה זה הוא הקרבת הנסכים. - המילה "תעשה" מיותרת, והיא מלמדת, שאף על פי שהקטרת הקטורת מאוחרת להקרבת איברי התמיד, מכל מקום הקרבת הנסכים מאוחרת להקטרת הקטורת . רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי הילא: הכא את אמר: – כאן אתה אומר: "תַּעֲשֶׂה" (שמות כט,לט) - הקדים בו מעשה – בתירוץ הקושיה על מדרש ההלכה לעיל בעניין הקדמת הקטורת לאיברים בבוקר, אמר רבי הילא שהמילה "תעשה" מלמדת שיש להקדים מעשה אחד של התמיד לקטורת , וכא את אמר: – וכאן אתה אומר: "תַּעֲשֶׂה" (שמות כט,מא) - איחר בו מעשה – בתירוץ הקושיה על מדרש ההלכה כאן בעניין איחור הקטורת לאיברים בין הערביים, אמר רבי הילא שהמילה "תעשה" מלמדת שיש לאחר מעשה אחד של התמיד לקטורת ?! – הרי שיש סתירה בין דברי רבי הילא לעיל וכאן! אמר רבי הילא: כל מדרש ומדרש כעניינו (הלשון הזה שגור בפי רבי אילא בכמה מקומות בירושלמי) – כל דרשה ודרשה נדרשת לפי עניינה . תמיד של שחר בכלל מאוחר היה – היה בגדר של דבר שיש לאחר אותו, כי דבר (הקטורת) שנאמר בו "בבוקר בבוקר" קודם לדבר (התמיד) שנאמר בו "בבוקר" . מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהמילה היתירה: "תַּעֲשֶׂה" (שמות כט,לט) ? הקדים בו מעשה – המילה "תעשה" המיותרת מורה על שינוי בסדר הדברים ומלמדת שיש להקדים מעשה אחד של התמיד לקטורת . תמיד של בין הערבים בכלל מוקדם היה – היה בגדר של דבר שיש להקדים אותו, כי דבר (הקטורת) שנאמר בו "בין הערביים" סמוך לנרות מאוחר לדבר (התמיד) שלא נאמר בו אלא "בין הערביים" . מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהמילה היתירה: "תַּעֲשֶׂה" (שמות כט,מא) ? איחר בו מעשה – המילה "תעשה" המיותרת מורה על שינוי בסדר הדברים ומלמדת שיש לאחר מעשה אחד של התמיד לקטורת (רבי אילא היה בקי גדול במדרש) . והוה רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) מקלס ליה וצווח ליה: – והיה רבי זעורה מקלס (משבח) אותו (את רבי הילא על הדברים הנכוחים שהשיב לרבי בון בר חייה) וקורא לו (בשם): בניה דאוריתא – הבונה של התורה (בכמה מקומות בירושלמי קילס רבי זעורה את רבי הילא על דבריו וקרא לו בשם הזה) . ספק אם נאמרו הדברים של רבי זעורה מתחילתם בנוכחותו של רבי אילא, או בתגובה על דבריו של רבי אילא ששמע רבי זעורה אולי מתלמידיו שלו. דרך אגב, סגנון זה שגור בפי רבי זעורה גם כלפי רבי אמי, וישנו גם בפי רבי יניי כלפי רבי יוחנן ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 220, הערה 221). בבלי יומא לד,א: "ושל בין הערביים היתה קריבה בין איברים לנסכים". - מנא הני מילי? - אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ואת הכבש השני תעשה בין הערביים, כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה" (במדבר כח,ח) - מה מנחת הבוקר - קטורת קודמת לנסכים, אף כאן ( בערב ) - קטורת קודמת לנסכים. - אי מה להלן ( בבוקר ) - קטורת קודמת לאיברים, אף כאן ( בערב ) - קטורת קודמת לאיברים! - מי כתיב 'כאיברי הבוקר'? "כמנחת הבוקר" כתיב, כמנחת הבוקר ולא כאיברי הבוקר. • • •

עשתות של ברזל היו מרתיחים מערב יום הכיפורים ומטילים לתוך הצונים במשנה שנינו: "אם היה כהן גדול זקן או אסטנס - מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונין, כדי שתפוג צינתן". מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) : עשתות (מטילים, חתיכות) של ברזל היו מרתיחין אותן מערב יום הכיפורים – אם היה הכוהן גדול זקן או אסטנס ואינו יכול לטבול במים צוננים, ומטילין – את העשתות הרותחים ביום הכיפורים, לתוך הצונין – המים הצוננים שבמקווה , כדי שתפוג צינתן – שתסור קרירותם של מי המקווה . תוספתא יומא א,כ: רבי יהודה אומר: עששית של ברזל היו מרתיחים מערב יום הכיפורים ומטילים לתוך הצונין, בשביל שתפוג צינתם. ותמהים: ולא נמצא כמכבה ביום הכיפורים?! (בתמיהה) – הרי המטיל למקווה ביום הכיפורים עשתות רותחים נחשב כמכבה אש ביום הכיפורים, שכן על ידי ההטלה למים העשתות מתקררים, וכיבוי הוא מלאכה האסורה ביום הכיפורים! אלא מסבור סבר רבי יודה – סָבוֹר סובר רבי יהודה, שאין אבות מלאכות ביום הכיפורים?! (בתמיהה) – האם יעלה על הדעת (מבחינה הגיונית) שרבי יהודה אכן יסבור שלא כל אבות מלאכות האסורות בשבת אסורות ביום הכיפורים? ומתרצים את התמיהה בחזרה מן הדברים שנאמרו קודם לכן: אלא רבי יודה ורבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אמרו דבר אחד – רבי יהודה, המתיר להטיל למקווה ביום הכיפורים עשתות רותחים, סובר כרבי שמעון, שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה, וכיבוי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה . ומציעים קושיה על ידי הצעת מקור הסותר את האמור לפני כן: לא כן סבר (צריך לומר: ' סברנן '. - השיבוש נובע מאשגרה מלהלן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 316, הערה 105)) מימ ( ו ) ר: – (וכי) לא כך סברנו לומר: אמר רבי יוחנן: רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) ורבי שמעון שניהם אמרו דבר אחד (ירושלמי שבת ב,ה) – רבי יוסי אומר, שאם כיבה את הנר בשבת מפני שחס על הנר (על הכלי) שלא יפקע לפי שכלה השמן או שחס על השמן ורוצה להניחו לשעה אחרת - פטור (משנה שבת ב,ה), שהוא סובר כרבי שמעון, שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה, שאין לו צורך בגוף הכיבוי ולא כיבה אלא מפני שצריך לנר או לשמן ?! (בתמיהה) - ויש להציע קושיה: נימר: – נֹאמר: רבי יוסי ורבי יודה ורבי שמעון שלשתן אמרו דבר אחד! – המימרה של רבי יוחנן היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר, ששלושת התנאים האלה אמרו דבר אחד, כיוון שגם רבי יהודה סובר כרבי שמעון, שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה! ומאחר שרבי יוחנן לא צירף גם את רבי יהודה לשיטת הסוברים כך, ראיה שרבי יהודה אינו פוטר על מלאכה שאינה צריכה לגופה. הרי שיש לפרוך את התירוץ של התמיהה שלעיל! ומתרצים את התמיהה שלעיל בחזרה מן הדברים שנאמרו קודם לכן: אלא מיסבור סבר רבי יודה – סָבוֹר סובר רבי יהודה (המתיר להטיל למקווה ביום הכיפורים עשתות רותחים), שאין תולדת האש כאש – עשתות רותחים הם תולדת האש, משום שהתחממו על ידי האש, ואין תולדת האש כאש, ולכן כיבוי עשתות רותחים אינו ככיבוי האש, / אלא כיני: – אלא כך היא: רבי יודה סבר מימר – רבי יהודה סובר לומר, שאין תולדת אש כאש (יש כאן כפל לשון: 'אלא מיסבור סבר רבי יודה שאין תולדת האש כאש' / 'אלא כיני: רבי יודה סבר מימר שאין תולדת אש כאש' (ראה "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 437 והערה 444)) , ורבנ י ן סברין מימר: – והחכמים (התנא במשנה, המתיר להטיל למקווה ביום הכיפורים מים חמים, ואוסר להטיל למקווה ביום הכיפורים עשתות רותחים) סוברים לומר: תולדת אש כאש. ושואלים: ויחם לו חמין? – מדוע רבי יהודה אוסר לחמם מים כדי להטיל אותם למקווה ביום הכיפורים? ומשיבים: רבי יהושע בר אבי ( ו ) ן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם רבי אנייני בן סוסיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) : טעמיה דהדין תנייא – טעמו של התנא הזה (של רבי יהודה, שחולק על התנא במשנה ואוסר לחמם מים כדי להטיל אותם למקווה ביום הכיפורים) , שלא יהו אומרים – שמא יאמרו הרואים דבר שאינו נכון : ראינו כהן גדול טובל במים שאובין ביום הכיפורים – כיוון שהם רואים שמחממים מים שהם שאובים לצורך טבילה, יאמרו שהכוהן הגדול טובל בהם ביום הכיפורים (מים שאובים הם מים שנשאבו על ידי אדם בכלי, והם פסולים לטבילה) (גזירה זו נועדה למנוע חשד, או שביסודה עומד החשש שהרואים עלולים להתיר את האסור ("לחקר ה'גזרה שמא' בירושלמי", "סידרא" כד-כה, עמוד 220, הערה 24)) . בבלי יומא לד,ב: תניא: אמר רבי יהודה: עששיות ( גושים, חתיכות ) של ברזל היו מחמים ( מחממים ) מערב יום הכיפורים ומטילים לתוך הצונים, כדי שתפיג צינתם. והלא מצרף ( מחסם ומחזק אותו על ידי כך, ונמצא עושה מלאכה ביום הכיפורים )! - אמר רב ביבי: שלא הגיע לצירוף. - אביי אמר: אפילו תימא שהגיע לצירוף, דבר שאין מתכוון מותר ( שאין לו שום צורך בצירוף, שהרי כוונתו לחמם את המים בלבד ). - ומי אמר אביי הכי?... ואמר אביי: לרבי יהודה, דאמר: דבר שאין מתכוון אסור! - הני מילי ( שאמר אביי שרבי יהודה אוסר כשאינו מתכוון ) - בכל התורה כולה ( כשהאיסור הוא מן התורה ), אבל הכא ( בעששיות של ברזל ) - צירוף דרבנן הוא / שבות היא ואין שבות במקדש. בבבלי הקשו: 'והלא מצרף?', ובירושלמי תמהו: 'ולא נמצא כמכבה?!'. בבבלי לא התבארו דברי התנא במשנה ולא אמרו שרבי יהודה חולק על התנא במשנה. • • •