אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ג:ד

משנה פרסו סדין של בּוּץ – שש, פשתן, בינו – בין הכוהן הגדול כשטבל את טבילתו הראשונה, לבין העם. קידש ידיו ורגליו (כך הגרסה בשני כתבי יד של המשנה. כתב יד שלישי של המשנה אינו גורס כאן שלוש מילים אלו) ופשט – את בגדי עצמו , ירד – למקווה, וטבל, עלה – מן המקווה, ונסתפג – ניגב את גופו . הביאו לו בגדי זהב – שהכוהן הגדול עובד בהם בכל השנה, והם: חושן ואפוד ומעיל וכתונת ומצנפת ואבנט וציץ ומכנסיים, ובארבעה מהם היה זהב: בחושן ובאפוד ובמעיל (בפעמוני הזהב שעל שוליו) ובציץ שהיה כולו של זהב , ולבש וקידש ידיו ורגליו. הביאו לו – לכוהן הגדול, את התמיד – את הכבש לקורבן התמיד של השחר . קרצו – חתכו ברוב שני הסימנים (הקנה והוושט) בלבד, משום שהיה צריך למהר ולקבל את הדם היוצא מצוואר הכבש בעת השחיטה, שהרי כל עבודות היום אינן כשרות אלא בכוהן גדול , ומירק אחר – גמר כוהן אחר, שחיטה – את חיתוך הסימנים, על ידו – בשביל הכוהן הגדול , וקיבל – הכוהן הגדול, את הדם וזרקו – על המזבח . נכנס – להיכל, להקטיר את הקטורת – של השחר על המזבח הפנימי , ולהטיב את הנירות – של המנורה , ולהקריב – על מזבח החיצון, לאחר שיצא מן ההיכל, את הראש ואת האיברים – של קורבן התמיד, ואת החביתים – מנחת כוהן גדול, ואת היין – לנסך את היין, וכן להקריב את מנחת התמיד . נוסח המשנה כאן בשני כתבי יד: 'קידש ידיו ורגליו ופשט, ירד וטבל, עלה ונסתפג'. אבל לפי הפירוש של סוגיית הירושלמי להלן ג,ו, הנוסח במשנה כאן: ' פשט וקידש ידיו ורגליו '. נוסח המשנה הבבלית אינו גורס את הקידוש הראשון על פשיטת בגדי החול כשיטת הגמרא הבבלית. • • •

תלמוד הביאו לו את התמיד, קרצו במשנה שנינו: "הביאו לו את התמיד. קרצו, ומירק אחר שחיטה על ידו". רבי לעזר (אמורא בדור השני) אמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) : עד שישחוט בו שנים או רוב שנים – לכתחילה צריך הכוהן הגדול לשחוט בקורבן התמיד את שני הסימנים (הקנה והוושט), אבל אם שחט בו את רובם של שני הסימנים - דיו . ומציעים סיוע ממשנה לדברים המופיעים לפני כן: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : מתניתא אמרה כן: – המשנה אומרת כך (שאם הכוהן הגדול שחט בו את רובם של שני הסימנים - דיו): קרצו, ומירק אחר שחיטה על ידו – מכיוון שכוהן אחר גמר את חיתוך הסימנים בשביל הכוהן הגדול, הרי שהכוהן הגדול שחטו ברוב שני הסימנים בלבד .

ומציעים מחלוקת אמוראים: כתוב – בנבואה על בואו של נבוכדנאצר מלך בבל למלחמה במצרים : "קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא" (ירמיהו מו,כ. - הנוסח לפי כמה תרגומים ובדפוסים ראשונים: 'בָּא בָ הּ ') - רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ורבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – נחלקו שני החכמים (בפירוש המילה "קרץ") . - ומציעים את דבריהם של שני החכמים: חד אמר: – [חכם] אחד אומר: נכוסה – שוחט, הורג (פירוש הכתוב: יבואו שוחטים מן הצפון (מבבל) לשחוט את מצרים) , וחורנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: נסוחה – עוקר (פירוש הכתוב: יבואו עוקרים מן הצפון (מבבל) לעקור את מצרים ממקומם) . ומציעים מקורות לדעות החלוקות של האמוראים: מאן דאמר: – מי שאומר: נכוסא – שוחט, הורג, - יש להציע מקור תנאי: מן הדא: – מזאת (המשנה): הביאו לו את התמיד, קרצו – הלשון "קרצו" שבמשנה מוכיח ש"קרץ" הוא שוחט . מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: נסוחה – עוקר, - מגליינא – המַּגְלֶה (עוקר הוא המוציא צו הגלייה ומגלה עמים מארצם וממקומם) - יש להציע פסוק (במענה אליהוא לאיוב): "מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם אָנִי" (איוב לג,ו) – מחומר נתלשתי ונעקרתי (חומר הוא אדמה המשמשת ליצירת קדרות, כלים ולבֵנים). - הלשון "קורצתי" שבפסוק מוכיח ש"קרץ" הוא עוקר . בבלי יומא לב,ב: "הביאו לו את התמיד, קרצו". - מאי "קרצו"? - אמר עולא: לישנא דקטלא. - אמר רב נחמן בר יצחק: מאי קראה? "עגלה יפה פייה מצרים, קרץ מצפון בא בא" (ירמיהו מו,כ). - מאי משמע? כדמתרגם רב יוסף: מלכו יאיא מצרים, עממין קטולין מציפונא ייתון עלה ( מלכות יפה מצרים, עמים רצחנים מצפון יבואו עליה ). קרצו בכמה? - אמר עולא: ברוב שניים ( ברוב הקנה והוושט ). וכן אמר רבי יוחנן: ברוב שניים. דברים רבה ( ליברמן ) פרשת "דברים": "קרץ מצפון בא בא" (ירמיהו מו,כ) - מהו "קרץ"? - רבי אלעזר אמר: נכוסה ( שוחט, הורג ). דבר אחר: "קרץ" - כסוחה ( חותך ), הכמה דתנינן ( משנה טהרות א,ז ): מקרצות ( חתיכות בצק ) נושכות זו לזו. בירושלמי: נכוסה / נ סוחה. ובדברים רבה: נכוסה / כ סוחה. • • •