אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ג:ג

משנה אין אדם נכנס לעזרה ולעבודה – נכנס לעזרת ישראל אפילו שלא לשם עבודה, או נכנס לעבודה אפילו הוא כבר בעזרה, אפילו טהור, עד שהוא טובל – במקווה . חמש טבילות טובל – כוהן גדול, בו ביום – ביום הכיפורים, שחמש פעמים היה הכוהן הגדול מחליף את בגדיו בעבודת יום הכיפורים מבגדי עצמו לבגדי זהב ומבגדי זהב לבגדי לבן ולהיפך, ועל כל החלפת בגדים היה טובל במקווה , וכולם – כל הטבילות, בקודש – בעזרה, בבית הפרווה – לשכה שכך היה שמה, ועל גגה היה בית הטבילה לכוהן הגדול (משנה מידות ה,ג) , חוץ מזו בלבד – מן הטבילה הראשונה שלפני התחלת העבודה שהיתה בחול ולא בקודש . חלוקת המשנה למשנה ב ומשנה ג אינה נכונה. שכן ״אין אדם״ וכו׳ של משנה ג שייך ל״כלל״ של משנה ב: "הורידו כהן גדול לבית הטבילה. זה הכלל היה במקדש: כל המסך את רגליו טעון טבילה, וכל המטיל את המים טעון קידוש ידים ורגלים. אין אדם" וכו'. וכל טעמה של טבילה זו של כוהן גדול הוא "אין אדם״ וכו' ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 462). • • •

תלמוד הנכנס לעזרה טעון טבילה מציעים פירוש למשנה: כיני מתניתא: – כך היא המשנה: לא היה אדם נכנס לעזרה ולעבודה אפילו טהור, עד שהוא טובל. לא סוף דבר לעבודה – לא רק אדם הנכנס לעבודה אפילו הוא כבר בעזרה - טעון טבילה , אלא אפילו שלא לעבודה – גם אדם הנכנס לעזרה אפילו שלא לשם עבודה - טעון טבילה. - הרי שהפירוש של "לעזרה ולעבודה" הוא: לעזרה או לעבודה . אין ״כיני״ זה אלא פתיחה, ו״לא סוף דבר״ הוא המשכו, זאת אומרת ש״כיני מתניתא״ זה הוא מעין פסקה לפירוש שאחריו ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 462). קטע בסגנון דומה יש בירושלמי קידושין א,א על המשנה שם "האשה נקנית בשלש דרכים... בכסף ובשטר ובביאה": 'כיני מתניתא: או בכסף או בשטר או בביאה. ותני רבי חייה כן: לא סוף דבר בשלשתן, אלא אפילו באחד מהן'. אפשר שגם בירושלמי כאן יש לגרוס כמו שם: 'כיני מתניתא: לא היה אדם נכנס לעזרה או לעבודה...', ואם כן, 'כיני' זה מציע פירוש, ו'לא סוף דבר' מוסב על הפירוש.

ומביאים ברייתא: שאלו את בן זומא (שמעון בן זומא, תנא בדור השלישי) : מה מקום לטבילה זו? – איזה צורך בטבילה זו שטובל כל אדם הנכנס לעזרה? לשם מה טבילה זו? אמר להם: מה אם בשעה שהוא נכנס מקודש לקודש – כוהן גדול ביום הכיפורים כשהוא נכנס מהעזרה, שהיא קודש, להיכל או לקודש הקודשים, שגם הם קודש, לעבודות יום הכיפורים, - טעון טבילה – צריך טבילה (כמו ששנינו במשנתנו שחמש טבילות הוא טובל בו ביום, וכמפורט בהמשך המסכת) , מחול לקודש – אדם כשהוא נכנס מחוץ לעזרה, שהוא חול, אל העזרה, שהיא קודש, - (צריך להוסיף כמו בקטע מתוך כריכה: ' לא ') כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שצריך טבילה, ואפילו נכנס שלא לעבודה, ואפילו הוא טהור. ומקשים על הברייתא: לא צורכא דלא – אין צורך [לומר] אלא (לא היתה צריכה הברייתא לומר אלא): מקודש לקודש (במסירה שלפנינו השמיט הסופר על ידי הדומות מ'לקודש' לעיל עד 'לקודש' כאן, ומגיה השלים כמו שהוא בקטע מתוך כריכה) לא יהא טעון טבילה (צריך לומר: ' יהא טעון טבילה ', כהגהת "גליון אפרים" ו"עלי תמר") , מחול לקודש יהא טעון טבילה (צריך לומר: ' לא יהא טעון טבילה ', כהגהת "גליון אפרים" ו"עלי תמר") ! – לפי הברייתא שלמדים כניסה מחול לקודש מכניסה מקודש לקודש בדרך של קול וחומר, כניסה מקודש לקודש קלה מכניסה מחול לקודש, אבל ההיפך הוא שמסתבר, שכניסה מקודש לקודש חמורה מכניסה מחול לקודש, ולכן אף שהנכנס מקודש לקודש טעון טבילה, אין הנכנס מחול לקודש טעון טבילה! (לפעמים 'לא צורכא דלא' מוסב על קביעה, והוא מציין שקביעה זו היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר, או שתוכנה היה צריך להיות שונה. לפעמים 'לא צורכא דלא' בהוראה זו מתפרש במובן 'איפכא מסתברא', ראה יומא ג,ג (כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמודים 334-335 והערה 254)) ומציעים תירוץ לקושיה בהצעת גרסה חדשה של הדברים האמורים בברייתא: אמר רבי שמי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) : וכיני (אפשר שבמקומות אחדים 'וכיני' הוא שיבוש של 'כיני'. וכן כנראה יומא ג,ג (כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 274 והערה 171)) : – כך היא (כך הגרסה החדשה שיש להציע בדברי הברייתא): מה אם מקודש לקודש – כוהן גדול ביום הכיפורים כשהוא נכנס מהעזרה, שהיא קודש, להיכל או לקודש הקודשים, שגם הם קודש, לעבודות יום הכיפורים , שאינו ענוש כרת – שמי שנטמא בעזרה ונכנס מקודש לקודש, ואפילו כלפי פנים, להיכל או לקודש הקודשים, אינו ענוש כרת במזיד, אם יצא בדרך קצרה (דרך גגים ועליות), - טעון טבילה – כוהן גדול שנכנס מקודש לקודש צריך טבילה , מחול לקודש – אדם כשהוא נכנס מחוץ לעזרה, שהוא חול, אל העזרה, שהיא קודש , שהוא ענוש כרת – שמי שנטמא חוץ לעזרה ונכנס לעזרה ענוש כרת במזיד מיד כשהכניס ראשו ורובו, אפילו כשלא שהה כלל, - לא כל שכן ש יהא טעון טבילה?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאדם שנכנס מחול לקודש צריך טבילה, ואפילו נכנס שלא לעבודה, ואפילו הוא טהור. - לפי הגרסה החדשה, כניסה מקודש לקודש, שאין בה כרת במקרה של טומאה, קלה מכניסה מחול לקודש, שיש בה כרת במקרה של טומאה. הירושלמי ('לא צורכא דלא...') שואל: אם תשובת בן זומא היא פשוטה כמשמעה, שאם הנכנס מקודש לקודש טעון טבילה משום מעלת הקודש, כל שכן הנכנס מחול לקודש טעון טבילה משום מעלת הקודש, אם כן הוא, אף שסברה זו טובה, מכל מקום אינה הכרחית ויש לפקפק בה, כמו שכתבו מפרשי הירושלמי. ועל זה באה התשובה: 'אמר רבי שמי: וכיני: מה אם מקודש לקודש, שאינו ענוש כרת - טעון טבילה, מחול לקודש, שהוא ענוש כרת - לא כל שכן שיהא טעון טבילה?!'. ולפי פירושו של רבי שמי, תשובת בן זומא היא תשובה מכריחה מבחינת ההלכה, ולא רק סברה בעלמא ("עלי תמר"). ומקשים (על עיקר הדין): ואפילו מקודש לקודש יהא ענוש כרת? – מי שנטמא בעזרה ואינו פונה לחוץ, אלא הולך כלפי פנים ונכנס מקודש לקודש, יתחייב בכרת במזיד, כדין הנכנס מחול לקודש, ואפילו יצא בדרך קצרה! ומדוע אמרו שאינו ענוש כרת? ומתרצים את הקושיה בהצעת משנה ממקום אחר: כיי דתנינן תמן: – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה שבועות ב,ג בעניין מי שנטמא בעזרה): השתחוה או ששהא כדי השתחויה, או ש בא לו בארוכה - חייב, בקצרה פטור – אם נטמא בפנים, אפילו נכנס כלפי פנים, אינו ענוש כרת במזיד אלא אם השתחווה כלפי פנים אף שלא שהה בפנים כדי שיעור השתחוויה, או ששהה בפנים כדי שיעור השתחוויה, או שהיה יכול לצאת בדרך קצרה ויצא בדרך ארוכה אף שלא שהה, אבל אם לא השתחווה ולא שהה בפנים כדי שיעור השתחוויה אלא יצא מיד בדרך קצרה - פטור (הירושלמי קיצר וסמך על הסוגיה בירושלמי שבועות ב,ג. לפירוש הסוגיה שם ראה "תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 744) . תוספתא יומא א,טז: שאלו את בן זומא: מה טעם לטבילה זו ( שטובל כל אדם הנכנס לעזרה )? - אמר להם: אם הנכנס מקודש לקודש, מקום שאין ענוש כרת - טעון טבילה, הנכנס מחול לקודש, מקום שענוש כרת - אינו דין שיטען טבילה?! דברי הברייתא בתוספתא מנוסחים לפי הגרסה החדשה בירושלמי שהציע רבי שמי. בבלי יומא ל,א: שאלו את בן זומא: טבילה זו למה? אמר להם: ומה המשנה מקודש לקודש ( כוהן גדול ביום הכיפורים הנכנס לעבודה מן העזרה להיכל או לקודש הקודשים ) וממקום שענוש כרת למקום שענוש כרת ( אם נכנס בטומאה מן העזרה להיכל או לקודש הקודשים ) - טעון טבילה ( כוהן גדול ביום הכיפורים ), המשנה מחול לקודש וממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת - אינו דין שטעון טבילה?! ושואלים: עד כמה היא שיעור השתחויה? ומביאים מחלוקת אמוראים. כתוב בירידת האש מן השמים בחנוכת המקדש בימי שלמה המלך: "וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה' עַל הַבָּיִת, וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (דברי הימים ב ז,ג). רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : "וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (דברי הימים ב ז,ג) – שיעור השתחוויה הוא כדי שיקרא אדם את הפסוק הזה מן "ויכרעו..." עד "וישתחוו" . רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מוסיף: עד "וְהוֹדוֹת לַי'י כִּי טוֹב" (שם) – שיעור השתחוויה הוא כדי שיקרא אדם את הפסוק הזה מן "ויכרעו..." עד "כי טוב" . רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) מוסיף: עד "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (שם) – שיעור השתחוויה הוא כדי שיקרא אדם את הפסוק הזה מן "ויכרעו..." עד "כי לעולם חסדו" . לקטע 'עד כמה היא שיעור השתחויה?...' יש מקבילה בירושלמי שבועות ב,ג, אלא שיש שם חילוף שאינו אלא טעות סופרים (ראה "סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 25, הערה 54). שלוש הדעות בעניין שיעור השתחוויה ישנן גם בירושלמי עבודה זרה ד,א. בבלי שבועות טז,ב: וכמה שיעור שהייה? - פליגי בה רבי יצחק בר נחמני וחד דעימיה, ומנו? רבי שמעון בן פזי, ואמרי לה: רבי שמעון בן פזי וחד דעימיה, ומנו? רבי יצחק בר נחמני, ואמרי לה: רבי שמואל בר נחמני. חד אמר: מכריעה ואילך ( כמשך זמן האמירה מ"ויכרעו" שבאמצע הפסוק עד סופו ), וחד אמר: כנגד כל הפסוק כולו ( כמשך זמן האמירה של כל הפסוק ): "וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית, ויכרעו אפיים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב ז,ג). בסוגיה שבבבלי נזכרו שלושה אמוראים ארץ ישראלים, ומהם רק רבי שמעון בן פזי (רבי סימון) נזכר בסוגיה שבירושלמי. רבי שמעון בן פזי (רבי סימון) ורבי יצחק בר נחמני היו תלמידיו של רבי יהושע בן לוי, ובסוגיה שבירושלמי מסר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי. רק דעה אחת בסוגיה שבבבלי ישנה גם בסוגיה שבירושלמי. • • •

טבילת סרך מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) : כל עצמן (עיקרם ויסודם של חכמים) לא התקינו (לא הנהיגו, לא קבעו תקנה) – חכמים, טבילה זו – שטובל כל אדם הנכנס לעזרה, אפילו טהור, אלא מפני טבילת סרך – טבילה זו אינה חובה מעיקר הדין, אלא היא רק גזירה משום מקרה שבו חייבים לטבול מעיקר הדין , שפעמים שאדם הולך לרחוץ והוא נזכר קרי ישן שיש בידו וחוזר ובא לו – כשהוא הולך לטבול לפני שהוא נכנס לעזרה, הוא נזכר אגב כך בקרי שאירע לו ביום שלפני כן ולא נטהר ממנו, וחוזר וטובל לקריו ונמנע מלהיכנס לעזרה עד שיעריב שמשו, שהרי הוא טבול יום. הרי שלרבי יהודה חייבים לטבול לפני הכניסה לעזרה משום חשש שנטמא לפני כן בטומאה אחרת, ולא משום עצם הכניסה . תוספתא יומא א,טז: רבי יהודה אומר: לא היתה טבילה זו אלא מפני הצורך ( מפני הסרך, מפני סרך טבילה ). פעמים שטומאה ישנה בידו, מתוך שהולך לטבול נזכר שהוא טמא וחוזר ובא לו. ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה ברכות ג,ו): ...המשמשת שראת (שראתה) נדה - צריכין טבילה. רבי יודה פוטר. (נראה שצריך לומר כהגהת "שערי תורת ארץ ישראל": תמן תנינן: – שם שנינו (משנה נגעים יד,ח, בעניין הכנותיו של המצורע לפני הקרבת קורבנותיו ביום השמיני לטהרתו): ומצורע – אחרי שטבל ביום השביעי, טבל – פעם נוספת ביום השמיני, בלשכת המצורעים – שבעזרת הנשים . בא ועמד – לאחר הטבילה, בשערי ניקנור – שנכנסים בהם מעזרת נשים לעזרת ישראל (לעזרה), כדי שיכניס ראשו, ידו ורגלו לעזרה והכוהן ייתן מדם האשם ומלוג השמן על תנוך אוזנו ועל בהונותיו . רבי יהודה אומר: לא היה צריך טבילה – נוספת ביום השמיני) ומציעים שאלה: מה? – מה הטעם של רבי יהודה שפוטר מצורע מטבילה נוספת ביום השמיני? (איזה משני הטעמים האפשריים המפורטים בהמשך הוא הנכון?) חלק (צריך לומר: ' חלוק ') רבי יודה על טבילת סרך? – האם הטעם של רבי יהודה הוא שהוא חולק על כך שאדם הנכנס לעזרה טובל מפני טבילת סרך והוא סבור שכל טהור מותר להיכנס לעזרה בלא טבילה? או משֵּׁם אפילו טובל מהו מועיל? – או שמא הטעם של רבי יהודה הוא משום שמה הוא מועיל בטבילה זו, שכן המצורע המכניס בהונותיו לעזרה עדיין הוא מחוסר כיפורים והוא אסור להיכנס לעזרה ומה תועיל לו הטבילה? ומציעים מקרה נפקות בין הטעמים: מה נפק מינה? – מה יוצא ממנה? (מה הנפקות בין שני הטעמים האפשריים?) (הסגנון הרגיל בירושלמי: 'מה נפק מביניהון'. ונראה שהשגיר הסופר לכאן את סופו של המונח הבבלי ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 963, הערה 644)) ראה קרי – יש נפקות ביניהן במקרה של מצורע שראה קרי ביום השמיני לטהרתו (שחל להיות בערב פסח) וטבל לקריו, שהוא מותר להכניס בהונותיו לעזרה (כדי שייטהר מצרעתו ויוכל לאכול קורבן פסח לערב), שהואיל והותר בהיותו מצורע אף שהוא מחוסר כיפורים שאסור להיכנס לעזרה, הותר גם בהיותו בעל קרי אף שהוא טבול יום שאסור להיכנס אף להר הבית (עיין בבלי יבמות ז,ב וזבחים לב,ב) . אין תימר: – אם תאמר: חלוק רבי יודה על טבילת סרך – אם טעמו של רבי יהודה הפוטר מצורע מטבילה הוא שהוא חולק על כך שאדם הנכנס לעזרה טובל מפני טבילת סרך, - דבר תורה הוא – הוא חייב לטבול במקרה שראה קרי ביום השמיני לטהרתו, כיוון שטבילת בעל קרי היא טבילה מן התורה ואינה טבילת סרך . אין תימר: – [ו]אם תאמר: אפילו טובל מהו מועיל – אם טעמו של רבי יהודה הפוטר מצורע מטבילה הוא משום שמה הוא מועיל בטבילה זו, - מועיל הוא שהוא טובל – יש תועלת בטבילה שהוא טובל במקרה שראה קרי ביום השמיני לטהרתו. - הרי שלפי הטעם הראשון מצורע שראה קרי בשמיני טובל אך לא משום שבמקרה זה רבי יהודה מודה בעניין טבילת סרך, אבל לפי הטעם השני מצורע שראה קרי בשמיני טובל משום שבמקרה זה רבי יהודה מודה שהטבילה מועילה (ב"שערי תורת ארץ ישראל" כתב שיש למחוק את הקטע 'מה נפק...', אך לפי פירושנו אין צורך למחוק קטע זה) . ומציעים את פשיטת השאלה: כהדא דתני: – כמו [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: אמר רבי יהודה: כל עצמן לא התקינו טבילה זו אלא מפני טבילת סרך, שפעמים שאדם הולך לרחוץ והוא נזכר קרי ישן שבידו וחוזר ובא לו. - ויש להסיק: הדא אמרה: – זאת אומרת: לא חלק רבי יהודה על טבילת סרך, אלא משֵּׁם אפילו טובל מה הוא מועיל – מן הברייתא נובע, שרבי יהודה מודה בעניין טבילת סרך, ומכאן שטעמו של רבי יהודה שפוטר מצורע מטבילה נוספת ביום השמיני הוא משום 'מה הוא מועיל' (הברייתא שממנה פשטו את השאלה כבר הוצעה לעיל) . הסוגיה כפי שהיא לפנינו: 'תמן תנינן: המשמשת שראת נדה - צריכין טבילה. רבי יודה פוטר...' נראית כמוסבת על המשנה ברכות ג,ו. לסוגיה כאן יש (לפי מפרשי הירושלמי) סוגיה מקבילה בירושלמי ברכות שם, ויש חילופים ביניהן. המפרשים התקשו מאוד בפירושן של סוגיות אלו ( ברכות ג,ו ויומא ג,ג )... אשר לסוגיית יומא, ברור שהיא מקבילה לברכות, אלא שאף כאן אין היא מובנת... סוגיות אלו, על אף ההקבלה הברורה ביניהן, חלוקות כמעט מכל בחינה אפשרית - מצד האפשרויות השונות להסביר את המשנה, דרך פשיטת הבעיה, ואף מצד מסקנותיהן להלכה. אין כאן עיבוד שונה של חומר מקביל או חילופי חוליות, אלא דיונים שונים ומוחלפים לגמרי ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 52-56). עקב הקשיים בהקבלה של הסוגיה כאן לסוגיה בברכות, נראה שסוגיה זו אינה מוסבת על המשנה ברכות ג,ו אלא על המשנה נגעים יד,ח, כהגהת "שערי תורת ארץ ישראל" וכפי שפירשנו. בבבלי יומא ל,ב, בסוגיה הדנה בדברי רבי יהודה בעניין טבילת סרך, הובאו המשנה בנגעים והתוספתא על המשנה. וכשם שהבבלי דן ביחס שבין דברי רבי יהודה בעניין הנכנס לעזרה שטעון טבילת סרך ובין דבריו בעניין מצורע המכניס חלקים מגופו לעזרה שפטור מטבילה, כך נראה שגם הירושלמי כאן. נראה, שהדמיון בין הסוגיה כאן לסוגיה בברכות, וחסרונו של הירושלמי נגעים, שאם היה, היתה בו קרוב לוודאי סוגיה מקבילה לסוגיה כאן, הם שגרמו לשיבוש בהצעת המשנה המתאימה ממקום אחר בראש הסוגיה כאן. בבלי יומא ל,א: רבי יהודה אומר: סרך טבילה היא זו, כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש. בבלי יומא ל,ב: ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא ( ההלכה הזו שאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול )? והתניא: מצורע טובל ועומד בשער ניקנור. רבי יהודה אומר: אינו צריך לטבול, שכבר טבל מבערב ( ביום השביעי )! ( הרי שלא הצריך רבי יהודה טבילה מיוחדת כדי לפרוש מטומאה! ) ההוא כדקתני טעמא: שכבר טבל מבערב ( ובאותה טבילה אף נזכר לפרוש מטומאה, ואין שייכות בין דין זה לעניין סרך טבילה של הנכנס לעזרה ). נראה שהמקשה שהקשה ממצורע טובל לא הקשה מן הברייתא (תוספתא נגעים ח,ט בשינויים) ששם נאמר מפורש שכבר טבל מבערב, אלא מן המשנה נגעים יד,ח ששם נאמר רק "רבי יהודה אומר: לא היה צריך טבילה" ולא יותר, וחשב המקשה שהוא משום שלרבי יהודה אין אדם טובל כשנכנס לעזרה, והשיב לו המשיב "ההוא כדקתני טעמא" (בברייתא שהמקשה לא ידע) "שכבר טבל מבערב". במרוצת הזמן, ואולי משום שהברייתא היתה ידועה יותר, נכנס הדיבור "שכבר טבל מבערב" מן הברייתא לקושיית המקשה מן המשנה ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד נח). למסקנת הירושלמי, הטעם של רבי יהודה הפוטר מצורע מטבילה ביום השמיני הוא משום שמה הוא מועיל בטבילה זו. והוא מה שאמרו בברייתא שבתוספתא נגעים ובבבלי, שהטעם של רבי יהודה הוא שכבר טבל מבערב, שמשום כך מה הוא מועיל שהוא טובל. • • •