אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ג:ב

משנה ולמה צרכו לכך? – מדוע הוצרכו לעלות למקום גבוה ולראות האם האיר השחר? פעם אחת עלה מְאוֹר הלבנה – סמוך לעלות השחר, ודימו (חשבו, שיערו) שהאיר המזרח, ושחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה – כשעמדו על טעותם, לפי שנשחט בעוד לילה ונפסל, ושחטו קורבן תמיד אחר ביום. מאותה שעה התקינו שיהיו עולים למקום גבוה ומבררים בדיוק האם כבר האיר השחר . המשנה חוזרת לתאר את עבודת יום הכיפורים. והורידו כהן גדול לבית הטבילה – ביום הכיפורים, לאחר שראו שהאיר המזרח, מפני שהוא טעון טבילה לפני שישחט את קורבן התמיד, כמפורש בהלכה ג . זה הכלל היה במקדש: כל – כוהן, המסך את רגליו – העושה צרכיו הגדולים ('המסך את רגליו' - צירוף בהשפעת צירוף מקראי), טעון טבילה – במקווה של ארבעים סאה, כדי לעבוד במקדש , וכל המטיל את המים – המשתין, טעון קידוש ידים ורגלים – רחיצת ידיים ורגליים מן הכיור (בבבלי אמרו שהמטיל מים חייב בקידוש ידיים ורגליים משום נקיות. אבל בירושלמי לא נזכרה נקיות) . • • •

תלמוד האיר המזרח ואיילת השחר במשנה שנינו: "ולמה צרכו לכך? פעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח". מביאים ברייתא: מאור הלבנה מתמר (עולה זקוף) ועולה – אור הירח לפני זריחתו מאיר רק כלפי מעלה . מאור החמה פוסה (מתפשט) על פני כל המזרח – אור השמש לפני זריחתה מאיר את כל שמי המזרח. ולכן בדרך כלל כשעולה אור הירח סמוך לעלות השחר אין לדמות שהוא אור השמש . תוספתא יומא א,טו: פעמים שתימור חמה עולה כדרכו, תימור לבנה פוסה על פני כל המזרח. בבלי יומא כח,ב: ומי מיחלף? ( האם מוחלף אור החמה באור הלבנה? ) והתניא: רבי אומר: אינו דומה תימור ( עלייה ) של לבנה לתימור של חמה. תימור של לבנה מתמר ועולה כמקל, תימור של חמה מפציע לכאן ולכאן! - תנא דבי שמואל: יום המעונן היה, והיה מפציע ( אור הלבנה ) לכאן ולכאן ( ומשום כך חשבו שהוא אור החמה ). ומציעים שאלה: עד כדון דהוה סופיה דירחא – עד עכשיו שהיה סופו של החודש (במקרה של סוף החודש, שהירח זורח סמוך לעלות השחר, ברור שהם צריכים לעלות למקום גבוה ולראות האם האיר השחר) . הוה רישיה – היה ראשו (של החודש) ? – במקרה של תחילת החודש, שאין הירח זורח סמוך לעלות השחר, מדוע הם צריכים לעלות למקום גבוה ולראות האם האיר השחר, והרי אין מקום לטעות כפי שסיפרו במשנה? (אין משיבים לשאלה)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות א,א. קרני האור הראשונים שעולים במזרח בסוף הלילה נקראים "איילת השחר". הם הולכים ומתרחבים לאחר שעה עד שנראים כעמוד אור שקוראים לו "עמוד השחר", והוא כשיעור שעה לפני הנץ החמה. עמוד זה נקרא "הארת המזרח". אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : מאילת השחר (כינוי פיוטי לקרני האור הראשונים העולים במזרח לפני הזריחה ומשולים לקרני איילה) עד שיאיר המזרח (הזמן של הארת המזרח הוא הזמן של עליית עמוד השחר, שהוא סוף הלילה ותחילת היום) אדם מהלך מרחק של ארבעת מיל (מקור המילה 'מיל' ביוונית ובלטינית. מיל רומי הוא מידת אורך כדי אלף צעדים כפולים) , ומשיאיר המזרח עד שתנץ החמה אדם מהלך ארבעת מיל. ושואלים: ומניין מאילת השחר עד שיאיר המזרח (צריך לומר כמו במקבילה: 'ומניין משיאיר המזרח עד שתנץ החמה ') אדם מהלך ארבעת מילין? ומשיבים: כתוב במהפכת סדום: "וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר: קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת, פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר. וַיִּתְמַהְמָהּ, וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו, וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר " (בראשית יט,טו-טז) – כשעלה השחר, הוציאו המלאכים את לוט מחוץ לתחומה של העיר סדום; "הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ, וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה" (בראשית יט,כג) – כשאור השמש זרח על הארץ, בא לוט לתחומה של העיר צוער, - מן סדום – שממנה יצא לוט כשעלה השחר, לזוער (במקבילה: 'לצוער') – שאליה בא לוט כשזרחה השמש, ארבעה מילין – ומכאן שמיאיר המזרח (משיעלה עמוד השחר) עד שתנץ החמה אדם מהלך ארבעה מילין (מקומה של סדום לפי המסורת העממית היהודית העתיקה הוא מתחת לפני ים המלח לרגלי הר סדום. מקומה של צוער בדרום מזרח לים המלח) . ושואלים: יתיר הוון! – יותר היו! (הרי מסדום לצוער יש מרחק גדול יותר מארבעה מילין!) ומשיבים: אמר רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : המלאך היה מקדד (מנקב, חודר בקו ישר) לפניהן את הדרך – המלאך שהציל את לוט ניקב את ההרים שבדרך מסדום לצוער, כדי שלוט ואשתו ובנותיו לא יעלו וירדו במדרונות ההרים אלא ילכו בדרך ישרה וקצרה וימהרו להגיע לצוער ולהינצל. לכן הדרך מסדום לצוער שהלך לוט היתה ארבעה מילין בלבד ולא יותר . ושואלים: ומניין משיאיר המזרח עד הנץ החמה (צריך לומר כמו במקבילה: 'ומניין מאילת השחר עד שיאיר המזרח ') אדם מהלך ארבעת מיל? ומשיבים: 'כמו', "וּכְמוֹ" – הכתוב היה צריך לומר: 'כמו השחר עלה", ואמר: "וכמו השחר עלה", ויש לדרוש את האות 'ו' שבתחילת המילה לריבוי: - מילא דמיא לחבירתה – דבר דומה לחברו (יש זמן אחר שהוא דומה לזמן שמשיאיר המזרח עד שתנץ החמה, והוא הזמן שמאיילת השחר עד שיאיר המזרח, ומכאן שמאיילת השחר עד שיאיר המזרח ארבעה מילין) .

אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : הדא אילתא דשחרא – איילת השחר הזאת (שהוזכרה בדברי רבי חנינא לעיל) , מאן דאמר: – מי שאומר: כוכבתא היא – הכוכבת היא (אדם שאומר, שאיילת השחר היא כינוי לכוכב הלכת "נוגה" בעת שהוא עולה במזרח באשמורת הבוקר לפני זריחת השמש ושולח קרני אור המשולים לקרני איילה), - טעי – טועה , זימנין דהיא מקדמה וזימנין דהיא מאחרה – לפעמים שהיא מקדימה ולפעמים שהיא מאחרת (אין זמן קבוע לעליית כוכב "נוגה" לפני זריחת השמש, שכן לפעמים הוא מקדים ועולה זמן רב לפני זריחת השמש ולפעמים הוא מאחר ועולה זמן מועט לפני הזריחה, כדרך הכוכבים שזמני הופעתם משתנים, וכיוון שיש זמן קבוע לאיילת השחר לפני זריחת השמש, כמו שאמר רבי חנינא לעיל, לכן איילת השחר אינה כינוי לכוכב "נוגה" אלא היא כינוי לשחר ממש) . ומציעים פתרון לשאלה בעניין זהות איילת השחר: מאי (בקטע מתוך כריכה: 'מיי') כדון? – מה היא עכשיו? (עכשיו שאיילת השחר אין היא הכוכבת, מהי איילת השחר? - פירוש "מאי" - מהי, בחילוף אל"ף/ה"א, כלומר, מה היא. "מאי" במונח זה אינה לשון בבלי ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 891, הערה 15)) כמין תרין דקרנין (בקטע מתוך כריכה: 'דיקרנין', ובמקבילה: 'דוקרנין') דנהור דסלקין מן מדינחא ומנהרין – כמו שני קלשונים של אור שעולים מן המזרח ומאירים (קרני האור הראשונים מתפצלים לכאן ולכאן כמו קלשונים המתפצלים בסופם למעין שיניים, ותמיד אותו זמן להם מיציאתם עד זריחת השמש. - מקור המילה 'דיקרנין' ביוונית) . לסוגיה מ"אמר רבי חנינה" עד כאן יש מקבילה בבראשית רבה נ,י. בבלי יומא כט,א: כתיב: "למנצח על איילת השחר" (תהילים כב,א) - מה איילת זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן, אף שחר זה מפציל לכאן ולכאן.

כיוון שהזכירו את איילת השחר, מביאים מעשה העוסק בעניין אגדה המתקשר לאיילת השחר. מציעים סיפור: דלמא (מקור המילה במילה היוונית 'דרמה') : – מעשה: רבי חייא רובא – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים), ורבי שמעון בן חלפתא (תנא בדור החמישי) הוו ן מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה – היו מהלכים בבקעת ארבל הזאת (בגליל התחתון המזרחי, בקרבת טבריה וחוף הכינרת) בשחר , ו ראו אילת השחר שבקע אורה – ראו את קרני האור הראשונים שפרצו והופיעו והתחילו להאיר . אמר רבי חי י א רובה לרבי שמעון בן חלפתא: ברבי (=ביר רבי) – בר רבי (בנו של רבי, כלומר, בנו של חכם, תואר כבוד למי שאביו חכם או לאדם חשוב) , כך (דיבור הצעה לנמשל) היא גאולתן של ישראל – יש דמיון בין איילת השחר לגאולה העתידה . בתחילה (צריך לומר כמו בקטע מתוך כריכה ובמקבילה: ' כ תחילה', שהוא לשון ארץ ישראלי, ובירושלמי נשתבש לפעמים 'בתחילה' במקום 'כתחילה') קימעא קימעא – בתחילה הגאולה באה מעט מעט ולא בבת אחת , כל (בקטע מתוך כריכה ובמקבילה נוסף 'מה') שהיא הולכת היא הולכת ומאיר (צריך לומר כמו בקטע מתוך כריכה ובמקבילה: 'היא רבה והולכת ') – במידה שהגאולה מתקדמת, היא גדלה יותר ויותר . מאי טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - כתוב (בנבואת נחמה על גאולתה של כנסת ישראל): "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ י'י אוֹר לִי" (מיכה ז,ח) – כאשר אני יושבת בחושך (נמצאת במצוקה), אני בטוחה שה' עתיד להאיר לי (לגאול אותי מהצרה). הרי שהגאולה נמשלה לאור המופיע בחושך . כך – גם הגאולה בימי מרדכי ואסתר היתה כך , בתחילה (צריך לומר כמו במקבילה: ' כ תחילה') כתוב (כשמרדכי מציל את המלך אחשוורוש מידי הקושרים עליו) : "וּמָרְדְּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ" (אסתר ב,כא) , ואחר כך כתוב (כשהמן הצטווה לכבד את מרדכי) : "וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדְּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר " (אסתר ו,יא) , ואחר כך כתוב : "וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ" (אסתר ו,יב) (סדר שני הפסוקים באסתר ו תוקן על פי המקבילה) , ואחר כך כתוב (כשבטלה הסכנה שבגזירת המן) : "וּמָרְדְּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת" (אסתר ח,טו) , ואחר כך כתוב : "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה" (אסתר ח,טז) – ליהודים שבשושן היתה רווחה ותשועה, שהצרה משולה לחשיכה, והנושע מהצרה משול כיוצא מאפילה לאורה. הפסוקים ממגילת אסתר מובאים כהוכחה לכך, שהגאולה באה בהדרגה ולא בבת אחת (כל הפסוקים, למעט הפסוק האחרון, עוסקים במרדכי, ללמדנו שהשלבים בגאולת ישראל חופפים את תהפוכותיו האישיות של מרדכי) . בירושלמי יומא כל הקטע 'דלמא...' בא במסירה שלפנינו בהוספת מגיה. הקטע הזה ישנו כאן גם בקטע מתוך כריכה, וכן ישנו בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" בקטעים מירושלמי יומא. עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות. נראה שהסוגיה הזו מקורה בירושלמי ברכות, והיא המשך לסוגיה שם לעיל על מהלך השמש בזריחתה מעלות השחר עד הנץ החמה. גם בסוגיה שם לעיל וגם בסוגיה הזו הובא הכתוב "הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה". הסוגיה הזו הועתקה מהירושלמי ברכות ליומא, מפני שבמשנה יומא ג,ב הוזכר "האיר המזרח". לסיפור הזה בירושלמי יש מקבילה בשיר השירים רבה פרשה ו [י], באסתר רבה י,יד ובמדרש תהילים כב,יג. • • •

טבילה וקידוש ידיים ורגליים במקדש במשנה שנינו: "זה הכלל היה במקדש: כל המסך את רגליו טעון טבילה, וכל המטיל את המים טעון קידוש ידים ורגלים". מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: כהן שיצא – מן העזרה שבמקדש, לדבר עם חבירו, אם להפליג – אם יצא לזמן רב, ששהה בדיבור עם חברו, - טעון טבילה – כשייכנס שוב לעזרה כדי לעבוד, משום שהסיח את דעתו מן המקדש, ודינו כאילו בא מתחילה למקדש, וכל הטעון טבילה צריך קידוש ידיים ורגליים ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, תיקונים והשלמות, עמוד 6) , אם לשעה – אם יצא לזמן קצר, שלא שהה בדיבור עם חברו, - טעון קידוש ידים ורגלים – כשייכנס שוב לעזרה כדי לעבוד, משום שהסיח את דעתו משמירת ידיו ורגליו . בירושלמי לעיל ב,א מסתפקים האם קידוש ידיים ורגליים נפסל משום פסול יוצא, וצריך הוא לחזור ולקדש את ידיו ואת רגליו? בירושלמי לעיל אין פושטים את הספק מהברייתא בירושלמי כאן, כי הספק הוא ביציאה שאין בה היסח הדעת ומדין יוצא בלבד, אבל הברייתא כאן עוסקת ביציאה שיש בה היסח הדעת. תוספתא יומא א,טז: כוהן גדול שיצא מן העזרה לדבר עם חבירו והפליג - טעון טבילה. בברייתא שבירושלמי כאן וכלאיים ט,ב: "כוהן שיצא", ובתוספתא: "כוהן גדול שיצא". בירושלמי כלאיים העמידו את הברייתא בבגדי לבן (בבגדי בוץ) של כוהן גדול ביום הכיפורים, שאין בהם כלאיים, שאם לא כן, הרי אסור לצאת בבגדי כלאיים מחוץ למקדש. ואם יצא בבגדי חול, הרי טעון קידוש ידיים ורגליים בלאו הכי. וכנראה שהתוספתא שגורסת "כוהן גדול" נשנית על פי פתרון הירושלמי שם ("תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 743). בבלי זבחים כ,ב: יצא חוץ לחומת העזרה, אם לשהות - טעון טבילה, אם לפי שעה - טעון קידוש ידיים ורגליים. ומקשים: וסיכה (במסירה שלפנינו הגיה מגיה כאן ולהלן: 'סמיכה', והיה צריך להגיה: 'מסיכה', וכן הגיה ב"קורבן העדה") – עשיית צרכים, - לא שעה קלה היא?! (בתמיהה) – הרי המסך את רגליו שוהה זמן קצר, ולמה אמרו במשנתנו שכל המסך את רגליו טעון טבילה? ומתרצים את הקושיה בהצעת הבחנה בין שני מקרים שהושוו: שנייא היא – שונה היא סיכה, שעשו אותה כהפלג – דימו סיכת רגליים ליציאה לזמן רב מבחינה הלכתית, וכל מי שיצא מן המקדש לזמן רב דינו כאילו בא מתחילה למקדש וצריך טבילה, ולכן המסך את רגליו טעון טבילה . בבבלי לא נזכר במפורש בשום מקום למה הצריכו טבילה במסך רגליו.

ומציעים ברייתא נוספת: תני: – שונה [התנא]: ישן – כוהן שישן שנת קבע במקדש, - טעון טבילה – כשיתעורר משנתו, כדי לעבוד, משום שהסיח את דעתו מן המקדש , נתנמנם – כוהן שישן שנת ארעי במקדש, - טעון קידוש ידים ורגלים – כשיתעורר משנתו, כדי לעבוד, משום שהסיח את דעתו משמירת ידיו ורגליו . ומציעים קושיה על האמור לפני כן: וישן טעון טבילה?! – איך ייתכן שאדם ישן במקדש והוא טעון טבילה, והרי אסור לשבת או לשכב במקדש? - ומציעים מקור תנאי המחזק את הקושיה: לא כן תני – (וכי) לא כך שונה רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) : לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד; ואמר רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה?! (בתמיהה) – הרי שאסור לשבת או לשכב במקדש! ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא: תיפתר – תתפרש (הברייתא) , שסמך עצמו לכותל וישן לו – ישן כשהוא עומד ונשען על כותל במקדש, ולא ישן כשהוא שוכב או יושב . ומציעים פסוק שממנו מקשים על האמור לפני כן: והא כתיב: – והרי כתוב (לפני תפילת דוד לה', לאחר שהובטח לו שבנו יבנה את הבית לה' ושושלתו תהיה לעולם): "וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי י'י" (שמואל ב ז,יח) – דוד המלך בא אל האוהל שנטה לארון ה' וישב לפני הארון ! – הרי שיש לפרוך את הקביעה בשם רבי שמעון בן לקיש שאף למלכי בית דוד אסור לשבת במקדש! ומתרצים את הקושיה: אמר רבי אייבו בר נגרי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) : יישב עצמו בתפילה – דורש "וישב" מלשון רגיעה, שיישב דוד את דעתו קודם שהתפלל לפני ה' כדי לכוון את ליבו בתפילתו . לקטע 'לא כן תני רבי חייה' עד סופו יש מקבילה בירושלמי פסחים ה,י וסוטה ז,ח בעניין ישיבת המלך בעזרה במעמד "הקהל". לקטע זה יש מקבילה גם במדרש שמואל כז,א. מקורה של הסוגיה המקבילה ביומא, על הברייתא שנשנתה כאן: 'תני: ישן - טעון טבילה'. והמעתיקים העתיקו סוגיה זו לסוטה ולפסחים ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמודים 127-128). תוספתא סנהדרין ד,ד: לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. יישב עצמו בתפילה ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קמו: אמר דוד: לא הייתי מתפלל לפני האלוהים עד שהייתי מיישב דעתי ומתקן עצמי ואחר כך הייתי עומד ומסדר תפילתי, שנאמר: "ויבוא המלך דוד ויישב לפני ה'" - שיישב עצמו וכיוון את דעתו, ואחר כך: "מי אנוכי ה' אלוהים ומי ביתי כי הביאותני עד הלום". ילקוט שמעוני תהילים רמז תתסז: "ויבוא המלך דוד ויישב לפני ה'" - וכי יש אדם יושב ומתפלל?! והלא אין אדם מתפלל אלא מעומד! אלא שיישב דעתו עליו וכיוון ליבו בתפילתו. • • •