אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ב:ד

משנה תמיד קרב בתשעה, בעשרה, באחד עשר, בשנים עשר – פעמים שקורבן התמיד קרב בתשעה כוהנים, פעמים בעשרה, פעמים באחד עשר, ופעמים בשנים עשר , לא פחות ולא יתר – אינו קרב לעולם לא בפחות מתשעה ולא ביותר משנים עשר . עצמו בתשעה – הקרבת איברי קורבן התמיד והמנחות והיין בשחרית נעשית בתשעה כוהנים, הן בהעלאתם לכבש והן בהעלאתם למזבח . בחג – קורבן התמיד שקרב בשחרית בחג הסוכות, - ביד אחד צלוחית של ה מים – כוהן אחד נוסף מעלה צלוחית ובה מים לניסוך המים על גבי המזבח בשעת הקרבת קורבן התמיד של השחר , הרי עשרה – כוהנים . בין הערבים – קורבן התמיד שקרב בין הערביים, - באחד עשר – כוהנים : עצמו בתשעה – כמו בשחרית , ושנים בידם שני גיזירי עצים – שני כוהנים נוספים מעלים למזבח שני גזירי עצים , לרבות את העצים – להוסיף בקורבן התמיד של בין הערביים את גזירי העצים על מערכת העצים שעל המזבח . בשבת – קורבן התמיד שקרב בשחרית בשבת, - באחד עשר – כוהנים : עצמו בתשעה – כמו בכל יום , ושנים בידם שני בזיכי (כפות) לבונה של לחם הפנים – שני כוהנים נוספים מעלים למזבח שתי כפות עם לבונה שבאות עם לחם הפנים, שבכל שבת כשמסלקים את לחם הפנים מעל השולחן, מקטירים את שני בזיכי הלבונה . ובשבת שבתוך החג – קורבן התמיד שקרב בשחרית בשבת שחלה בחג הסוכות, - ביד אחד צלוחית של ה מים – לניסוך המים, הרי שהוא קרב בשנים עשר כוהנים . איל – כבש בן שתי שנים, קרב באחד עשר – כוהנים : הבשר – איברי הקורבן, - בחמשה – כוהנים, כמו בקורבן התמיד , הקרביים והסולת – למנחה, והיין – לנסך, - בשנים שנים – כל דבר בשני כוהנים, הרי עוד שישה כוהנים, וסך הכול אחד עשר כוהנים . • • •

תלמוד הטלה של התמיד של השחר עולה בשישה כוהנים ויקרא טו,כה - טומאת הזבה: "וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ, כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה, טְמֵאָה הִוא" - אם יזוב דם מאישה למשך ימים רבים, שלא בזמן הווסת הרגיל שלה, או אם יזוב דם ימים רבים בנוסף לשבעת הימים של ימי נידתה, האישה הזבה תהיה טמאה ככל דיני טומאת הנידה. מביאים מדרש הלכה: "וערכו" (ויקרא א,ח) - יכול מאה! יכול מאתים! (מילים אלו הן אשגרה מהפתיחה למדרש ההלכה להלן שהיא כעין הפתיחה למדרש ההלכה כאן, וצריך לומר כמו בספרא (ראה להלן): "יָמִים" (ויקרא טו,כה) - שניים – המילה "ימים" האמורה בטומאת הזבה משמעה שני ימים . יכול ימים הרבה! – אולי יעלה על דעתך שהמילה "ימים" משמעה הרבה ימים ולא שני ימים!) מדרש ההלכה מביא דברי ארבעה תנאים שמנמקים את הדרשה: "ימים" - שניים. אמר רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) : כל ששמועו (משמעו) מרובה ושמועו ממועט – כמו כאן, ש"ימים" משמעו מאה ימים או מאתיים ימים ומשמעו שני ימים , תפשתה את המרובה - לא תפשת – אם תפסת את המרובה, והיה לך לתפוס את המועט, נמצא שתפסת שלא כדין , תפשת את הממועט - תפשתה – אם תפסת את המועט, והיה לך לתפוס את המרובה, תפיסתך תפיסה, שהמועט אף הוא בכלל המרובה. ואף כאן יש לתפוס את המועט, ולכן "ימים" משמעו שני ימים (המילה "רבים" בכתוב זה באה להוסיף יום אחד, והרי הם שלושה ימים, כאמור להלן. מכאן למדים, שאישה הרואה זיבת דם בשלושה ימים מאחד עשר ימי זיבה - הרי היא זבה גמורה, ונקראת זבה גדולה) . ומציעים ברייתא (והיא המשך מדרש ההלכה): תני: – שונה [התנא]: (ייתכן ש'תני' נוסף כאן בעקבות השיבוש שחל בפתיחה למדרש ההלכה כמו שכתבנו לעיל, שגרם לחשוב שדברי רבי עקיבא מוסבים על הכתוב "וערכו" ולא על הכתוב "ימים" שעליו מוסבים דברי התנאים שלהלן, וכביכול שני מדרשי הלכה נפרדים לפנינו, וכדי לציין את הדבר נוסף כאן 'תני'. במדרש ההלכה בספרא דברי רבי עקיבא מוסבים על הכתוב "ימים") רבי יהודה בן בתירה (השני, תנא בדור השלישי) אומר: שתי מידות (כלים למדידת נפח) , אחת מידה כלה (מוגבלת, סופית) ואחת מידה שאינה כלה - הכל מודין (צריך לומר כמו בקטע מתוך כריכה: ' מודדין '. 'הכל' נוסף באשגרה מהביטוי 'הכל מודין' ואין לגרוס אותו) במידה כלה ואין מודין (צריך לומר כמו בקטע מתוך כריכה: 'ואין מודדין ') במ י דה שאינה כלה – יש ללמוד ממנהג העולם, שכשמודדים מודדים במידה שהיא כלה ואין מודדים במידה שאינה כלה. ואף כאן יש לתפוס את המספר המועט שיש לו סוף ולא את המספר המרובה שאין לו סוף, ולכן "ימים" משמעו שני ימים . אמר רבי נחמיה (תנא בדור הרביעי) : וכי מה (צריך לומר כמו בקטע מתוך כריכה: ' למה ') בא הכתוב? לפתוח (לבאר עניין סתום) או לנעול (לסתום) ? לא בא לנעול אלא לפתוח – יש ללמוד מדרך המקראות, שלא באו לסתום אלא לפרש . אם אומר (צריך להוסיף כמו בקטע מתוך כריכה: ' אתה ') : "יָמִים" (ויקרא טו,כה) - עשרה, אינן אלא מאה, אלא מאתים, אלא אלף, אלא ריבוא – אם תפסת מספר מרובה, כגון עשרה ימים - סתמת ולא ביארת את המילה הסתומה, כי יש מספר למעלה ממנו שהוא במשמעה של המילה "ימים", מאה או מאתיים או אלף או עשרת אלפים ימים . וכשאתה אומר: "יָמִים" - שנים, פתחת – אם תפסת מספר מועט, כגון שני ימים - ביארת את המילה הסתומה, כי אין מספר למטה ממנו שהוא במשמעה של המילה "ימים", ולכן "ימים" משמעו שני ימים . רבי מנא (תנא בדור החמישי) אמר משום רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) : "יָמִים" (ויקרא טו,כה) - שנים. יכול "יָמִים" הרבה! – אולי יעלה על דעתך ש"ימים" משמעו ימים מרובים! אם מרובין הן, והלא כבר נאמר "רַבִּים" (ויקרא טו,כה) ! – כיוון שהכתוב אמר "רבים" אחרי שאמר "ימים", הרי שאין משמעו של "ימים" ימים מרובים. הא לא דיבר אלא בימים מעוטים – אין משמעו של "ימים" אלא ימים מועטים , וכמה הן? הוי אומר: שנים. "רַבִּים" (ויקרא טו,כה) - שלשה. יכול "רַבִּים" עשרה! – אולי יעלה על דעתך ש"רבים" משמעו ימים מרובים, כגון עשרה! אמר "יָמִים" ואמר "רַבִּים", מה "יָמִים" - מיעוט ימים שנים – המספר הקטן ביותר של "ימים", שהוא לשון רבים, הוא שניים , אף "רַבִּים" - מיעוט רבים שלשה – המספר הקטן ביותר של "רבים" הוא שלושה . יכול שנים ושלשה, הרי חמשה! – אולי יעלה על דעתך ש"רבים" בא להוסיף שלושה ימים על "ימים" שהם שני ימים, וסך הכול הוא חמישה ימים! וכי נאמר 'ימים ורבים' – בוי"ו החיבור ? והלא לא נאמר אלא "יָמִים רַבִּים"! הא כיצד? הרבים הללו יהו מרובין על שנים – "רבים" בא להוסיף על "ימים" שיהיו יותר משניים, ואין לך להוסיף על השניים אלא אחד , וכמה הן? הוי אומר: שלשה – סך הכול הוא שלושה ימים. מכאן למדים, שאישה הרואה זיבת דם שלושה ימים - הרי היא זבה גדולה . ספרא פרשת זבים פרשה ה: "ימים" - שניים. יכול ימים הרבה! אמר רבי עקיבא: כל ששמועו מרובה ושמועו מועט, תפשתה המרובה - לא תפשתה, תפשתה המועט - תפשתה. רבי יהודה בן בתירה אומר: שתי מידות, אחת כלה ואחת מידה שאינה כלה - מודדים מידה כלה ואין מודדים מידה שאינה כלה. רבי נחמיה אומר: וכי למה בא הכתוב? לפתוח או לנעול? והלא לא בא לנעול אלא לפתוח! אם אומר אתה "ימים" עשרה, אינו אלא מאה, אלא מאתים, אלא אלף, אלא ריבוא, וכשאתה אומר "ימים" שניים, פתחת. רבי מונא אומר משום רבי יהודה: "ימים שניים. יכול ימים הרבה! אם מרובים הם, והלא כבר נאמר "רבים"! הא לא דיבר אלא ימים מועטים. וכמה הם? הווי אומר: שניים. "רבים" - שלושה. יכול "רבים" עשרה! אמר "ימים" ואמר "רבים", מה "ימים" - מיעוט ימים שניים, אף "רבים" - מיעוט רבים שלושה. יכול שניים ושלושה הרי חמשה! וכי נאמר 'ימים ורבים'? והלא לא נאמר אלא "ימים רבים"! הא כיצד? הרבים הללו יהו מרובים על שניים, וכמה הם? הווי אומר: שלושה.

ומביאים מדרש הלכה: כתוב בעולת הבקר: "וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים, אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר, עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ " (ויקרא א,ח) – הכוהנים מניחים את החלקים של העולה על העצים שעל האש שעל המזבח; ויש לשאול: - יכול מאה! (נראה שיש להוסיף כאן: 'יכול מאתים!', כמו לעיל, ושם מילים אלו הן אשגרה מכאן כמו שכתבנו לעיל) – אולי יעלה על דעתך שכוהנים רבים, אפילו מאה, מעלים את איברי העולה, ואף אם מספר האיברים קטן ממספר הכוהנים, יהיו כמה כוהנים רשאים לאחוז באבר אחד ולהעלותו! - תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : כתוב בעולת הצאן: "וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ " (ויקרא א,יב) – הכוהן מניח את החלקים של העולה על העצים שעל האש שעל המזבח. - "וערך" לשון יחיד, ו"אותם" לשון רבים. הרי שכוהן אחד מעלה את איברי העולה . - ויש לשאול: אי (או) "וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם" (מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ואינן בקטע מתוך כריכה. בחלק מכתבי היד של הספרא יש מילים אלו ובחלק מהם אינן) , יכול יהא כהן אחד עורך את כל האיברים! - תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : "וְעָרְכוּ" – לשון רבים. הרי שכוהנים רבים מקריבים את איברי העולה . הא כיצד? – איך מיישבים את הסתירה בין שני הכתובים "וערכו" ו"וערך"? כהן אחד עורך שני איברים – כל כוהן מעלה רק שני איברים, ונמצא שכמה כוהנים מעלים את כל האיברים. ובזה מתקיימים גם הכתוב "וערכו" (כוהנים רבים) וגם הכתוב "וערך הכוהן אותם" ("וערך" - כוהן אחד, "אותם" - שני איברים, שמיעוט רבים שניים) . וכמה הן איברים – בעולה מן הצאן ? עשרה – איברים, ולכן איברי עולה מן הצאן קרבים בחמישה כוהנים . ואחד בקרביים – כוהן שישי מעלה את הקרביים (המעיים), ועליהם הכרעיים (הרגליים שמתחת לברכיים, השוקיים. הקרבת הקרב והכרעיים נאמרה בפני עצמה לאחר שנאמרה הקרבת האיברים. ראה ויקרא א,ט ו-א,יג) . נמצא הטלה – בעולה מן הצאן, כגון הטלה של קורבן התמיד, שהוא בן שנה, עולה בששה – כוהנים (כמו ששנינו במשנה לעיל ב,ג ותמיד ד,ג בעניין הקרבת איברי קורבן התמיד) ; דברי רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) . רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: כתוב בעולת הבקר (ויקרא א,ח): "וְעָרְכוּ" - שנים – מיעוט רבים שניים , "בְּנֵי אַהֲרֹן" - שנים – מיעוט רבים שניים נוספים , "הַכֹּהֲנִים" - שנים – מיעוט רבים שניים נוספים . מלמד – כתוב זה מלמד, שהטלה – בעולה מן הצאן, כגון הטלה של קורבן התמיד, עולה בששה – כוהנים, חמישה כוהנים מעלים כל אחד שני איברים, וכוהן שישי מעלה את הקרביים . "הַכֹּהֲנִים" (ויקרא א,ח) - לרבות הקרחים – שהם כשרים לעבודה (כך יש ללמוד מהמילה היתירה "הכוהנים") ; דברי רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) (משפט זה נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה, וישנו בקטע מתוך כריכה) . ספרא דיבורא דנדבה פרשה ד: "וערכו בני אהרן" - יכול אפילו מאה! תלמוד לומר: "וערך הכוהן אותם". יכול יהא כוהן אחד עורך את כל האיברים! תלמוד לומר: "וערכו". הא כיצד? אחד עורך שני איברים. וכמה הם איברים? עשרה. ואחד בקרביים. נמצא הטלה עולה בשישה; דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: "וערכו" - שניים, "בני אהרן" - שניים, "הכוהנים" - שניים. מלמד שהטלה עולה בשישה. "הכוהנים" - לרבות הקירחים; דברי רבי יהודה.

ומקשים: והלא בבן הבקר הכתוב מדבר! מה תלמוד לומר (צריך לומר: ' ומה ראית לומר ' ("שערי תורת ארץ ישראל")) בתמיד של ה שחר הכתוב מדבר? – הכתוב "וערכו" (ויקרא א,ח) מדבר בעולה מן הבקר, ואיך דורש רבי עקיבא את הכתוב הזה על טלה של קורבן התמיד שהוא מן הצאן? (בדברי רבי ישמעאל נזכר שהטלה עולה בשישה בהקשר לכתוב "וערך הכוהן אותם" שמדבר בעולה מן הצאן, שרבי ישמעאל דרש ממנו שכוהן אחד עורך שני איברים, ולכן הקושיה כאן אינה קשה עליו) ומתרצים את הקושיה: שמעון בר בא (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) שאמר בשם רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : נאמרה כאן – בעולת הבקר, עריכה – "וערכו בני אהרן הכוהנים..." (ויקרא א,ח) , ונאמר להלן: "וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם" (ויקרא א,יב) (צריך לומר: "וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה" (ויקרא ו,ה) ("שערי תורת ארץ ישראל") – כוהן מסדר את נתחי קורבנות העולה על האש שעל המזבח) . מה עריכה שנאמרה להלן - בתמיד של ה שחר הכתוב מדבר – הכתוב "וערך עליה העולה" נדרש על קורבן התמיד של השחר, שהוא העולה הראשונה הקרבה בכל בוקר אחרי הסרת הדשן מעל המזבח והוספת עצים על המזבח (שנזכרו בחלקו הראשון של הכתוב "וערך עליה העולה") , אף עריכה שנאמרה כאן - בתמיד של ה שחר הכתוב מדבר – למדים בגזירה שווה זו שהכתוב "וערכו בני אהרן הכוהנים..." מדבר בטלה של קורבן התמיד של השחר, אף על פי שהפרשה מדברת בעולה מן הבקר . ומתרצים עוד את הקושיה: עולא בר ישמעאל (עולא, אמורא בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני) : אינו צריך – אין צורך ללמוד בגזירה שווה זו כפי שאמרו לפני כן . ממשמע שנאמר: – מתוך הכוונה הפשוטה המשתמעת מן הכתוב שנאמר: "וְעָרְכוּ" – הכוונה לכתוב: "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ" (ויקרא א,ז) , אין אנו יודעין שהן שנים (נראה שצריך לומר: 'שהן כהנים ') ?! (בתמיהה) [נראה שצריך להוסיף: ומה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהמילים היתירות: "בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים" (ויקרא א,ח) ? – כיוון שהכתוב מפרש שהעבודות האמורות בפסוק הקודם (ויקרא א,ז) צריכות להיעשות על ידי כוהנים ("בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן"), לא היה הכתוב צריך לפרש שהעבודה האמורה בפסוק הזה (ויקרא א,ח) צריכה להיעשות על ידי כוהנים ("בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים")! בתמיד של ה שחר הכתוב מדבר – יש להוציא את הפסוק הזה מהקשרו ולהעמיד אותו בתמיד של השחר , ] ואת דרש – ואתה דורש : "וְעָרְכוּ" - שנים, "בְּנֵי אַהֲרֹן" - שנים, "הַכֹּהֲנִים" - שנים – מכאן שהטלה של קורבן התמיד עולה בשישה כוהנים . הגהתנו בירושלמי כאן היא על פי הלשון המקובל במדרשי הלכה: 'ממשמע שנאמר:... אין אנו יודעין...?! ומה תלמוד לומר...?'. ייתכן שהוספתנו 'ומה תלמוד לומר... בתמיד של שחר הכתוב מדבר' השתרבבה ממקומה כאן אל הקושיה לעיל: 'והלא בבן הבקר הכתוב מדבר! מה תלמוד לומר בתמיד של שחר הכתוב מדבר', ששם אין מובן למילים 'מה תלמוד לומר' (ראה הגהתנו לעיל), וגם אין צורך בקושיה לעיל במילים 'מה... בתמיד של שחר הכתוב מדבר' ודי במילים 'והלא בבן הבקר הכתוב מדבר!'. בבלי יומא כז,א: ..."ונתנו בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ " (ויקרא א,ז) - לגופיה ( שעבודה זו צריכה להיעשות על ידי כוהנים ). "וערכו" (ויקרא א,ח) - שניים, "בני אהרן" - שניים, "הכוהנים" - שניים, למדנו לטלה שטעון שישה ( כוהנים להעלותו למזבח ). אמר רב המנונא: קשיא ליה לרבי אלעזר: האי ( הפסוק הזה ) בבן הבקר כתיב, ובן הבקר עשרים וארבעה ( כוהנים ) בעי! וניחא ליה ( רבי אלעזר עצמו מיישב את הקושיה הזו כך ): "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" - איזהו דבר שנאמר בו עצים אש ומזבח ( שיש להכין עבורו עצים ואש על המזבח )? הווי אומר: זה טלה ( של קורבן התמיד, שבקורבן זה צריכים לסדר מערכה חדשה של עצים ולהדליק אש על המזבח בכל בוקר ). הקושיה של רבי אלעזר בבבלי היא הקושיה של סתם הירושלמי 'והלא בבן הבקר הכתוב מדבר!'. הקושיה בבבלי באה לאחר דיון בפסוקים שנאמרו בעולה מן הבקר, שיש עבודות שהכתוב מפרש בהן "הכוהן" או הכוהנים" והן צריכות להיעשות על ידי כוהן, ויש עבודות שאין הכתוב מפרש בהן כך והן כשרות בזר. גם בבבלי וגם בירושלמי מובא תירוץ בשם רבי אלעזר. לפי פירושנו לתירוץ הראשון בירושלמי (בשם רבי ינאי), תירוץ זה הוא מעין התירוץ בבבלי. מפרשי הירושלמי פירשו את התירוץ השני בירושלמי (בשם רבי אלעזר) על פי תירוצו של רבי אלעזר בבבלי, אך הקושי בזה גדול, כי אין הלשון הקשה בתירוץ השני בירושלמי סובל פירוש זה. ברם אנו היגהנו בתירוץ השני בירושלמי 'ממשמע שנאמר: "וערכו", אין אנו יודעין שהן כהנים ?!' ופירשנו את התירוץ על פי הדיון בבבלי שקדם לקושיה שם. לרבות הקרחים משנה בכורות ז,ב: הקרח ( כוהן קרח ) - פסול ( לעבודה ). איזהו קרח? כל שאין לו שיטה ( שורה ) של שיער מקפת מאוזן לאוזן. ואם יש לו - הרי זה כשר. תוספתא בכורות ה,ב: הקרחנים... כשרים, אבל פסולים מפני מראית העין. בבלי בכורות מג,ב: תניא: הקרחנים... - כשרים. ולא אמרו פסולים אלא משום מראית העין. - מאן האי תנא? רבי יהודה היא, דתניא: רבי יהודה אומר: "הכוהנים" - לרבות את הקרחנים. ומציעים סיוע למשנה: ותני כֵן: – ושונה [התנא] כך: אין לך קודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד – הקטרת הקטורת היא עבודת ההקטרה היחידה שנעשית לפני הקטרת חלקי קורבן התמיד בבוקר. - ברייתא זו מסייעת למשנה שאומרת שהפייס השלישי על הקטרת הקטורת היה לפני הפייס הרביעי על העלאת איברי קורבן התמיד של השחר מן הכבש למזבח להקטירם (ברייתא זו מובאת לעיל ב,א) . לפי מפרשי הירושלמי, ברייתא זו היא סיומו של התירוץ השני לקושיה לעיל, אך פירושם מוקשה. ברם לפי פירושנו לתירוץ השני, ברייתא זו אינה סיומו של התירוץ והיא עומדת בפני עצמה. • • •

איל קרב באחד עשר שואלים: יכולין הם שלשה להעלותו – הרי שלושה כוהנים יכולים להעלות למזבח את הקרביים והסולת והיין, כל דבר בכוהן אחד, כמו בקורבן התמיד , ולמה איל – של ציבור, קרב באחד עשר – כוהנים, ולא בשמונה כוהנים כמו בקורבן התמיד ? ומשיבים: אלא כדי לעשות פּוֹמְפִּי (מקור המילה ביוונית ובלטינית, ומשמעה: פאר, הדר) (צריך להוסיף כמו בקטע מתוך כריכה: ' לדבר ') – בשביל לפאר ולהדר את הדבר, העלו אחד עשר כוהנים את האיל למזבח (כך אמרו גם לעיל ב,ב לגבי כמה דברים ולהלן ב,ז לגבי פר) . • • •

משנה פר קרב בעשרים וארבעה – כוהנים : הראש והרגל – האחורית של ימין, - הראש באחד והרגל בשנים – שניים אוחזים ברגל ומעלים אותה למזבח , העוקץ – החלק האחורי, והרגל – האחורית של שמאל, - העוקץ בשנים והרגל בשנים, החזה והגרה - החזה באחד והגרה בשלשה, שתי ידות – הרגליים הקדמיות, בשנים, ושתי דפנות בשנים, הקרביים והסולת והיין - בשלשה שלשה – כל דבר בשלושה כוהנים . במי דברים אמורים – שבכל קורבן צריכים כוהנים רבים ? בקרבנות הציבור. אבל בקרבנות היחיד, אם רצה להקריב – כוהן אחד את הכול, - מקריב. הפשיטן וניתוחן של אֵילּוּ ואֵילּוּ – של קורבנות הציבור ושל קורבנות היחיד, שווין – שהם כשרים בזר, ואינם טעונים כוהנים ופייס . • • • תלמוד פר קרב בעשרים וארבעה רבנ י ן דקיסרין אמרי (צריך לומר: 'אמרין') : – חכמי קיסריה אומרים: מפני מה פר – של ציבור, קרב בעשרים וארבעה – כוהנים, ולא בשמונה כוהנים כמו בקורבן התמיד ? כדי לעשות פומפי לדבר – בשביל לפאר ולהדר את הדבר, העלו עשרים וארבעה כוהנים את הפר למזבח (כך אמרו גם לעיל ב,ב לגבי כמה דברים ולעיל ב,ו לגבי איל) . ומציעים פסוק המשמש כסימוכין לאמור לפני כן: על שם (משום) "בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (תהילים נה,טו) – "רגש" כאן משמעו: קהל רב. מכאן למדים שיש צורך לעשות את העבודה בבית המקדש בכוהנים רבים, ולכן פר של ציבור קרב בכוהנים רבים . פר של יחיד במשנה שנינו: "במי דברים אמורים? בקרבנות הציבור. אבל בקרבנות היחיד, אם רצה להקריב - מקריב". ( ו ) את דרש: – אתה דורש: כתוב בעולת הבקר: "וְעָרְכוּ" (ויקרא א,ח) - שנים – מיעוט רבים שניים , "בְּנֵי אַהֲרֹן" - שנים – מיעוט רבים שניים נוספים , "הַכֹּהֲנִים" - שנים – מיעוט רבים שניים נוספים . מיכן (מכאן) לפרו של יחיד – בעולה מן הבקר, שיהא קרב בששה – איברי הפר קרבים בשישה כוהנים, חמישה כוהנים מקריבים כל אחד שני איברים, וכוהן שישי מקריב את הקרביים (שני כוהנים נוספים מעלים את הסולת והיין). - בקורבן יחיד, כשכמה כוהנים רוצים להקריב עושים פייס, אבל מן הדין רשאי כוהן אחד להקריב את הכול בלא פייס . • • •