אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ב:ב

משנה הפייס השיני – היה על העבודות שלהלן: - מי שוחט – את קורבן התמיד (קורבנות ציבור נשחטו רק על ידי כוהנים. רק קורבן יחיד שחטו תכופות הבעלים או שלוחיהם ("ספרא דבי רב" ד, עמוד 36)) , מי זורק – את דמו של קורבן התמיד , מי מדשן את המזבח הפנימי – מוריד את האפר מעל המזבח הקטורת שבהיכל , ומי מדשן את המנורה – נוטל את האפר והפסולת מהנרות של המנורה שבהיכל , ומי מעלה איברים – של קורבן התמיד, לכבש – שהכוהנים הניחו אותם בכבש מחציו ולמטה (משנה שקלים ח,ח) וירדו ללשכת הגזית לקרוא את "שמע" (משנה תמיד סוף פרק ד), ולאחר מכן העלו את האיברים למזבח (משנה להלן ב,ד); ואלה האיברים של קורבן התמיד לפי סדר העלאתם לכבש על ידי הכוהנים שזכו בפייס השני : הראש והרגל – האחורית של ימין, שכוהן אחד מעלה אותם , ושתי הידים – הרגליים הקדמיות, שכוהן שני מעלה אותם , העוקץ – החלק האחורי עם האליה ושתי הכליות (עיין משנה תמיד ד,ג), והרגל – האחורית של שמאל, שכוהן שלישי מעלה אותם , החזה – שומן החזה, והגרה – הצוואר עם שתי צלעות מימין ושתי צלעות משמאל, ותלויים בו הקנה והלב והריאה (שם), שכוהן רביעי מעלה אותם , ושתי הדפנות – של הבטן עם השדרה והטחול והכבד (שם), שכוהן חמישי מעלה אותם , והקרבים – נתונים בתוך כף, ועליהם הכרעיים (שם), שכוהן שישי מעלה אותם (סדר ההקרבה הוא, שתחילה מוקרב הראש בהתאם לציווי בתורה, ולאחר מכן מוקרבים שאר החלקים בסדר יורד לפי גודלם) , והסולת – למנחת התמיד, שכוהן שביעי מעלה אותה , והחביתים – מנחת הכוהן הגדול, שהיה מקריב בכל יום עשירית האיפה סולת, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, על מחבת בשמן, שכוהן שמיני מעלה אותה , והיין – רביעית ההין, נסך לקורבן התמיד, שכוהן תשיעי מעלה אותו . שלושה עשר – כוהנים, זכין בו – זוכים בפייס השני . אמר בן עזאי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) לפני רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) משם רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) : כדרך הילוכו – של הכבש בחייו, היה קרב – היו קרבים איבריו, ולא כסדר שלעיל (מבואר בתלמוד להלן) . • • •

תלמוד דישון המזבח הפנימי ודישון המנורה במשנה שנינו: "מי מדשן את המזבח הפנימי, ומי מדשן את המנורה". שואלים: מניין לדישון המזבח הפנימי? – מהיכן למדים שיש לדשן את מזבח הקטורת שבהיכל? (דישון מזבח החיצון (מזבח העולה) נאמר בויקרא ו,ד, אך דישון מזבח הפנימי אינו נאמר בתורה) ומשיבים בהבאת מדרש אמוראי: רבי פדת (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני) : כתוב בעולת העוף: " וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן" (ויקרא א,טז) – כוהן מסיר את הזפק של העוף עם הנוצות שעל העור המכסה את הזפק, ומשליך את הזפק סמוך למזבח במזרחו של הכבש, אל המקום ששמים שם את הדשן (האפר של הקורבנות השרופים), - אינו צריך – הכתוב אינו צריך לומר את המילים "אל מקום הדשן", כמבואר בהמשך . אם לקב ו ע לו – למוראה (לזפק), מקום – אם המילים האלו באות לומר את המקום של השלכת המוראה , כבר כתוב "אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" – הרי שהמקום הוא סמוך למזבח . אם ללמדך שיינתן במזרחו של כבש – אם המילים האלו באות לומר שהמוראה ניתנת במזרחו של הכבש , כבר כתוב "קֵדְמָה" – הרי שהמוראה ניתנת במזרחו של הכבש . אף (הרי) הוא דרש: " וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא א,טז), " וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו,ג) – מדרש ההלכה דורש דרשה במקרא: נאמר במוראה של העוף "אצל המזבח", ונאמר בתרומת הדשן של מזבח החיצון "אצל המזבח" . מה כאן – במוראה של העוף, - מזרחו של כבש – המקום של השלכת המוראה הוא במזרחו של הכבש, שהרי כתוב "קדמה" , אף כאן – בתרומת הדשן של מזבח החיצון, - מזרחו של כבש – המקום של שימת הדשן של מזבח החיצון הוא במזרחו של הכבש (בתרומת הדשן של מזבח החיצון לא נאמר "קדמה", ולכן יש ללמוד דבר זה בגזירה שווה). הרי שהמילים "אל מקום הדשן" אינן נצרכות ללמד שהדשן של מזבח החיצון יינתן במזרחו של הכבש. ולכן המילים "אל מקום הדשן" יכולות ללמד שגם הדשן של המזבח הפנימי יינתן במקום הזה, סמוך למזבח במזרחו של הכבש. ומכאן לדישון המזבח הפנימי . בבלי מעילה יא,ב-יב,א: בשלמא מזבח החיצון ( הדשן שעליו צריך להניחו במקום קבוע ), דכתיב ביה: "ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו,ג). מזבח הפנימי ( הדשן שעליו ) מנלן ( שצריך להניחו במקום הדשן של המזבח החיצון )? אמר רבי אלעזר: דאמר קרא: "והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן" (ויקרא א,טז) - אם ( "אל מקום הדשן" ) אינו עניין למזבח החיצון ( לדשן שעליו, שהרי כבר נאמר בו "ושמו אצל המזבח" ), תנהו עניין למזבח הפנימי ( לדשן שעליו ). ואימא: אידי ואידי ( שני הכתובים ) במזבח החיצון ( הדשן שעליו ), ולקבוע לו מקום ( הכתוב "אל מקום הדשן" בא לקבוע מקום לדשן במזרחו של הכבש, שהרי בכתוב "ושמו אצל המזבח" לא נאמר באיזה מקום אצל המזבח יינתן הדשן )! אם כן ( אם לקבוע לו מקום ), לימא קרא: "אצל" "אצל" ( די שיאמר הכתוב "אצל המזבח" והיינו דורשים גזירה שווה "אצל" "אצל", נאמר כאן "אצל המזבח", ונאמר בדשן המזבח החיצון "ושמו אצל המזבח", והיינו למדים שמקום הדשן במזרחו של הכבש ). מאי "הדשן"? ( למה נאמר "אל מקום הדשן"? ) דאפילו מזבח הפנימי ( הדשן שעליו מקומו שם ). דרשת רבי אלעזר ישנה בשני התלמודים. ושואלים: מניין שהוא אסור בהנייה? – מהיכן למדים שאסור ליהנות מהדשן של המזבח הפנימי שכוהן הוציא מהמזבח והניחו אצל מזבח החיצון (כמו ששנינו במשנה מעילה ג,ד)? ומשיבים: רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר: כתוב בהוצאת הדשן של מזבח החיצון: " וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר" (ויקרא ו,ד) – הכוהן מוציא את הדשן (האפר) של המזבח החיצון מחוץ למחנה למקום המשומר מכל טומאה; ויש לדרוש את המילים "אל מקום טהור": - שיהא מקומו טהור – המקום שלשם מוציאים את הדשן יהיה נקי ממגע אדם, שאסור ליטול משם את הדשן וליהנות ממנו. - הדשן שמוצא מחוץ למחנה הוא הדשן של מזבח החיצון וגם הדשן של המזבח הפנימי. ומכאן שהדשן של המזבח הפנימי אסור בהנאה . מציעים מסורת בשם רבי אלעזר השונה מהמסורת בשמו שלפניה. רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רבי לעזר לא אמר כן – לא אומר כך (לא אומר כמו שאומרים רבי פדת ורבי לא לפני כן) , אלא אמר כן : מניין לדישון מזבח החיצון שהוא אסור בהנייה (בהנאה) ? – מהיכן למדים שאסור ליהנות מהדשן של מזבח החיצון? - תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : "אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן" (ויקרא א,טז) - שיהא מקומו לעולם – המקום ששם נותנים את הדשן יהיה מקומו של הדשן לעולם, שאסור ליטול משם את הדשן וליהנות ממנו. ומכאן שהדשן של מזבח החיצון אסור בהנאה . מניין לדישון מזבח הפנימי? – מהיכן למדים שיש לדשן את מזבח הקטורת שבהיכל? (מכיוון שלפי מסורת זו למדים מהמילים "אל מקום הדשן" שהדשן של מזבח החיצון אסור בהנאה, אין ללמוד ממילים אלו את דישון המזבח הפנימי כפי המסורת הקודמת אלא יש ללמוד ממקום אחר) - כתוב בעבודה ביום הכיפורים: "וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים " (ויקרא טז,יט) – הכוהן הגדול מזה מדם הפר ומדם השעיר על המזבח הפנימי, וכתוב במזבח הפנימי: "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים " (שמות ל,ז) – הכוהן מקטיר קטורת על המזבח הפנימי, ויש ללמוד בגזירה שווה "עליו" "עליו": - מה הזייה (הזאה) - בגופו – הזאת הדם היא על גופו של המזבח הפנימי, שהיה הכוהן הגדול חותה את האפר ואת הגחלים אילך ואילך ומזה על טהרו של המזבח (על המזבח עצמו, על גגו למעלה) (משנה יומא ה,ו) , אף הקטרה - בגופו – הקטרת הקטורת היא על גופו של המזבח הפנימי. מכאן למדים שיש לדשן את המזבח הפנימי לפני ההקטרה . מניין למזבח הפנימי שהוא אסור בהנייה (בהנאה) ? – מהיכן למדים שאסור ליהנות מהדשן של המזבח הפנימי? - קול וחומר: אם מזבח החיצון – הדשן שהיה על מזבח החיצון, - אסור בהנייה – כמו שלמדים לעיל , הפנימי – הדשן שהיה על המזבח הפנימי, שהמזבח הפנימי קדוש יותר ממזבח החיצון, - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שהדשן אסור בהנאה. המונח 'לא אמר כן אלא' מורה על תורתו של בית מדרש אחר ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 259). הקדימו כאן את דברי רבי אילא (רבי לא) לרבי זעירא (רבי זעורה). ייתכן שכך נאמרו הדברים בישיבת רבי אילא, וייתכן שזה מעשה העורכים האחרונים, שמסורת רבי זעירא נראתה להם עדיפה לחתום בה (שם, עמוד 260).

רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : קטורת שכבת (שכבתה) – קטורת שהוקטרה על גבי המזבח וכבתה האש לפני שנשרפה הקטורת לגמרי, - הוממה אפילו בקרטין – הקטורת לקתה במום ונפסלה, ואין מקטירים אותה שוב, אפילו יש בה גרגרים קטנים של בשמים שלא נשרפו כלל , שאין כתוב איכול אלא על מזבח החיצון – רק איברים של קורבנות שקרבים על גבי מזבח החיצון שלא נתאכלו (נשרפו) באש לגמרי, יש לחזור ולהקטיר אותם באש שיתאכלו לגמרי (למדים דבר זה מהכתוב בויקרא ו,ג בעניין שריפת הקורבנות על מזבח החיצון: "אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ"). אבל קטורת שמוקטרת על גבי המזבח הפנימי שלא נשרפה באש, אין לחזור ולהקטיר אותה באש . פתילה שכבת (שכבתה) – פתילה שהודלקה באחד מהנרות שבמנורה וכבתה בלילה, - צריכה דישון – צריך לדשן את הפתילה, שיש ליטול מהנר את הפתילה, ואין לחזור ולהדליק את הפתילה . ושואלים: מה? – מה פירוש "צריכה דישון"? מיד? – האם הפירוש הוא שצריכה דישון מיד כשכבתה? ומשיבים: תלמידוי דרבי חייה בר לולייני (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמרין: – תלמידיו של רבי חייא בר לולייני אומרים: מעתה (אפשר ש'מעתה' כאן בא באשגרה מלהלן, ואין לגרוס אותו) , צריך שיהא מֵיצֵן (מתקרר) – צריך שיתקרר הנר תחילה, ורק אחר כך צריך לדשן את הפתילה, שבשעה שכבתה הפתילה עדיין הנר חם ואי אפשר לדשן בידיים . בבלי מנחות כו,ב: אמר רבי ינאי: קטורת שפקעה מעל גבי המזבח, אפילו קרטים שבה אין מחזירים אותם. - ותני רב חנינא בר מניומי דבי ( ברייתא של בית מדרשו של ) רבי אליעזר בן יעקב: "אשר תאכל האש את העולה על המזבח" (ויקרא ו,ג) - עיכולי עולה ( איברי עולה שנתעכלו באש ופקעו מעל גבי מזבח החיצון ) אתה מחזיר ( למזבח ), ואי אתה מחזיר עיכולי קטורת ( שנתעכלו באש ופקעו מעל גבי המזבח הפנימי ). בבלי מנחות פח,ב: אמר רבי יוחנן: נר ( מנרות המנורה ) שכבתה ( לפני שהאיר היום ) - נידשן ( נעשה כדשן ) השמן ( שבנר ), נידשנה הפתילה ( שבנר ). כיצד הוא עושה? מטיבה, ונותן בה שמן ( ופתילה חדשים ) ומדליקה. יתיב רבי זריקא וקא מיבעיא ליה: כשהוא נותן בה שמן, כמידה ראשונה ( חצי הלוג ) או כמה שחסרה ( הנר בהוצאת השמן שנותר לאחר שכבתה הנר )? - אמר רבי ירמיה: פשיטא דכמידה ראשונה, דאי כמה שחסרה, מנא ידעינן כמה חסרה?... איתמר נמי: אמר רבי יוחנן, ואמרי לה: אמר רבי חנינא: נר שכבתה - נידשן השמן, נידשנה הפתילה. כיצד הוא עושה? מטיבה, ונותן בה שמן כמידה ראשונה ומדליקה. בירושלמי לא אמרו שנידשן השמן וגם לא אמרו שמטיב ומדליק. ושואלים: שמן - מהו שיהא צריך דישון? – כשכוהן מדשן את המנורה בכל יום, האם הוא נוטל גם את השמן שנשאר בנרות, או שמא הוא רשאי להשאיר את השמן כדי להדליק בו שוב ונוטל רק את הפתילות שהדליקו בהן? ופושטים את השאלה בהצעת היסק המבוסס על דברי חכם מסוים: מילתיה דרבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) אמרה: – דבריו של רבי שמואל בר רב יצחק אומרים (יש להסיק מדבריו המובאים להלן): שמן - צריך דישון – כשכוהן מדשן את המנורה בכל יום, הוא נוטל גם את השמן שנשאר בנרות . ומציעים בעיה המיוחסת לחכם הנזכר שעליה מבוסס ההיסק: רבי שמואל בר רב יצחק בעי – שואל (מקשה) : מעתה – אם הדברים נכונים (מה ששנינו במשנה מנחות ט,ג, שבכל יום ניתן חצי לוג שמן בכל נר מנרות המנורה), מתעורר קושי כמוצע בהמשך , באחד בתקופת טבת מחצי לוג לכל נר, באחד בתקופת תמוז מחצי לוג לכל נר! – מדוע ניתן חצי לוג שמן בכל נר בכל יום, והרי רק בלילות החורף הארוכים נדרשת כמות שמן זו, כדי שתהא המנורה דולקת מערב עד בוקר, אבל בלילות הקיץ הקצרים אין נדרשת כמות שמן זו? - יש להסיק מקושייתו של רבי שמואל בר רב יצחק, שכשכוהן מדשן את המנורה בכל יום, צריך ליטול את השמן שנשאר בנרות, שהרי לפי קושייתו גם בכל יום מימי הקיץ ניתן חצי לוג שמן בכל נר, אף שבכל יום מימי הקיץ נשאר שמן בנר, כיוון שבלילות הקיץ הקצרים אין נדרשת כמות שמן זו. ודוחים את המקור להיסק שהובא לפני כן: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : אין מן הדא – אם מזאת (מקושייתו של רבי שמואל בר רב יצחק) , לית שמע מינה כלום – אין אתה שומע (לומד) ממנה כלום , דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה שקלים ה,א): בן בבי על הפקיע – היה ממונה על הכנת הפתילות למנורת המקדש, שהיו נעשות מפקעת צמר או פשתן לפני טווייתה לחוט (עד כאן המשנה) , - ומבארים את המשנה שם: שהיה – בן בבי, מַזְוִיג (מצמיד, מחבר) את הפתילות – היה גודל וקולע פתילות למנורת המקדש מפקעות של חוטים (פקיע פירושו פקעת). - בן בבי היה מתאים את עובי הפתילות של המנורה לאורך הלילה, והיה מכין פתילות דקות ללילות הארוכים של תקופת טבת ופתילות עבות ללילות הקצרים של תקופת תמוז, ועל ידי כך היה בחצי לוג לכל נר בכדי לדלוק כל הלילה לא פחות ולא יותר גם בתקופת טבת וגם בתקופת תמוז. - נמצא שגם בכל יום מימי הקיץ לא נשאר שמן בנר, וכך היא קושייתו של רבי שמואל בר רב יצחק: מדוע הכינו פתילות עבות ללילות הקיץ הקצרים, ולא הדליקו בפתילות בינוניות בעוביין ונתנו פחות מחצי לוג שמן בכל נר? - לפי זה, אין להסיק מקושייתו של רבי שמואל בר רב יצחק, ששמן - צריך דישון . • • •

הטבת המנורה והקטרת הקטורת בבוקר מציעים סתירה בין מקורות תנאיים: הכא את אמר: – כאן אתה אומר: מֵיטִ י ב ואחר כך מקטיר – במשנה יומא ב,ג ותמיד ג,א שנינו שאחת העבודות שעליהן היה הפייס השני היתה דישון המנורה (הטבת הנרות - ניקוי נרות המנורה מן הפיח שנוצר במשך הלילה כשדלקו הנרות), ובמשנה יומא ב,ד ותמיד ה,ב שנינו שהפייס השלישי היה על הקטרת הקטורת, ומכאן שסדר העבודות הוא הטבה ואחר כך הקטרה , והכא את אמר: – וכאן אתה אומר: מקטיר ואחר כך מֵיטִ י ב – במשנה יומא א,ב שנינו: "כל שבעת הימים (לפני יום הכיפורים) הוא (הכוהן הגדול) זורק את הדם (של קורבן התמיד) ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות...", וכן במשנה יומא ג,ד שנינו: "קיבל (הכוהן הגדול ביום הכיפורים) את הדם (של קורבן התמיד) וזרקו. נכנס להקטיר קטורת של שחר ולהטיב את הנרות...", ויש להניח שזה היה הסדר במשך כל השנה כשכוהנים הדיוטות היו עושים את העבודות האלו ?! – הרי שהמקורות התנאיים סותרים זה את זה בעניין סדר העבודות האלו! ומתרצים את הסתירה: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : תמיד - דרבי שמעון איש המצפה (תנא בדור שלפני חורבן הבית השני) היא – של רבי שמעון איש המצפה היא (משנת מסכת תמיד, המתארת את עבודות הבוקר במקדש מתרומת הדשן עד גמר הקרבת קורבן התמיד של שחר, הולכת בשיטת רבי שמעון איש המצפה, שסבור שסדר העבודות הוא הטבה ואחר כך הקטרה, והמשניות במסכת יומא פרק ב לקוחות ממשנת תמיד. והמשניות במסכת יומא פרק א ופרק ג הולכות בשיטת החכמים החלוקים על רבי שמעון איש המצפה, שסבורים שסדר העבודות הוא הקטרה ואחר כך הטבה) . ומסייגים את הקביעה: אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) : ולא כולה אלא מילין צריכין (צריך לומר: ' דצריכן ') לרבנ י ן – ולא כולה (לא כל משנת מסכת תמיד הולכת בשיטת רבי שמעון איש המצפה), אלא דברים שנצרכים לחכמים (שמסופקים לחכמים, או: דברים שזקוקים להם החכמים להשלמת משנתם ("אוצר לשונות ירושלמיים"). - לא כל המסכת היא משנת רבי שמעון איש המצפה אלא מקצת ממנה, והחכמים קובעים על פי עיונם אלו משניות הן ממשנתו של רבי שמעון איש המצפה ואלו משניות הן ממשנתם של אחרים ("ששה סדרי משנה", סדר קודשים, עמוד 291)) . תוספתא יומא א,יג: אמר להם הממונה: בואו והפיסו: מי שוחט, מי זורק, מי מדשן את המזבח הפנימי, מי מדשן את המנורה, מי מעלה איברים לכבש: הראש והרגל, ושתי הידיים, העוקץ והרגל, החזה והגרה, ושתי דפנות, הקרביים, והסולת, והחביתים, והיין; אלו דברי רבי שמעון איש המצפה. התנא של הברייתא בתוספתא, שנקט את לשון המשנה במסכת תמיד ג,א: "אמר להם הממונה: בואו והפיסו", מאשר ש"אלו דברי רבי שמעון איש המצפה". בבלי יומא יד,ב: "ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות". - אלמא קטורת ( הקטרתה ) ברישא והדר נרות ( הטבתם ). ורמינהי: מי שזכה בדישון מזבח הפנימי, ומי שזכה במנורה ( בהטבת הנרות ), ומי שזכה בקטורת! אמר רב הונא: מאן תנא תמיד? רבי שמעון איש המצפה הוא. והא איפכא שמעינן ליה... אלא אמר רבי יוחנן: מאן תנא סדר יומא? רבי שמעון איש המצפה הוא... שאלת הבבלי על "תמיד - רבי שמעון איש המצפה הוא", שלא הזכיר אותה הירושלמי כלל, כבר הקדים לה רבי יעקב בר אחא בירושלמי תשובה, שלא כל תמיד היא של רבי שמעון איש המצפה ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 29). רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : מ י דות - דרבי אליעזר בן יעקב (הראשון, תנא בדור השני) היא – של רבי אליעזר בן יעקב היא (משנת מסכת מידות, המתארת את בית המקדש השני, הולכת בשיטת רבי אליעזר בן יעקב) . ומסייגים את הקביעה: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : ולא כולה אלא מילין דצריכין (צריך לומר: ' דצריכן ') לרבנ י ן – ולא כולה (לא כל משנת מסכת מידות הולכת בשיטת רבי אליעזר בן יעקב), אלא דברים שנצרכים לחכמים (שמסופקים לחכמים, או: דברים שזקוקים להם החכמים להשלמת משנתם ("אוצר לשונות ירושלמיים"). - לא כל המסכת היא משנת רבי אליעזר בן יעקב אלא מקצת ממנה ("ששה סדרי משנה", סדר קודשים, עמוד 313)) . בבלי יומא טז,א: אמר רב הונא: מאן תנא מידות? רבי אליעזר בן יעקב היא. ומציעים את טעמיהם של הדעות החולקות בעניין סדר העבודות הטבה והקטרה. מה טעמא דרבי שמעון איש המצפה? – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי שמעון איש המצפה? - כתוב במזבח הפנימי: " וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה" (שמות ל,ז) – כשכוהן נכנס להיטיב (לדשן) את נרות המנורה הוא מקטיר את הקטורת. מכאן שסדר העבודות הוא הטבת הנרות ואחר כך הקטרת הקטורת . רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי חיננא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי שמעון ברבי (בנו של רבי יהודה הנשיא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) : טעמון דרבנ י ן: – טעמם (המקור בכתוב) של החכמים (החלוקים על רבי שמעון איש המצפה): כתוב בהדלקת המנורה: "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר" (שמות כז,כא) – כוהנים יערכו את הנרות של המנורה שבהיכל, שיהיו דולקים בכל יום מערב עד בוקר; ויש לדרוש מן הכתוב: - שלא יהא שם אלא הטבת (ב"שערי תורת ארץ ישראל" מגיה: ' הדלקת ') נרות בלבד – הדלקת הנרות בערב צריכה להיות העבודה האחרונה בהיכל עד הבוקר, ולכן הקטרת הקטורת בהיכל בערב קודמת להדלקת הנרות. וכמו כן, הטבת הנרות בבוקר צריכה להיות העבודה האחרונה בהיכל עד הערב, ולכן הקטרת הקטורת בהיכל בבוקר קודמת להטבת הנרות. מכאן שסדר העבודות הוא הקטרת הקטורת ואחר כך הטבת הנרות . • • •

אין פייס לתמיד של בין הערביים אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : לא קבעו פייס לתמיד של בין הערבים – החכמים לא תיקנו פייס לעבודות של קורבן התמיד של בין הערביים , אלא אמרו: מי שזכה בשחרית יזכה בין הערבים – כל כוהן שזוכה בעבודה בתמיד של השחר עושה אותה גם בתמיד של בין הערביים . ומציעים קושיה ממקור תנאי על מימרת רבי יוחנן: והא תני: – והרי [התנא] שונה: כפייס של שחרית, כן פייס של בין הערבים – כמו שהיו עושים פייס לעבודות של קורבן התמיד של השחר, כך היו עושים פייס לעבודות של קורבן התמיד של בין הערביים . הזָכֶה זָכֶה לעצמו – כל כוהן שזוכה בעבודה זוכה בשביל עצמו ואינו יכול לזכות בשביל כוהן אחר. - פירוש אחר: כוהן שזוכה בעבודה ראשונה של קורבן התמיד אינו יכול לזכות את שאר העבודות של קורבן התמיד לכוהנים העומדים סמוך לו, אלא עושים פייס לכל אחת ואחת מהעבודות (שלא כמו ששנה רבי חייא בבבלי יומא כה,ב) ! – הרי שיש לפרוך את דברי רבי יוחנן שאומר שלא תיקנו פייס לעבודות של קורבן התמיד של בין הערביים! ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למקור התנאי המבוססת על אוקימתא: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי בון בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : תיפתר – תתפרש (המקור התנאי שממנו הקשו), שהיתה השבת, אחד משמר הבא ואחד משמר היוצא – קרה שזה היה ביום השבת, שבו משמרות הכהונה העובדים במקדש מתחלפים אחרי גמר עבודות הבוקר, ועושים פייס אחד בבוקר לכוהנים של המשמר המסיים לעבוד ויוצא מהמקדש, ועושים פייס אחר בין הערביים לכוהנים של המשמר הבא למקדש ומתחיל לעבוד. אבל בכל יום עושים פייס אחד בבוקר ואין עושים פייס אחר בין הערביים, כדברי רבי יוחנן . בבלי יומא כו,א: אמר רבי יוחנן: אין מפיסים על תמיד של בין הערביים, אלא כוהן שזכה בו ( בעבודה מסוימת בתמיד ) בשחרית יזכה בו ערבית. מיתיבי: כשם שמפיסים שחרית, כך מפיסים ערבית!... אמר רבי שמואל בר רב יצחק: הכא בשבת עסיקינן, הואיל ומשמרות מתחדשות. הסוגיות בשני התלמודים דומות. • • •

שני גיזרי עצים בשחרית אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : לא גזרו על שני גיזירין בשחרית – החכמים לא הצריכו להביא שני גיזרי עצים למזבח בשחרית בשעת הקרבת איברי קורבן התמיד של השחר, שהבאת שני גיזרי עצים בשחרית היתה בשעת סידור מערכת העצים שעל המזבח וקדמה להקרבת איברי קורבן התמיד (מן הכתובים למדים שמוסיפים שני גיזרי עצים על המערכה בבוקר ושמוסיפים שני גיזרי עצים על המערכה בין הערביים. לכן אין לפרש שכוונת דברי רבי יוחנן שלא חייבו להביא שני גיזרי עצים למזבח בשחרית. - בברייתא בבבלי יומא כב,א שנו, שמי שזכה בתרומת הדשן היה גם מסדר את המערכה ומביא שני גיזרי עצים למזבח) . ומציעים סיוע לדברי רבי יוחנן ממקור תנאי (הסיוע מבוסס על דיוק במקור): אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : מתניתא אמרה כן: – המשנה אומרת כך: בכל יום (איל) קרב (ארבע מילים אלו אינן במשנה ואין לגרוס אותן) בין הערבים באחד עשר – במשנה להלן ב,ה שנינו: "תמיד קרב... עצמו בתשעה... בין הערביים - באחד עשר: עצמו בתשעה ושניים בידם שני גיזירי עצים" - הקרבת איברי התמיד והמנחות והיין בשחרית נעשית בתשעה כוהנים. וקורבן תמיד של בין הערביים קרב באחד עשר כוהנים: הקרבת איברי התמיד והמנחות והיין בתשעה כוהנים, והבאת שני גיזרי עצים בשני כוהנים נוספים (המילה 'איל' היא אשגרה בטעות מהמשנה להלן ב,ו) . - ויש לדייק במשנה: ולא אמר – החכם, בשחרית כלום – התנא השונה את המשנה לא הזכיר הבאת שני גיזרי עצים עם הקרבת התמיד של שחר. מכאן שהבאת שני גיזרי עצים בשחרית לא היתה בשעת הקרבת איברי קורבן התמיד של השחר, כדברי רבי יוחנן. אבל הבאת שני גיזרי עצים בין הערביים היתה בשעת הקרבת איברי קורבן התמיד של בין הערביים . רבי שמי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) בעי – שואל (מקשה) : ולמה לא גזרו על שני גיזירין בשחרית? – מדוע לא הצריכו להביא שני גיזרי עצים בשחרית בשעת הקרבת איברי קורבן התמיד של השחר? (מתמיהתו של רבי מנא להלן על שאלתו של רבי שמי עולה, שרבי מנא הבין שרבי שמי הקשה שאיך ייתכן שלא גזרו על שני גיזרים בשחרית?) אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : ולא שמיע רבי שמי דמר רבי יוחנן: – ו(כי) לא שמע רבי שמי שרבי יוחנן אומר: לא גזרו על שני גזירין בשחרית, ואמר רבי יוסי: מתניתא אמרה כן – המשנה אומרת כך (שלא גזרו על שני גיזרים בשחרית) ?! (בתמיהה) וחזר – רבי מנא, ואמר: אין – כן , דו שמיע – שהוא (רבי שמי) שמע (שלא גזרו על שני גיזרים בשחרית) , אלא כאינש דשמע מילא ומקשי עלה – כאדם ששומע דבר ומקשה עליו (אומנם רבי שמי ידע שלא גזרו על שני גיזרים בשחרית, אלא שהוא עצמו התלבט מדוע לא גזרו, ולכן הוא הקשה כפי שהוצעה שאלתו שוב להלן, אולי יאמרו לו טעם הגון) . רבי שמי בעי – שואל (מקשה) : למה גזרו על שני גזירין בין הערביים ולא גזרו על שני גזירין בשחרית? – מדוע הצריכו להביא שני גיזרי עצים בין הערביים בשעת הקרבת איברי קורבן התמיד של בין הערביים ולא הצריכו להביא שני גיזרי עצים בשחרית בשעת הקרבת איברי קורבן התמיד של השחר? מדוע לא גזרו על שני גיזרים בשחרית כמו שגזרו עליהם בין הערביים? (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'לא גזרו על שני גיזירין בשחרית' בבעיה הראשונה של רבי שמי עד 'ולא גזרו על שני גיזירין בשחרית' בבעיה השנייה של רבי שמי, ומגיה השלים) סוגיה באותו מבנה ובאותם לשונות כמו בסוגיה כאן יש בירושלמי יבמות א,ג. • • •

כמה כוהנים זוכים בפייס השני? במשנה שנינו: "שלשה עשר זכין בו". מציעים ברייתא המוסבת על המשנה ומוסיפה עליה: ותני עלה: – ושונה [התנא] עליה (על המשנה): פעמים בארבעה עשר – יש שלא שלושה עשר אלא ארבעה עשר כוהנים זוכים בעבודות התמיד של השחר בפייס השני , פעמים בחמשה עשר – יש שחמישה עשר כוהנים זוכים בעבודות התמיד של השחר בפייס השני , פעמים בששה עשר – יש ששישה עשר כוהנים זוכים בעבודות התמיד של השחר בפייס השני , לא פחות – משלושה עשר כוהנים, ולא יתר – משישה עשר כוהנים . ומביאים את המשנה להלן ב,ה כדי לבאר את הברייתא. "כדרכו – קורבן התמיד של השחר בכל יום כפי שהוא רגיל להיקרב, - בתשעה – הקרבת איבריו בשישה, והקרבת הסולת והחביתים והיין בשלושה, נמצא קרב בתשעה כוהנים , ובחג – הסוכות, - ביד אחד צלוחית של מים – כוהן אחד נוסף מעלה צלוחית של מים לניסוך המים . - הרי עשרה" – כוהנים. - כל זה הוא לשון המשנה ב,ה, שלא מנתה את ארבע העבודות הראשונות: השוחט, הזורק, המדשן את המזבח הפנימי והמדשן את המנורה, שאף הן בפייס השני. נמצא שבחג הסוכות ארבעה עשר כוהנים זוכים בעבודות התמיד של השחר בפייס השני, וזהו ששונה התנא בברייתא: פעמים בארבעה עשר. "בין הערביים – קורבן התמיד של בין הערביים בכל יום, - באחד עשר – כוהנים , שנים בידם שני ( ם ) גיזירי עצים, לרבות את העצים" – להוסיף אותם על מערכת העצים שעל המזבח. - כל זה הוא לשון המשנה ב,ה, ואף המילים ״לרבות את העצים״ הן חלק של המשנה, כגרסת כל כתבי היד של המשנה, וכן מעתיק הירושלמי בשקלים ו,ו ונדרים ח,ו . - הרי שלשה עשר – מילים אלו הן הוספת הירושלמי למשנתנו. - הכוונה שאף בקורבן התמיד של בין הערביים זוכים בו שלושה עשר כוהנים, כמו בקורבן התמיד של השחר, שקורבן התמיד עצמו קרב בתשעה, שניים בידם שני גיזרי עצים, הרי אחד עשר, ושתי העבודות הראשונות (שחיטה וזריקה) שלא הזכירה המשנה בפירוש, הרי שלושה עשר. אלא שבתמיד של שחר מנו בפייס השני גם את דישון המזבח הפנימי ואת דישון המנורה, ובתמיד של בין הערביים יצאו מן המניין השניים הללו ונכנסו שניים בגיזרי עצים במקומם. ואין הכוונה שפייסו לתמיד של בין הערבים, אלא שהיו שם שלושה עשר כוהנים שזכו בעבודות בפייס שפייסו בשחרית . "בשבת – קורבן התמיד של השחר בשבת, - באחד עשר – כוהנים , עצמו בתשעה – קורבן התמיד עצמו קרב בתשעה כוהנים (במסירה שלפנינו כתב הסופר כאן 'כול'' ומגיה מחק. נראה שהסופר רצה לקצר את לשון המשנה, ונמלך והעתיק את כולה, ושכח למחוק את המילה 'כול'׳) , שנים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים" – שני כוהנים נוספים מעלים שתי כפות עם לבונה שהיו באות עם לחם הפנים, שבכל שבת כשהיו מסלקים את לחם הפנים היו שני כוהנים מקטירים את שני בזיכי הלבונה. - כל זה הוא לשון המשנה ב,ה . - הרי חמשה עשר – מילים אלו הן הוספת הירושלמי למשפט זה מהמשנה. - הבזיכים שייכים לתמיד של השחר, ויש כאן שני כוהנים נוספים על שלושה עשר הכוהנים שזוכים בעבודות התמיד של השחר בחול. וזהו ששונה התנא בברייתא: פעמים בחמישה עשר. "ובשבת שבתוך החג – הסוכות, - ביד אחד צלוחית של מים" – כוהן אחד נוסף מעלה צלוחית של מים לניסוך המים. - כל זה הוא לשון המשנה ב,ה . - הרי ששה עשר – מילים אלו הן הוספת הירושלמי למשפט זה מהמשנה. - ניסוך המים היה בשחר, ויש כאן שלושה כוהנים נוספים על שלושה עשר הכוהנים שזוכים בעבודות התמיד של השחר בחול. וזהו ששונה התנא בברייתא: פעמים בשישה עשר. הירושלמי מעתיק כאן את המשנה ב,ה ומוסיף פירושים בין המשפטים. המשנה ודברי הירושלמי שעליה נשתבשו על ידי המגיה של כתב יד ליידן (ראה "תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 737). תוספתא יומא א,יג: שלושה עשר זכים בו ( פסקה ממשנתנו ב,ג ). - פעמים שלושה עשר זכים בו ( בשני כתבי יד של התוספתא אין מילים אלו ), פעמים ארבעה עשר ( בחג, שנוסף על השלושה עשר כוהן אחד שבידו צלוחית המים ), פעמים חמישה עשר ( בשבת, שנוספו על השלושה עשר שני כוהנים שבידם שני בזיכי לבונה ). מתוך דברי הראשונים משמע קצת שגרסו גם בתוספתא: פעמים שישה עשר ("תוספתא כפשוטה", שם). בבלי יומא כו,ב: תני רבי חייא: פעמים שלושה עשר ( כדרכו ), פעמים ארבעה עשר ( בחג הסוכות, שמוסיפים כוהן אחד לניסוך המים ), פעמים חמישה עשר ( בשבת, שמוסיפים על השלושה עשר שני כוהנים לבזיכי לבונה של לחם הפנים ). פעמים שישה עשר ( בשבת שבתוך חג הסוכות, שמוסיפים כוהן אחד לניסוך המים ). • • •

סדר העבודות: סולת, חביתים, יין, מוספים במשנה שנינו: "והסולת, והחביתים, והיין". סדר העבודות במקדש בשחרית הוא: מנחת הסולת של קורבן התמיד, מנחת החביתים, נסכי היין של קורבן התמיד, קורבנות המוספים. מביאים מדרש הלכה: כתוב במנחת חביתים של כוהן גדול: " מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה" (ויקרא ו,יד) – תביא את המנחה כשהסולת מטוגנת בשמן רותח; - לפני המוספין – הקרבת מנחת חביתים קודמת להקרבת קורבנות המוספים ביום שמקריבים אותם . וכשהוא אומר: " תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' " (ויקרא ו,יד) – תקריב את המנחה לריח ניחוח לה' כשהיא חתוכה לחתיכות קטנות; - אף לאחר (נראה שצריך לומר: 'אף לפני ') הנסכים – הקרבת מנחת חביתים קודמת אף לניסוך נסכי היין של קורבן התמיד. - כך היא דרשת הכתוב: הלשון הראשון של הבאה שנאמר במנחת חביתים מלמד שהיא קודמת רק למוספים, והלשון השני של הקרבה מלמד שהיא קודמת אף לנסכים שקודמים למוספים, שכפל הלשון מורה שיש להקדים מנחת חביתים כמה שיותר . ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: [צריך להוסיף: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: לאחר הנסכים – מנחת חביתים מאוחרת לנסכים . (ההגהה על פי גליונות ר"ש ליברמן ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 84))] אית תניי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: קודם לנסכים – מנחת חביתים קודמת לנסכים (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה: 'אית תניי תני: קודם לנסכים. אית תניי תני: לאחר נסכים'') . ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים: מאן דאמר: – מי שאומר: קודם לנסכים - קודם לניסכי יין – הקרבת מנחת חביתים קודמת לניסוך נסכי היין של קורבן התמיד . מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: לאחר ה נסכים - לאחר ניסכי סולת – הקרבת מנחת חביתים מאוחרת להקרבת מנחת נסכי הסולת של קורבן התמיד . נראה שגרסת הירושלמי במקורו היא (כפי שהיגהנו): '...וכשהוא אומר: "תקריב" - אף לפני הנסכים. אית תניי תני: לאחר הנסכים. אית תניי תני: קודם לנסכים'. ונשמטו המילים 'לפני הנסכים. אית תניי תני:', וכך נוצרה הגרסה שלפנינו: '...וכשהוא אומר: "תקריב" - אף לאחר הנסכים. אית תניי תני: קודם לנסכים'. ספרא "צו" פרשה ג: הגרסה בארבעה כתבי יד: "תביאנה" - לפני המוספים. וכשהוא אומר: "תקריב" - אף לאחר הנסכים. הגרסה בשני כתבי יד: "תביאנה" - לפני המוספים. כשהוא אומר: "תקריב" - אף לפני הנסכים. הגרסה "אף לאחר הנסכים" מוטעית, שהרי נסכים קודמים למוספים, ואם כן, הוא לפני המוספים, הוא לאחר הנסכים, ומה הועילה הדרשה של כפל הלשון, ומהו "אף". אבל הגרסה "אף לפני הנסכים" נכונה, וכך היגהנו בירושלמי. סלת קודמת לחביתין – הקרבת מנחת סולת הבאה עם קורבן התמיד קודמת להקרבת מנחת חביתים בכל יום . אף על פי שזה לאישים וזה לאישים – מקריבים אותם על האש שעל המזבח , זה – מנחת חביתים, קרבן יחיד – שהיא משל הכוהן הגדול, וזה – מנחת סולת, קרבן ציבור – שהיא משל הציבור, וקורבן ציבור קודם לקורבן יחיד . חביתין קודמין לבזיכין – הקרבת מנחת חביתים קודמת להקטרת שני בזיכי לבונה של לחם הפנים בכל שבת . אף על פי שזה – מנחת חביתים, קרבן יחיד וזה – בזיכים, קרבן צ י בור, זה – מנחת חביתים, תדיר – שהיא קרבה בכל יום, וזה – בזיכים, אינו תדיר – שאינם קרבים אלא בשבת, ותדיר קודם לשאינו תדיר . חביתין קודמין ליין – הקרבת מנחת חביתים קודמת לניסוך נסכי יין הבאים עם קורבן התמיד בכל יום , שזה – מנחת חביתים, לא י שים – מקריבים את המנחה על האש שעל המזבח, וזה – נסכי יין, לספלים – מנסכים את היין לספל שבראש המזבח, והוא יורד דרך נקב בגג המזבח לחלל העמוק שמתחת למזבח הנקרא שיתים . ומציעים בעיה: בזיכין – בזיכי לבונה של לחם הפנים, ויין – נסכי יין של קורבן התמיד, - מי קודם? – האם בזיכים קודמים ליין, משום שבזיכים לאישים ויין לספלים, או שמא יין קודם לבזיכים, משום שיין תדיר בכל יום ובזיכים אינם תדיר אלא בשבת? ומציעים את פשיטת הבעיה על פי מקור תנאי: ולא מתניתא היא: – ולא משנה (מקור תנאי, והוא הברייתא להלן) היא: לבונה ליין?! (בתמיהה) – נראה שכוונת הירושלמי לברייתא שבתוספתא זבחים י,ד (ראה להלן), ששנו בה: 'והיין קודם לשמן, והשמן קודם ללבונה', ומכאן שהיין קודם ללבונה, ואם כן, צריך לגרוס בירושלמי: ' יין ללבונה ' (וכן הגיה ב"מרכבת המשנה" על רמב"ם הלכות תמידים ומוספים ו,יא). - הרי שיש לפשוט את הבעיה, שיין קודם לבזיכים. ודוחים את פשיטת הבעיה בהצעת הבחנה בין שני המקרים: כאן – בברייתא, - לקרבן יחיד – הברייתא היא בעניין קורבן יחיד, שאם אחד מביא לבונה בנדבה להקטיר על המזבח ואחר מביא נסכי יין הבאים עם הקורבן - מנסכים את היין תחילה ואחר כך מקטירים את הלבונה, משום שהיין בא בחובה עם הקורבן והלבונה באה בנדבה, וחובה קודמת לנדבה , כאן – בבעיה של בזיכים ויין, - לקרבן ציבור – הבעיה היא בעניין קורבן ציבור, ואין ללמוד את הדין בעניין קורבן ציבור מן הדין בעניין קורבן יחיד, שכן כאן גם הבזיכים באים בחובה כמו היין (אפשר שלא נפשטה הבעיה. ברם אפשר שהבעיה נפשטה, שבקורבן ציבור הדין הוא שבזיכים קודמים ליין) . תוספתא זבחים י,ד: ...והיין קודם לשמן, והשמן קודם למלח... מדברי רמב"ם הלכות תמידים ומוספים ט,יא משמע שהיתה לפניו הגרסה: והיין קודם לשמן, והשמן קודם [ללבונה, והלבונה קודמת] למלח ("חסדי דוד"; מפרשי רמב"ם). בבלי יומא לג,א (בעניין סדר העבודות): ...ומנחה ( המנחה של התמיד ) לחביתים, וחביתים לנסכים ( נסכי היין של התמיד ), ונסכים למוספים, ומוספים לבזיכים... בירושלמי שאלו האם נסכים קודמים לבזיכים, ומשמע שבזיכים קודמים למוספים. ונחלקו תנאים, יש אומר שמוספים קודמים לבזיכים ויש אומר שבזיכים קודמים למוספים. מלשון המשנה להלן ב,ה מוכח שהבזיכים קרבים לפני המוספים. • • •

כדרך הילוכו היה התמיד קרב במשנה שנינו: "אמר בן עזאי לפני רבי עקיבה משם רבי יהושע: כדרך הילוכו היה קרב". מציעים ברייתא המפרשת את דברי בן עזאי במשנה: כיני מתניתא: – כך היא המשנה (כך שונה ברייתא, שהמשנה מתפרשת על ידה ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 442)): הראש והרגל – האחורית של ימין , החזה והגרה, ושתי ידים – הרגליים הקדמיות , ושתי דפנות, העוקץ והרגל – האחורית של שמאל. - זה סדר העלאת איברי התמיד לכבש לדעת בן עזאי שכדרך הילוכו היה קרב (ברשימה זו לא נזכרו הקרביים שקרבים בסוף לכל הדעות) . ומציעים את טעמו של בן עזאי: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : טעמא דבן עזאי: – הטעם (המקור בכתוב) של בן עזאי: כתוב בקורבנות המילואים: "וְהִקְטַרְתָּ אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה" (שמות כט,יח) – יש להקטיר את כל הנתחים של איל העולה על גבי המזבח; ויש לדרוש את הכתוב: - כדי שיהא נראה כמהלך על גבי המזבח – סדר הקרבת איברי האיל על המזבח הוא כסדר איבריו הנראים כשמסתכלים עליו מראשו לזנבו בזמן הליכתו, כדי שייראה האיל כאילו הוא מהלך אל מקום הקרבתו על המזבח . ותמהים: הראש והרגל, ואת אמר הכין?! – ואתה אומר כך?! (הברייתא מפרשת שלדעת בן עזאי מקריבים תחילה את הראש ואת הרגל האחורית של ימין, והרי בן עזאי אומר שכדרך הילוכו היה קרב, ולפי זה אין להקריב את הרגל האחורית של ימין עם הראש אלא עם הרגל האחורית של שמאל!) ומתרצים את התמיהה: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : פשט ראשה, עקר רגלה – פושט ראשו, עוקר רגלו (כשהבהמה מתכוננת להלך, היא פושטת את ראשה ומרימה את רגלה האחורית של ימין, ואלה האיברים הראשונים שהיא מניעה בהילוכה, ולכן מקריבים תחילה את הראש ואת הרגל האחורית של ימין) . תוספתא יומא א,יג: אמר בן עזאי לרבי עקיבא משם רבי יהושע: דרך הילוכו היה קרב: הראש והרגל, החזה והגרה, ושתי ידים, ושתי דפנות, והעוקץ והרגל. בבלי יומא כה,ב: "אמר בן עזאי לפני רבי עקיבא" וכו'. - תנו רבנן: כיצד דרך הילוכו? הראש והרגל, החזה והגרה, ושתי ידיים, ושתי דפנות, העוקץ והרגל. • • •