אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא ב:א

משנה בראשונה – בתחילה , כל מי – כל כוהן מבית האב שעובד באותו היום, שהוא רוצה לתרום את המזבח – להרים את הדשן שעל המזבח (תרומת הדשן היא מצווה מיוחדת של הרמת גחלים במחתה מעל המזבח בכל יום והנחתם סמוך למזבח), תורם – ולא הגרילו, שכל העבודות שבמקדש היו מתחלקות בגורל, ועבודה זו מתוך שהיו צריכים להשכים לה, חששו שאם יגרילו לא יהיו כוהנים הרבה קופצים עליה, ולכן לא תיקנו לה גורל . בזמן שהן מרובין – הכוהנים שהם רוצים לתרום את הדשן , רצין ועולין בכבש – רצים מרחק מסוים עד שמגיעים לכבש של המזבח ועולים על הכבש בריצה , וכל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות – הראשון שמגיע לתוך ארבע אמות העליונות של הכבש סמוך למזבח, זכה – לתרום את הדשן . אם היו שנים שווין – שנכנסו לתוך ארבע האמות כאחד , הממונה – המסדיר את עבודת הכוהנים במקדש, אומר להן – לשניהם : הצביעו – הוציאו אצבעות, כדי למנות אותן . ומה הן מוציאין – כשהם מצביעים ? אחת – אצבע אחת, או שתים – שתי אצבעות (השניים מסכימים ביניהם, שאם סך מספר האצבעות שיוציאו שניהם יהיה זוגי - יזכה האחד, ואם הסך יהיה אי זוגי - יזכה האחר. והממונה אומר לשניהם להוציא אצבעות, והם יכולים להוציא אצבע אחת או שתיים, ומונים את סכום האצבעות שהוציאו, והזוכה בתרומת הדשן הוא מי שסכום האצבעות מתאים למה שהסכימו ביניהם) , ואין מוציאין אגודל במקדש – מפני הרמאים (מבואר להלן) . מעשה שהיו שנים שווין רצין ועולין בכבש – שני כוהנים רצו כאחד בשווה, כדי לזכות בתרומת הדשן , ודחף אחד מהן את חבירו ונשברה רגלו. וכשראו בין דין שהן באין לידי סכנה – על ידי הריצה בכבש , התקינו שלא יהו תורמין את המזבח – שלא יזכה כוהן בתרומת הדשן, אלא בפייס – בהגרלה שבה משתתפים הכוהנים שהם רוצים לתרום את הדשן, ולא היו מתחרים בריצה . ארבעה פייסות היו שם – במקדש בכל יום, שכל העבודות שבמקדש היו נעשות על ידי הגרלה , זה הפייס הראשון – הפייס של תרומת הדשן היה הראשון . • • •

תלמוד בראשונה לא קבעו פייס לתרומת הדשן במשנה שנינו: "בראשונה, כל מי שהוא רוצה לתרום את המזבח תורם ". מציעים קושיה על המשנה: רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) בעי – שואל (מקשה) : ולמה לא קבעו פייס לתרומת הדשן? – מדוע לא תיקנו כבר בראשונה גורל להרמת הדשן? איתא חמי: – בוא [ו]ראה: שחיטה כשירה בזר – אדם מישראל שאינו כוהן כשר לשחוט קורבן , ואת אמר: – ואתה אומר: יש לה פייס – תיקנו פייס לשחיטת קורבן התמיד (משנה להלן ב,ג) ; תרומת הדשן אסורה בזר – אדם מישראל שאינו כוהן אסור להרים את הדשן שעל המזבח, כאמור להלן , ואת אמר: – ואתה אומר: אין לה פייס – לא תיקנו פייס להרמת הדשן, אלא כל הרוצה לתרום תורם ?! – הרי אם תיקנו פייס לשחיטה שאינה עבודה חשובה, שהיא כשירה בזר, בוודאי שהיה להם לתקן פייס להרמת הדשן שהיא עבודה חשובה, שהיא אסורה בזר! ומתרצים את הקושיה: חזר רבי מנא ואמר – לתרץ את הקושיה שהוא עצמו הקשה : שחיטה אינא כשירה אלא ביום – ואף אם יתקנו פייס לשחיטה, יהיו כוהנים הרבה שקופצים עליה , אבל תרומת הדשן כשירה כל הלילה – ואם יתקנו פייס להרמת הדשן, לא יהיו כוהנים הרבה שקופצים עליה, כמוסבר להלן . אם אומר את (אתה) : יפיס - אף (הרי) הוא אינו משכים על הספק – הואיל והרמת הדשן נעשית בעלות השחר וצריכים להשכים לה, חששו שאם יתקנו פייס לא ירצו כוהנים הרבה לוותר על השינה בשעה זו ולהטריח עצמם להשכים מספק שמא יזכו בה, שהרי הזכייה בה אינה תלויה במי שמשתתף בפייס, ולכן בראשונה קבעו שכל כוהן הרוצה לתרום תורם, ותיקנו שבזמן שהם מרובים רצים ועולים בכבש וכל הקודם את חברו זוכה, כדי שיהיו כוהנים הרבה שקופצים עליה, שכן בדרך זו הזכייה בה תלויה במי שמשתתף בריצה (ואחרי שראו שבאים לידי סכנה על ידי הריצה על הכבש, תיקנו פייס גם להרמת הדשן, כמו ששנינו בהלכה ב) . ושואלים: מאי (צריך לומר: ' מה ') חמית מימור כן? – מה ראית לומר כך? (מה הטעם שתרומת הדשן כשרה כל הלילה?) ומשיבים: בדיני העולה נאמר: " זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר " (ויקרא ו,ב) – קורבנות העולה המוקרבים במשך היום נשארים על מקומם על המזבח במשך כל הלילה, " וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ " (ויקרא ו,ג) – כוהן לובש את בגדי הכהונה שלו ומרים את האפר שנשאר משריפת העולה (חכמינו פירשו את הכתוב לעניין תרומת הדשן), - מיכן (מכאן) לתרומת הדשן שהיא כשירה כל הלילה – יש ללמוד מכאן שהרמת הדשן כשרה כל הלילה, כי המילים "כל הלילה" מוסבות גם על המילה "והרים" שכתובה סמוך לה . בבלי יומא כב,א: והא ( תרומת הדשן ) מעיקרא מאי טעמא לא תקינו להו רבנן פייסא? - מעיקרא סבור: כיוון דעבודת לילה היא, לא חשיבא להו ( לכוהנים ) ולא אתו ( כוהנים מרובים, ואין צורך לעשות פייס ביניהם ). כיוון דחזו דקא אתו, וקא אתו נמי לידי סכנה ( על ידי הריצה על הכבש ), תקינו להו פייסא. איכא דאמרי: מעיקרא סבור: כיוון דאיכא אונס שינה ( שקשה לכוהנים להתעורר משנתם ), לא אתו. כיוון דחזו דקא אתו, וקא אתו נמי לידי סכנה, תקינו להו רבנן פייסא. לבבלי מייצגת המשנה (בהלכה א ובהלכה ב) שלוש תקופות. בתקופה ראשונה חשבו "לא חשיבא להו ולא אתו" ואין צורך לתקן להם פייס, ומי שירצה יבוא ויתרום. אחר כך ראו שבאים ("חזו דקא אתו"), תיקנו ("בזמן שהם מרובים") "רצים ועולים בכבש". ובסוף ראו "קא אתו נמי לידי סכנה", תיקנו להם פייס ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד מ, הערה 1). יש שהבינו שדברי רבי מנא בירושלמי הם דברי איכא דאמרי שבבבלי. אומנם יש הבדל ביניהם. לפי איכא דאמרי שבבבלי, חשבו החכמים מקודם שאין צורך כלל בפייס. אונס שינה יגרום שלא יבואו הרבה כוהנים. אחר כך ראו שטעו "דקא אתו וקא אתו נמי לידי סכנה", תיקנו להם פייס. ואילו לפי רבי מנא בירושלמי, ידעו החכמים גם מקודם שיבואו הכוהנים ויש צורך בפייס, אלא שחששו שאם יתקנו להם פייס, לא ישכימו על הספק, ואחרי שראו שבאים לידי סכנה, שינו את דעתם ותיקנו להם פייס, אף על פי שעל ידי זה ימעטו לבוא. מן המשנה משמע כירושלמי, שלא היה שינוי במצב מ"בראשונה" ועד שתיקנו "שלא יהו תורמים את המזבח אלא בפייס". ואילו לבבלי היה עוד שינוי, מקודם חשבו שלא יבואו הכוהנים ואחר כך ראו שבאו (שם, עמוד מב). • • •

זר שעבד במקדש מביאים מחלוקת אמוראים: זר שתרם – אדם מישראל שאינו כוהן שהרים את הדשן שעל המזבח, - רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: חייב – מיתה בידי שמיים, כמו בשאר עבודות שזר עבד במקדש . רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: פטור – ממיתה . ומציעים את טעמיהם של האמוראים: מה טעמא דרבי שמעון בן לקיש? – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי שמעון בן לקיש? "עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם, וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר יח,ז) – אתם הכוהנים עובדים עבור מתנות הכהונה שאתם מקבלים, ומי שאינו כוהן המתקרב לעסוק בעבודת הכוהנים יהיה חייב עונש מיתה בידי שמיים; ויש לדרוש מהמילים "עבודת מתנה": - יצא – היה מחוץ לכלל, זה שהוא בהרמה – הרמת הדשן אינה נכללת בכלל העבודות שזר שעבד אותן חייב עליהן מיתה, שזר חייב מיתה רק על עבודה של נתינה על המזבח ולא על עבודה של סילוק והסרה מעל המזבח, ולכן זר שהרים את הדשן - פטור ממיתה . מה טעמא דרבי יוחנן? – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי יוחנן? " וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר יח,ז) – אתם הכוהנים תעשו בעצמכם את העבודות המסורות לכוהנים הקשורות למזבח; ויש לרבות מהמילים "לכל דבר המזבח" שזר חייב מיתה על כל עבודה הקשורה למזבח וגם על עבודה של סילוק והסרה מעל המזבח, ולכן זר שהרים את הדשן - חייב מיתה . מביאים מחלוקת אמוראים נוספת ומציעים קשר בין שתי המחלוקות. רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) : ארבע עבודות שהכהן מתחייב עליהן מבחוץ – שאפילו כוהן, אם עבד אותן חוץ למקדש - חייב עליהן מיתת כרת, זר מתחייב עליהן מבפנים – זר, אם עבד אותן במקדש - חייב עליהן מיתה בידי שמיים. אבל על שאר העבודות שאפילו הכוהן אינו מתחייב עליהם בחוץ אין זר מתחייב עליהן בפנים . ואי זו זו? – איזו עבודה היא מארבע העבודות הללו? זו הקטרה – של חלבים ואברים של הקורבנות על המזבח ושל קטורת על המזבח הפנימי, וזריקה – של דם הקורבנות על המזבח, וניסוך המים והיין – על המזבח (הקשר בין העבודות שמתחייבים עליהן בחוץ ובין העבודות שזר מתחייב עליהן בפנים עולה גם מהמשנה זבחים יד,ג המונה עבודות שאין חייבים עליהן בחוץ וגם אין חייבים עליהן משום זרות בפנים) . ואתיא – ו[המימרה של רב] באה (הולכת) כרבי שמעון בן לקיש – שאמר שזר שהרים את הדשן - פטור ממיתה, שכן הרמת הדשן אינה עבודה שהכוהן מתחייב עליה בחוץ, ולכן אין זר מתחייב עליה בפנים . לוי (לוי בן סיסי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: אפילו לתרומת הדשן – זר חייב מיתה גם על הרמת הדשן . ואתיא – ו[המימרה של לוי] באה (הולכת) כרבי יוחנן – שאמר שזר שהרים את הדשן - חייב מיתה . בבלי יומא כד,א: אמר רב: ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה: זריקה, והקטרה, וניסוך היין, וניסוך המים. ולוי אמר: אף תרומת הדשן. וכן תני לוי במתניתיה: אף תרומת הדשן. מאי טעמא דרב? דכתיב: "ואתה ובניך איתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת ועבדתם, עבודת מתנה אתן את כהונתכם, והזר הקרב יומת". "עבודת מתנה" ( שיש בה נתינה ) - ולא עבודת סילוק ( כמו תרומת הדשן ), "ועבדתם" - עבודה תמה ( עבודה שגומרת את המעשה ), ולא עבודה שיש אחריה עבודה ( כמו קבלת הדם והולכתו ). ולוי? רבי רחמנא "לכל דבר המזבח". חתה גחלים – זר שגרף ואסף במחתה גחלים בוערות מעל המזבח (עבודה שהיא חלק מתרומת הדשן), - תפלוגתא דרבי יוחנן ודרבי שמעון בן לקיש – המחלוקת של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש (דינו של זר שחתה גחלים נתון במחלוקת האמוראים בעניין זר שהרים דשן) . הוציא שאר הדשן – זר שהוציא את הדשן שנשאר על המזבח אחרי הרמת הדשן אל מחוץ למחנה (עבודה שנעשית לאחר הרמת הדשן), - תפלוגתא דרבי יוחנן ודרבי שמעון בן לקיש – המחלוקת של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש (דינו של זר שהוציא את שאר הדשן נתון במחלוקת האמוראים בעניין זר שהרים דשן, שכן גם זו עבודה של סילוק והסרה מעל המזבח כמו הרמת הדשן) . ומציעים קשר בין דעת רבי יוחנן לדעה אחת ומנגידים אותה לדעה אחרת: אתיא כמאן דאמר: – [הדעה של רבי יוחנן] באה (הולכת) כמי שאומר: בדיני העולה נאמר: " וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר " (ויקרא ו,ד) – הכוהן פושט את בגדי הכהונה ולובש בגדים אחרים, ומוציא את הדשן שנשאר על המזבח אחרי הרמת הדשן אל מקום שהוא מחוץ למחנה (ובימי הבית - מחוץ לירושלים); ויש ללמוד מהמילה "אחרים": - פחותים מהן – בהוצאת הדשן אל מחוץ למחנה הכוהן לובש בגדים שהם פחותים בערכם מבגדי הכהונה הרגילים, שכן הוצאת הדשן עלולה ללכלך את בגדי הכהונה הרגילים. - לדעה זו אין כתוב המלמד שכוהן בעל מום כשר להוציא את הדשן, ולכן גם זר אינו כשר להוציא את הדשן. הרי שדעת רבי יוחנן שזר שהוציא את הדשן חייב מיתה תואמת לדעה זו . ברם כמאן דאמר: – אבל כמי שאומר: "אֲחֵרִים" - לרבות בעלי מומין – מילה זו מלמדת שיש לכלול בתוך הכלל גם כוהנים בעלי מומים, שהם כשרים להוציא את הדשן , היא זר היא בעל מום – לדעה זו גם זר כשר להוציא את הדשן כמו כוהן בעל מום. - הרי שדעת רבי יוחנן שזר שהוציא את הדשן חייב מיתה מנוגדת לדעה זו . ספרא "צו" פרשה א: "ופשט" "ולבש" - יכול כמצוות יום הכיפורים יהא פושט ולובש! תלמוד לומר: "בגדיו" "בגדים" - הקיש בגדים שהוא פושט לבגדים שהוא לובש. מה בגדים שלובש - ראויים למלאכתם, אף בגדים שפושט - ראויים למלאכתם. אם כן, למה נאמר "אחרים"? פחותים מהם. - רבי אליעזר אומר: "אחרים והוציא את הדשן" - לימד על בעלי מומים שהם כשירים להוציא את הדשן. בבלי יומא כג,ב: תנו רבנן: "ופשט" "ולבש" - שומע אני כדרך שכוהן גדול עושה ביום הכפורים, שפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול. תלמוד לומר: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" - מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט. מה להלן ( בגדים שפושט ) - בגדי קודש ( שהרי הרים בהם את הדשן ), אף כאן ( בגדים שלובש להוציא בהם את הדשן ) - בגדי קודש. אם כן, מה תלמוד לומר "אחרים"? פחותים מהם. - רבי אליעזר אומר: "אחרים והוציא" - לימד על כוהנים בעלי מומים שכשרים להוציא את הדשן. הירושלמי מרמז למחלוקת תנא קמא ורבי אליעזר המפורשת בספרא ובבבלי. הכל מודין בזר שסידר מערכה של עצים שהוא חייב – גם רבי שמעון בן לקיש מסכים שזר שסידר מערכה של עצים על המזבח שהוא חייב מיתה, כיוון שזו עבודה של נתינה על המזבח . ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : ובלבד שני גיזירי עצים – זר שסידר מערכה של עצים על המזבח חייב מיתה רק אם הוסיף שני גיזרי עצים על המערכה , שהכתוב מזהיר עליהן לעבודת כהונה: נאמר בקורבן העולה: "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ " (ויקרא א,ז) – הכוהנים כבר נתנו אש על המזבח, וכבר סידרו עצים על הגחלים (כתוב זה אינו המשך לעבודת העולה, שאין מביאים אש חדשה ועצים חדשים בשביל כל עולה ועולה). - מן הכתוב משמע שכבר יש אש על המזבח, ואף על פי כן צריך להוסיף שני גיזרי עצים על האש (מיעוט "עצים" שניים). הכתוב הזה מזהיר על הוספת שני גיזרי עצים על המערכה שעבודה זו צריכה להיעשות על ידי הכוהנים, אך אין כתוב שמזהיר על סידור מערכה של עצים על המזבח שעבודה זו צריכה להיעשות על ידי הכוהנים. ולכן זר שסידר מערכה של עצים על המזבח - אינו חייב מיתה, ורק זר שהוסיף שני גיזרי עצים על המערכה - חייב מיתה (מן הכתוב "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" (ויקרא ו,ה) למדים שמוסיפים שני גיזרי עצים על המערכה בבוקר. ומן הכתוב "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ" (ויקרא א,ז) למדים שמוסיפים שני גיזרי עצים על המערכה בין הערביים. ראה ספרא דיבורא דנדבה פרשה ד; בבלי יומא כו,ב) . בבלי יומא כד,ב: אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: זר שסידר שני גיזירי עצים - חייב. בבבלי שם אמרו, שבסידור שני גזירי עצים נחלקו אמוראים: רב סובר שאין הזר חייב עליו מיתה, מפני שאינה עבודה תמה, לפי שיש אחריה סידור אברי התמיד ושם סידור אחד הוא, ורבי יוחנן סובר שזר שסידר שני גזירי עצים חייב, מפני שעבודה תמה היא, וסידור האברים תחילת סידור אחר הוא. • • •

הצתת האש בראש המזבח מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) : מניין להצתת האליתא – הדלקת גזירי עצים קטנים וקיסמים דקים, שבהם מדליקים את גזירי העצים הגדולים של המערכה שעל המזבח, שלא תהא אלא בכהן כשר – שאינו חלל ואינו בעל מום, ובכלי שרת – שהוא לבוש בגדי כהונה ? תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא א,ז) – ולמדים בגזירה שווה, שעבודה שנאמר בה "הכוהן" או "הכוהנים" צריכה להיעשות בכוהן כשר ובכלי שרת (ראה ספרא דיבורא דנדבה פרשה ד ותוספתא זבחים א,ח ובבלי זבחים יג,א לעניין קבלת הדם. - כלי שרת הם כלים שמשרתים בהם במקדש, וגם בגדי כהונה נקראים כלי שרת) . אמר רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) : וכי עלת (עלתה) על לב שהזר קרב על גבי המזבח? – האם היה עולה על הדעת שמי שאינו כוהן עולה על המזבח להדליק את האש, שהכתוב נצרך לומר שרק כוהן מדליק את האש?! והרי זר אינו רשאי לבוא למזבח ולעבוד עליו, וממילא כל עבודה שהיא במזבח בהכרח נעשית על ידי כוהן בלבד! אם כן – שאין הכתוב נצרך לומר שרק כוהן מדליק את האש , למה נאמר: "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא א,ז) ? לימד על הצתת האש שלא תהא אלא בראשו של ה מזבח – הכתוב מלמד שהכוהן עולה על המזבח ושם מדליק את גזירי העצים הקטנים ומדליק בהם את גזירי העצים הגדולים, ואינו מדליק את גזירי העצים הקטנים לפני שהוא עולה על המזבח ומעלה אותם למזבח . רבי יהודה סובר, שאף אם הצתת האליתא אינה בראש המזבח, צריכה כוהן כשר וכלי שרת, מפני שהיא הכשר עבודה, כלומר, הכשר הבערת עצי המערכה. ורבי שמעון החולק סבור, שאין הכשר עבודה כעבודה ממש, אלא שהצתת האליתא צריכה להיות בראש המזבח. ומציעים קושיה ממקור תנאי על דעת רבי יהודה: התיבון: – השיבו (הקשו): והא כתיב: – והרי כתוב: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו,ה) – יש הכרח שהאש על המזבח תבער כל הזמן ולא תכבה; ויש לדרוש מן המילה "בו": - מיכן (מכאן) להצתת האש שלא תהא אלא בראשו של ה מזבח – הכתוב מלמד שהאש תודלק על ראש המזבח דווקא, ושלא יביאו אש מלמטה אל ראש המזבח ; דברי רבי יהודה! מחלפה שיטתיה דרבי יהודה! – מוחלפת שיטתו של רבי יהודה! (דבריו במקום אחד סותרים את דבריו במקום אחר!) - ומפרטים את תוכן הסתירה: תמן היא (נראה שצריך לומר: ' תמן הוא אמר: ' (היא צריכה כהן כשר – רבי יהודה לומד מהכתוב שהדלקת האש צריכה להיעשות בכוהן כשר , וכא הוא (נראה שצריך לומר: ' וכא הוא אמר: ' (הוא אינה צריכה כהן כשר – רבי יהודה לומד מהכתוב שהדלקת האש צריכה להיות בראש המזבח, וכיוון שבכתוב הזה לא נזכר כוהן, הרי שהדלקת האש אינה צריכה להיעשות בכוהן כשר ?! ומתרצים את הקושיה: אמר רבי תנחום בר יודן (אמורא ארץ ישראלי שלא ידוע זמנו) : מה את שמע מינה? – מה אתה שומע (לומד) ממנה? (כיצד אפשר להסיק מהמקור התנאי המוצע כאן שהדלקת האש אינה צריכה להיעשות בכוהן כשר?) נֹאמַר: בראש המזבח וזר?! (בתמיהה) – האם אפשר לומר שהדלקת האש צריכה להיות בראש המזבח והיא כשרה בזר?! הרי ודאי שמאחר שהדלקת האש צריכה להיות בראש המזבח, בהכרח היא צריכה להיעשות בכוהן כשר, שהרי זר אינו רשאי לעלות על המזבח. נמצא ששיטתו של רבי יהודה אינה מוחלפת. ספרא דיבורא דנדבה פרשה ד: אמר רבי יהודה: מניין להצתת האליתא שלא תהא אלא בכוהן כשר ובכלי שרת? תלמוד לומר: "ונתנו בני אהרן הכוהן אש על המזבח". - אמר רבי שמעון: וכי עלת על לב שהזר קרב על גבי המזבח? אם כן, למה נאמר: "ונתנו בני אהרן הכוהן אש על המזבח"? לימד על הצתת האש שלא תהא אלא בראשו של מזבח. ספרא "צו" פרשה א: אמר רבי יהודה: מניין להצתת האש שלא תהא אלא בראשו של מזבח? תלמוד לומר: "והאש על המזבח תוקד בו". בבלי יומא מה,א: תניא: רבי יהודה אומר: מניין להצתת האליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח? תלמוד לומר: "והאש על המזבח תוקד בו". תניא: "ונתנו בני אהרן הכוהן אש על המזבח" - לימד על הצתת האליתא שלא תהא אלא בכוהן כשר ובכלי שרת; דברי רבי יהודה. - אמר לו רבי שמעון: וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח? אלא לימד על הצתת האליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח. • • •

תרם והפריחתו הרוח מביאים מחלוקת אמוראים: תרם והפריחתו הרוח – הרים כוהן את הדשן שעל המזבח (הרים גחלים במחתה מעל המזבח כשיעור מלוא הקומץ) והניח אותו סמוך למזבח, ופיזרה הרוח את הדשן כשהניח אותו, - תפלוגתא דרבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ודרבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – המחלוקת של רבי יוחנן ורבי חנינה (דינו של תרם והפריחתו הרוח נתון במחלוקת האמוראים בעניין דומה המוצעת להלן) . דאמר רבי חנינה: קומץ שנתנו על גבי האישים והפריחתו הרוח – לקח כוהן מלוא כף ידו הקמוצה מן הסולת של קורבן מנחה ונתן את הקומץ (החלק מן הסולת שלקח בכף ידו) על האש שעל המזבח, ופיזרה הרוח את הקומץ כשנתן אותו על האש, - בפריחה האחרונה (צריך לומר: ' בפרידה הראשונה ' ("שערי תורת ארץ ישראל")) – משעה שאחזה האש בגרגיר הראשון של הקומץ, נתכפרו הבעלים ויצאו השיריים ידי מעילה – התכפר חטאו של האדם שהביא את המנחה, ואין דין מעילה בשיירי המנחה והותרו באכילה לכוהנים . רבי יוחנן אמר: משיאחוז האור ברובו – רק אם תבער האש ברוב הקומץ, יתכפרו הבעלים וייצאו השיריים מידי מעילה. - וכן בתרומת הדשן: לדעת רבי חנינה, תרם והפריחתו הרוח - יצא ידי חובת הרמת הדשן משעה שהניח את הגרגיר הראשון של הדשן סמוך למזבח. ולדעת רבי יוחנן, יצא ידי חובת הרמת הדשן רק אם הניח את רובו של הדשן סמוך למזבח . ומציעים בעיה: מהו – מה פירוש ברובו – שאמר רבי יוחנן בעניין קומץ שהפריחתו הרוח ? ברובו של ה קומץ או ברוב כל פרידה ופרידה אתאמרת – נאמרה ? – האם כוונתו שתאחז האש ברוב הגרגירים של הקומץ, או שמא כוונתו שתאחז האש ברוב כל אחד ואחד מהגרגירים של הקומץ ואין די שתאחז האש ברובו של הקומץ? ופותרים את הבעיה בהצעת מסורת המיוחסת לרבי יוחנן: אתא – בא רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) [ואמר בשם] רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) [שאמר בשם] רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) [שאמר בשם] רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) [שאמר] בשם רבי יוחנן: ברוב כל פרידה ופרידה איתאמרת – נאמרה . בבלי מנחות כו,ב: איתמר: קומץ מאימתי מתיר שיריים ( של המנחה ) באכילה ( לכוהנים )? רבי חנינא אמר: משמשלה בו האור ( משהתחילה האש לאחוז בו ). רבי יוחנן אמר: משתיצת בו האור ברובו ( משתבער האש ברובו ). מחלוקת רבי חנינא ורבי יוחנן בעניין קומץ של מנחה שווה בשני התלמודים. • • •

תרם חצאים מביאים מחלוקת אמוראים: תרם חֲצָיִים (במסירה שלפנינו הגיה מגיה בטעות: 'חצייה') – הרים כוהן את הדשן שעל המזבח לחצאים (הרים גחלים במחתה מעל המזבח וחזר והרים. שיעור תרומת הדשן הוא מלוא הקומץ. במקרה הנידון מדובר שהרים בשתי הפעמים יחד מלוא הקומץ, אך באחת משתי הפעמים הרים פחות מכזית), - תפלוגתא דרבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ודרבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – המחלוקת של רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי (דינו של תרם חצאים נתון במחלוקת האמוראים בעניין דומה המוצעת להלן) . דאמר רבי יוחנן: קומץ – של מנחה, שקדש בכלי – שנתן את הקומץ בכלי שרת לקדשו, כדי שיהא ראוי להקטרה, והקטירו אפילו שומשמין – אפילו הקטיר מהקומץ כשיעור שומשום (שהוא פחות מכזית) פעמים רבות עד שהקטיר את כל הקומץ, - יצא – ידי הקטרת הקומץ . רבי יהושע בן לוי אמר: מתניתא לא אמרה כן – המשנה לא אומרת כך (שהקטירו שומשמים - יצא) , אלא: הקטיר בקומצו (צריך לומר כמו בנוסח המשנה: ' קומצה ') פַּעֲמַיִם – הקטיר את הקומץ לחצאים, חציו בפעם אחת וחציו בפעם אחרת, - כשירה – המנחה (משנה מנחות ג,ד). אבל אם הקטיר קומצה יותר מפעמיים - פסולה המנחה. - וכן בתרומת הדשן: לדעת רבי יוחנן, תרם חצאים, שהרים בשתי הפעמים יחד מלוא הקומץ, אך באחת משתי הפעמים הרים פחות מכזית - יצא ידי חובת הרמת הדשן. ולדעת רבי יהושע בן לוי, לא יצא ידי חובת הרמת הדשן (אם בכל אחת משתי הפעמים הרים כזית - יצא ידי חובת הרמת הדשן אף לדעת רבי יהושע בן לוי, כדעתו להלן בקומץ של מנחה) . רבי חמא בר עוקבה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי: אין קמיצה פחות משני ז י תים, ואין הקטרה פחותה מכזית – ולכן רק אם הקטיר את הקומץ לחצאים - המנחה כשרה, שהואיל ואין קומץ פחות משני זיתים, נמצא כזית בכל הקטרה, אבל אם הקטירו בשלוש או ארבע פעמים, שנמצא פחות מכזית בכל הקטרה, המנחה פסולה, שאין הקטרה בפחות מכזית (רבי יוחנן חולק על רבי יהושע בן לוי) . מציעים קושיה כדי לפרוך את דעת רבי יהושע בן לוי בעניין שיעור קומץ של מנחה: רבי יצחק בירבי אלעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאל – הקשה : מעתה – אם הדברים בשם רבי יהושע בן לוי נכונים, שאין קמיצה פחות משני זיתים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך , כהן שאין ידו מחזקת (מכילה) כשני זיתים - פסול מן העבודה! – לדעת רבי יהושע בן לוי, כוהן שידו קטנה, שאינו יכול לקמוץ בידו כשיעור קמיצה, פסול לעבודת קמיצה של מנחה, וכיוון שפסול זה אינו מופיע ברשימת הפסולים של כוהנים, יש לפרוך את דעת רבי יהושע בן לוי! (אין מתרצים את הקושיה) (יש מפרש 'שאל' בסוגיה כאן בניחותא, במובן 'הציע' (ראה "שאל שאילתא שאילתות", "סיני" לד, עמוד שלט). כאן נראה שאין סיבה, ועל כל פנים אין הכרח, להניח שהמשפט שמציע המונח 'שאל' מתפרש בניחותא ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 556, הערה 10)) בבלי מנחות כו,ב: "הקטיר קומצה פעמיים - כשרה". - אמר רבי יהושע בן לוי: "פעמיים" - ולא פעמי פעמיים ( רק אם הקטיר את הקומץ בשתי פעמים - כשרה, ולא ביותר ); ורבי יוחנן אמר: "פעמיים" - ואפילו פעמי פעמיים ( גם אם הקטיר את הקומץ בכמה פעמים - כשרה ). מאי בינייהו? - אמר רבי זירא: יש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית איכא בינייהו. רבי יהושע בן לוי סבר: אין קומץ פחות משני זיתים, ואין הקטרה פחותה מכזית; ורבי יוחנן סבר: יש קומץ פחות משני זיתים, ויש הקטרה פחותה מכזית. מחלוקת רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן בעניין שיעור קומץ ושיעור הקטרה של מנחה שווה בשני התלמודים. • • •

תרם בשמאל מביאים מחלוקת אמוראים: תרם בשמאל – הרים כוהן את הדשן שעל המזבח ביד שמאל, במקום ביד ימין, - תפלוגתא דרבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורבי יהודה בירבי (אמורא בדור הראשון, בנו של רבי חייא הגדול) – המחלוקת של רבי יוחנן ורבי יהודה בריבי (דינו של תרם בשמאל נתון במחלוקת האמוראים בעניין דומה המוצעת להלן) . דאמר רבי יוחנן: קומץ – של מנחה, שקדש בכלי – שנתן את הקומץ בכלי שרת לקדשו, והקטירו בין ביד – שהעלה את הקומץ להקטירו על המזבח כשהוא בידו, בין בכלי – שהעלה את הקומץ כשהוא בכלי, בין בימין בין בשמאל – גם אם הקומץ ביד וגם אם הקומץ בכלי, אפשר להקטיר אותו גם ביד ימין וגם ביד שמאל (צריך להוסיף כמו לעיל: ' יצא ' - ידי הקטרת הקומץ) . יהודה בירבי אומר: או כחטאת ביד, או כאשם בכלי – שהכתוב בעניין קורבן מנחה: "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ויקרא ו,י) השווה מנחה גם לקורבן חטאת וגם לקורבן אשם, ויש ללמוד מכתוב זה שהקטרת הקומץ של מנחה היא או כהזאת הדם של חטאת, שהיא נעשית באצבע יד ימין, או שהקטרת הקומץ של מנחה היא כזריקת הדם של אשם, שהיא נעשית בכלי , ובלבד בימין – גם אם הקומץ ביד וגם אם הקומץ בכלי, צריך להקטיר את הקומץ רק ביד ימין ולא ביד שמאל. - וכן בתרומת הדשן: לדעת רבי יוחנן, תרם בשמאל - יצא ידי חובת הרמת הדשן. ולדעת רבי יהודה בירבי, לא יצא ידי חובת הרמת הדשן . ומציעים קושיה מברייתא על דעת רבי יוחנן בעניין הקטרת קומץ של מנחה: התיבון: – השיבו (הקשו): והא תני: – והרי [התנא] שונה: קיבל (צריך לומר: ' קמץ ' ("ספר ניר", "גליון אפרים", "שערי תורת ארץ ישראל")) בימינו ונתן בשמאלו – קמץ כוהן את המנחה בידו הימנית, והעביר את הקומץ לידו השמאלית, - יחזיר לימינו – והקומץ כשר להיקטר על המזבח (עד כאן הברייתא) . - ויש לדון בברייתא זו כדי לפרט את היסוד לקושיה: אם בשמאל הוא מחזיר למזבח לא כל שכן לבזך (נראה לנו שצריך לקרוא את המשפט כך: ' אם בשמאל הוא מחזיר, למזבח לא כל שכן ', ויש למחוק את המילה 'לבזך'. הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לבזך' אחרי 'למזבח' ומחק, וכתב 'לבזך' בסוף המשפט, כנראה בשל טעותו בפיסוק המשפט, שהפסיק את המשפט אחרי מילת 'למזבח' במקום לפניה) ?! (בתמיהה) – אם כשקמץ בימינו ונתן בשמאלו - הוא צריך להחזיר לימינו, בוודאי ובוודאי שצריך להקטיר את הקומץ על המזבח בימין! ולכן יש לפרוך את דעת רבי יוחנן שאפשר להקטיר את הקומץ בשמאל. וקובעים: אמר רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : אם שנייא (שנייה - שנה אותה) אדם – את הברייתא שממנה הקשו על דעת רבי יוחנן , רבי לעזר ברבי שמעון (תנא בדור החמישי) שנייה, דתני: – ששונה [התנא]: רבי אלעזר בירבי שמעון אומר: אינה צריכה קידוש בזך (ספל) – לא צריך לקדש את הקומץ בכלי שרת לפני הקטרתו . ומציעים קשר בין דעותיהם של שני תנאים: אתיא דרבי לעזר בירבי שמעון בשיטת רבי שמעון אביו (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) – באה (הולכת) שיטתו של רבי אלעזר ברבי שמעון בשיטת רבי שמעון אביו , דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה מנחות ג,ד): שלא בכלי שרת – אם לא נתן את הקומץ בכלי שרת לפני הקטרתו, - פסולה – המנחה , ורבי שמעון מכשיר – את המנחה, שלדעתו אין קידוש הקומץ בכלי שרת מעכב . ומציעים תירוץ לקושיה שלא ניתרצה: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (כיצד מתרצים את הקושיה על דעת רבי יוחנן?) - רבנ י ן דאית לון – החכמים (החולקים על רבי שמעון) שיש להם (שהם סוברים) כלי שרת – שלדעתם צריך לקדש את הקומץ בכלי שרת לפני הקטרתו, ואם לא קידשו בכלי שרת - פסולה המנחה , צריכה (צריך לומר: ' לא צריכה ') לון – לא צריך להם (לא צריך לשיטתם) לימין – אם קמץ בימינו ונתן לשמאלו - אינו צריך להחזיר לימינו, וכן לא צריך להקטיר את הקומץ על המזבח בימין אלא אפשר גם בשמאל. ורבי יוחנן סובר כשיטת החכמים , רבי שמעון דלית ליה – [ו]רבי שמעון שאין לו (שאינו סובר) כלי שרת – שלדעתו לא צריך לקדש את הקומץ בכלי שרת לפני הקטרתו, לא (אין לגרוס 'לא') צריכה ליה – צריך לו (צריך לשיטתו) לימין – אם קמץ בימינו ונתן לשמאלו - הוא צריך להחזיר לימינו, וכן צריך להקטיר את הקומץ על המזבח בימין ולא בשמאל. והברייתא שממנה הקשו על דעת רבי יוחנן היא כשיטת רבי שמעון (ההגהות על פי "שערי תורת ארץ ישראל" ועל פי גליונות הר"ש ליברמן ("אוצר לשונות ירושלמיים")) . אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : ותמיה אנא היך רבנ י ן מדמיי – ותמה אני איך החכמים מדמים תרומת הדשן להקטרה, ולא דמיא אלא – ולא דומָה אלא לקמיצה, שזו בהרמה וזו בהרמה! – רבי מנא תמה על האמור לעיל, שדינו של תרם בשמאל נתון במחלוקת האמוראים בעניין הקטרת קומץ של מנחה, והרי אין לדמות את תרומת הדשן להקטרה, שכן תרומת הדשן היא עבודה של סילוק מעל המזבח בעוד שהקטרה היא עבודה של נתינה על המזבח, אבל יש לדמות את תרומת הדשן לקמיצה, שכן שתיהן הן עבודות של לקיחת חלק מדבר בהרמה (בתרומת הדשן נאמר: "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן" (ויקרא ו,ג), ובקמיצה נאמר: "וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ" (ויקרא ב,ט), וכן: "וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ" (ויקרא ו,ח)), וכיוון שקמיצה צריכה להיות בימין לדעת הכול (משנה מנחות א,ב), אף תרומת הדשן צריכה להיות בימין לדעת הכול, ואם תרם בשמאל - לא יצא. תוספתא מנחות ה,יג-יד: ...קמץ בימינו ונתן לשמאלו - יחזיר לימינו וכשר... דברי רבי אלעזר ורבי שמעון. וחכמים אומרים: ...קמץ בימינו ונתן לשמאלו - פסלתו מתנתו ( פסול מה שנתן לשמאלו, ואין תקנה שיחזיר לימינו )... בבלי מנחות כו,א: משנה : שלא בכלי שרת (לא קידש את הקומץ בכלי שרת) - פסולה, ורבי שמעון מכשיר. תלמוד : אמר יהודה בריה דרבי חייא: מאי טעמא דרבי שמעון ( שהקומץ כשר גם אם לא קידשו בכלי )? אמר קרא: "קודש קודשים היא כחטאת וכאשם" (ויקרא ו,י) - בא לעובדה ( להעלות את הקומץ ולהקטירו ) ביד - עובדה בימין כחטאת ( שמזה מדמה על המזבח באצבע ידו הימנית ), בא לעובדה בכלי - עובדה אפילו בשמאל כאשם ( שזורק דמו על המזבח בכלי גם בידו השמאלית ). ורבי ינאי אמר: כיוון שקמצו מכלי שרת, מעלהו ומקטירו אפילו בהמיינו ( אבנטו ), ואפילו במקידה ( כלי ) של חרס ( שלדעת רבי שמעון אין צורך כלל בקידוש קומץ בכלי ). בבבלי נחלקו יהודה בנו של רבי חייא ורבי ינאי בדעת רבי שמעון. לפי יהודה בנו של רבי חייא, דעת רבי שמעון שמקטיר ביד רק בימין, ובכלי אף בשמאל. ולפי רבי ינאי, דעת רבי שמעון שמקטיר גם ביד וגם בכלי אף בשמאל. ומכאן שלדעת רבי שמעון אין צורך כלל בקידוש קומץ בכלי, שהרי יכול להקטיר בידו בלא כלי. דעת החכמים החולקים על רבי שמעון בברייתא בבבלי (הברייתא מובאת שם בהמשך) שמקטיר רק בכלי ובימין, מפני שלדעת החכמים יש צורך בקידוש קומץ בכלי. בירושלמי נחלקו רבי יוחנן ויהודה בנו של רבי חייא בדעת החכמים, שלדעתם יש צורך בקידוש קומץ בכלי. לפי רבי יוחנן, מקטיר גם ביד וגם בכלי אף בשמאל. ולפי יהודה בנו של רבי חייא, מקטיר גם ביד וגם בכלי רק בימין. החכמים החולקים על רבי שמעון בברייתא בתוספתא ובבבלי, שלדעתם מקטיר רק בכלי ובימין, אינם החכמים החולקים על רבי שמעון בירושלמי, שלדעתם מקטיר גם ביד ואף בשמאל לפי רבי יוחנן. מהשוואת מחלוקת האמוראים בשני התלמודים נראה, שהאמוראים לא נחלקו במקורם בדעת רבי שמעון כמו שהוצעה מחלוקתם בבבלי, אלא שאין דברי האמוראים נכונים לדעת החכמים לפי הבבלי. דברי רבי ינאי בבבלי ודברי רבי יוחנן בירושלמי שווים. אך דברי יהודה בנו של רבי חייא בשני התלמודים אינם שווים, ויש ביניהם הקטרה בכלי בשמאל, אף על פי שבשני התלמודים הוא משווה מנחה לחטאת ולאשם. הברייתא בירושלמי שממנה הקשו על רבי יוחנן היא הברייתא בתוספתא ובבבלי. בתוספתא ובבבלי שנו את הברייתא רבי אלעזר ורבי שמעון, ובירושלמי אמר רבי לא ששנה אותה רבי אלעזר ברבי שמעון. נראה שבירושלמי גרסו בברייתא 'דברי רבי אלעזר ברבי שמעון' במקום 'דברי רבי אלעזר ורבי שמעון'. • • •

תרומת הדשן וסידור העצים מביאים מדרש הלכה: בדיני העולה נאמר: "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ " (ויקרא ו,ג) – כוהן מרים את האפר שנשאר משריפת העולה (חכמינו פירשו את הכתוב לעניין תרומת הדשן), - ( ו ) אין "וְהֵרִים" אלא בששייר – הרמה היא נטילת מקצת ושיור מקצת, ולא נטילת הכול, ומכאן למדים שהכוהן שמרים את הדשן שעל המזבח צריך לשייר מקצתו, ולא ייטול את כולו . "אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ " - אין אכילה אלא בכזית – מכאן למדים שהכוהן שמרים את הדשן לא ייטול דשן פחות משיעור כזית . ושואלים: היה בכולו – בכל הדשן שעל המזבח, כזית – מה יעשה הכוהן התורם ? ליטול מקצתו אין את (אתה) יכול – אין הכוהן רשאי, מפני שאין בו – במה שנוטל, כזית – והרי לא ייטול פחות משיעור כזית ! ליטול את כולו אין את (אתה) יכול – אין הכוהן רשאי, מפני שאין כאן שייור – והרי הוא צריך לשייר ! (אין פושטים את השאלה הזו) ומביאים מדרש הלכה נוסף: "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ " - יכול עצים! – אולי יעלה על דעתך שהכתוב "אשר תאכל האש" מלמד שכוהן מרים את הדשן (אפר) שנהיה מעצי המערכה שנשרפו באש! תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : 'עולה' – הרי שכוהן מרים דשן של עולה ולא דשן של עצים . אי (צריך לומר: 'א ו ') 'עולה' יכול איברי עולה! – אולי יעלה על דעתך שהכתוב 'עולה' מלמד שכוהן מרים את הדשו שנהיה מאיברי עולת התמיד שנשרפו באש! תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : "אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ" – הרי שכוהן מרים דשן של עצים ולא דשן של עולה . הא כיצד? – איך מיישבים את הסתירה בין שני הכתובים 'עולה' ו"אשר תאכל האש"? חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד – כוהן התורם את הדשן עולה לראש המזבח ומפנה את הגחלים לכאן ולכאן ונוטל במחתה מן הגחלים שבפנים האש שנתאכלו היטב, שיש בהם גם דשן של עצים וגם דשן של עולה, ויורד מן המזבח למטה כדי להניח את הגחלים על גבי רצפת העזרה סמוך למזבח (המילה 'ויורד', שאינה שייכת להקשר, מוכיחה שלפנינו מובאה ממשנת תמיד א,ד ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 594, הערה 131)) . ספרא "צו" פרשה א: "והרים" "אשר תאכל האש" - יכול עצים! תלמוד לומר: 'עולה'. או 'עולה' יכול איברי עולה! תלמוד לומר: "אשר תאכל האש". הא כיצד? חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד. ומביאים מדרש הלכה נוסף: מצוה להקדים אש לעצים – צריך לתת אש על המזבח קודם שעורכים שני גיזרי עצים , שנאמר – בקורבן העולה : " וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ" (ויקרא א,ז) – מן הכתוב משמע שכבר יש אש על המזבח, ואף על פי כן צריך להוסיף שני גיזרי עצים על האש (מיעוט "עצים" שניים). הכוהן שמרים את הדשן מסדר את עצי המערכה, ואחרי הצתת העצים באש הוא מוסיף שני גיזרי עצים על האש . ושואלים: קידם עצים לאש? – אם עבר הכוהן וערך שני גיזרי עצים לפני הצתת העצים באש, האם הוא חייב לערוך עוד שני גיזרי עצים אחרים אחרי הצתת העצים באש, או שמא אין זה מעכב? (אין פושטים את השאלה הזו) ושואלים עוד: סידר עד שלא תרם? – אם עבר הכוהן וסידר מערכה של עצים לפני שתרם את הדשן, מה יעשה? משחיל ותורם? – האם הכוהן רשאי להעביר את המחתה דרך עצי המערכה ולתרום את הדשן מתחת העצים, ואינו חייב לפרק את המערכה של עצים שסידר? או מפרק ותורם? – האם הכוהן חייב לפרק את המערכה של עצים שסידר ולתרום את הדשן ולחזור ולסדר את המערכה של עצים, מפני שסדר העבודות מעכב? (אין פושטים גם את השאלה הזו) (הפירוש על פי "שערי תורת ארץ ישראל") ספרא דיבורא דנדבה פרשה ד: "וערכו עצים על האש" - עצים על גבי האש, לא האש על גבי עצים. • • •

הקטרה על גבי מערכת לילה מציעים שאלה: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר: חילפיי (אילפא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני) שאל – הסתפק : קומץ שנתנו על גבי מערכת לילה, מה הן (צריך לומר: 'מה הו ' - טעם ההגהה הוא שמדובר כאן בלשון יחיד. והלשון הוא באשגרה מלהלן ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 948, הערה 522)) ? – מה דינו של קומץ של קורבן מנחה שקרב היום שכוהן המקטיר אותו נתן אותו על גבי מערכת עצים שסודרה ביום הקודם שהוקטרו עליה בלילה חלקי קורבנות שקרבו ביום הקודם, כיוון שעדיין לא סודרה היום מערכת עצים חדשה? ומציעים שאלה נוספת: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר: חילפיי שאל – הסתפק : אימ ו רין שנתנן על גבי מערכת לילה, מה הן? – מה דינם של חלקים הנשרפים על המזבח של קורבנות שקרבו היום שכוהן המקטיר אותם נתן אותם על גבי מערכת עצים שסודרה ביום הקודם, כיוון שעדיין לא סודרה היום מערכת עצים חדשה? ומציעים את פשיטת השאלות על פי מקור תנאי: ולאו מתניתא היא: – ו(כי) לא משנה (מקור תנאי, והוא הברייתא להלן) היא: אין לך קודם לתמיד של ה שחר אלא קטורת בלבד – הקטרת הקטורת היא עבודת ההקטרה היחידה שנעשית לפני הקטרת חלקי קורבן התמיד בבוקר ?! (בתמיהה) – מכאן אפשר להסיק שאין להקטיר קומץ ואימורים על גבי מערכת לילה, שהרי לפני הקטרתם יש להקטיר את חלקי קורבן התמיד בבוקר, ולפני כן יש לסדר היום מערכת עצים חדשה. ודוחים את פשיטת השאלות: מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא), - למצוה – המקור התנאי אומר את הדין רק למצווה, שלכתחילה אין להקטיר דבר קודם לתמיד של השחר אלא קטורת בלבד ; מה צריכה ליה – מה [ש]נצרך לו (הדבר שבו הוא מסופק), - לעיכוב – חילפיי הסתפק האם הדין הזה הוא גם לעיכוב, שאם עבר והקטיר דבר קודם לתמיד של השחר מלבד קטורת - לא יצא ידי חובה, או שמא הדין הזה אינו לעיכוב, שיצא ידי חובה. וכיוון שחילפיי השואל התייחס למצב השונה מזה שנידון במקור התנאי, לכן אי אפשר להסיק את הדין ממקור זה . תוספתא פסחים ד,ב: אין לך קודם לתמיד של שחר אלא קטורת. בבלי פסחים נט,א: תנו רבנן: אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד. • • • קידוש ידיים ורגליים; לינה פוסלת בידיים ובכיור מציעים שאלה: ציץ - מהו שירצה על טומאת ידים? – האם יש טומאת ידיים במקדש ויש צורך שהציץ יכפר על עוון טומאת ידיים? - כגון, שלאחר שקידש כוהן את ידיו ואת רגליו, נטמאו ידיו בדבר שאינו מטמא מן התורה את כל גופו אלא בפיגול או בנותר שמטמאים את הידיים מגזירת חכמים, ועבד עבודה בטומאת ידיים (הספק הוא האם יש צורך שהציץ יכפר על עוון טומאת ידיים כדרך שיש צורך שהציץ יכפר על עוון טומאת הקורבנות (דם הקורבנות והחלבים שהוקרבו בטומאה)) ומציעים שאלה נוספת: ידיים – קידוש ידיים ורגליים, - מהו שיפסלו משם יוצא? – האם קידוש ידיים ורגליים נפסל משום פסול יוצא, וצריך הוא לחזור ולקדש את ידיו ואת רגליו? - כגון, שלאחר שקידש כוהן את ידיו ואת רגליו, יצא חוץ לעזרה (הספק הוא האם היציאה פוסלת בקידוש ידיים ורגליים כדרך שפוסלת היא בכל הקודשים שקדשו בכלי שרת, שאם יצאו חוץ למחיצה הראויה להם - נפסלו משום יוצא) ומציעים את פשיטת השאלות על פי מקור תנאי: ולאו מתניתא היא: – ו(כי) לא משנה (מקור תנאי, והוא הברייתא להלן) היא: קידש ידיו ורגליו וניטמו – שנטמאו ידיו בדבר שאינו מטמא מן התורה את כל גופו אלא בפיגול או בנותר שמטמאים את הידיים מגזירת חכמים, - מטבילן – צריך להטביל את ידיו בארבעים סאה, והן טהורות – ואינו צריך לחזור ולקדשן ; קידש ידיו ורגליו ו יצא – חוץ לעזרה, - לא נפסלו – ידיו, משם יוצא – ואינו צריך לחזור ולקדשן ?! (בתמיהה) – מכאן אפשר להסיק שאין צורך שהציץ ירצה על טומאת ידיים (שכן כוהן שנטמאו ידיו, אף על גב שהן צריכות טבילה, לא נפסל הכוהן לעבודה קודם טבילה, שהרי אינו צריך לחזור ולקדשן, ומכאן שאין טומאת ידיים במקדש ואין צורך שהציץ יכפר על עוון טומאת ידיים), וכן אפשר להסיק שאין קידוש ידיים ורגליים נפסל משום יוצא. ודוחים את פשיטת השאלה השנייה: ואתיא כמאן דאמר: – ו[הברייתא] באה (הולכת) כמי שאומר: אין הלינה פוסלת בידים – בקידוש ידיים ורגליים, שכוהן שקידש את ידיו ואת רגליו היום - אינו צריך לקדש שוב מחר, אף שעבר הלילה. - התנא של המקור התנאי שאומר שאין יציאה פוסלת בידיים הולך בשיטת התנא שאומר שאין לינה פוסלת בידיים, שאם אין לינה פוסלת בידיים, ודאי שאין יציאה פוסלת בידיים ; מה צריכה ליה? – מה [הדבר ש]נצרך לו? (במה הוא מסופק בו, לפי מי הוא מסופק בו?) - (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'ברם הכא', ואין לגרוס אותו ("אוצר לשונות ירושלמיים"). וראה "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 416, הערה 289) כמאן דאמר: – כמי שאומר: לינה פוסלת בידים – השאלה האם יציאה פוסלת בידיים היא לפי התנא שאומר שלינה פוסלת בידיים, שאם לינה פוסלת בידיים, יש להסתפק האם יציאה פוסלת בידיים (מחלוקת התנאים בעניין לינה מובאת להלן) . בבלי זבחים כ,ב: איבעיא להו: יציאה ( מן המקדש ) - מהו שתועיל ( תפסול ) בקידוש ידיים ורגליים ( להצריך את הכוהן לחזור ולקדש )? אם תימצי לומר: לינה לא פסלה ( כשמגיע עמוד השחר ) - דלא פריש ( מעבודתו, אלא עסוק בה ), אבל יציאה דפריש ( מן המקדש ) - אסוחי מסח דעתיה ( משמירת קדושת ידיו, ולכן צריך לחזור ולקדש ידיו ורגליו ); או דילמא כיוון דבידו לחזור לא מסח דעתיה? - תא שמע: קידש ידיו ורגליו וניטמאו ( ידיו ) - מטבילן ואין צריך לקדש. ( קידש ידיו ורגליו ו )יצאו - הרי הן בקדושתן ( הרי שהיציאה אינה פוסלת ). בבבלי אמרו, שהשאלה האם יציאה פוסלת בידיים היא לפי התנא שאומר שאין לינה פוסלת בידיים, ופשטו את השאלה מהברייתא שאין יציאה פוסלת בידיים. ובירושלמי אמרו, שהברייתא היא לפי התנא שאומר שאין לינה פוסלת בידיים, והשאלה שלא נפשטה היא לפי התנא שאומר שלינה פוסלת בידיים. בבבלי תלו את השאלה בהיסח הדעת. בבלי זבחים כ,ב: איבעיא להו: טומאה ( שנטמא כוהן במקדש ) - מהו שתועיל בקידוש ידיים ורגליים ( להצריך את הכוהן לחזור ולקדש )? אם תימצי לומר: יציאה לא פסלה - דגברא חזי ( ראוי לעבודה ), אבל הכא דגברא לא חזי ( שהרי נטמא ) - אסוחי מסח דעתיה; או דילמא כיוון דהדר חזי ( על ידי טבילה ) דק ליה ( הוא מדקדק ) ולא מסח דעתיה? - תא שמע: קידש ידיו ורגליו ונטמאו - מטבילן ואין צריך לקדש. - נטמאו ידיו לא קא מיבעיא לן, כי קא מיבעיא לן - נטמא כל גופו. שאלות שונות בעניין טומאה יש בשני התלמודים, ובשני התלמודים פשטו את השאלה מהברייתא לעניין טומאת ידיים. ומציעים שאלה: ידים – קידוש ידיים ורגליים, - מהו שיפסלו משם מחוסר זמן? – האם קידוש ידיים ורגליים נפסל משום פסול מחוסר זמן, וצריך הוא לחזור ולקדש את ידיו ואת רגליו? - כגון, שקידש כוהן את ידיו ואת רגליו בלילה לצורך העבודה של מחר שטרם הגיע זמנה להיעשות (הספק הוא האם חסרון זמן פוסל בקידוש ידיים ורגליים כדרך שהוא פוסל בקודשים, שקורבן שטרם הגיע זמנו להיקרב על המזבח או שטרם הגיע זמן החיוב של בעליו להקריבו - פסולים משום מחוסר זמן) ומציעים את פשיטת השאלה על פי מקור תנאי: ולאו מתניתא היא: – ו(כי) לא משנה היא: קידש ידיו ורגליו היום לעבודת (צריך לומר: 'לעבוד ה ') של מחר?! (בתמיהה) – מכאן אפשר להסיק שאין קידוש ידיים ורגליים נפסל משום מחוסר זמן (אפשר שהמקור התנאי הוא ברייתא, אלא שאין ידוע מקור תנאי שנאמר בו לשון זה. ואפשר שהכוונה למשנה תמיד ב,א האומרת שהכוהנים קידשו ידיהם ורגליהם מן הכיור, וקידוש זה היה בלילה, וקידוש זה הועיל להם לצורך העבודות של מחר שעשו לאחר שעלה השחר, כמתואר במשנה שם מפרק ג ואילך)

אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : תרומת הדשן תחילת עבודה של מחר היא, וצריך לקדש ידיו ורגליו מן הכיור המשוקע במים – אף על פי שהרמת הדשן שעל המזבח נעשית בלילה, וכוהן שרחץ את ידיו ואת רגליו ממי הכיור ביום אינו צריך לרחוץ שוב בלילה לפני עבודתו בלילה, כגון הקטר חלבים ואימורים, אבל הכוהן שמרים את הדשן צריך לפני עבודתו לרחוץ שוב את ידיו ואת רגליו ממי הכיור בעוד הכיור משוקע במים, שהיה משוקע בלילה במי מקווה כדי שלא ייפסלו מימיו בלינה, והטעם הוא שהרמת הדשן נחשבת תחילת העבודה של היום הבא ולא סוף העבודה של היום הקודם, וכוהן צריך לרחוץ את ידיו ואת רגליו ממי הכיור לפני עבודתו ביום (מימרה זו מובאת בירושלמי לעיל א,ח) . מביאים מחלוקת אמוראים בעניין הכיור המשוקע במים שנזכר בדברי רבי יוחנן. רבי חייה בר יוסף (אמורא בדור השני) אמר: מכיון שמסר יום ללילה, דייו – די שיהיה הכיור משוקע במי מקווה רק כשהיום משתנה ללילה (בסוף היום ובתחילת הלילה, בשקיעת השמש), אבל אינו צריך להיות משוקע כל הלילה . חברייא – החברים (קבוצת תלמידי החכמים בבית המדרש) אומרים בשם רבי יוחנן: משהוא מגביהו הוא משקיעו – אחרי שהכוהן שזוכה לתרום את הדשן מעלה את הכיור מן המקווה שבו היה משוקע בלילה כדי לקדש ממנו את ידיו ואת רגליו, הוא מחזיר ומוריד את הכיור למקווה, מפני שהכיור צריך להיות משוקע במי מקווה גם כשהלילה משתנה ליום (בסוף הלילה ובתחילת היום, בעלות השחר) כדי שלא ייפסלו מימיו בלינה, אבל אינו צריך להיות משוקע כל הלילה (מחלוקת דומה בין רבי יוחנן ורבי חייא בר יוסף יש בירושלמי לעיל א,א בעניין ישיבת אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים בפתח אוהל מועד. - החברים בשם רבי יוחנן חולקים על סתם הירושלמי לעיל בשם רבי יוחנן שאומר, שהכוהן שזוכה לתרום את הדשן מקדש ידיו ורגליו ממי הכיור בעודו משוקע במים, ואינו מעלה את הכיור מן המקווה, מפני שהכיור צריך להיות משוקע במי מקווה כל הלילה, ואם אינו משוקע כל הלילה עד שיעלה השחר - מימיו נפסלים משום לינה) . בבלי זבחים כא,א: אמר רבי חייא בר יוסף: מי כיור נפסלים למתירים כמתירים, לאיברים כאברים ( מי הכיור נפסלים בלינה לקידוש לצורך עבודת יום אם לא היו משוקעים בבור בשקיעת השמש, ונפסלים בלינה לקידוש לצורך עבודת לילה אם לא היו משוקעים בבור בעמוד השחר ). רב חסדא אמר: אף למתירים אין נפסלים אלא בעמוד השחר כאיברים ( מי הכיור נפסלים בלינה לקידוש אף לצורך עבודת יום אם לא היו משוקעים בבור בעמוד השחר ). ורבי יוחנן אמר: כיור - כיוון ששיקעו ( בבור בשקיעת השמש בגמר עבודת היום ), שוב אין מעלהו. דעת רבי חייא בר יוסף בבבלי אינה כדעתו בירושלמי. הבבלי מסתפק בפירוש דברי רבי יוחנן, האם הפירוש כמו סתם הירושלמי לעיל בשם רבי יוחנן או כמו החברים בשם רבי יוחנן. מתניתא פליגא על רבי חייה בר יוסף... רבי חייא בר יוסף פתר מתניתא... רבי יוחנן פתר מתניתא... בשום מקום בירושלמי לא מצאנו שבאו לשונות אלו באופן זה כמו שהוא לפנינו כאן. אחרי קושיה בלשון "מתניתא פליגא על רבי פלוני..." בא בירושלמי תירוץ בלשון "פתר לה...", ולפני הצעת פרשנות בלשון "רבי פלוני פתר מתניתא... רבי אלמוני פתר מתניתא..." מוצע בירושלמי מקור תנאי באחד מלשונות ההצעה. "פתר מתניתא" אינו בא בתגובה לקושיה בשלב קודם של הסוגיה. לכן נראה, שחל כאן שיבוש: או ש"מתניתא פליגא על רבי חייה בר יוסף" הוא אשגרה מלהלן "מתניתא פליגא על רבי חילפיי" (אותה מתניתא כאן ולהלן), או שיש חיסרון אחרי "מתניתא פליגא על רבי חייה בר יוסף..." ולפני "רבי חייא בר יוסף פתר מתניתא...", והחיסרון הוא הצעת מתניתא חלוקה והצעת פתר לאותה מתניתא ואחר כך לשון הצעה למתניתא שלפנינו. במסירה שלפנינו השמיט הסופר "רבי חייא בר יוסף פתר מתניתא...", ומגיה השלים פתר זה. רבו ההגהות בפתרי האמוראים בסוגיה שלפנינו, והיא מוצעת כאן לפי הגהתנו. ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: קידש ידיו ורגליו ביום - אינו צריך לקדשן בלילה – שלאחריו לצורך עבודת הלילה של הקטר חלבים ואיברים , קידש ידיו ורגליו בלילה - צריך לקדשן ביום – שלאחריו לצורך עבודות היום, מפני שהלינה פוסלת בקידוש ידיים ורגליים, וכיוון שעבר הלילה (שעלה עמוד השחר) צריך לחזור ולקדש ידיו ורגליו, וכן אם קידש ידיו ורגליו ביום ; דברי רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) . רבי לעזר בירבי שמעון (תנא בדור החמישי) אומר: אפילו עסוק בעבודה כל שלשה – ימים רצופים, - אינו צריך לקדש ידיו ורגליו – בכל יום , שאין הלינה פוסלת בידים – בקידוש ידיים ורגליים, וכל זמן שהוא ממשיך בעבודתו אינו צריך לחזור ולקדש ידיו ורגליו (המילים "בשירי עבודות אבל בתחילת עבודות צריך" הבאות כאן בבמסירה שלפנינו אינן לא בברייתא המקבילה שבתוספתא יומא א,יט ומנחות א,יג ובבבלי זבחים יט,ב (ראה להלן) וגם לא בברייתא זו המובאת שוב להלן ('מתניתא פליגא על רבי חילפיי'), ונראה שמילים אלו הן אשגרה מאחד מפירושי האמוראים לברייתא זו המובאים בסמוך, ואין לגרוס אותן כאן. אם גורסים מילים אלו כאן, לא ייתכן לגרוס מילים אחרות במקומן לפי אחד מפירושי האמוראים) . אין קשר בין ברייתא זו בעניין הלינה פוסלת בידיים, שנחלקו בה תנאים האם היא פוסלת או שלא, ובין הסוגיה לעיל בעניין הלינה פוסלת בכיור, שנחלקו בה אמוראים אימתי פוסלת, שלדעת כולם הלינה פוסלת בכיור. לכן הפירושים שמוצעים לברייתא זו על ידי רבי חייא בר יוסף ורבי יוחנן אינם תלויים בדעתם לעיל בעניין הלינה פוסלת בכיור. וזה שלא כמפרשי הירושלמי שהתייגעו בהגהה ובפירוש של הקטע הזה, משום שחשבו שהקשו מברייתא זו על דעת רבי חייא בר יוסף לעיל ושפירושיהם של רבי חייא בר יוסף ורבי יוחנן לברייתא זו הם על פי דעתם לעיל. בירושלמי הובאו דברי רבי יוחנן "תרומת הדשן תחילת עבודה של מחר היא וצריך לקדש ידיו ורגליו" בקשר לעניין חסרון זמן שאינו פוסל בידיים, ובשל הזכרת הכיור המשוקע במים בדברי רבי יוחנן הובאו דעות האמוראים שחלוקים בעניין הלינה פוסלת בכיור. ואילו בבבלי זבחים כ,א הובאו אותם הדברים של רבי יוחנן "קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן - למחר אינו צריך לקדש שכבר קידש בתחילת עבודה" בקשר למחלוקת התנאים בעניין הלינה פוסלת בידיים. בעקבות הבבלי ועקב השיבוש בירושלמי כאן, חשבו מפרשי הירושלמי שרבי יוחנן ורבי חייא בר יוסף חלוקים בעניין הלינה פוסלת בידיים ושהאמוראים האלה מפרשים את מחלוקת התנאים על פי דעתם בעניין זה. מפרשי הירושלמי פירשו שהברייתא חולקת על רבי חייא בר יוסף בעניין הכיור, שכשם שנחלקו התנאים בברייתא בלינה אם פוסלת בקידוש ידיים ורגליים, כך נחלקו בלינה אם פוסלת בכיור. ברם, רק להלן, כשחילפיי אומר: "כשם שאין הלינה פוסלת בידים, כך אין הלינה פוסלת בכיור", מוצעת הברייתא הזו שהיא חולקת על חילפיי בעניין הכיור, כמו שדייקו שם מדברי רבי אלעזר בירבי שמעון: 'הא בכיור פוסלת'.

מביאים מחלוקת אמוראים בנוגע לפרשנותה של הברייתא שהוצעה לעיל. רבי חייא בר יוסף פתר מתניתא – פותר (מפרש) את המשנה (המקור התנאי והוא הברייתא) : ק י דש ידיו ורגליו ביום - אינו צריך לקדשן בלילה – שלאחריו לצורך עבודות הלילה, קידש ידיו ורגליו בלילה - צריך לקדשן ביום – שלאחריו לצורך עבודות היום, - בשירי עבודות, אבל בתחילת עבודות אינו צריך – אם קידש בלילה לשיירי עבודה, כגון להקטרת איברים - צריך לקדש ביום, אבל אם קידש בלילה לתחילת עבודה, כגון לתרומת הדשן - אינו צריך לקדש ביום ; דברי רבי. רבי אלעזר בירבי שמעון אומר: אפילו עסוק בעבודה כל שלשה – ימים רצופים, - אינו צריך לקדש ידיו ורגליו, שאין הלינה פוסלת בידים - בין בתחילת עבודות בין בשירי עבודות (קטע זה הושלם במסירה שלפנינו על הגיליון על ידי מגיה. קטע זה מוצע כאן לפי הגהתנו) .

רבי יוחנן פתר מתניתא – פותר (מפרש) את המשנה (המקור התנאי והוא הברייתא) : קידש ידיו ורגליו ביום - אינו (מילה זו שכתב הסופר במסירה שלפנינו נמחקה בטעות) צריך לקדשן בלילה, בלילה - צריך לקדשן ביום - בין בתחילת עבודות בין בשירי עבודות – אם קידש בלילה אפילו לתחילת עבודה - צריך לקדש ביום ; דברי רבי. רבי לעזר בירבי שמעון אומר: אפילו עסוק בעבודה כל שלשה – ימים רצופים, - אינו צריך לקדש ידיו ורגליו, שאין הלינה פוסלת בידים - בתחילת עבודות, אבל בשירי עבודות - צריך – אם קידש לצורך עבודה שהיא תחילת עבודות, כגון לתרומת הדשן - אינו צריך לחזור ולקדש ביום שלאחריו לצורך עבודות היום, ואם קידש לצורך עבודה שהיא שיירי עבודות, כגון להקטרת חלבים ואיברים - צריך לחזור ולקדש ביום שלאחריו לצורך עבודות היום (קטע זה מוצע כאן לפי הגהתנו) . תחילת עבודות הן עבודות שמתחילות סדרת עבודות. שיירי עבודות הן עבודות שמסיימות סדרת עבודות. תוספתא יומא א,יט ו מנחות א,יג: היה עומד ומקריב כל הלילה - לאורה טעון קידוש ידיים ורגליים. רבי אומר: הלינה פוסלת בקידוש ידיים ורגליים ( רבי נותן טעם לדברי הרישא ). רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אפילו הוא עוסק בעבודה שלושה ימים - אין הלינה פוסלת בקידוש ידיים ורגליים. בבלי זבחים יט,ב: תנו רבנן: קידש ידיו ורגליו ביום - אין צריך לקדש בלילה, בלילה - צריך לקדש ביום; דברי רבי. שהיה רבי אומר: לינה מועלת ( פועלת ופוסלת ) בקידוש ידיים ורגליים. - רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אין לינה מועלת בקידוש ידיים ורגליים. תניא אידך: היה עומד ומקריב על גבי המזבח כל הלילה - לאורה ( בעלות השחר, כשמגיע אור יום ) טעון קידוש ידיים ורגליים; דברי רבי. - רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: כיון שקידש ידיו ורגליו בתחילת עבודה, אפילו הוא עוסק בעבודה מיכן ועד עשרה ימים - אין צריך לקדש. בבלי זבחים כ,א: אמר רבי יוחנן: קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן ( הנעשית לפני שעלה השחר ) - למחר ( לאחר שעלה השחר ) אינו צריך לקדש ( שוב ), שכבר קידש מתחילת עבודה. למאן? ( לפי שיטת מי אמר רבי יוחנן דבר זה? ) אי לרבי, הא אמר: פסלה לינה ( כשעלה השחר, ולכן צריך לקדש שוב לאחר שעלה השחר )! אי לרבי אלעזר ברבי שמעון, הא אמר: אפילו מיכן ועד עשרה ימים - אין צריך לקדש ( שוב, אם קידש בתחילת עבודתו )! ( ומדוע הזכיר רבי יוחנן דווקא מי שקידש לפני תרומת הדשן? ) ...רבא אמר: לעולם לרבי אלעזר ברבי שמעון, וראה רבי יוחנן דבריו של רבי אלעזר ברבי שמעון ( הסכים להם ) בתחילת עבודה ( שתרומת הדשן, אף שהיא נעשית קודם השחר, תחילת עבודת היום הבא היא ) ולא בסוף עבודה ( שאם קידש לשם עבודות לילה שהן סיום של יום האתמול, כגון הקטר חלבים - צריך לחזור ולקדש לאחר שעלה השחר ). הפתר של רבי יוחנן בירושלמי לדברי רבי ורבי אלעזר בירבי שמעון בברייתא (לפי הגהתנו) הוא כדעת רבי יוחנן לפי רבא בבבלי זבחים כ,א. דברי רבא "ראה רבי יוחנן דבריו של רבי אלעזר בירבי שמעון בתחילת עבודה ולא בסוף עבודה" פירושם שרבי יוחנן פתר את דבריו של רבי אלעזר בירבי שמעון כך. בבבלי: "תחילת עבודה". ובירושלמי: "תחילת עבודות". בבבלי: "סוף עבודה". ובירושלמי: "שיירי עבודות".

חילפיי (אילפא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: כשם שאין הלינה פוסלת בידים – בקידוש ידיים ורגליים (כדעת רבי אלעזר בירבי שמעון) , כך אין הלינה פוסלת בכיור – הכיור אינו צריך להיות משוקע במי מקווה בלילה, מפני שאין מימיו נפסלים משום לינה (שלא כדעת האמוראים לעיל שהלינה פוסלת בכיור) . ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם שהובאו לפני כן: מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) חלוקה על ( רבי ) חילפיי: קידש ידיו ורגליו ביום - אינו צריך לקדש בלילה, בלילה - צריך לקדש ביום; דברי רבי. רבי לעזר בירבי שמעון אומר: אפילו עסוק בעבודה כל שלשה – ימים רצופים, - אינו צריך לקדש ידיו ורגליו – בכל יום , שאין הלינה פוסלת בידים – בקידוש ידיים ורגליים, וכל זמן שהוא ממשיך בעבודתו אינו צריך לחזור ולקדש ידיו ורגליו . - ויש לדייק מהמקור התנאי: הא – אבל בכיור - פוסלת – הלינה פוסלת בכיור, שלא כדברי חילפיי ! (הדיוק הוא משום שאמר "אין הלינה פוסלת בידיים" ולא אמר "אין הלינה פוסלת", ומשמע שלינה פוסלת רק בקידוש ידיים ורגליים ולא בכיור שממנו מקדשים ידיים ורגליים) ומציעים תירוץ לקושיה בהצעת גרסה חדשה של הדיוק מהמקור התנאי: תלמידוי דרבי יוחנן – תלמידיו של רבי יוחנן אומרים בשם חילפיי: הכיני: – כך היא (כך הוא הדיוק מהמקור התנאי): קידש ידיו ורגליו כול', שאין הלינה פוסלת בידים. - ויש לדייק מהמקור התנאי: הא – אבל בכיור - פוסלת, ובלבד מיום ללילה – הלינה פוסלת בכיור רק אם לא היה הכיור משוקע במי מקווה כשהיום משתנה ללילה (בסוף היום ובתחילת הלילה, בשקיעת השמש), אבל אם היה משוקע במי מקווה כשהיום משתנה ללילה - אין מימיו נפסלים משום לינה (חילפיי סובר כרבי חייא בר יוסף שאומר לעיל: "מכיון שמסר יום ללילה, דייו") . בבלי זבחים כ,א: כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: בעי אילפא: לדברי ( רבי אלעזר ברבי שמעון ) האומר: אין לינה מועלת ( פוסלת ) בקידוש ידיים ורגליים ( ומשעלה השחר אין צורך לחזור ולקדש ), מי כיור מהו שייפסלו בלינה? מי אמרינן: הני למאי? ( מים אלה למה הם מיועדים? ) לקידוש ידיים ורגליים, קידוש ידיים ורגליים גופייהו לא פסלה בהו לינה ( והוא הדין למי הכיור המיועדים לכך ), או דילמא כיון דקדוש להו בכלי שרת ( בכיור ) מיפסלי ( בלינה, כמו כל דבר שנתקדש בכלי שרת )? כי אתא רבין אמר רבי ירמיה אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: הדר פשיט אילפא: כמחלוקת בזו ( בעניין לינה האם היא פוסלת בקידוש ) כך מחלוקת בזו ( בעניין מי כיור, ורבי אלעזר ברבי שמעון סבור שאין לינה פוסלת בהם ). אמר לפניו ( לפני רבי ירמיה ) רבי יצחק בר ביסנא: רבי, אתה אומר כן? אלא הכי אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משמיה דאילפא: כיור שלא שיקעו מבערב ( במי הבור המיועד לכך ) - מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש. והווינן בה: למחר אינו מקדש - דלא צריך לקדושי ( שאין לינה פוסלת בקידוש ידיים ורגליים, וקידוש בלילה מועיל גם ליום ), או דילמא דאיפסלו בלינה ( ואינו יכול לקדש מהם )? ומר ( רבי ירמיה ) קא פשיט ליה מיפשט ( משמו של אילפא )! בבבלי, תלמיד אחד של רבי יוחנן, רבי אמי, אמר בשם אילפא (חילפיי), שלדברי רבי אלעזר ברבי שמעון אין לינה פוסלת בכיור, כמו שסתם הירושלמי אמר בשם אילפא. בבבלי, תלמיד אחר של רבי יוחנן, רבי אסי, אמר בשם אילפא מימרה שיש להסתפק בה האם לדברי רבי אלעזר ברבי שמעון לינה פוסלת בכיור שלא שיקעו מבערב. בירושלמי, תלמידי רבי יוחנן אומרים בשם אילפא, שלדברי רבי אלעזר ברבי שמעון לינה פוסלת בכיור רק אם לא היה משוקע בערב. • • •

כל הקודם את חברו לתוך ארבע אמות זכה במשנה שנינו: "בזמן שהן מרובין, רצין ועולין בכבש, וכל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות זכה". מציעים שאלה: מה – מה פירוש "בתוך ארבע אמות"? (מה הן ארבע האמות שהמגיע אליהן ראשונה הוא הזוכה בתרומת הדשן?) (במסירה שלפנינו נוספה בין השורות המילה 'בין' ואין לגרוס אותה) האם הפירוש: בתוך ארבע אמות לכבש – בתוך ארבע אמות התחתונות של הכבש ? או שמא הפירוש: בתוך ארבע אמות למזבח – בתוך ארבע אמות העליונות של הכבש סמוך למזבח ? (אין לפרש 'בתוך ארבע אמות לכבש' - בתוך ארבע אמות של רצפת העזרה סמוך לכבש של המזבח, שהרי שנינו במשנה: "רצין ועולין בכבש", כמו שאמרו בבבלי) ופושטים את השאלה בהצעת היסק ממשנה: מן מה דתנינן: – ממה ששנינו (משנה להלן ב,ב): מעשה שהיו שנים שו ו ין רצין ועולין בכבש – שני כוהנים רצו על הכבש כאחד בשווה, כדי לזכות בתרומת הדשן, ודחף אחד מהן את חבירו ונשברה רגלו, - ויש להסיק מהמשנה: הדא אמרה: – זאת אומרת: בתוך ארבע אמות למזבח – ארבע האמות שהמגיע אליהן ראשונה הוא הזוכה הן ארבע האמות העליונות של הכבש סמוך למזבח. כך יש להסיק מהמעשה בשנים שהגיעו כאחד לארבע האמות, שכן רק כשהגיעו לארבע האמות העליונות של הכבש שהן בגובה עשר אמות עלולה רגלו של הנופל מגובה כזה להישבר, מה שאין כן כשהגיעו לארבע אמות התחתונות של הכבש (פשיטת השאלה היא מסוף המעשה במשנה להלן ("ודחף אחד מהן..."), ואין היא מתחילת המעשה ("היו שנים שווין רצין ועולין בכבש"), שכן לשון זה ("רצין ועולין בכבש") מצוי כבר במשנה כאן) . אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : בפירוש תני לה רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) : – בפירוש שונה אותה רבי חייא: כל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות למזבח זכה – רבי חייא שנה במשנתו (בברייתא שלו) את משנתנו והוסיף למילים "לתוך ארבע אמות" את המילה "למזבח", כמו שפשטו את השאלה . בבלי יומא כב,א: "וכל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות זכה". - אמר רב פפא: פשיטא לי, ארבע אמות דארעא ( של קרקע הסמוכות לכבש ) - לא, "רצין ועולין בכבש" תנן. קמייתא ( ארבע אמות הראשונות ) - נמי לא, "רצין ועולין בכבש" תנן, והדר "כל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות זכה". דביני ביני ( שבינתיים, מארבע אמות הראשונות ולמעלה ) - נמי לא, דלא מסיימי ( אינן מוגדרות, שאין סימן מובהק לדעת היכן מתחילות ארבע האמות הקובעות ). אלא פשיטא דגבי מזבח תנן. בבבלי פשטו 'לתוך ארבע אמות למזבח' משום ששללו את האפשרויות האחרות על פי המשנה כאן. ובירושלמי פשטו כך משום שחייבו אפשרות זו על פי המשנה להלן. • • •

הממונה אומר להם: הצביעו במשנה שנינו: "אם היו שנים שווין, הממונה אומר להן: הצביעו. ומה הן מוציאין? אחת או שתים". מציעים שאלה: מהו – מה פירוש "הצביעו"? ופושטים את השאלה: הוציאו אצבע. ומביאים ברייתא: הוציאו (צריך לומר: 'הוציא', כמו בהבאת הירושלמי בתשובות הגאונים ( הרכבי, סימן של ) ובר"ח) אחת – אם הוציא מי משניהם אצבע אחת, - מונין לו – מונים את האצבע שהוציא בתור אחת , שתים – אם הוציא מי משניהם שתי אצבעות, - מונין לו – מונים את האצבעות שהוציא בתור שתיים . שלש – אם הוציא מי משניהם שלוש אצבעות, - אין מונין לו. ומציעים שאלה: מהו – מה פירוש אין מונין לו ? האם הפירוש: אין מונין לו כל עיקר – אין מונים את שלוש האצבעות שהוציא אפילו בתור אחת ? או שמא הפירוש: אין מונין לו את היתירה – אין מונים את שלוש האצבעות שהוציא בתור שלוש אלא בתור שתיים ? (בהבאת הירושלמי בר"ח מובאת פשיטת השאלה: ' אין מונין לו את היתירה '. ונראה שמילים אלו נשמטו לפנינו בטעות בשל אי הבנת ההיקרות הכפולה של מילים אלו. גם לפי הבאת הירושלמי בתשובות הגאונים פשטו כך, אך גם שם יש רק היקרות אחת של מילים אלו, ושם חסרה ההיקרות הראשונה שבהצעת השאלה) וממשיכים את הברייתא: ארבע – אם הוציא מי משניהם ארבע אצבעות, - הממונה מכה אותו בפקיע – מלקה אותו ברצועה, ובטל הפייס – ההצבעה בטלה, ומצביעים שוב . בבלי יומא כב,ב: "הממונה אומר להם: הצביעו". - תנא: הוציאו אצבעותיכם למניין. • • •

במשנה שנינו: "אין מוציאין אגודל במקדש". מנמקים: מפני הרמאין – אילו היו מונים את האגודל, הרי מי מהשניים שהוא רמאי, כשיראה לפי סכום האצבעות שלא יזכה, יכניס או יוציא את אגודלו כדי שיזכה, שכן קל להכניס או להוציא את האגודל מתוך האגרוף הקמוץ . מעשה הפייס הסוגיה הזאת שייכת למשנה להלן (הלכה ב) שבה שנינו, שהתקינו פייס (גורל) גם לעבודת תרומת הדשן כמו לשאר העבודות במקדש. וכך היה הפייס במקדש: הממונה נוקב במספר הגדול הרבה ממניין הכוהנים שמשתתפים בפייס, והכוהנים מוציאים אצבע אחת או שתיים, והממונה מונה את הכוהנים באמצעות האצבעות, ואותו כוהן שהמספר שנקב בו הממונה כלה בו זוכה בעבודה. מביאים ברייתא: אין אומרים ממי במקדש – אין נוקבים בשמו של הכוהן שממנו הפייס מתחיל , אלא הממונה היה מגביה מצנפתו של אחד מהן והן יודעין שממנו היה הפייס מהלך – הממונה האחראי על הפייס נוטל את מצנפתו של אחד הכוהנים שמשתתפים בפייס, וכך הם יודעים שממנו היה הממונה מתחיל למנות את הכוהנים . ומציעים קושיה על הדין האמור לפני כן: וחש לומר: שמא לאוהבו או לקרובו! – כיוון שכל הכוהנים עומדים בשורה לפני הממונה והוא רואה את מקומו של כל אחד מהם ויודע את מספר כולם, יש לנו לחשוש לאפשרות שמא הממונה יגביה מצנפתו של כוהן מסוים, כך שהמספר שינקוב בו הממונה בהתחלה יכלה במי שירצה שיזכה בעבודה, ואם כן, מה הועילו בית דין שתיקנו פייס! ומתרצים את הקושיה: כמין קובלייס (צריך לומר: ' קוכלייס '. מקור המילה ביוונית: קוכליאס - שבלול) היו עושין – הכוהנים לא היו עומדים בשורה אלא במעגל מפותל, כמעגל בתוך מעגל, כצורת הפיתולים שבקונכיית החילזון, והממונה אינו רואה את מקומו של כל אחד מהם ואינו יודע את מספר כולם, ולכן אין לנו לחשוש לאפשרות הזאת . תוספתא יומא א,י: כיצד מפיסים? נכנסים ללשכת הגזית ומקיפים ועומדים כככליאס ( כך צריך לומר ), והממונה בא ונוטל מצנפתו של אחד מהם, ויודעים שממנו פייס מתחיל. ולא היו מוציאים שתיים שתיים, אלא אחת אחת. היחידים ( החלשים ) שבהם היו מוציאים שתיים שתיים, ולא היו מונים להם את היתירה. בבלי יומא כה,א: תניא: לשכת הגזית כמין בסילקי גדולה היתה, פייס במזרחה ( הפייס נעשה במזרחה של הלשכה ), וזקן יושב במערבה ( להורות ולדון להם בכל מקרה של ספק ). והכוהנים מקיפים ועומדים כמין כוכליאר, והממונה בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהם, ויודעים שממנו פייס מתחיל. ומציעים שאלה: כיצד היה הפייס מהלך? לימין? לשמאל? – כשהממונה מונה את הכוהנים, האם המנייה הולכת לכוהנים שמימין לכוהן שממנו היא מתחילה, או שמא המנייה הולכת לכוהנים שמשמאל לכוהן שממנו היא מתחילה? ופושטים את השאלה בהצעת היסק מברייתא: אמר רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : מן מה דתני: – ממה ששונה [התנא]: מי שזכה בקטורת – הכוהן שזכה בפייס בעבודת הקטורת, אומר לזה שעל ימינו – לכוהן שמימין לו : " אוף את למחתה " – גם אתה זוכה עימי בהולכת מחתת הגחלים לצורך הקטרת הקטורת בהיכל , - ויש להסיק מהברייתא: הדא אמרה: – זאת אומרת: לימין הפייס מהלך – כשהממונה מונה את הכוהנים, המנייה הולכת לכוהנים שמימין לכוהן שממנו היא מתחילה. כך יש להסיק, כיוון שהטעם שהכוהן שמימין לכוהן שזוכה בקטורת זוכה במחתה הוא משום שהכוהן הזה היה נמנה לאחר הכוהן שזכה בקטורת אילו היתה המנייה ממשיכה, ומכאן שמניית הכוהנים בפייס מהלכת לימין . ודוחים את פשיטת השאלה בהצעת פרשנות חדשה לברייתא: תלמידוי דרבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – תלמידיו של רבי יונה אומרים בשם רבי חילפיי (נראה שזו אשגרה בטעות מלעיל 'תלמידוי דרבי יוחנן בשם חילפיי'. התואר 'רבי' לפני השם חילפיי, שבכל מקום נזכר שמו בלא תואר, מרמז שהסופר התכוון לאמורא אחר וטעה בשם האמורא. וצריך לומר כמו בהבאת הירושלמי בר"ח: 'בשם רבי בון בר חייא ' (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), כמו בשני מקומות בירושלמי) : הכיני: – כך היא: לשמאל הפייס מהלך – המנייה הולכת לכוהנים שמשמאל לכוהן שממנו היא מתחילה . הזוכה זכה לימין – הכוהן שזוכה בהולכת מחתת הגחלים הוא הכוהן שמימין לכוהן שזוכה בקטורת . מוטב שיזכה למי (בהבאת הירושלמי בר"ח: 'מי') שעבר עליו הפייס שני פעמים, מזה שלא עבר עליו הפייס אלא פעם אחת בלבד – הטעם שהכוהן שמימין לכוהן שזוכה בקטורת זוכה במחתה הוא משום שהכוהן הזה נמנה פעם אחת יותר מהכוהן שמשמאל לכוהן שזוכה בקטורת, שהרי מניית הכוהנים הסובבת והולכת וחוזרת חלילה כמה פעמים נפסקת בכוהן שזוכה בקטורת ואינה ממשיכה, ומכאן שמניית הכוהנים בפייס מהלכת לשמאל . תוספתא יומא א,יא: רבי יהודה אומר: לא היה פייס למחתה, אלא מי שזכה בקטורת אומר לזה שעימו: אף את למחתה. • • •

מעשה בשני כוהנים במשנה שנינו: "מעשה שהיו שנים שווין רצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו ונשברה רגלו". מביאים ברייתא: מעשה באחד שקדם את חבירו בתוך ארבע אמות של מזבח – שהיה הראשון שהגיע לתוך ארבע אמות העליונות של הכבש סמוך למזבח, וזכה לתרום את הדשן . נטל חבירו את הסכין – מתוך כעס שלא זכה, ותקעה בליבו – של מי שזכה (הסכין שנטל היתה כלי שהוא קודש לשחיטת קרבנות) . עמד לו רבי צדוק (תנא בדור הראשון) על מעלת האולם, אמר להן: שמעוני, אחיי בית ישראל. כתוב – בפרשת עגלה ערופה : "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ, וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל " (דברים כא,א-ב) – אם תימצא גופה של אדם שנרצח בתוך ארץ ישראל, שוכב על הארץ מחוץ לעיר, ולא ידוע מי רצח אותו, יבואו השופטים וימדדו את המרחק בין המקום שבו נמצאה הגופה לבין הערים הסמוכות (וזקני העיר הקרובה לחלל יביאו עגלה ערופה) . אנו מאיכן לנו למוד? – מהיכן עלינו למדוד את המרחק למקום שבו נמצאת גופת הכוהן שנרצח (כדי לקבוע על מי להביא עגלה ערופה)? מן ההיכל? או מן העזרות? (בבבלי יומא כג,ב פירשו, שאין כאן אלא מליצה כדי לעורר את העם לבכייה, שהרי נודע ההורג, ואין כאן עגלה ערופה שמכפרת עליהם) שרון כל עמא בכיין – התחילו כל העם בוכים (מחמת הצער) . עד דאינון עסיקין – עד (בעוד) שהם עסוקים בבכייה (יש והאמוראים או הגרסנים משגירים לשונות אמוראיים בתוך הברייתות (כמו כאן) ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד סג)) , נכנס אביו של אותו התינוק – הכוהן הצעיר שנדקר , אמר להן: אני כפרתכם (דיבור של חיבה ומסירות יתירה למישהו) . אדיין (עדיין) התינוק מפרפר (מניע את איבריו) – ולא מת, ולא ניטמאת הסכין – שנתקעה בליבו, ואפשר להוציא אותה מליבו לפני שימות כדי שלא תיטמא בטומאת מת . והברייתא מסיימת: מלמד – דבר זה מורה, שהיתה טומאה קשה (חמורה) להן משפיכות דמים – שמירת הטהרה של כלי המקדש היתה חשובה בעיניהם יותר מרצח, שהרי אפילו אביו של הנדקר למוות חשש יותר לסכין שלא תיטמא מאשר לבנו שנהרג (עד כאן הברייתא) . ומעירים: לגניי – דבר זה, שזלזלו בשפיכות דמים והקפידו על טומאה יותר מאשר על שפיכות דמים, הוא לגנותם של הכוהנים . תוספתא יומא א,יב ו שבועות א,ד: מעשה בשני כוהנים שהיו שווים רצים ועולים בכבש. דחף אחד מהם את חבירו בתוך ארבע אמות. נטל סכין ותקע לו בליבו. בא רבי צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר: שמעוני, בית ישראל אחינו. הרי הוא אומר: "כי יימצא חלל" וגו' "ויצאו זקיניך ושןפטיך ומדדו". בואו ונמדוד, על מי ראוי להביא עגלה, על ההיכל או על העזרות? געו כולם אחריו בבכייה. ואחר כך בא אביו של תינוק, אמר להם: אחינו, אני כפרתכם. עדיין בני מפרפר, והסכין לא ניטמאת. - ללמדך שטומאת סכין קשה להם לישראל יותר משפיכות דמים. ספרי במדבר פסקה קסא: מעשה בשני כוהנים שהיו שווים ורצים ועולים בכבש, וקדם אחד מהם לחבירו בתוך ארבע אמות. נטל סכין ותקעה לו בליבו. בא רבי צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר: שמעוני, אחינו בית ישראל. הרי הוא אומר: "כי יימצא חלל באדמה" וגו'. בואו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה? על ההיכל או על העזרות? געו כל ישראל בבכייה. ואחר כך בא אביו של תינוק ומצאו מפרפר. אמר להם: אחינו, הריני כפרתכם. עדיין בני מפרפר, והסכין לא נטמאת. - ללמדך שטומאת סכינים קשה להם יותר משפיכות דמים. בבלי יומא כג,א: תנו רבנן: מעשה בשני כוהנים שהיו שניהם שווים רצים ועולים בכבש. קדם אחד מהם לתוך ארבע אמות של חבירו. נטל סכין ותקע לו בילבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל, שמעו. הרי הוא אומר: "כי יימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך". אנו על מי נביא עגלה ערופה? על העיר / ההיכל או על העזרה / העזרות? געו כולם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו שהוא מפרפר. אמר להם: הרי הוא ( כינוי במקום: אני ) כפרתכם. עדיין בני מפרפר, ולא נטמאת סכין. - ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. שני מעשים היו הואיל וכאן (בברייתא) מסופר שאחד הרג את חבירו, ראה הבבלי בזה מעשה אחר (מהמעשה שמסופר במשנה), והסיקו שם שמפני מעשה זה (שבברייתא) עדיין לא ביטלו את הריצה, מפני שיש לפנינו מקרה יוצא מן הכלל, והכוהנים לא היו חשודים על שפיכות דמים, אבל אחר כך כשאירע שדחף אחד את חבירו ונשברה רגלו, והדוחף לא כיוון כלל להפיל אותו מן הכבש, ודחיפה מצויה היא, ביטלו את הריצה ותיקנו פייס במקומה. קשה לברר מי היה רבי צדוק זה, והאם היה בן זמנו של רבן יוחנן בן זכאי והיה כבר זקן בזמן החורבן. הרי המעשה שנזכר במשנתנו אירע אחרי המעשה שלנו (שבברייתא), ולפי זה תיקנו פייס לתרומת הדשן לא הרבה שנים קודם חורבן הבית. ואפשר שהכוונה כאן לרבי צדוק הפרושי שנזכר בקדמוניות של יוסיפוס, ולפי זה אירע המעשה שישים וכמה שנים לפני החורבן ("תוספתא כפשוטה"). מעשה אחד היה התוספתא מספרת ש'נטל את הסכין ותקע לו בליבו'. אין להניח ששני מקרים היו, אלא נראה יותר שהמשנה עיבדה את המעשה ונטלה את עוקצו ואת פגמו מפני כבוד הכהונה. ועוד, המונח 'שבאין לידי סכנה' (במשנה) מורה יותר על אובדן נפשות מאשר על חבלה והטלת מום ("עיונים בספרות התלמוד", עמוד 99). התיאור החריף והמזעזע שבתוספתא ובמקבילותיה, אין ספק שהוא המקורי, ובמשנה נעשתה בו עריכה של עידון וריכוך, כפי שמצינו בעשרות מקומות אחרים, וזו אחת ממגמות העריכה שבהן מתאפיינת משנת רבי. אמור מעתה, לא פירוש משנה כאן ולא שני מעשים הם אלא מקור המשנה מונח לפנינו בתוספתא, מקור שעבר עריכה של עידון לפני שנקבע במשנתנו ("תוספתא עתיקתא - מסכת פסח ראשון", עמוד 45). • • •

לעשות פומפי לדבר במשנה שנינו: "ארבעה פייסות היו שם". אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : כדי לעשות פּוֹמְפִּי (מקור המילה ביוונית ובלטינית, ומשמעה: פאר, הדר) לדבר – בשביל לפאר ולהדר את הדבר, תיקנו לעשות במקדש ארבעה פייסות בכל יום, וארבע פעמים ביום היו הכוהנים מתכנסים להגרלה, ולא היה פייס אחד בלבד . ומביאים ברייתא: אמר רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) : והלא כהן המדשן את המזבח הפנימי – מוריד את האפר מעל גבי מזבח הקטורת שבהיכל, יכול הוא לדשן את המנורה – נוטל את האפר והפסולת מהנרות של המנורה ! – ולמה כוהן אחד היה מדשן את המזבח הפנימי וכוהן שני היה מדשן את המנורה? אלא לעשות פומפי לדבר – בשביל לפאר ולהדר את הדבר, דישנו שני כוהנים את המזבח הפנימי ואת המנורה, ולא כוהן אחד בלבד . בבלי יומא כד,ב: למה מפיסים וחוזרים ומפיסים ( ואין עושים את כל הפייסות לכל העבודות בבת אחת )? - אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כדי להרגיש את כל העזרה כולה, שנאמר: "אשר יחדו נמתיק סוד, בבית אלוהים נהלך ברגש" (תהילים נה,טו). ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם שנינו: הניח הכוז – כד גדול, שהיה של זהב, על מעלה שנייה ויצא (משנה תמיד ג,ט) . ונטל את הכוז ממעלה שנייה ויצא (משנה תמיד ו,א) – הכוהן שהיה מדשן את המנורה היה נכנס להיכל ומדשן בתחילה חמישה נרות ומניח את הכד, שהכניס לתוכו את דשן המנורה, על מדרגה שנייה של האבן שלפני המנורה ויוצא מן ההיכל, ואחר כך היה נכנס להיכל ומדשן את שאר שני הנרות ונוטל את הכד עם הדשן ממדרגה שנייה שלפני המנורה ויוצא מן ההיכל . אמר רבי יוחנן: ולמה היה נכנס לקטרת (צריך לומר: ' להטבה ' ("יפה מראה"), או שצריך לומר: ' להטיב ') שני פעמים? – למה היה הכוהן נכנס להיכל ומדשן את המנורה שתי פעמים, ולא היה נכנס ומדשן את כל הנרות בפעם אחת? אלא כדי לעשות פומפי לדבר (במשנה תמיד שם שנינו, שהכוהן שהיה מדשן את המזבח הפנימי היה מניח לאחר הדישון את הסל, שהיה נותן לתוכו את האפר, בהיכל ויוצא מן ההיכל, ואחר כך היה נכנס להיכל ונוטל את הסל, ולא היה מוציא את הסל לאחר הדישון. אף בדבר זה יש לומר כמו שאמר רבי יוחנן: ולמה היה נכנס שני פעמים? אלא כדי לעשות פומפי לדבר) . רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: דבר תורה הוא: " וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה" (שמות ל,ז) – בכל יום בתחילת הבוקר כוהן מקטיר קטורת על מזבח הקטורת; כשהוא נכנס להיטיב (לדשן) את נרות המנורה הוא מקטיר את הקטורת. - ויש לדרוש מכפל המילים "בבוקר בבוקר", שבין הטבה אחת של הנרות להטבה השנייה הכוהן מקטיר את הקטורת. הרי שמן התורה הכוהן נכנס ומדשן את המנורה שתי פעמים, ולא כדי לעשות פומפי לדבר. - רבי שמעון בן לקיש חולק על רבי יוחנן . ושואלים: מה עבד לה רבי יוחנן? – מה עושה אותה רבי יוחנן? (כיצד רבי יוחנן מתמודד עם דרשת הפסוק שסותרת את דעתו?) ומשיבים: עובר להטיב ומקטיר – רבי יוחנן מפרש את הפסוק, שקודם שהוא מטיב את הנרות הוא מקטיר קטורת. הרי שלפי רבי יוחנן, מן התורה הקטרת הקטורת קודמת להטבת הנרות. והחכמים תיקנו שהקטרת הקטורת נעשית בין הטבת חמישה נרות להטבת שאר שני הנרות, והטעם לכך שהיה נכנס להטבה שתי פעמים הוא כדי לעשות פומפי לדבר . נראה שבכל מקום שמצינו 'לעשות פומבי לדבר' הכוונה לטקסים ציבוריים נגד הצדוקים ("חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה", "תרביץ" נט, עמוד 67, הערה 220). בבלי יומא לג,ב: ...לריש לקיש דאמר: למה מטיבים וחוזרים ומטיבים ( ואין מטיבים את כל הנרות בבת אחת )? כדי להרגיש את כל העזרה כולה... לרבי יוחנן דאמר: "בבוקר בבוקר" - חלקהו ( את העבודה של הטבת הנרות ) לשני בקרים ( לשני חלקים )... מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש מוחלפת בתלמודים. כדי לעשות פומפי לדבר ב ירושלמי יומא ב,ב (כאן) אמרו, שארבע פייסות היו במקדש בכל יום, ולא היה פייס אחד בלבד, כדי לעשות פומפי לדבר. ב ירושלמי יומא ב,ב (כאן) אמרו, שכוהן אחד היה מדשן את המזבח הפנימי וכוהן שני היה מדשן את המנורה, אף על פי שהכוהן המדשן את המזבח הפנימי יכול לדשן את המנורה, כדי לעשות פומפי לדבר. ב ירושלמי יומא ב,ב (כאן) אמרו, שהכוהן שהיה מדשן את המנורה היה מדשן בתחילה חמישה נרות ויוצא מן ההיכל, ואחר כך היה נכנס להיכל ומדשן את שאר שני הנרות, ולא היה מדשן את כל הנרות בפעם אחת, כדי לעשות פומפי לדבר. ב ירושלמי יומא ב,ו אמרו, שקורבן האיל היה קרב באחד עשר כוהנים, כדי לעשות פומפי לדבר. ב ירושלמי יומא ב,ז אמרו, שקורבן הפר היה קרב בעשרים וארבעה כוהנים, כדי לעשות פומפי לדבר, על שם: "בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (תהילים נה,טו) (רגש - קהל רב). ב ירושלמי יומא ד,א אמרו, שהכוהן הגדול ביום הכיפורים היה טורף (מנענע ומערבב) את הגורלות של שני השעירים בקלפי (ארגז קטן), ולא בקלתות (סלים), כדי לעשות פומפי לדבר. ב ירושלמי שקלים א,א אמרו, שתיקנו לתרום את הלשכה (למלא קופות גדולות מן השקלים שהיו נותנים כל ישראל ומניחים אותם במקדש בלשכה מיוחדת, כדי לקנות בהם קורבנות ציבור) בשלושה פרקים, ולא בפרק אחד, כדי לעשות פומפי לדבר. ב ירושלמי סוכה ד,ט אמרו, שלצורך ניסוך המים על גבי המזבח בחג הסוכות היו ממלאים מים ממעיין השילוח בצלוחית של זהב (ולא של חרס), כדי לעשות פומפי לדבר. כשדבר נעשה בכמה פעמים, אף שאפשר לעשותו בפעם אחת (פייסות, דישון המנורה, תרומת הלשכה), או כשדבר נעשה באנשים מרובים, אף שאפשר לעשותו באנשים מועטים (דישון המזבח הפנימי והמנורה, קורבן האיל, קורבן הפר), או כשדבר נעשה בכלי חשוב, אף שאפשר לעשותו בכלי פחות (קלפי, צלוחית של זהב), הרי שהדבר נעשה בפאר ובהדר. חכמים תיקנו לעשות את כל הדברים הללו הקשורים למקדש בפאר ובהדר, כדי לפאר ולהדר את בית ה'. על דבר שנעשה באנשים מרובים, אף שאפשר לעשותו באנשים מועטים, אמרו בכמה מקומות בבבלי: "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד,כח). אין לפרש 'פומפי' במשמע פרסום, שהרי הדברים הללו (מלבד מילוי המים לניסוך) שנעשו במקדש לא נעשו בגלוי ובפרהסיה לעיני כול (רק העומדים בעזרה שבמקדש היו יכולים לראות כמה מהדברים הללו). לכן נראה לפרש את מה שאמרו בירושלמי סוכה לגבי ניסוך המים כמו מה שאמרו בירושלמי יומא לגבי קלפי, ולא כפי שפירשו מפרשי הירושלמי. • • •