אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא א:ח

משנה בכל יום תורמין את המזבח – כוהן מרים את הדשן שעל המזבח (תרומת הדשן היא מצווה מיוחדת של הרמת גחלים במחתה מעל המזבח בכל יום והנחתם סמוך למזבח), מקרות הגבר – מזמן קריאת (קרקור) התרנגול בשחר, או סמוך לו – לזמן קריאת הגבר, מלפניו או מאחריו, וביום הכיפורים תורמין את המזבח מחצות – הלילה, שלפי שעבודת היום רבה, הקדימו להתחיל בחצות, כדי שיוכל הכוהן הגדול להתחיל בעבודתו מיד כשיעלה עמוד השחר ולא יצטרך למהר בעבודתו , וברגלים – שקורבנות הרבה קרבים בהם והדשן מרובה, תורמין את המזבח מאשמורת הראשונה – מסוף השליש הראשון של הלילה . לא היתה קרות הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מליאה מישראל – ביום הכיפורים הקדים העם לבית המקדש כדי לצפות בכוהן הגדול בשעה שעשה את עבודת היום, ונתמלאה העזרה עוד לפני קריאת הגבר (במשנה יומא נזכרו בכמה מקומות העונים אחרי הכוהן הגדול כשהזכיר את השם המפורש. במשנה יומא ז,ב נזכרו הרואים את הכוהן הגדול כשהוא קורא בתורה ביום הכיפורים והרואים את הפר והשעיר הנשרפים. על האחרונים אמרו בתוספתא יומא ג,יז: "זקיפים של כוהנים היו מעמידים סביבות המערכה, מפני דחק העם, כדי שלא יהו קופצים לראות ונופלים לתוך המדורה". - יש מפרשים שהתיאור במשנה כאן מתייחס לרגלים, וכך מפורש בבבלי יומא כ,ב, או שהוא מתייחס גם ליום הכיפורים וגם לרגלים) . • • •

תלמוד זמן הרמת הדשן במשנה שנינו: "בכל יום תורמין את המזבח מקרות הגבר... וביום הכיפורים מחצות, וברגלים מאשמורת הראשונה". מציעים תמיהה: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : לא מסתברא דלא – לא מסתבר אלא (במסירה שלפנינו הגיה מגיה 'דאי לא' = שהיא אלא), יום הכיפורים מאשמורת הראשונה וברגלים מחצות, שלא יבואו לידי צמאון! – היפוכו של האמור במשנה מסתבר יותר, שביום הכיפורים תורמים את המזבח מאשמורת הראשונה של הלילה וברגלים מחצות הלילה, והנימוק הוא שרצוי להקדים את הרמת הדשן ביום הכיפורים שאסור בשתייה לזמן שבו הכוהנים העוסקים בהרמת הדשן ובגריפת האפר מעל המזבח עדיין אינם מגיעים למצב של צימאון, שעדיין אינם מעונים מן התענית! (אין מתרצים את התמיהה) אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : תרומת הדשן תחילת עבודה של מחר היא, וצריך לקדש ידיו ורגליו מן הכיור המשוקע במים – אף על פי שהרמת הדשן שעל המזבח נעשית בלילה, וכוהן שרחץ את ידיו ואת רגליו ממי הכיור ביום אינו צריך לרחוץ שוב בלילה לפני עבודתו בלילה, כגון הקטר חלבים ואימורים, אבל הכוהן שמרים את הדשן צריך לפני עבודתו לרחוץ שוב את ידיו ואת רגליו ממי הכיור בעוד הכיור משוקע במים, שהיה משוקע בלילה במי מקווה כדי שלא ייפסלו מימיו בלינה, והטעם הוא שהרמת הדשן נחשבת תחילת העבודה של היום הבא ולא סוף העבודה של היום הקודם, וכוהן צריך לרחוץ את ידיו ואת רגליו ממי הכיור לפני עבודתו ביום (מימרה זו מובאת בירושלמי להלן ב,א) . • • • תלמוד זמן הרמת הדשן במשנה שנינו: "בכל יום תורמין את המזבח מקרות הגבר... וביום הכיפורים מחצות, וברגלים מאשמורת הראשונה". מציעים תמיהה: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : לא מסתברא דלא – לא מסתבר אלא (במסירה שלפנינו הגיה מגיה 'דאי לא' = שהיא אלא), יום הכיפורים מאשמורת הראשונה וברגלים מחצות, שלא יבואו לידי צמאון! – היפוכו של האמור במשנה מסתבר יותר, שביום הכיפורים תורמים את המזבח מאשמורת הראשונה של הלילה וברגלים מחצות הלילה, והנימוק הוא שרצוי להקדים את הרמת הדשן ביום הכיפורים שאסור בשתייה לזמן שבו הכוהנים העוסקים בהרמת הדשן ובגריפת האפר מעל המזבח עדיין אינם מגיעים למצב של צימאון, שעדיין אינם מעונים מן התענית! (אין מתרצים את התמיהה) אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : תרומת הדשן תחילת עבודה של מחר היא, וצריך לקדש ידיו ורגליו מן הכיור המשוקע במים – אף על פי שהרמת הדשן שעל המזבח נעשית בלילה, וכוהן שרחץ את ידיו ואת רגליו ממי הכיור ביום אינו צריך לרחוץ שוב בלילה לפני עבודתו בלילה, כגון הקטר חלבים ואימורים, אבל הכוהן שמרים את הדשן צריך לפני עבודתו לרחוץ שוב את ידיו ואת רגליו ממי הכיור בעוד הכיור משוקע במים, שהיה משוקע בלילה במי מקווה כדי שלא ייפסלו מימיו בלינה, והטעם הוא שהרמת הדשן נחשבת תחילת העבודה של היום הבא ולא סוף העבודה של היום הקודם, וכוהן צריך לרחוץ את ידיו ואת רגליו ממי הכיור לפני עבודתו ביום (מימרה זו מובאת בירושלמי להלן ב,א) . • • •