אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא א:ה

משנה מסרוהו – את הכוהן הגדול בערב יום הכיפורים, זקני בית דין לזקני כהונה, הוליכוהו – זקני כהונה, לעליית בית אבטינס – ששם היו עושים את הקטורת, ולימדו את הכוהן הגדול כיצד יקטיר את הקטורת למחר , השביעוהו – אחרי שלימדוהו, השביעוהו זקני כהונה את השבועה המפורשת להלן, ונפטרו והלכו להן ('הלכו להן' - צירוף המביע זירוז, בהשפעת צירופים מקראיים דומים) . ואומרים לו – זקני כהונה כשמשביעים אותו : אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין – שליחים של זקני בית דין שמסרו אותך לנו, ואתה שלוחנו ושלוח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה – בבית המקדש , שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש (מתרחק) ובוכה והן פורשין ובוכין. • • •

תלמוד הכנות כוהן גדול בעבודת הקטורת במשנה שנינו: "הוליכוהו לעליית בית אבטינס". על גבי שער המים הייתה – עליית בית אבטינס היתה על גבי שער המים שהיה בדרום העזרה , וסמוך ללישכתו היתה – עליית בית אבטינס היתה סמוך ללשכת הכוהן הגדול (לשכת פרהדרין) . • • •

שלוש מחלוקות בין הפרושים לצדוקים במשנה שנינו: "השביעוהו... הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין". מביאים ברייתא שמסבירה את המשנה: "הוא פורש ובוכה" - שנחשד – הכוהן הגדול בוכה כי חשדו בו שישנה מכל מה שאמרו לו . "והן פורשין ובוכין" - שצרכו לכך – זקני כהונה בוכים כי הוצרכו להשביע את הכוהן הגדול . ולמה משביעין אותו – את הכוהן הגדול ? מפני הבייתוסין – אחת מהכתות בימי בית שני, שחלקו על הפרושים באופן הקטרת הקטורת ביום הכיפורים (הכינויים צדוקים ובייתוסים מתחלפים זה בזה בספרות חז"ל) , שהיו – הבייתוסים, אומרים: יקטיר מבחוץ ויכניס מבפנים – לדעת הבייתוסים, הכוהן הגדול צריך לתת את הקטורת על גחלים במחתה כשהוא עדיין בהיכל, ואחר כך כשיעלה עשן הקטורת יכניס אותה לקודש הקודשים. וכיוון שאין אדם יכול לראות איך הכוהן הגדול עושה, שהרי הוא נמצא בהיכל לבדו בשעה שהוא נכנס לקודש הקודשים, והיו חוששים שמא יעשה כדעת הבייתוסים, לפיכך היו משביעים אותו שלא ישנה מכל מה שאמרו לו .

מעשה באחד – כוהן גדול מן הבייתוסים, שהקטיר מבחוץ והכניס מבפנים, וכשיצא – מקודש הקודשים, אמר לאביו: אף על פי שהייתם דורשין – את הכתובים, כל ימיכם – שיקטיר מבחוץ ויכניס מבפנים, לא עשיתם – כמו שהייתם דורשים , עד שעמד אותו האיש – הוא עצמו, ועשה. אמר לו – אביו : אף על פי שהיינו דורשין כל ימינו, אבל כרצון חכמים – כדעת הפרושים, היינו עושין – שהיו הפרושים אומרים שיקטיר מבפנים . תמיה אני אם יאריך אותו האיש – בנו, ימים בעולם. אמרו: לא באו ימים קלין – כלומר, לא עברו אלא ימים מועטים, עד שמת – הכוהן הגדול שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים . ויש אומרים: יצא – הכוהן הגדול שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים מקודש הקודשים, כאשר חוטמו (אפו) מזנק (מזרים בקילוח) תולעים – תולעים היו יוצאים מנחירי אפו , וכמין פרסת עגל עלת (עלתה) בתוך מצחו – כעין טביעת כף רגל של עגל היתה על מצחו (שמלאך שהיה בקודש הקודשים בעט בכף רגלו במצחו של הכוהן והמית אותו, ונאמר במלאכים: "וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל" (יחזקאל א,ז)) . תוספתא יומא א,ח: למה פורש ובוכה? מפני שצריך להשביעו. - למה פורשים ובוכים? מפני שצרכו להשביעו. - ולמה צרכו להשביעו? שכבר היה מעשה בביתוסי אחד שהקטיר עד שהוא בחוץ ( בהיכל ) ויצא ענן הקטורת והרתיע ( זעזע, הרעיד ) את כל הבית. שהיו ביתוסים אומרים: יקטיר עד שהוא בחוץ, שנאמר: "וכיסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על הארון ולא ימות" (ויקרא טז,יג). אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: "ונתן את הקטורת על האש לפני ה'" (שם), הא כל המקטיר אין מקטיר אלא בפנים. אם כן, למה נאמר: "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא טז,ב)? מלמד שהוא נותן בה מעלה עשן ( צריך להכניס לתוך הקטורת את העשב מעלה עשן ). [ומניין שהוא נותן בה מעלה עשן? תלמוד לומר: "וכיסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות" (ויקרא טז,יג),] הא אם לא נתן בה מעלה עשן - חייב מיתה. כשיצא אמר לאביו: כל ימיכם הייתם דורשים ולא הייתם עושים, עד שעמדתי ועשיתי אני. אמר לו: אף על פי שאנו דורשים, אין אנו עושים, שומעים אנו לדברי חכמים. תמהני עליך אם תאריך ימים. - לא שהה שלושה ימים ( שלושה ימים לאו דווקא, אלא ימים מועטים ) עד שנתנוהו בקברו. בבלי יומא יט,ב: "הוא פורש ובוכה" - שחשדוהו צדוקי, "והם פורשים ובוכים" - דאמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו ( ושמא הכוהן הגדול כשר וחשדו בו לחינם ). וכל כך למה? ( למה מקפידים להשביעו? ) שלא יתקן מבחוץ ויכניס, כדרך שהצדוקים עושים. תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד ( שנתמנה לכוהן גדול ) שתיקן ( את הקטורת ) מבחוץ והכניס. ביציאתו היה שמח שמחה גדולה. פגע בו אביו, אמר לו: בני, אף על פי שצדוקים אנו ( ולדעתנו צריכים לעשות כך ), מתייראים אנו מן הפרושים ( ואין אנו נוהגים כשיטתנו ). אמר לו ( הבן ): כל ימיי הייתי מצטער על המקרא הזה "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא טז,ב) ( הפסוק שעליו נסמכת דעת הצדוקים ) אימתי יבוא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! - אמרו: לא היו ימים מועטים עד שמת והוטל באשפה ( ולא נקבר ), והיו תולעים יוצאים מחוטמו. ויש אומרים: ביציאתו ( מקודש הקודשים ) ניגף. - דתני רבי חייא: כמין קול נשמע בעזרה, שבא מלאך וחבטו על פניו, ונכנסו אחיו הכוהנים ( להוציאו משם ) ומצאו ככף רגל עגל בין כתיפיו ( סימן למכת המלאך ), שנאמר: "ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל" (יחזקאל א,ז). לפי התוספתא והירושלמי, הם פורשים ובוכים על שהיו צריכים להשביע את הכוהן הגדול. ולפי הבבלי, הם פורשים ובוכים על שחשדוהו. בבבלי, כמו בירושלמי, מובאות מסורות חלוקות לגבי המעשה ביום הכיפורים: מת כעבור כמה ימים או שמת בו ביום. בירושלמי נזכרו תולעים שהיו יוצאים מחוטמו במסורת שמת בו ביום, ובבבלי נזכרו במסורת שמת כעבור כמה ימים. בירושלמי: פרסת עגל בתוך מצחו, ובבבלי: כף רגל עגל בין כתפיו. בירושלמי להלן דנים ביחס שבין המעשה שלעיל לבין שני מעשים הקשורים למחלוקות ידועות אחרות בין הפרושים לצדוקים: המחלוקת על ניסוך המים בחג הסוכות והמחלוקת על עשיית הפרה האדומה במעורבי שמש. תוספתא פרה ג,ז-ח: ומטמאים היו את הכוהן השורף את הפרה ( האדומה, על ידי שסמכו זקני ישראל את ידיהם עליו ), מפני הצדוקים, שלא יהו אומרים: במעורבי השמש נעשית ( שכן הצדוקים היו דורשים שדווקא טהורים שכבר העריב שמשם לאחר טבילתם עוסקים בפרה, ואילו החכמים קיבלו שאף טבולי יום שעדיין לא העריב שמשם כשרים למעשי פרה. לפיכך היו מטמאים את הכוהן, וטבל ועשה מיד את הפרה, כדי להוציא מליבם של הצדוקים ). ומעשה בצדוקי אחד שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה, וידע בו רבן יוחנן בן זכיי ובא וסמך שתי ידיו עליו ואמר לו: אישי כוהן גדול, מה נאה אתה להיות כוהן גדול! רד ( לבית הטבילה ) טבול אחת ( טבול פעם אחת )! ירד וטבל ועלה. אחר שעלה צרם לו באוזנו ( רבן יוחנן בן זכיי צרם לצדוקי באוזנו ועשאו בעל מום, ובעל מום פסול בפרה ). אמר לו: בן זכיי, לכשאפנה לך ( לכשאפנה אתנקם בך ). אמר לו: כשתיפנה. לא שהה שלושה ימים ( שלושה ימים לאו דווקא, אלא ימים מועטים ) עד שנתנוהו בקברו. בא אביו לפני רבן יוחנן בן זכיי ואמר לו: בן זכיי, לא נפנה בני. משנה סוכה ד,ט: ולמנסך ( המים בחג הסוכות ) אומרים לו: הגבה את ידך! שפעם אחת ניסך על רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. תוספתא סוכה ג,טז: ( ולמה צרכו לומר למנסך: 'הגבה את ידך!'? ) שכבר היה מעשה בביתוסי אחד שניסך ( את המים ) על רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם, ונפגמה קרנו של המזבח ובטלה עבודה בו ביום, עד שהביאו גוש אחד של מלח ונתנוהו עליו, כדי שלא ייראה המזבח פגום, שכל מזבח שאין לו לא קרן ולא כבש ולא יסוד - פסול. רבי יוסה בי רבי יהודה אומר: אף הסובב. כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוכה ד,ט.

מציעים מסורת עלומת שֵׁם: אית דבעי מימר: – יש [מי] שרוצה לומר: היא (צריך לומר: 'ה ו א') דפרה – של (מסכת) פרה , היא (צריך לומר: 'ה ו א') דסוכה – של (מסכת) סוכה , היא (צריך לומר: 'ה ו א') דיום הכיפורים (במקבילה: 'דכיפורים') – של (מסכת) כיפורים ('כיפורים' הוא השם המקובל למסכת בכתבי היד של המשנה ושל התוספתא, כמו שמופיע בירושלמי כאן. במקורות בבליים היא קרויה יומא). - הכוהן הצדוקי שעשה את הפרה לאחר שהעריב שמשו (תוספתא פרה, ראה לעיל), הוא גם הכוהן שניסך את המים על רגליו בחג הסוכות (תוספתא סוכה, ראה לעיל), והוא גם הכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים (הברייתא בירושלמי לעיל), שכולם הם אדם אחד (להגהה 'הוא' במקום 'היא' ראה פירוש ר"ח בבבלי סוכה מח,ב. - כאן המונח 'אית דבעי מימר' בא לפני המסורת שלה הוא מציע חלופה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 58)) . ומציעים מסורת אחרת: רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) לא אמר כן – לא אומר כך (כמו מסורת 'אית דבעי מימר') , אלא או דפרה ודסוכה חד ודכיפורים חד – או שהכוהן הצדוקי שעשה את הפרה לאחר שהעריב שמשו והכוהן שניסך את המים על רגליו בחג הסוכות הם אדם אחד, והכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים הוא אדם אחר , או דפרה ודכיפורים חד ודסוכה חד – או שהכוהן הצדוקי שעשה את הפרה לאחר שהעריב שמשו והכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים הם אדם אחד, והכוהן שניסך את המים על רגליו בחג הסוכות הוא אדם אחר . ומקשרים בין המחלוקות שנזכרו לפני כן (בין המחלוקת בברייתא שבירושלמי יומא במעשה באחד שהקטיר מבחוץ ובין המחלוקת של שתי המסורות בשלושת המעשים). מאן דאמר: – מי שאומר (בברייתא שבירושלמי יומא): לא באו ימים קלים עד שמת – הכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים מת כעבור ימים מועטים, - תלתיהון עבד – שלושתם עשה (מי שאומר כך הוא כמי שאומר שכוהן אחד עשה את שלושת הדברים, שהכוהן הקטיר מבחוץ ביום הכיפורים, ועשה את הפרה בין יום הכיפורים לחג הסוכות, וניסך על רגליו בחג הסוכות ומת ברגימת האתרוגים, הרי שמת ימים מועטים לאחר שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים) . מאן דאמר: – [ו]מי שאומר (בברייתא שבירושלמי יומא): יצא – הכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים מקודש הקודשים, חוטמו מזנק תולעים וכמין פרסת עגל יצאת בתוך מצחו – הרי שמת ביום הכיפורים ביציאתו מקודש הקודשים, - כמאן דאמר: – כמי שאומר: או דפרה ודסוכה חד ודכיפורים חד, או דפרה ודכיפורים חד ודסוכה חד – מי שאומר שהכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים מת מיד הוא כמי (רבי סימון) שאומר שאו שכוהן אחד עשה את הפרה וניסך על רגליו בחג הסוכות ומת ברגימת האתרוגים, וכוהן אחר הקטיר מבחוץ ביום הכיפורים ומת ממלאך שהמית אותו, או שכוהן אחד עשה את הפרה והקטיר מבחוץ ביום הכיפורים ומת ממלאך שהמית אותו, וכוהן אחר ניסך על רגליו בחג הסוכות ומת ברגימת האתרוגים . ומביאים ברייתא: צווחה (גערה ונזפה בהם) עליהן העזרה – על חופני ופינחס, בניו של עלי הכוהן : צאו מיכן (במקבילה נכפלו שתי מילים אלו) , בני עלי, טימאתם בית אלהינו – חיללתם את בית ה' במעשים המקולקלים שעשיתם, ביזוי הקורבנות וניאוף (כמסופר בשמואל א פרק ב) . נראה שברייתא זו בעניין צווחת העזרה על בני עלי הובאה כאן, משום שאף במעשה בכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים צווחה העזרה. בבבלי אמרו במעשה זה: "כמין קול נשמע בעזרה", ובתוספתא אמרו במעשה זה: "יצא ענן הקטורת והרתיע את כל הבית". גם בני עלי נענשו בעונש מיתה על מעשיהם כמו במעשה כאן. בבלי פסחים נז,א ו כריתות כח,א: תנו רבנן: ארבע צווחות צווחה עזרה. צווחה ראשונה: צאו מכאן, בני עלי, שטימאו את היכל ה'... ומביאים ברייתא נוספת: בו ביום – באותו היום עצמו שכוהן ניסך את המים על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם, נפגמה (נתקלקלה) קרן המזבח – בשל רגימת האתרוגים , ונתנו עליו – על המזבח במקום הקרן שנפגמה, גוש של מלח שלא יהא נראה – המזבח, כפגום – עד שתיקנו את הקרן , שכל מזבח שאין לו קרן וסובב (בליטה מסביב לאמצע גובהן של דופנות המזבח) ויסוד (בליטה מסביב לתחתית המזבח) - פסול הוא – אם בנו מזבח שאין לו אחד מאלה - המזבח פסול לעבודה, או אם נפגם אחד מאלה במזבח הבנוי - המזבח נפסל לעבודה (הירושלמי שהזכיר את הסובב כלל גם את דברי רבי יוסי בירבי יהודה בתוספתא סוכה, ראה לעיל) . הירושלמי הביא את סופה של הברייתא, ולא הביא את ראשה: מעשה בכוהן שניסך את המים על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. התוספתא והבבלי הביאו את הברייתא כולה. בבלי סוכה מח,ב-מט,א: תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. ואותו היום נפגמה קרן המזבח, והביאו בול ( גוש ) של מלח וסתמוהו, לא מפני שהוכשר לעבודה ( על ידי סתימה זו ) אלא כדי שלא ייראה המזבח פגום, שכל מזבח שאין לו לא כבש ולא קרן ולא יסוד ולא ריבוע ( שלא נעשה כריבוע או שנפגם ריבועו ) - פסול לעבודה. רבי יוסה בר יהודה אומר: אף הסובב. מן הירושלמי כאן מוכח שהרגו העם באתרוגיהם את הכוהן שניסך על רגליו. ולשיטה זו מסתבר שלא הסתפקו באתרוגים אלא רגמו אותו גם באבנים. ברם במשנתנו (סוכה ד,ט) ובתוספתא ובבבלי לא נזכר כלל שהרגו אותו ("תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 881). מלשון הבבלי "והביאו בול של מלח וסתמוהו, לא מפני שהוכשר לעבודה אלא כדי שלא ייראה המזבח פגום" משמע שגוש המלח לא הכשיר את המזבח לעבודה. אבל מלשון התוספתא "ובטלה עבודה בו ביום, עד שהביאו גוש אחד של מלח ונתנוהו עליו, כדי שלא ייראה המזבח פגום" משמע שאחרי שהביאו את גוש המלח ונתנו עליו הוכשר המזבח לעבודה, אלא שלא עבדו לפני כן מפני מראית העין, מפני שהמזבח נראה כפגום ("תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 882; "סוכה פרקים רביעי וחמישי", עמוד 437). אולם מסופה של התוספתא "שכל מזבח שאין לו לא קרן ולא כבש ולא יסוד - פסול" משתמע שהקרן שנפגמה פסלה את המזבח לעבודה ("סוכה פרקים רביעי וחמישי", עמוד 437, הערה 1). בירושלמי משמע כמו בבבלי.

במעשה של הכוהן שהקטיר מבחוץ והכניס מבפנים ביום הכיפורים מסופר, שכמין פרסת עגל היה במצחו (שמלאך שהיה שם המית אותו). ומציעים קושיה: בעון קומי – שאלו (הקשו) לפני רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : והא כתיב: – והרי כתוב (בעבודה ביום הכיפורים): "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ" (ויקרא טז,יז) – בשעה שהכוהן נכנס לקודש הקודשים לעשות את מעשה הכיפור, אסור לכל אדם להיות בתוך אוהל מועד, עד שייצא (על פי פשט המקרא הכתוב עוסק בכפרת הדמים (הזאות הדם), אבל החכמים דרשו שהכתוב עוסק בכפרת הקטורת (הקטרת הקטורת)); ויש לדרוש את הלשון "וכל אדם": - אפילו אותן שכתוב בהן "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם" (יחזקאל א,י) לא יהיו באהל מועד (במקבילה נוסף 'בבואו לכפר בקודש') – כל מי שמכונה אדם, אפילו מלאכים, לא יהיו שם באותה שעה ! – ואם כן, כיצד היה מלאך בקודש הקודשים בשעה שהכוהן הקטיר מבחוץ והכניס מבפנים ביום הכיפורים? ומתרצים: אמר לון: – אמר להם (רבי אבהו): בשעה שהוא נכנס כדרכו – דבר זה, שאף המלאכים אסור להם להיות שם באותה שעה, נאמר כשהכוהן עושה את עבודתו כראוי ומקטיר את הקטורת כמצוותה. אבל אם אינו עושה כך - המלאכים נמצאים שם לענוש אותו (קושיה זו הקשו לפני רבי אבהו גם בירושלמי יומא ה,א במעשה בשמעון הצדיק, ושם אמר רבי אבהו תשובה אחרת המתאימה למעשה ההוא) . עד כאן המקבילה בירושלמי סוכה. הכינויים 'צדוקים' ו'בייתוסין' מתחלפים במקורות מסוימים. התוספתא מרבה להשתמש ב'בייתוסין' גם כשבמקור מקביל אחר מופיע 'צדוקים' (תוספתא סוכה ג,טז - בבלי סוכה מח,ב; תוספתא יומא א,ח - בבלי יומא יט,ב). הירושלמי יומא א,ה מזכיר 'בייתוסין' בעקבות התוספתא יומא א,ח ("חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה", "תרביץ" נט, עמודים 48-49 והערה 166). בדורות האחרונים (של ימי הבית השני) היו נאלצים הצדוקים, גם בשעה שהשלטון בידיהם, להישמע לדעתם ולהוראתם של הפרושים, מפני רצון העם, בכל דבר הלכה ודת לרבות בכל מה שנוגע להלכות המקדש (משנה יומא א,ה ותוספתא יומא א,ח; משנה סוכה ד,ט ותוספתא סוכה ג,טז, ועוד הרבה) ("בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמוד 16). העם ראה בחכמי התורה הפרושיים את מוריו, נשמע להם ועמד לצידם בהתנגשויות שבין הפרושים לכהונה הגדולה הצדוקית, בין אם הדבר התבטא בהבעת הערכתו ובין אם הדבר גרר עימו ביצוע מעשים במקדש בניגוד לדעתם של הכוהנים הגדולים (תוספתא סוכה ג,א; משנה מנחות י,ג ועוד) או אף התנגשויות אלימות (משנה סוכה ד,ט ותוספתא סוכה ג,טז) (שם, עמודים 23-24).

מביאים ברייתא: כתוב – בעבודה ביום הכיפורים : "וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי י'י" (ויקרא טז,יב-יג) – הכוהן הגדול יביא גחלי אש וקטורת לפנים מן הפרוכת, אל תוך קודש הקודשים, וייתן את הקטורת על גחלי האש שבמחתה כשהוא בתוך קודש הקודשים; ויש ללמוד מכאן: - שלא יתקן מבחוץ ויכניס מבפנים – שכן הכתוב אומר שמתחילה "והביא" ואחר כך "ונתן", ולכן על הכוהן הגדול להקטיר את הקטורת בעומדו בתוך קודש הקודשים . שהרי הצדוקין אומרים: יתקן מבחוץ ויכניס – על הכוהן הגדול לתת את הקטורת על האש בהיכל קודם לכניסתו אל קודש הקודשים ; אם לפני בשר ודם (כינוי לאדם, בניגוד לאלוהים) עושין כן – מתקנים קטורת מבחוץ ומכניסים לפניו, שאין זו דרך כבוד לתקן לפניו , ק ו ל וחומר לפני המקום (כינוי לאלוהים) – יש לכבד את ה' בכך שמכינים את הקטורת מחוץ לקודש הקודשים ונכנסים לפנים כשהיא כבר מעלה עשן ; ואומר – הכתוב בעבודה ביום הכיפורים : "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז,ב) – מותר לכוהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים לראות את כבוד ה' רק לאחר הכנת ענן קטורת. הצדוקים פירשו את הכתוב הזה, שיהא ענן קטורת בכניסתו לקודש הקודשים . אמרו להן חכמים – לצדוקים : והלא כבר נאמר: "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי י'י" (ויקרא טז,יג) - אינו נותן אלא מבפנים – הפירוש הפשוט על פי סדר הכתובים הוא, שהכוהן הגדול נותן לפני ה' את הקטורת על האש (ונראה שהצדוקים פירשו שהוא נותן לפני ה' את הקטורת שהיא על האש, וממילא אין סתירה לדעתם מסדר הכתובים ("תוספתא כפשוטה")) . אם כן, למה נאמר: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז,ב) ? – שכן פסוק זה נראה מיותר לפי חכמים! מלמד – כתוב זה מורה, שהוא נותן בה מעלה עשן (מין עשב, שהוסיפו אותו לסממני הקטורת, כדי שהעשן יעלה בכיוון מאונך) – חכמים לומדים מפסוק זה דין אחר, שאינו זהה לעצם הנושא שבדיון, והוא שצריך להכניס לתוך הקטורת את העשב הנקרא מעלה עשן (חכמים פירשו ש"בענן אראה על הכפורת" אין פירושו ענני כבוד, אלא עשן ממש, ענן של עשן ("תוספתא כפשוטה")) . ומניין שהוא נותן בה מעלה עשן? – מאיפה למדים שהדין שצריך לתת בקטורת מעלה עשן הוא לעיכוב, ואם עבר ולא נתן - חייב מיתה? ("שערי תורת ארץ ישראל") - תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" (ויקרא טז,יג) – העשן העולה מן הקטורת יכסה את הכפורת שעל ארון העדות, ולכן הכוהן הגדול לא ימות; ויש ללמוד מן הכתוב שצריך לתת בקטורת מעלה עשן כדי לכסות את הכפורת בענן של עשן, - והברייתא מציעה מסקנה: הא (הרי, נמצא) אם לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מסממניה – ונכנס לפנים והקטיר, - חייב מיתה. ספרא "אחרי מות" פרשה ב: "והביא אל מבית לפרוכת, ונתן את הקטורת על האש לפני ה'" - שלא יתקן מבחוץ ויכניס. שהרי הצדוקים אומרים: יתקן מבחוץ ויכניס; אם לפני בשר ודם עושים כן, קול וחומר לפני המקום; ואומר: "כי בענן אראה על הכפורת". אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: "ונתן את הקטורת על האש לפני ה'" - אינו נותן אלא בפנים. אם כן, למה נאמר: "כי בענן אראה על הכפורת"? מלמד שהוא נותן בה מעלה עשן. ומניין שהוא נותן בה מעלה עשן? תלמוד לומר: "וכיסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות", הא אם לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סממניה - חייב מיתה. בבלי יומא נג,א: תנו רבנן: "ונתן את הקטורת על האש לפני ה'" - שלא יתקן מבחוץ ויכניס, להוציא מליבם ( מדעתם ) של צדוקים שהיו אומרים: יתקן מבחוץ ויכניס, שנאמר: "כי בענן אראה על הכפורת". אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: "ונתן את הקטורת על האש לפני ה'"! אם כן, מה תלמוד לומר: "כי בענן אראה על הכפורת"? מלמד שנותן בה מעלה עשן. ומניין שנותן בה מעלה עשן? שנאמר: "וכיסה ענן הקטורת את הכפורת". הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה - חייב מיתה. ויקרא טז,א : "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ". ויקרא טז,ב : "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת ". ומביאים ברייתא נוספת: "וְלֹא יָמוּת" (ויקרא טז,ב) - הרי זה עונש – אם נכנס כוהן לקודש הקודשים שלא באופן המותר - חייב מיתה . "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז,ב) - הרי זה אזהרה – שלא להיכנס לקודש הקודשים שלא באופן המותר ("ולא ימות" הנזכר בברייתא זו מוסב על ויקרא טז,ב ולא על ויקרא טז,יג שגם בו נזכר "ולא ימות". כך יש לדייק ממה שבספרא (ראה להלן) באה דרשה זו על ויקרא טז,ב. ברייתא זו מדברת על ביאת מקדש ולא על מעלה עשן) .

אמר רבי אלעזר בירבי שמעון (תנא בדור החמישי) : יכול – אולי יעלה על דעתך ש עונש ואזהרה – על כניסה לקודש הקודשים שלא באופן המותר, נאמרו קודם למיתת בני אהרן – לפני שמתו כשנכנסו לקודש הקודשים שלא באופן המותר ! תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" (ויקרא טז,א) – הרי שהעונש והאזהרה שבפסוק ב נאמרו אחרי שמתו נדב ואביהוא בני אהרן . אי (צריך לומר: 'א ו ') "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" יכול – אולי יעלה על דעתך ש שניהן – עונש ואזהרה, נאמרו אחר מיתת שני בני אהרן! תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז,ב) – המילה "אֵרָאֶה" בלשון עתיד מלמדת שהעונש והאזהרה שבפסוק ב נאמרו לפני שכבוד ה' נראה בקודש הקודשים, ומכאן שהם נאמרו לפני שמתו בני אהרן, שביום מיתתם, שהיה היום השמיני של ימי המילואים, נראה כבוד ה' בקודש הקודשים לראשונה (ראה ויקרא ט,כג) . הא כיצד? – איך אפשר ליישב את שני הכתובים הסותרים הללו? אזהרה נאמרה קודם מיתת שני בני אהרן – שכן האזהרה נלמדת מהכתוב "כי בענן אראה" , ועונש נאמר לאחר מיתת שני בני אהרן. ספרא "אחרי מות" פרשה א: "ולא ימות" - הרי זה עונש. "כי בענן אראה על הכפורת" - הרי זו אזהרה. - אמר רבי לעזר: יכול עונש ואזהרה נאמרו קודם למיתת שני בני אהרן! תלמוד לומר: "אחרי מות שני בני אהרן". יכול שניהם נאמרו אחר מיתת שני בני אהרן! תלמוד לומר: "כי בענן אראה על הכפורת". הא כיצד? אזהרה נאמרה קודם למיתת שני בני אהרן, ועונש נאמר אחר מיתת שני בני אהרן. אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : 'כִּי בֶּעָנָן נראיתי' – בלשון עבר, אין כתוב כאן, אלא "אֵרָאֶה" (ויקרא טז,ב) – בלשון עתיד. הרי שהאזהרה על כניסה לקודש הקודשים שלא באופן המותר נאמרה לפני שמתו בני אהרן, כמוסבר לעיל . מיכן (מכאן) שאין הקב"ה עונש אלא אם כן הזהיר – אין הקב"ה מטיל עונש אלא אם כן הזהיר תחילה שאסור לעשות אותו מעשה שעליו הוא מטיל עונש, שכן הקב"ה העניש את בני אהרן רק לאחר שאמר את האזהרה על המעשה שעשו . בבלי יומא נג,א: תניא: רבי אליעזר אומר: "ולא ימות" - זה עונש, "כי בענן אראה" - זו אזהרה. יכול יהו שניהם אמורים קודם מיתת בני אהרן! תלמוד לומר: "אחרי מות שני בני אהרן". יכול יהו שניהם אמורים אחר מיתת שני בני אהרן! תלמוד לומר: "כי בענן אראה על הכפורת". הא כיצד? אזהרה קודם מיתה, ועונש אחר מיתה. מאי תלמודא? - אמר רבא: אמר קרא: "כי בענן אראה", ועדיין לא נראה. דברי רבא בבבלי דומים לדברי רבי זעורה בירושלמי. • • •