אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ז:ז

הבא על הזכור ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה - אם אדם חטא, מה חטאת (חטאה) הבהמה? – ולמה אמרה התורה שהיא נהרגת? אלא לפי שבאת (באה) לאדם תקלה (מכשול, עבירה) על ידיה, לפיכך אמר הכתוב: תיסקל. דבר אחר – טעם אחר לסקילת הבהמה : שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה – וחס הקב"ה על כבודו של החוטא, שלא יהיו הבריות מספרות בגנותו .

הבא על הזכור במשנה שנינו: "הבא על הזכור". אזהרה לבא על הזכור מניין? - נאמר בפרשת איסורי ביאה: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה , תּוֹעֵבָה הִוא " (ויקרא יח,כב) – אסור לאדם לשכב עם זכר כדרך שגבר שוכב עם אישה, כי זה מעשה מתועב . כרת – לבא על הזכור במזיד, אם לא היתה התראה, מניין? "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם " (ויקרא יח,כט) – כל אדם שיעשה אפילו אחת מכל התועבות האלה, ייענש בעונש כרת . עונש – מיתה לבא על הזכור, במזיד והתראה, מניין? - נאמר בעונשים של בועלי בעילות אסורות: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם, מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,יג) – אדם ששכב עם זכר (לרצונו) כדרך שגבר שוכב עם אישה, עשו מעשה מתועב, ולכן יומתו (בסקילה), והם בעצמם גרמו שהם חייבים מיתה . ומניין שהבא על הזכור מיתתו בסקילה? - את יליף – אתה לומד (בגזירה שווה), "דְּמֵיהֶם בָּם" מ" וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ, בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,כז) – אדם שיעשה מעשה של אוב או ידעוני חייב מיתה בסקילה. - נאמר כאן "דמיהם בם", ונאמר באוב וידעוני "דמיהם בם". מן הביטוי "בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם" שנאמר באוב וידעוני יש ללמוד שבכל מקום שכתוב "דמיהם בם" (או "דמיו בו") הכוונה למיתה בסקילה . ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - לשוכב – מקורה של האזהרה לשוכב עם זכר הנזכר לפני כן הוא פשוט . לנשכב מניין? – מה מקורה של האזהרה לנשכב עם זכר (המביא את הזכר עליו)? ומשיבים: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" (ויקרא יח,כב) - קרי ביה: – קְרא בו (בפסוק): 'לא תִישָּׁכֵב' – בבניין נפעל (השורש 'שכב' בבניין זה משמש בעיקר למעשי זימה) . ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, כרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – מקורה של האזהרה לנשכב ידוע לפי רבי עקיבה . כרבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) ? – כיצד אפשר ללמוד אזהרה לנשכב לפי רבי ישמעאל, שגישתו שונה מגישת רבי עקיבא? (בין שני החכמים האלה ישנם הבדלים יסודיים בדרכי מדרש ההלכה של כל אחד ואחד. רבי עקיבה דורש יִטְמָא - יְטַמֵּא, תִשְׁכַּב - תִישָּׁכֵב, ורבי ישמעאל חולק ומוצא לו דרשות פשוטות יותר ("מבואות לספרות התנאים", עמודים 521-522)) ומשיבים: " וְ לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים כג,יח) – אסור לאיש ישראלי להקדיש עצמו למעשי זנות ומשכב זכור לשם פולחן האלילים. וכוונת הכתוב הזה אף לנשכב עם זכר. מכאן אזהרה לנשכב לפי רבי ישמעאל . ושואלים: כרת לנשכב כרבי ישמעאל מניין? – מאיפה למדים לפי רבי ישמעאל שהנשכב עם זכר נענש בעונש כרת? (שהרי לרבי ישמעאל, האזהרה לנשכב אינה מן הכתוב הנאמר בפרשת איסורי ביאה, ולכן עונש כרת הנאמר בפרשה זו אינו מתייחס לנשכב. אבל עונש מיתה לנשכב מפורש בכתוב שנאמר בעונשים של בועלי בעילות אסורות: "תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם (השוכב והנשכב), מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,יג)) ומשיבים: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : נאמר כאן – באזהרה לנשכב לפי רבי ישמעאל : "קָדֵשׁ" – "וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים כג,יח) , ונאמר להלן – בחטאות אנשי ממלכת יהודה בימי רחבעם המלך : "וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ , עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " (מלכים א יד,כד) – היו קְדֵשים וקְדֵשות בארץ יהודה, ועשו כל התועבות שעשו הגויים שישבו בארץ לפני הכיבוש . את (אתה) למד – בגזירה שווה, "קָדֵשׁ" מ"קָדֵשׁ" – כמו ש"קדש" שנאמר להלן יש בו תועבה ("עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם"), כך "קדש" שנאמר כאן יש בו תועבה, ו"קָדֵשׁ" מ'תועבה' – כמו ש"תועבות" שנאמר בפרשת איסורי ביאה יש בו עונש כרת ("כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא יח,כט)), כך "קדש" שנאמר כאן שיש בו תועבה (משום שאתה למד "קדש" מ"קדש") יש בו עונש כרת. מכאן עונש כרת לנשכב . ומשיבים עוד: רבי חייה בר אדא (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי חנינה: "תּוֹעֵבָה" מ'תועיבה' – אתה למד בגזירה שווה, שכמו ש"תועבות" שנאמר בפרשת איסורי ביאה יש בו עונש כרת ("כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא יח,כט)), כך "תועבה" שנאמר בבא על הזכור ("תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם (השוכב והנשכב), מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,יג)) יש בו עונש כרת אף לנשכב . ומציעים ברייתא הסותרת את הדברים שנאמרו לפני כן: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : מתניתא אמרה כן: (נראה שצריך לומר: 'מתניתא לא אמרה כן:') – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) לא אומרת כך: " וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם , מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם " (ויקרא כ,יג) - שניהם בסקילה, שניהם באזהרה, שניהן בהכרת – יש ללמוד מהמילה "שניהם" שהשוכב והנשכב שווים, ששניהם במיתת סקילה ושניהם באזהרה ושניהם בעונש כרת. - הרי שהברייתא מציעה מקור אחר לעונש כרת אף לנשכב, שלא כמו שאמרו האמוראים לפני כן (מופע דומה של המונח 'מתניתא אמרה כן', המציע ברייתא שבה דרשת כתוב שלא כמו שאמר אמורא לפני כן, יש בירושלמי פסחים ח,ד, ושם הגיהו ב"שערי תורת ארץ ישראל" וב"אוצר לשונות ירושלמיים": 'מתניתא לא אמרה כן') . ב בבלי סנהדרין נד,א-ב אמרו: תנו רבנן: ..."מות יומתו" (ויקרא כ,יג) - בסקילה. אתה אומר בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה? נאמר כאן: "דמיהם בם", ונאמר באוב וידעוני: "דמיהם בם" (ויקרא כ,כז). מה להלן - בסקילה, אף כאן - בסקילה. עונש שמענו, אזהרה מניין? תלמוד לומר: "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה, תועבה היא" (ויקרא יח,כב). למדנו אזהרה לשוכב, אזהרה לנשכב מניין? תלמוד לומר: "ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג,יח), ואומר (כדי לבאר מהו עניינו של קדש): "וגם קדש היה בארץ, עשו ככל התועבות הגויים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל" (מלכים א יד,כד); דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה" - לא תישכב. • • •

הבא על הבהמה במשנה שנינו: "הבא... על הבהמה". אזהרה לבא על הבהמה מניין? - נאמר בפרשת איסורי ביאה: "וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ" (ויקרא יח,כג) – אסור לגבר להכניס את שכבת זרעו לתוך גוף של בהמה נקבה, שעל ידי כך תהיה טמא (טומאה מוסרית) . כרת – לבא על הבהמה במזיד, אם לא היתה התראה, מניין? "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם " (ויקרא יח,כט) – כל אדם שיעשה אפילו אחת מכל התועבות האלה, ייענש בעונש כרת . עונש – מיתה לבא על הבהמה, במזיד והתראה, מניין? - נאמר בעונשים של בועלי בעילות אסורות: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת , וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ " (ויקרא כ,טו) – גבר שיכניס את שכבת זרעו לתוך גוף של בהמה נקבה יומת (בסקילה), וגם הבהמה תומת (בסקילה) . ומניין שהבא על הבהמה מיתתו בסקילה? - את יליף – אתה לומד (בגזירה שווה), "דמיהם בם" מ"דמיהם בם" (צריך לומר: ' הריגה מהריגה, דמיהם בם מדמיהם בם '. - למשפט הזה יש מקבילה בסוגיה הבאה, ונוסחי שני המשפטים כאן ולהלן כפי שהם לפנינו נתחלפו זה בזה) – נאמר בבא על הבהמה: "וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ", ונאמר באישה המביאה את הבהמה עליה: "וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ, וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה" (ויקרא כ,טז). וכמו שבאישה המביאה את הבהמה עליה - האישה והבהמה מיתתם בסקילה, משום שנאמר בהם: "דְּמֵיהֶם בָּם" (שם), ונאמר באוב ובידעוני: "בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,כז), כך גם בבא על הבהמה - האיש והבהמה מיתתם בסקילה . ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, כרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – מקורו של הדין, שהבא על הבהמה מיתתו בסקילה, ידוע לפי רבי עקיבה, שהוא לומד למד מן הלמד (דבר הלמד בהיקש, או בגזירה שווה, או בקול וחומר, או בבניין אב, חוזר ומלמד במידה מן המידות הללו. וכן כאן, אישה המביאה את הבהמה עליה למידה בגזירה שווה מאוב וידעוני שמיתתה בסקילה וחוזרת ומלמדת על הבא על הבהמה) . כרבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) ? – כיצד אפשר ללמוד דין זה לפי רבי ישמעאל, שגישתו שונה מגישת רבי עקיבא, ואינו לומד למד מן הלמד? חסר כאן, ויש להשלים: [ומשיבים: הריגה מהריגה – לפי רבי ישמעאל יש ללמוד בגזירה שווה אחרת: נאמר בבא על הבהמה: "וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ", ונאמר במסית לעבוד עבודה זרה: "כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ" (דברים יג,י). וכמו שבמסית - מיתתו בסקילה, משום שנאמר בו: "וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת" (דברים יג,יא), כך גם בבא על הבהמה - האיש והבהמה מיתתם בסקילה] (כך השלים ב"שיירי קורבן", והוא על פי מכילתא דרבי ישמעאל והבבלי סנהדרין נד,ב המובאים להלן) חסר כאן, ויש להשלים: [ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - לשוכב – מקורה של האזהרה לשוכב עם בהמה הנזכר לפני כן הוא פשוט . לנשכב מניין? – מה מקורה של האזהרה לנשכב מן הבהמה (המביא את הבהמה עליו)?] ומשיבים: רבי ישמעאל מן אתריה ורבי עקיבה מן אתריה – רבי ישמעאל ממקומו, ורבי עקיבה ממקומו (כל חכם לומד מאותו מקום, מאותו פסוק שממנו למד כבר מה שלמד. רבי ישמעאל לומד אזהרה לנשכב מן הבהמה מהכתוב "וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים כג,יח), שממנו למד לעיל אזהרה לנשכב עם זכר. ורבי עקיבה לומד אזהרה לנשכב מן הבהמה מהכתוב "לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ" (ויקרא יח,כג) - קְרא בו: 'לֹא תִתֵּן שכיבתך', בדומה לאופן שבו למד לעיל אזהרה לנשכב עם זכר. - כך למדו לדעת שני התנאים בבבלי סנהדרין נד,ב) . כרת לנשכב - על דרבי ישמעאל לית (=לית את) משכח – על (דעתו) של רבי ישמעאל אין אתה מוצא (לדעת רבי ישמעאל אין אתה מוצא כרת לנשכב מפורש בתורה, אבל למדים מדרשה כאמור להלן. ואילו לדעת רבי עקיבה האזהרה לנשכב היא מן הכתוב הנאמר בפרשת איסורי ביאה, ולכן עונש כרת הנאמר בפרשה זו מתייחס גם לנשכב) . עונש – מיתה, לנשכב - בין על דרבי ישמעאל בין על דרבי עקיבה לית (=לית את) משכח – בין על [דעתו] של רבי ישמעאל [ו]בין על [דעתו] של רבי עקיבה אין אתה מוצא (לדעת רבי ישמעאל אין אתה מוצא כרת לנשכב מפורש בתורה, אבל למדים מדרשה כאמור להלן) . וכתוב: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם" (שמות כב,יט) (נראה שבמקום כתוב זה צריך לומר: "כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת" (שמות כב,יח), והובא בטעות הכתוב שאחריו) – הכתוב "כל שוכב עם בהמה" מיותר, שהרי כבר נאמר: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת" (ויקרא כ,טו), ולכן יש לומר שהכתוב "כל שוכב עם בהמה" מדבר בנשכב מן הבהמה, וקרא לו הכתוב "שוכב" כדי להקיש נשכב לשוכב . מה זה – כמו שהשוכב עם בהמה, בסקילה וכרת, אף זה – כך גם הנשכב מן הבהמה, בסקילה וכרת – כך דרשו את הכתוב הזה במכילתא דרבי ישמעאל. מכאן למדים כרת וסקילה לנשכב (כרת לדעת רבי ישמעאל, וסקילה בין לדעת רבי ישמעאל ובין לדעת רבי עקיבה) . ב מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה יז נאמר: "כל שוכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב,יח). - למה נאמר? לפי שהוא אומר: "ואיש אשר ייתן שכבתו בבהמה מות יומת" (ויקרא כ,טו) - בסקילה. אתה אומר: בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה? תלמוד לומר: "ואת הבהמה תהרוגו" (ויקרא כ,טו) - נאמר כאן הריגה, ונאמר להלן (במסית) הריגה. מה להלן - בסקילה, אף כאן - בסקילה. עונש שמענו, אזהרה מניין? תלמוד לומר: "ובכל בהמה לא תיתן שכבתך" (ויקרא יח,כג) - אין לי אלא עונש ואזהרה לשוכב, עונש לנשכב מניין? תלמוד לומר: "כל שוכב עם בהמה מות יומת" - קרא הכתוב לנשכב כשוכב. מה זה - בסקילה, אף זה - בסקילה. עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר: "ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג,יח), ואומר: "וגם קדש היה בארץ, עשו מכל תועבות הגויים אשר הוריש י'י" (מלכים א יד,כד). ב בבלי סנהדרין נד,ב אמרו: תנו רבנן: ..."מות יומת" (ויקרא כ,טו) - בסקילה. אתה אומר בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה? נאמר כאן: "תהרוגו", ונאמר להלן (במסית): "כי הרוג תהרגנו" (דברים יג,י). מה להלן - בסקילה, אף כאן - בסקילה. למדנו עונש לשוכב, עונש לנשכב מניין? תלמוד לומר: "כל שוכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב,יח), אם אינו עניין לשוכב (שנאמר דינו במפורש בכתוב אחר), תנהו עניין לנשכב. למדנו עונש בין לשוכב בין לנשכב, אזהרה מניין? - תלמוד לומר: "ובכל בהמה לא תיתן שכבתך" (ויקרא יח,כג). למדנו אזהרה לשוכב, לנשכב מניין? תלמוד לומר: "ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג,יח), ואומר: "וגם קדש היה בארץ" (מלכים א יד,כד); דברי רבי ישמעאל. - רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: "לא תיתן שכבתך" - לא תיתן שכיבתך. ומציעים מקרי נפקות בין שתי הדעות התנאיות בעניין הבא על הזכור ועל הבהמה: מה מפקא מביניהון? – מה יוצא מביניהם? שכב את הזכור ונשכב ממנו – בשוגג בהעלם אחד, - על דעתיה דרבי ישמעאל (צריך לומר: ' דרבי עקיבה ') – על דעתו של רבי עקיבה, אינו חייב אלא אחת – חטאת אחת, משום שלדעתו האזהרה לשוכב והאזהרה לנשכב הן מאותו הכתוב: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" (ויקרא יח,כב) - קְרא בו: 'לא תִישָּׁכֵב' , על דעתיה דרבי עקיבה (צריך לומר: ' דרבי ישמעאל ') – על דעתו של רבי ישמעאל, חייב שתים – שתי חטאות, משום שלדעתו האזהרה לשוכב היא מהכתוב: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" (ויקרא יח,כב) והאזהרה לנשכב היא מהכתוב: "וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים כג,יח) . שכב את הבהמה ונשכב הימינה - בין על דעתיה דרבי עקיבה בין על דעתיה דרבי ישמעאל חייב שתים (צריך לומר: ' על דעתיה דרבי עקיבה אינו חייב אלא אחת, על דעתיה דרבי ישמעאל חייב שתים ') – משום שלדעת רבי עקיבה האזהרה לשוכב והאזהרה לנשכב הן מאותו הכתוב: "וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ" (ויקרא יח,כג) - קְרא בו: 'לא תִתֵּן שכיבתך', ולדעת רבי ישמעאל האזהרה לשוכב היא מהכתוב: "וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ" (ויקרא יח,כג) והאזהרה לנשכב היא מהכתוב: "וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים כג,יח) . שכב את הזכור ואת הבהמה - (צריך להוסיף: ' בין על דעתיה דרבי עקיבה בין על דעתיה דרבי ישמעאל ' – בין על דעתו של רבי ישמעאל [ו]בין על דעתו של רבי עקיבה) חייב שתים – משום ששתי אזהרות הן, אחת לשוכב עם הזכר (ויקרא יח,כב) ואחת לשוכב עם הבהמה (ויקרא יח,כג) . נשכב מן הזכור ומן הבהמה - חייב שתים (צריך לומר: ' על דעתיה דרבי עקיבה חייב שתים, על דעתיה דרבי ישמעאל אינו חייב אלא אחת ') – משום שלדעת רבי עקיבה שתי אזהרות הן, אחת לנשכב מן הזכר (ויקרא יח,כב) ואחת לנשכב מן הבהמה (ויקרא יח,כג), ולדעת רבי ישמעאל האזהרה לנשכב מן הזכור ומן הבהמה היא מאותו הכתוב: "וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים כג,יח) (כל ההגהות בקטע זה הן על פי "שערי תורת ארץ ישראל") . שכב שני זכרים כאחת – בהעלם אחד, - מאחר שמתחייבין על ידו שנים – שני הנשכבים ממנו, חייב שתים – הואיל והוא גרם לכל אחד מהם להביא חטאת . נשכב משני זכרים כאחת – בהעלם אחד, - מאחר שמתחייבין על ידו שנים – שני השוכבים עימו, חייב שתים. ב בבלי סנהדרין נד,ב אמרו: הבא על הזכור והביא זכור עליו (בהעלם אחד) - אמר רבי אבהו: לדברי רבי ישמעאל חייב שתיים, חדא משום "לא תשכב" וחדא משום "ולא יהיה קדש". לדברי רבי עקיבא אינו חייב אלא אחת, "לא תשכב" ו'לא תישכב' חדא היא. הבא על הבהמה והביא בהמה עליו - אמר רבי אבהו: לדברי רבי ישמעאל חייב שתיים, חדא מ"לא תיתן שכבתך" וחדא מ"לא יהיה קדש". לדברי רבי עקיבא אינו חייב אלא אחת, "שכבתך" ו'שכיבתך' חדא היא. הנרבע לזכור והנרבע לבהמה - אמר רבי אבהו: לדברי רבי עקיבא חייב שתיים, חדא מ"לא תשכב" וחדא מ"לא תיתן שכבתך". לדברי רבי ישמעאל אינו חייב אלא אחת, אידי ואידי "לא יהיה קדש" הוא. אבל הבא על הזכור והביא זכור עליו והבא על הבהמה והביא בהמה עליו - לרבי ישמעאל חייב שלוש, לרבי עקיבא חייב שתיים. רבי אבהו בבבלי כסתם הירושלמי לפי הגהותינו. ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: הזכור לא עשו בו את הקטון כגדול – הבא על הזכר חייב אם הזכר גדול בשנים, אבל אם הזכר קטן בשנים - פטור , והבהמה עשה בה את הקטנה כגדולה – הבא על הבהמה חייב, בין שהבהמה גדולה בשנים בין שהבהמה קטנה בשנים . אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני) : לעולם אינו מתחייב עליה – על ביאה על הזכר, עד שתהא בת (לשון נקבה זה הוא באשגרה מהביטוי הרגיל בעניין ביאה 'בת שלוש שנים ויום אחד', וכאן צריך לומר בלשון זכר: 'ש י הא בן ') שלש שנים ויום אחד – הבא על הזכר חייב, אם הזכר הוא למעלה מבן שלוש שנים, מפני שדינו של זכר הנבעל כדין אישה, וכמו שאישה נחשבת ראויה לביאה מגיל שלוש שנים, כך גם זכר הנבעל . ב בבלי סנהדרין נד,ב אמרו: תנו רבנן: זכור לא עשה בו קטן כגדול, בהמה עשה בה קטנה כגדולה. - מאי לא עשה בו קטן כגדול? - אמר רב: לא עשו ביאת פחות מבן תשע כבן תשע. ושמואל אמר: לא עשו ביאת פחות מבן שלוש כבן שלוש. רבי אלעזר בירושלמי כשמואל בבבלי.

ומציעים שאלה: רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעא – שאל מרבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : מה ראה רבי ישמעאל ורבי עקיבה ליחלק בזכור ובבהמה, ובשאר כל העריות לא נחלקו? – מדוע באיסורי הביאה של זכור ושל בהמה חלקו שני התנאים ונצרכו ללמוד אזהרות ועונשים לנשכב מהם מלבד האזהרות והעונשים לשוכב עימם, אבל באיסורי הביאה של שאר העריות לא חלקו שני התנאים ולא נצרכו ללמוד אזהרות ועונשים לאישה הנשכבת מלבד האזהרות והעונשים לאיש השוכב, אלא היה פשוט להם שהאזהרות והעונשים לשוכב הם גם האזהרות והעונשים לנשכבת? ומשיבים: אמר ליה: – אמר לו (רבי זעירא): שבכל העריות כתוב בהן 'שאר בשר' – בפתיחה לפרשת איסורי ביאה נאמר: "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה" (ויקרא יח,ו) - אסור לכל אדם לבוא על קרובי משפחתו ולהזדווג עימם; ואיסור כללי זה הוא הן לאיש השוכב והן לאישה הנשכבת, וכיוון שהאיסור הכללי מתייחס לאיסורי ביאה של קרובי משפחה בלבד, הרי שהאיסורים המפורטים של כל העריות, חוץ מהזכור ומהבהמה, חלים הן על השוכב והן על הנשכבת, ולכן בשאר העריות לא חלקו שני התנאים ולא נצרכו ללמוד אזהרות ועונשים לנשכבת מלבד האזהרות והעונשים לשוכב , ואֵילּוּ אין כתוב בהן 'שאר בשר' – כיוון שהאיסור הכללי אינו מתייחס לאיסורי הביאה של הזכור ושל הבהמה, משום שאינם איסורי ביאה של קרובי משפחה, הרי שהאיסורים של הזכור ושל הבהמה חלים רק על השוכב, ולכן בזכור ובבהמה חלקו שני התנאים ונצרכו ללמוד אזהרות ועונשים לנשכב מלבד האזהרות והעונשים לשוכב . ומציעים קושיה כדי לפרוך את תשובת רבי זעירא: התיבון: – השיבו (הקשו): הרי נידה אין כתוב בה 'שאר בשר' ונחלקו (צריך לומר: ' ולא נחלקו') עליה! – הרי האיסור הכללי אינו מתייחס לאיסור הביאה של נידה, משום שאינו איסורי ביאה של קרובי משפחה, ואף על פי כן בנידה לא חלקו שני התנאים ולא נצרכו ללמוד אזהרות ועונשים לנשכבת מלבד האזהרות והעונשים לשוכב! ומתרצים: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : מכיון דכתיב – מכיוון שכתוב קריבה – בפתיחה לפרשת איסורי ביאה נאמר: "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה" (ויקרא יח,ו), קריבה – באיסור ביאה על נידה נאמר: "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח,יט) , כמי שכולהם (שכולם) כאן וכולהם (וכולם) כאן – כאילו שהאזהרות והעונשים לנשכב מלבד האזהרות והעונשים לשוכב כתובים גם בנידה וגם בשאר העריות, ולכן בנידה לא חלקו שני התנאים ולא נצרכו ללמוד אזהרות ועונשים לנשכבת מלבד האזהרות והעונשים לשוכב . ומקשים: רבי חייה בר אדא (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי חנינה: "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח,יט) ! – כתוב זה האוסר לבוא על הנידה אומר "לא תקרב" ואינו אומר "לא תגלה ערווה" כמו בשאר העריות, ומשום כך אין להשוות נידה לשאר העריות! ומתרצים: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : היא 'בל תקרב', היא 'בל תגלה' – משמעות הלשונות "לא תקרב" ו"לא תגלה ערווה" שווה, ומשום כך יש להשוות נידה לשאר העריות . • • •

אישה המביאה את הבהמה עליה במשנה שנינו: "והאשה המביאה את הבהמה". אזהרה לאשה המביאה את הבהמה עליה מניין? - נאמר בפרשת איסורי ביאה: "וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ, תֶּבֶל הוּא" (ויקרא יח,כג) – אסור לאישה לעמוד לפני בהמה לגרות אותה כדי שהבהמה תרבע את האישה (תזדווג עימה), כי הדבר מושחת ומתועב . כרת – לאישה המביאה את הבהמה עליה במזיד, אם לא היתה התראה, מניין? "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם " (ויקרא יח,כט) – כל אדם שיעשה אפילו אחת מכל התועבות האלה, ייענש בעונש כרת . עונש – מיתה לאישה המביאה את הבהמה עליה, במזיד והתראה, מניין? - נאמר בעונשים של בועלי בעילות אסורות: "וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ, וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה, מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,טז) – אישה שתיגש אל בהמה כדי שהבהמה תרבע את האישה, חייבים להרוג את האישה ואת הבהמה ולהמית אותן (בסקילה), והאישה בעצמה גרמה שהיא חייבת מיתה . ומניין שאישה המביאה את הבהמה עליה מיתתה בסקילה? - את יליף – אתה לומד (בגזירה שווה), הריגה מהריגה, סקילה מסקילה, "דמיהם בם" מ"דמיהם בם" (צריך לומר רק: ' דמיהם בם מדמיהם בם ', ויש למחוק את שאר המילים 'הריגה מהריגה, סקילה מסקילה'. - למשפט הזה יש מקבילה בסוגיה הקודמת, ונוסחי שני המשפטים כאן ולעיל כפי שהם לפנינו נתחלפו זה בזה) – נאמר כאן "דמיהם בם", ונאמר באוב וידעוני "דמיהם בם" ("וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ, בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,כז)). מן הביטוי "בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם" שנאמר באוב וידעוני יש ללמוד שבכל מקום שכתוב "דמיהם בם" (או "דמיו בו") הכוונה למיתה בסקילה . • • •

אם אדם חטא, מה חטאה הבהמה? במשנה שנינו: "הבא על הזכור ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה - אם אדם חטא, מה חטאת הבהמה? אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידיה, לפיכך אמר הכתוב: תיסקל". מציעים קושיה על המשנה מהמקרה המוצע: רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בעי – שואל (מקשה) : הגע עצמך – שער בנפשך, שבא עליה – על הבהמה, שוגג. הרי היא נסקלת על ידיו והוא פטור! – מדוע במקרה זה הבהמה נסקלת, והרי לא באה לאדם הבא עליה תקלה על ידיה, שכן הוא פטור ממיתה לפי שהיה שוגג? הרי שיש לפרוך את דברי המשנה שהבהמה נסקלת לפי שבאה לאדם תקלה על ידיה! ומציעים קושיה שנייה על המשנה מהמקרה המוצע: רבי שמעון (אולי צריך לומר: 'רבי סימון ' - רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי. ואולי הוא אמורא אחר ונשמט ייחוסו או תוארו) בעי – שואל (מקשה) : הגע עצמך – שער בנפשך, שחרש בה – בבהמה, בשבת – במזיד והתראה . הרי הוא נסקל על ידה והיא פטורה! – מדוע במקרה זה אין הבהמה נסקלת, והרי באה לאדם שחרש בה תקלה על ידיה, שכן הוא חייב מיתה? הרי שיש לפרוך את דברי המשנה שהבהמה נסקלת לפי שבאה לאדם תקלה על ידיה! ומתרצים את הקושיות: לית לך אלא כהדא דמר – אין לך אלא כ[מימרה] הזאת שאומר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) : "כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים , לְמַעַן יִכָּרֵת " (הושע ח,ד) – ישראל עשו מכספם ומזהבם פסילים, והתוצאה היא שהם יישמדו . 'למען יכרתון' – בלשון רבים, בהתאמה למה שאומר: "עשו להם", אין כתוב כאן – שהיה משמעו שייכרתו עושי הפסילים או שייכרתו הפסילים , אלא "לְמַעַן יִכָּרֵת" – בלשון יחיד, שמשמעו שייכרת כספם וזהבם שעל ידו עשו להם פסילים (כולל את הכסף והזהב בסוג אחד). הרי שהנביא מקלל את הכסף והזהב שגרם להם לחטוא . - ומציעים מימרה עממית מסייעת: כאינש דמר: – כאדם שאומר: שחיק טימייה (צריך לומר: 'טמייה') דפלן – יישחקו עצמותיו של פלוני (דיבור של קללה על רשע) , דאפיק בריה (צריך לומר: ' ברי ') לעבדא בישא – שהוציא את בני למעשה רע (האב מקלל את פלוני שגרם לבנו לחטוא, ואינו מקלל את בנו שחטא. וכן כאן, הורגים את הבהמה שגרמה לאדם לחטוא, ולא הורגים את האדם שחטא. ולכן במקרה שבא על הבהמה אפילו בשוגג - היא נסקלת, כיוון שהיתה לאדם למכשול עוון, אבל במקרה שחרש בבהמה בשבת אפילו במזיד - אינה נסקלת, כיוון שלא היתה לאדם למכשול עוון, מפני שהיה יכול לחרוש בלא הבהמה. - ההנחה בקושיות היתה שהתקלה לאדם הנזכרת במשנה היא המיתה שהתחייב, וההסבר בתירוץ הוא שהתקלה לאדם היא החטא שחטא) . במשנה נזכר טעם שני לסקילת הבהמה: "שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה". שתי הקושיות שבירושלמי על הטעם הראשון במשנה (לפי פירושנו) מתאימות גם לטעם השני, ברם התירוץ שבירושלמי אינו מתאים לטעם השני, שנאמר בו במפורש "שנסקל איש פלוני על ידיה" ולא "שחטא על ידיה". לכן נראה שבמשנה שלפני הירושלמי לא היה הטעם השני אלא הטעם הראשון בלבד. גם בספרא נזכר הטעם הראשון בלבד. אבל במשנה שלפני הבבלי נזכר הטעם השני, שכן הבבלי דן בשני הטעמים. הטעם השני נזכר גם במדרשי אגדה. ב ספרא "קדושים" פרשה י נאמר: "והרגת את האישה ואת הבהמה" - אם אדם חטא, מה חטאה בהמה? אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידיה, לפיכך אמר הכתוב תיסקל. והרי דברים קול וחומר: ומה אם בהמה שאינה יודעת להבחין בין טוב לרע - על שבאת תקלה על ידה לאדם אמר הכתוב תיסקל, אדם שגורם לחבירו להטותו מדרך החיים לדרך המוות - על אחת כמה וכמה שיעבירנו המקום מן העולם. בספרא, כמו בתירוץ שבירושלמי, השוו בין בהמה שגרמה לאדם לחטוא ובין אדם שגרם לחבירו לחטוא, ששניהם ראויים למיתה. ב בראשית רבה כח,ז נאמר: "כספם וזהבם עשו להם עצבים" וגו' (הושע ח,ד) - רבי הונא, רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: 'למען ייכרתו' אין כתוב כאן, אלא "למען ייכרת" - כאינש דאמר: אימחיק שמיה דפלן, דאפיק ברי לתרבות בישא (יימחק שמו של פלוני, שהוציא את בני לתרבות רעה) / דאפיל ברי בגו אשא. וב דברים רבה (ליברמן) פרשת "דברים" נאמר: "כספם וזהבם עשו להם עצבים למען ייכרת" (הושע ח,ד) - מהו "למען ייכרת"? רבי פינחס ורבי ירמיה בשם רבי שמואל בר יצחק: כאיניש דאמר: ישתחק שמיה דפלן, דאפיק לברי לתרבות בישא. • • •