אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ז:ח

משנה המגדף – את שם ה', שנשנה בהלכה ד שהוא חייב סקילה, אינו חייב עד שיפרש את השם – עד שיהגה את שם הוויה ככתבו . אמר רבי יהושע בן קרחה (תנא בדור הרביעי) : בכל יום דנים את העדים – נושאים ונותנים בבדיקת העדים, בכינוי: – במקום קללת השם מכנים ואומרים: יכה יוסה את יוסה – שאינו חייב עד שיקלל שם ה' בשם ה' ('יוסה' הוא כינוי לשם ה'. גם 'יכה' הוא בכלל הכינוי, והוא כינוי לקללה) . נגמר הדין – והסכימו דיינים לחייבו , לא היו הורגים בכינוי – לא היו רשאים להורגו על פי עדות זו, שלא אמרו העדים את השם כפי ששמעוהו מפורש, שמא אף המקלל לא קילל אלא בכינוי , אלא מוציאין את כל האדם לחוץ – שלא ישמעו קללת השם, ומשיירים את הגדול שבהן – שבעדים, ואומרים לו: אמור מה ששמעת בפירוש. והוא אומר, והדיינים עומדין על רגליהם, וקורעין – את בגדיהם, ולא מאחים – לא מחברים לעולם את הקרע בתפירה יפה . והשני אומר: אף אני כמוהו – שמעתי. ואין העד השני אומר את הקללה בפירוש , והשלישי – אם יש עד שלישי, אומר: אף אני כמוהו. • • •

תלמוד המגדף במשנה שנינו: "המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ". אזהרה (מצוות התורה שלא לעשות דבר האסור) למגדף מניין? "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל" (שמות כב,כז) – אסור לקלל את שם ה' . כרת – למגדף במזיד, אם לא היתה התראה, מניין? - נאמר בעניין קללת ה' ועונשה: "אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ" (ויקרא כד,טו) – כל איש שיקלל את שם ה' ייענש על ידי ה'. ולפי מסורת חז"ל, העונש הוא כרת (בספרא "אמור" פרשה יד נאמר: "ונשא חטאו" - רבי יהודה אומר: נאמר כאן נשיאות חטא, ונאמר להלן (בבא על אשת אחי אביו - ויקרא כ,כ, ובפסח שני - במדבר ט,יג) נשיאות חטא. מה נשיאות חטא האמור להלן - כרת, אף כאן - כרת) . עונש – מיתה, למגדף במזיד והתראה, מניין? "וְנֹקֵב שֵׁם י'י מוֹת יוּמָת , רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה " (ויקרא כד,טז) – מי שמקלל את שם ה' חייב מיתה בסקילה . ומציינים: וכרבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) – לפי רבי ישמעאל (שדורש את הכתובים בדרך שונה מרבי עקיבה) , דרבי ישמעאל אמר: בדיינים הכתוב מדבר – הכתוב "אלוהים לא תקלל" הוא אזהרה למקלל דיין ("אלוהים" = דיינים), ואינו אזהרה למגדף את ה' (כך לפי רבי עקיבה, ראה מכילתא), ולדברי רבי ישמעאל יש ללמוד אזהרה למגדף מקול וחומר: - אם על הדיינים הוא – הכתוב "אלוהים לא תקלל", מזהיר – שלא לקלל אותם , לא כל שכן על הכינויים?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שהכתוב הזה מזהיר שלא לקלל את שם ה' אפילו באחד מהכינויים של ה' (כגון: רחום, חנון, ארך אפיים) ולא רק בשם המיוחד של ה'! - וכמו כן: אם על הכינויים הוא – הכתוב "אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו", עונש כרת – למי שמקלל את שם ה' באחד מהכינויים של ה' (משום שנאמר בכתוב זה "אֱלֹהָיו" ולא נאמר "שם ה'") , לא כל שכן על שם המיוחד?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שהכתוב הזה מעניש כרת למי שמקלל את שם ה' בשם המיוחד של ה'! ב מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא פרשה יט נאמר: "אלוהים לא תקלל" - למה נאמר? לפי שהוא אומר: "ונוקב שם י'י מות יומת" (ויקרא כד,טז), עונש שמענו, אזהרה לא שמענו, לכך נאמר: "אלוהים לא תקלל"; דברי רבי עקיבא. - רבי ישמעאל אומר: בדיינים הכתוב מדבר, שנאמר: "עד האלוהים יבוא דבר שניהם". ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: על הכינויים באזהרה וכרת – אזהרה וכרת נאמרו בתורה על קללת שם ה' בכינויים, וקול וחומר לקללת שם ה' בשם המיוחד , על שם המיוחד במיתה – מיתה נאמרה בתורה רק על קללת שם ה' בשם המיוחד . אית תניי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: על הכינויים באזהרה – אזהרה נאמרה בתורה על קללת שם ה' בכינויים, וקול וחומר לקללת שם ה' בשם המיוחד , ועל שם המיוחד במיתה וכרת – מיתה וכרת נאמרו בתורה רק על קללת שם ה' בשם המיוחד. - שני המקורות חלוקים בכרת על הכינויים . ומציעים מקורות למקורות התנאיים החולקים: מאן דמר: – מי שאומר: על הכינויים באזהרה וכרת - "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל" (שמות כב,כז) – הרי אזהרה על קללת שם ה' בכינויים (משום שנאמר בכתוב זה "אֱלֹהִים" ולא נאמר "שם ה'") , ועוד "אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ" (ויקרא כד,טו) - בכרת – הרי כרת על קללת שם ה' בכינויים (משום שנאמר בכתוב זה "אֱלֹהָיו" ולא נאמר "שם ה'") , ועל שם המיוחד במיתה - "וְנֹקֵב שֵׁם י'י מוֹת יוּמָת" (ויקרא כד,טז) – הרי מיתה על קללת שם ה' בשם המיוחד (משום שנאמר בכתוב זה "שם ה'") . ומאן דמר: – ומי שאומר: על הכינויין באזהרה - "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל" (שמות כב,כז) – הרי אזהרה , ועל שם המיוחד במיתה וכרת - "וְנֹקֵב שֵׁם י'י מוֹת יוּמָת" (ויקרא כד,טז) – הרי מיתה , ו"אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ " (ויקרא כד,טו) – הרי כרת . בספרא "אמור" פרשה יד ובבבלי סנהדרין נו,א מחלוקת אחרת, שלדעת רבי מאיר אף על הכינויים חייבים מיתה, ולדעת חכמים על שם המיוחד - במיתה, ועל הכינויים - באזהרה. דעת רבי מאיר חלוקה על שני המקורות התנאיים שבירושלמי, ודעת חכמים מוסכמת על שני המקורות התנאיים שבירושלמי. • • •

דנים מספק במשנה שנינו: "אמר רבי יהושע בן קרחה: בכל יום דנים את העדים בכינוי". מציעים היסק מהמשנה: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) : זאת אומרת – יש להסיק מהמשנה האומרת, שהדיינים דנים את דינו של המגדף על פי עדותם של העדים שמזכירים את דברי המגדף בכינוי, כאילו שמעו מפיהם את דברי המגדף המפורשים, אף שייתכן שלא קילל אלא בכינוי כמו שהעידו ואינו חייב מיתה , שדנין מספק – הדיינים דנים דין אף במצב של חוסר ודאות, ורק גומרים את הדין במצב של ודאות, ואין אומרים שאין דנים אלא במצב של ודאות . וממחישים את ההיסק שלפני כן על ידי מתן דוגמה: היך עבידא? – איך עשוי [הדבר]? (כיצד דנים מספק?) פלוני הרג את הנפש, יהא נידון – בבית דין, עד שיבואו עדיו – אם אמרו על אדם שהרג את הנפש, הדיינים תופשים (אוסרים) אותו ודנים אותו על פי השמועה שיצאה עליו, אף שעדיין לא באו עדים והעידו עליו בפני הדיינים שהרג את הנפש, וכשיבואו עדים ויעידו עליו יגמרו את הדין . ומקשים על האמור לפני כן ומציעים גרסה שונה של דברים אלה: אמר ליה – אמר לו (לרבי ירמיה) רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : ותפשין בר נשא בשוקא ומבזין ליה?! – ותופשים (בכוח) בן אדם בשוק ומבזים אותו (כשדנים אותו על פי השמועה בלבד)?! אלא כיני: – אלא כך היא (כך יש להמחיש את ההיסק שלפני כן): פלוני הרג את הנפש והרי עידיו שהרג את הנפש, יהא תפוש (תפוס, חבוש) עד שיבואו עידיו – אם אמרו על אדם שהרג את הנפש, ובאו עדים שהרג את הנפש, הדיינים תופשים (אוסרים) אותו ודנים אותו, אף שעדיין לא העידו העדים עליו בפני הדיינים שהרג את הנפש, שכיוון שבאו עדים שהרג את הנפש אינם מבזים אותו כשדנים אותו (כמו במשנה, שבאו עדים שהמגדף קילל את השם והדיינים דנים אותו, אף שעדיין לא אמרו העדים בפני הדיינים את דברי המגדף המפורשים) . • • •

גמר הדין במגדף במשנה שנינו: "נגמר הדין, לא היו הורגים בכינוי, אלא מוציאין את כל האדם לחוץ ומשיירים את הגדול שבהן ואומרים לו: אמור מה ששמעת בפירוש. והוא אומר, והדיינים עומדין על רגליהם, וקורעין ולא מאחים. והשני אומר: אף אני כמוהו, והשלישי אומר: אף אני כמוהו". מקשים: ואמרין ליה: – ו(כי) אומרים לו: גדף?! – כיצד הדיינים אומרים לגדול שבעדים שיאמר את דבריו המפורשים של המגדף, והרי הם גורמים שהעד יגדף את שם ה'? ומתרצים: אלא: אותו השם שאמרתי לפניכם, אותו קילל ובו קילל – העד אינו מגדף את שם ה' כמו שאמר המגדף, אלא הוא אומר את שם ה' שהזכיר המגדף, ואומר שהמגדף קילל את השם הזה וקילל בשם הזה, שכן המגדף אינו חייב עד שיקלל את שם ה' בשם ה'. הרי שהעד אינו מגדף את שם ה' . ומביאים ברייתא: ואין העדים – העד השני והעד השלישי, צריכין לקרוע – את בגדיהם, כששומעים את קללת השם מפיו של הגדול שבעדים , שכבר קרעו בשעה ששמעו – את קללת השם מפיו של המגדף (ברייתא זו ישנה בספרא "אמור" פרשה יד בסיום דברי רבי יהושע בן קרחה ששנויים גם במשנה) .

רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: מיכן לדיינים שקיבלו עדות עומדין שדינן דין – ממה ששנינו במשנה שהדיינים עומדים על רגליהם כשהגדול שבעדים אומר את מה ששמע בפירוש מפיו של המגדף, יש ללמוד שאם הדיינים עמדו בשעת קבלת עדות העדים - דינם שדנו על פי עדות זו הוא דין, אף על פי שלכתחילה הדיינים צריכים לשבת בשעת קבלת העדות, שכן למדים מן הכתוב "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים" (דברים יט,יז) ששני העדים עומדים כשהם מעידים לפני הדיינים היושבים . ומציעים סדרה של היסקים מהמשנה: את שמע מינה שית – אתה שומע (לומד) ממנה שישה (דברים) . את שמע מינה – אתה שומע (לומד) ממנה (מהמשנה), כהיא דאמר – כמו [המימרה] ההיא שאומר רבי שמואל בר רב יצחק – שדנים מספק (כך הסיק רבי שמואל בר רב יצחק בסוגיה הקודמת ממה ששנינו במשנה: "בכל יום דנים את העדים בכינוי") . ואת שמע מינה – ואתה שומע (לומד) ממנה, כהיא דאמר – כמו [המימרה] ההיא שאומר רבי שמעון בן לקיש – שדיינים שקיבלו עדות עומדים - דינם דין (כך הסיק רבי שמעון בן לקיש לעיל ממה ששנינו במשנה: "והוא (העד) אומר, והדיינים עומדים על רגליהם") . ואת שמע מינה: – ואתה שומע (לומד) ממנה: שומע מפי שומע – השומע קללת השם מפיו של אדם ששמע מפיו של אדם אחר, - חייב לקרוע – את בגדיו (כך יש להסיק ממה ששנינו במשנה, שהדיינים ששומעים את קללת השם מפיו של העד ששמע מפיו של המגדף קורעים) . ואת שמע מינה: – ואתה שומע (לומד) ממנה: מיכן לעד שהעיד עדותו – בכל עניין שהוא , השיני אומר: אף אני כמוהו – ראיתי או שמעתי כמו שהעיד העד הראשון , והשלישי אומר: אף אני כמוהו – ועל פי עדותם זו בית דין דנים וגומרים את הדין, ואין העד השני והעד השלישי צריכים לחזור על הדברים שאמר העד הראשון (כך יש להסיק ממה ששנינו במשנה: "והשני אומר: אף אני כמוהו, והשלישי אומר: אף אני כמוהו", ועל פי עדותם זו בית דין גומרים את דינו של המגדף ומוציאים אותו לסקילה) . ואת שמע מינה – ואתה שומע (לומד) ממנה , שהוא – הקריעה על שמיעת קללת השם, אחד מן הקרעים שאין מתאחין (נתפרים) – שיש עשרה דברים שצריך לקרוע עליהם ואסור לחבר ולתפור את הקרע לעולם (כך יש להסיק ממה ששנינו במשנה: "וקורעים ולא מאחים". - הקרעים שאין מתאחים נמנים בברייתא בירושלמי מועד קטן ג,ז) . ואת שמע מינה: – ואתה שומע (לומד) ממנה: מכיון שהיו יודעין משעה הראשונה שהוא שם המיוחד – מכיוון שהדיינים יודעים מתחילה שהעד יאמר את השם המיוחד שהמגדף קילל , שהוא צריך (צריך לומר: ' שהם צריכים ') לקרוע – כך יש להסיק ממה ששנינו במשנה, שהדיינים אומרים לעד: אמור מה ששמעת בפירוש, והעד אומר לדיינים את השם המיוחד ששמע מפי המגדף, שאותו קילל ובו קילל, והדיינים עומדים על רגליהם וקורעים; ומשמע שהדיינים קורעים מיד כשעומדים, ומאחר שהם עומדים קודם שהעד אומר מה ששמע, הם גם קורעים קודם שהעד אומר מה ששמע (כך פירש ריצ"ד. - הדיינים עומדים מפני כבוד השם המיוחד שהעד מזכיר אותו, ולכן הם עומדים לפני שהם שומעים את הזכרת השם מפי העד. ראה בבלי סנהדרין ס,א) .

ומציעים שאלה: רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מקשי – מקשה (שואל ומסתפק) : תנינן: – שנינו (משנה סנהדרין ו,א): הכרוז (אדם המשמיע בקול הודעה שנועדה לפרסום בציבור) יוצא לפניו – לפני היוצא להיסקל ומכריז : איש פלוני בן איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו. כל מי שהוא יודע לו זכות יבוא וילמד – וכיוון שאמרנו ששומע קללת השם מפי שומע חייב לקרוע, אם כן, יש להסתפק האם השומעים את הכרוז אומר שאיש פלוני גידף את השם המיוחד צריכים לקרוע כדין שומע מפי שומע? (הכרוז אינו מגדף את שם ה' כמו שאמר המגדף, אלא הוא אומר את שם ה' שהזכיר המגדף, ואומר שהמגדף קילל את השם הזה וקילל בשם הזה, כמו שאמרו לעיל בעניין הגדול שבעדים) . ופושטים את השאלה: שמענו – למדנו : שומע מפי שומע - צריך לקרוע. שמעינן (צריך לומר על פי לשון הרישא: ' שמענו ') – (וכי) למדנו : שומע מפי שומע ושומע מפי שומע - צריך לקרוע?! (בתמיהה) – לא למדנו מהמשנה שצריך לקרוע אלא בשומע ששמע מפי השומע את המגדף, אבל לא בשומע מפי השומע ששמע מפי השומע את המגדף. וכיוון שהכרוז שמע מפי העד ששמע את המגדף, אין השומעים את הכרוז צריכים לקרוע.

קריעה על קללת השם כאן התחלת מקבילה בירושלמי מועד קטן ג,ז. שואלים: מהו לקרוע (צריך לומר על פי המקבילה: ' מניין לקריעה ') על קיללת השם? – מאיפה למדים שחובה לקרוע על קללת השם? (אין לשאול 'מהו לקרוע?', שהרי פשוט שחובה לקרוע על קללת השם. הלשון 'מהו לקרוע?' הוא העתקה בטעות מהלשון הזה שלהלן) ומשיבים: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת: (מונח זה מוצע כאן בטעות בשל מונח השאלה המוטעה 'מהו' המוצע לפני כן. אחרי 'מניין' אין צורך במונח להצעת פסוק כשהוא מוצע על ידי סתם התלמוד. בשני מקומות בא אחרי 'מניין' המונח 'מן הדא' להצעת פסוק. - בדרך כלל השאלות הבאות לפני 'נישמעינה מן הדא' מוצעות על ידי מונחי השאלה המקובלים בירושלמי: 'מהו', 'עד כדון', וכדומה. אבל השאלות הבאות לפני 'נישמעינה מן הדא' אינן מוצעות על ידי 'מניין'. כיוון שהשאלה כאן מוצעת על ידי 'מניין' כמו שהיגהנו, אין לגרוס 'נישמעינה מן הדא'. ההיקרות היחידה של 'מניין' לפני 'נישמעינה מן הדא' היא במגילה א,י, והיקרות זו חריגה בשל הדיון הארוך שמציעה פשיטת השאלה שם ובשל פתיחתה של פשיטת השאלה במילה 'מניין'. בזה אני מבקש לתקן את האמור ב"טרמינולוגיה של הירושלמי" עמוד 493, שהשאלות הבאות לפני 'נישמעינה מן הדא' מוצעות בדרך כלל גם על ידי 'מניין') נאמר (בתגובת חזקיהו המלך לדברי רבשקה אל העם): "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ (את דברי רבשקה (מילים אלו אינן בכתוב) ) וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו" (מלכים ב יט,א וישעיהו לז,א) – חזקיהו קרע את בגדיו כששמע מפי שריו את דברי הגידוף כלפי ה' שאמר רבשקה, שנשלח אליו על ידי סנחריב מלך אשור. ומכאן שחובה לקרוע על קללת השם . ומציעים שאלה: מהו לקרוע על קיללת הגוי? – האם חובה לקרוע כששומע גוי שמקלל את שם ה'? ופושטים את השאלה בפירוט עמדותיהם של שתי דעות חלוקות: מאן דאמר: – מי שאומר: רבשקה גוי היה - קורעין – יש ללמוד מחזקיהו שקרע על דברי רבשקה, שחובה לקרוע כששומע גוי שמקלל את שם ה' . מאן דמר: – [ו]מי שאומר: ישראל (יהודי) היה - אין קורעין – אין ללמוד מחזקיהו שקרע על דברי רבשקה, שחובה לקרוע כששומע גוי שמקלל את שם ה' (לא הובאה מחלוקת מפורשת בעניין רבשקה בסוגייתנו או במקום אחר. ברם, ייתכן שאין כאן שתי דעות חולקות אלא שתי אפשרויות מנוגדות, שכן מהכתובים עולה שרבשקה היה שר אשורי שידע לדבר יהודית (שפת ארץ יהודה), ולכן אפשר שהיה גוי ואפשר שהיה יהודי) . ומציעים ברייתא: תני – שונה רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) : אחד השומע קללת השם מישראל ואחד השומע מפי הגוי – גם זה וגם זה, - חייב לקרוע – הרי לקרוע כששומע גוי שמקלל את שם ה' . ומציעים פסוק כמקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שחובה לקרוע גם כששומע גוי שמקלל את שם ה'?) - נאמר (בתשובת ה' לירמיהו על תפילתו לאחר קניין השדה): "הִנֵּה אֲנִי י'י אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר, הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר?" (ירמיהו לב,כז) – ה', שהוא אלוהי כל בני האדם, אין דבר שלא יוכל לעשותו או שיהיה נסתר ממנו. - הרי שה' הוא גם אלוהי הגויים ואינו רק אלוהי ישראל, ולכן חובה לקרוע כששומע גוי שמקלל את שם ה', כשם שחובה לקרוע כששומע ישראל שמקלל את שם ה' .

ומציעים שאלה: מהו לקרוע בזמן הזה? – האם חובה לקרוע על קללת השם בזמן הזה? ופושטים את השאלה: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ; רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : משרבו הגודפנים – מזמן שהמגדפים את שם ה' היו מרובים, פסקו מלקרוע – חדלו מלקרוע על קללת השם . המשפט "משרבו הגודפנים, פסקו מלקרוע" מקביל למשפטים "משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה. משרבו המנאפים, פסקו המים המרים" (משנה סוטה ט,ט; תוספתא סוטה יד,א-ב). בכל המקרים האלה, חיזוקן וגידולן של תופעות מגונות אצל יהודים גרמו לחכמים להקל ולהתאים את ההלכה למציאות החדשה, כיוון שהתברר שאין באיסורים ובמערכת ההרתעה ההלכתית כדי למנוע תופעות שליליות ההולכות וגוברות. בבבלי סנהדרין ס,א אמרו, שבזמן הזה רבו גויים המגדפים, שכן "אילימא מישראל - מי פקירי כולי האי?". אבל פשוטם של דברים שרבו יהודים המגדפים. הבדל זה בין התלמודים מקביל להבדל אחר ביניהם: ממקורות ארץ ישראליים עולה שבימי המשנה והתלמוד יהודים עבדו עבודה זרה בארץ ישראל, בעוד שלפי מקורות בבליים יהודי ארץ ישראל חדלו לסגוד לאלילים בראשית תקופת בית שני (ראה "יהודים עובדי עבודה זרה בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", "דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות" יב-ב, עמודים 21-44; "עיונים היסטוריים בשאלת ההתמודדות ההלכתית של החכמים עם תרבות יוון ורומא בארץ ישראל בימי המשנה והתלמוד", AJS 33:2, עמודים א-יח). ב שיר השירים רבה א [ו] א נאמר (תרגום): רבי אבהו וריש לקיש היו נכנסים לאותה העיר של קיסריה. אמר לו רבי אבהו לרבי שמעון בן לקיש: למה זה נכנסים אנו לעיר של חירופים וגידופים? (בקיסריה היו רבים מן היהודים מתיוונים) ירד לו ריש לקיש מחמורו ולקח חול ונתן בפיו (של רבי אבהו). אמר לו (רבי אבהו): מהו כן? אמר לו (ריש לקיש): אין הקב"ה רוצה במי שאומר דילטורייא על ישראל. עולה מסיפור זה שהמחרפים והמגדפים הינם יהודי קיסריה כפי שמוכח מתשובת ריש לקיש בסוף. ומציעים שאלה: מהו לקרוע על הכינויין בזמן הזה? (במקבילה אין שתי המילים האחרונות, והן העתקה בטעות מהשאלה הקודמת) – האם חובה לקרוע על קללת השם, כשהמגדף מקלל את אחד מהכינויים של ה' (כגון: רחום, חנון, ארך אפיים) ולא את השם המיוחד של ה'? ופושטים את השאלה: נישמעינה מהדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהמעשה שלהלן): רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) הוה מהלך באיסרטא (באסטרטא) – היה מהלך בדרך . פגע ביה חד כותיי – פגע (פגש) בו כותי (שומרוני) אחד , והוה מגדף והוא קרע, מגדף והוא קרע – והיה (הכותי) מגדף (מקלל את אחד מהכינויים של ה') והוא (רבי שמעון בן לקיש) קורע, (ושוב היה הכותי) מגדף והוא (רבי שמעון בן לקיש) קורע . נחת ליה מן חמרא ויהב ליה מרתוקא גו ליביה – ירד לו (רבי שמעון בן לקיש) מן החמור ונתן לו (לכותי) מכת אגרוף בליבו . אמר ליה: – אמר לו (רבי שמעון בן לקיש לכותי): בר כותיי – בן כותי , אית לאימך מאנין מספקא לי? – (וכי) יש לאימך בגדים לספק (לתת די הצורך) לי (תמורת אלה שקרעתי בגללך)? - הדא אמרה – זאת אומרת , שקורעין על הכינויין, ושקורעין בזמן הזה – יש להסיק מהמעשה הזה, שיש חובה לקרוע על קללת השם, כשהמגדף מקלל את אחד מהכינויים של ה', שהרי הכותי הזה גידף את אחד מהכינויים של ה', ורבי שמעון בן לקיש קרע עליו. וכן יש להסיק מהמעשה הזה, שיש חובה לקרוע על קללת השם בזמן הזה. רבי שמעון בן לקיש חלוק על האמוראים שאמרו לעיל שאין חובה לקרוע על קללת השם בזמן הזה (בהבאת הירושלמי בר"מ המאירי: 'מילתיה אמרה שקורעין בזמן הזה, מילתיה אמרה שקורעין על הכינויים'. - מגיה הוסיף במסירה שלפנינו את המילה 'מילתיה' לפני 'הדא', כלומר, 'מילתיה אמרה' תחת 'הדא אמרה', והמדפיס הדפיס את שתי הלשונות יחד: 'מילתיה הדא אמרה' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד קמד). - שתי הגרסאות (הדא אמרה' / 'מילתיה אמרה') נראות מקוריות באותה מידה ("כפלי גרסה בירושלמי", "תרביץ" סו, עמוד 214, הערה 203)) . עד כאן המקבילה בירושלמי מועד קטן. ב בבלי סנהדרין ס,א אמרו: "קורעים" - מנא לן? - דכתיב: "ויבוא אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ושבנא הספר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים ויגידו לו את דברי רבשקה" (מלכים ב יח,לז). תנו רבנן: אחד השומע, ואחד השומע מפי השומע - חייב לקרוע. והעדים אינם חייבים לקרוע, שכבר קרעו בשעה ששמעו (מפי המקלל). וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הווי? הא קא שמעי השתא (מפי עצמם)! - לא סלקא דעתך, דכתיב: "ויהי כשמוע המלך חזקיהו (מפי שריו את דברי רבשקה) ויקרע את בגדיו" (מלכים ב יט,א) - המלך קרע, והם (שרי חזקיהו שכבר קרעו בשעה ששמעו) לא קרעו (שנית). אמר רב יהודה אמר שמואל: השומע אזכרה (של השם בדרך גידוף) מפי הגוי - אינו חייב לקרוע. ואם תאמר: רבשקה (כששמעו שרי חזקיהו מפי רבשקה קרעו) - ישראל משומד הווה. - ואמר רב יהודה אמר שמואל: אין קורעים אלא על שם המיוחד בלבד, לאפוקי בכינוי - דלא. ופליגא דרבי חייא בתרווייהו. דאמר רבי חייא: השומע אזכרה בזמן הזה - אינו חייב לקרוע, שאם אי אתה אומר כן - נתמלא כל הבגד כולו קרעים. ממאן (ממי הוא שומע אזכרות שנתמלא כל הבגד קרעים)? אילימא מישראל - מי פקירי כולי האי (לבזות את ה')? אלא פשיטא מגוי, ואי בשם המיוחד - מי גמירי (שֵׁם זה)? אלא לאו בכינוי, ושמע מינה: בזמן הזה הוא דאינו חייב לקרוע, אבל מעיקרא - חייב לקרוע, שמע מינה (שלדעת רבי חייא קורעים על אזכרה מפי גוי ועל אזכרה בכינוי). "והשני אומר: אף אני כמוהו". - אמר ריש לקיש: שמע מינה: "אף אני כמוהו" - כשר (לעדות מן התורה) בדיני ממונות ובדיני נפשות, ומעלה הוא דעבוד רבנן (שתיקנו שצריך כל עד לומר את עדותו בפירוט), והכא כיוון דלא אפשר (שאין ראוי לחזור על דברי הגידוף פעמים אחדות) אוקמוה רבנן אדאורייתא. דאי סלקא דעתך פסול (מן התורה) - הכא משום דלא אפשר קטלינן ליה לגברא (בלא עדות גמורה)?! בבבלי למדים שקורעים על קללת השם מהכתוב במלכים ב יח,לז. ובירושלמי למדים מהכתוב במלכים ב יט,א, שממנו למדים בבבלי שהעדים אינם חייבים לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו. בבבלי אמרו, שרבשקה היה ישראל משומד. אבל בירושלמי הסתפקו האם היה גוי או שהיה ישראל. בבבלי אמרו, שבזמן הזה, משרבו הגויים המגדפים את השם, אין קורעים על קללת השם מפי גוי; ונחלקו אמוראים האם בתחילה, קודם שרבו הגויים המגדפים את השם, קורעים על קללת השם מפי גוי וקורעים על הכינויים. אבל בירושלמי אמרו, שקורעים על קללת השם מפי גוי, ונחלקו אמוראים האם בזמן הזה קורעים על קללת השם, ולמדו מהמעשה של רבי שמעון בן לקיש שקורעים על הכינויים. בשני התלמודים למדו מהמשנה שעד האומר "אף אני כמוהו" - עדותו כשרה. • • •