אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ז:ו
Ohr LaYesharim on Yerushalmi Sanhedrin 7:6 (Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:6) · אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין · free full Hebrew text
Open in the reader →הבא על האם - חייב עליה משם אם ומשם אשת אב. רבי יהודה אומר: אינו חייב אלא משם האם בלבד. הבא על אשת אב - חייב עליה משם אשת אב ומשם אשת איש, בין בחיי אביו, ובין לאחר מיתת אביו – חייב עליה משום אשת אב. אבל משום אשת איש אינו חייב אלא בחיי אביו , בין מן האירוסין – שקידשה אביו ועדיין לא נשאה , ובין מן הנישואין. הבא על כלתו - חייב עליה משם כלתו ומשם אשת איש, בין בחיי בנו, ובין לאחר מיתת בנו – חייב עליה משום כלתו. אבל משום אשת איש אינו חייב אלא בחיי בנו , בין מן האירוסין, ובין מן הנישואין.
הבא על האם והבא על אשת אב במשנה שנינו: "הבא על האם - חייב עליה משם אם ומשם אשת אב ", "הבא על אשת אב - חייב עליה משם אשת אב ומשם אשת איש, בין בחיי אביו, ובין לאחר מיתת אביו, בין מן האירוסין, ובין מן הנישואין ". אזהרה (מצוות התורה שלא לעשות דבר האסור) לבא על האם מניין? - נאמר בפרשת איסורי ביאה: "עֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה" (ויקרא יח,ז) – אסור לאדם לבוא על אימו . כרת – לבא על האם במזיד, אם לא היתה התראה, מניין? "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא יח,כט) – כל אדם שיעשה אפילו אחת מכל התועבות האלה, ייענש בעונש כרת . אזהרה לבא על אשת אב מניין? - נאמר בפרשת איסורי ביאה: "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה" (ויקרא יח,ח) – אסור לאדם לבוא על אשת אביו (אף שאינה אימו) . כרת – לבא על אשת אב במזיד, אם לא היתה התראה, מניין? "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם " (ויקרא יח,כט) . עונש – מיתה, לבא על אשת אב במזיד והתראה, מניין? - נאמר בעונשים של בועלי בעילות אסורות: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו, עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה, מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם , דְּמֵיהֶם בָּם " (ויקרא כ,יא) – אדם שבא על אשת אביו (לרצונה), יומתו שניהם (בסקילה), והם בעצמם גרמו שהם חייבים מיתה (גם אימו במשמע, אף על פי שלא הזכיר אותה הכתוב בפירוש, שהרי גם היא אשת אביו) . הירושלמי בפרקנו מביא בכל אחד מהנסקלים את המקורות בתורה לאזהרה ולכרת ולעונש מיתה כפי שעולה מפשט הכתובים. הירושלמי להלן מביא את דרשות הכתובים שדרשו רבי עקיבה ורבי ישמעאל בעניין הבא על האם והבא על אשת אב.
במשנה שנינו: "הבא על כלתו - חייב עליה משם כלתו ומשם אשת איש, בין בחיי בנו, ובין לאחר מיתת בנו, בין מן האירוסין, ובין מן הנישואין ". אזהרה לבא על כלתו מניין? - נאמר בפרשת איסורי ביאה: "עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה" (ויקרא יח,טו) – אסור לאדם לבוא על אשת בנו . כרת – לבא על כלתו במזיד, אם לא היתה התראה, מניין? "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם " (ויקרא יח,כט) . עונש – מיתה, לבא על כלתו במזיד והתראה, מניין? - נאמר בעונשים של בועלי בעילות אסורות: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ , מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם, תֶּבֶל עָשׂוּ, דְּמֵיהֶם בָּם " (ויקרא כ,יב) – אדם שבא על כלתו (לרצונה), יומתו שניהם (בסקילה), הם עשו מעשה תועבה, ולכן הם בעצמם גרמו שהם חייבים מיתה . ב משנה כריתות ג,ה שנינו: "יש בא ביאה אחת וחייב עליה שש חטאות..." (המשנה שם מביאה כמה דוגמאות של הבא ביאה אחת וחייב עליה כמה חטאות).
תניתֵהּ הכא, תניתֵהּ בכריתות – שנה אותו כאן (במסכת סנהדרין), [ו]שנה אותו ב[מסכת] כריתות (גם כאן וגם שם שנינו שיש שהבא ביאה אסורה אחת חייב משום כמה שמות (לאווים)) . ומציעים קושיה: ניחא – [הדבר] נוח (מובן) בכריתות, שהוא מביא קרבן וחוזר ומביא קרבן – שם מדובר בקורבן חטאת על עבירה בשוגג, ולכן אפשר לשנות שם שיש מקרים שאדם עושה עבירה אחת והוא חייב עליה כמה חטאות, שכן אדם יכול להביא קורבן כמה פעמים . אית לך מימר – (וכי) יש לך לומר בסנהדרין, שהוא נסקל וחוזר ונסקל?! – הרי כאן מדובר בעונש מיתה על עבירה במזיד, ואי אפשר לשנות כאן שיש מקרים שאדם עושה עבירה אחת והוא חייב עליה כמה מיתות, שכן אדם אינו יכול להיסקל כמה פעמים אלא פעם אחת בלבד! ומתרצים את הקושיה: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אבוי ד- – אביו של רבי מתנייה: להתרייה איתאמרת – נאמרה (הדברים כאן נאמרו לעניין התראה במקרים שאדם עומד לעשות במזיד עבירה אחת שעוברים עליה משום כמה שמות) , שאם התרו בו – באדם הבא על אימו במזיד, משום אשת אב – ולא משום אֵם, - לוקה – נענש בעונש מיתה ונסקל , התרו בו משום אֵם – ולא משום אשת אב, - לוקה – ואין צריך להתרות בו משום כל השמות (הלשון 'לוקה' הוא אשגרה מתירוץ דומה בירושלמי סנהדרין ט,א ויבמות יא,א: 'להתרייה, שאם התרו בו משום אשת אב - לוקה, משום כנף אב - לוקה'. ב"שערי תורת ארץ ישראל" מגיה כאן 'נסקל' במקום 'לוקה') . ומקשים: ויתרו בו משום אשת איש! – מדוע לא נאמר במשנה, שהבא על האם - חייב עליה גם משם אשת איש, שאם התרו בו משום אשת איש - מיתתו בחנק? ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למשנה: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : תיפתר – תתפרש (המשנה), בפנויה – במקרה שבא על האם כשהיא פנויה, שמת אביו, ולכן אינו חייב עליה משם אשת איש (משום אשת אב חייב עליה אף לאחר מיתת אביו, אבל משום אשת איש אינו חייב עליה אלא בחיי אביו) .
ההגהות והפירוש של סוגיה זו הם על פי "לפירושה של סוגיא אחת בירושלמי סנהדרין", "סיני" צט, עמודים קי-קכז. מציעים ברייתא: תמן תנינן: – שם (במקום אחר) שנינו: (ב"מבוא לנוסח המשנה" עמוד 150 מגיה: 'תמן תניין ' - שם (בבבל) שונים (ברייתא). והיא ברייתא בבלית, והביאוה בבבלי סנהדרין נג,א. ועל פיו מגיה ב"אוצר לשונות ירושלמיים". - ברם קשה לנו לקבל הגהה זו, כיוון שאין בירושלמי מונח זה. אבל המונח 'תמן תנינן', שמציע בדרך כלל משניות, מציע לעיתים ברייתות. ראה "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 582 והערה 88) רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אם לא היתה אמו ראויה לאביו – שהיתה אימו אסורה להינשא לאביו, כגון שהיתה אימו אלמנה ואביו כוהן גדול, או שהיתה אימו גרושה וחלוצה ואביו כוהן הדיוט (חייבי לאווים), או שהיתה אימו אחת מכל העריות האסורות לאביו (חייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין), - אינו חייב – הבן הבא על אימו, אלא אחת – משום אם בלבד, שהרי מכל מקום אימו היא, ואינו חייב משום אשת אב, משום שאין קידושי אביו תופסים בה ואינה אשת אביו . ומציעים דיוק: הא – אבל אם היתה אמו ראויה לאביו – שהיתה אימו מותרת להינשא לאביו, - חייב שתים – אפילו לרבי יהודה . ושוללים את הדיוק: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : לא שנייא – לא שונָה (לא שונֶה הדבר) , בין שהיתה אמו ראויה לאביו בין שאין אמו ראויה לאביו - אינו חייב אלא אחת – לרבי יהודה . ומציעים את טעמו של רבי יהודה לפי רבי יוחנן: טעמא דרבי יוחנן (צריך לומר: 'דרבי יהודה ') : – הטעם של רבי יהודה (המקור בכתוב לדעת רבי יהודה): נאמר בפרשת איסורי ביאה: " עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה, אִמְּךָ הִוא" (ויקרא יח,ז) – אסור לאדם לבוא על אשת אביו שהיא אימו, כי היא אימו; ויש ללמוד מהכתוב היתר "אימך היא": - משום אמו אתה מחייבו – ואין אתה מחייבו משום אשת אב . ערה (דיבק, חיבר, שִייך) את כל הפרשה לאם – שיתחייב משום אם בלבד (הלשון 'כל הפרשה', למרות שאין כאן אלא פסוק אחד, הוא באשגרת מינוח מן הלשון הנוהגת בדרש זה. הלשון במקומות אחרים מקורית, כי בהם מדובר בפרשת ייבום, שפחה חרופה ופרשת נחלות) . ב תוספתא סנהדרין י,ב שנו: הבא על האם (שהיא אשת אביו), אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, או שהיתה אנוסתו ומפותתו של אביו (שיטת רבי יהודה שאדם אסור באנוסת אביו ובמפותת אביו, משנה יבמות יא,א), או שהיתה אחת מכל עריות לאביו - חייב (משום אם בלבד, ולא משום אשת אב). הבא על אשת אב (שאינה אימו), אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, היתה אנוסתו ומפותתו של אביו, או שהיתה אחת מכל עריות לאביו - פטור (משום אשת אב). הרישא דנה באימו שהיא אשת אביו, והיא לפי רבי יהודה. אנוסתו ומפותתו של אביו אינה אשת אביו, ובערווה (חייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין) גם חכמים מודים שאין קידושין תופסים בה. נמצא שכל המחלוקת שבינם לבין רבי יהודה אינה אלא בחייבי לאווים בלבד, וכמסקנת הבבלי סנהדרין נג,א (לרבי יהודה אין קידושין תופסים בחייבי לאווים, ולכן אישה זו שהיא אימו אינה נחשבת אשת אביו, ולחכמים קידושין תופסים בחייבי לאווים, ולכן אשת אביו היא, וחייב אף משום אשת אב). הסיפא דנה באשת אביו בלבד. בסיפא שנו "אנוסתו ומפותתו של אביו" אגב הרישא, שהרי אם היא אנוסה ומפותה, אינה אשת אב ("לפירושה של סוגיא אחת בירושלמי סנהדרין", "סיני" צט, עמוד קיב). ב בבלי סנהדרין נג,א-ב אמרו: תניא: רבי יהודה אומר: אם לא היתה אימו ראויה לאביו - אינו חייב אלא משום האם בלבד. כי אתא רבי יצחק תני כדתנן: רבי יהודה אומר: אינו חייב אלא משום האם בלבד (גם אם היתה ראויה לאביו). - וטעמא מאי? - אמר אביי: דאמר קרא: "אימך היא" - משום אימו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום אשת אב. ברייתא בבלית זו ("תניא") מובאת גם בירושלמי. רבי יוחנן חולק על הברייתא הבבלית ומקיים את משנתנו. הברייתא שהביא רבי יצחק מארץ ישראל ("כי אתא רבי יצחק תני") הסכימה למשנתנו, בניגוד לברייתא הבבלית שבבבלי ושבירושלמי, והסכימה לדעת רבי יוחנן ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 150-151). ומציעים שאלה: רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : מה ראה רבי יוחנן (צריך לומר: 'רבי יהודה ') לתפוש את האם ולהניח (לעזוב) את אשת האב? – הרי שני פסוקים הם באזהרות: הראשון (ויקרא יח,ז) מזהיר על האם, בין אם היא אשת אביו בין אם לאו, והשני (ויקרא יח,ח) על אשת האב, בין שהיא אימו בין שאיננה. נמצא שבאימו שהיא אשת אביו יש שני לאווים נפרדים ושתי חטאות. ומה ראה רבי יהודה לתפוש את האם בלבד? ומשיבים: אמר ליה: – אמר לו (רבי זעירא): דהוא סבר – שהוא (רבי יהודה) סובר כרבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) – לשיטת רבי ישמעאל ישנו לאו אחד בלבד באימו שהיא אשת אביו, כמו באימו שאינה אשת אביו ובאשת אביו שאינה אימו, ואינו עובר עליה אלא משום אם בלבד. והיא דעת רבי יהודה (עד כאן תשובתו של רבי זעירא. ומכאן ואילך הביא התלמוד את הברייתא המציעה את מחלוקת רבי עקיבה ורבי ישמעאל. ולמדנו מדברי רבי זעירא שמחלוקת תנא קמא ורבי יהודה שבמשנתנו כבר נחלקו בה רבי עקיבה ורבי ישמעאל, תנא קמא כרבי עקיבה, ואילו רבי יהודה עזב כאן את שיטת רבו ונקט בשיטת רבי ישמעאל) . משאלת רבי בון בר חייה ומתשובת רבי זעירא יוצא, שלא הכירו את דרשת רבי יוחנן לעיל, שלפיה גזירת הכתוב היא. נמצא שעניין לנו כאן עם שיטה שנייה בפירוש טעמו של רבי יהודה. והן סוגיות חלוקות ("לפירושה של סוגיא אחת בירושלמי סנהדרין", "סיני" צט, עמוד קטו). • • • הבא על האם והבא על אשת אב (המשך) "עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה, אִמְּךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח,ז). "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה, עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא" (ויקרא יח,ח). דרשת רבי עקיבא דרבי ישמעאל דרש (צריך לומר: ' דרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) דרש') – דורש : (ולהלן צריך לומר: 'רבי ישמעאל דרש'. ונתחלפו השמות על ידי סופר טועה, שסבר שדברי רבי ישמעאל באים סמוכים ל'כרבי ישמעאל' שבתשובת רבי זעורא. ואין זה כך. אלא שראה התלמוד להביא את מחלוקתם של רבי עקיבה ורבי ישמעאל בשלמותה, והקדים את רבי עקיבה לרבי ישמעאל כדרכו. וזכר לגרסה המקורית נשתמר פעמיים להלן: 'מה עבד לה רבי ישמעאל?... ולית לרבי עקיבה כן?!') "עֶרְוַת אָבִיךָ ... לֹא תְגַלֵּה " (ויקרא יח,ז) - בזכור הכתוב מדבר – הכתוב הזה מזהיר את הבן על משכב זכור עם אביו (כרת אמור בו בסוף הפרשה (ויקרא יח,כט), ועונש מן הפסוק: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר... מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,יג), ואביו בכלל הזכר) . ומפסיקים את דרשת רבי עקיבא ושואלים: ואין אביו בכלל הזכור?! – הרי אביו בכלל האזהרה על הזכור: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" (ויקרא יח,כב), ומדוע נצרך הכתוב "עֶרְוַת אָבִיךָ... לֹא תְגַלֵּה" להזהיר את הבן על משכב זכור עם אביו? ומשיבים: אלא לחייבו שתים – הכתוב נצרך כדי לחייב את הבן שתי חטאות, משום שנאמרו בו שני לאווים: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" ו"עֶרְוַת אָבִיךָ... לֹא תְגַלֵּה" . ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: דתני: (צריך לומר: ' ותני :' - ושונה [התנא]: / ' ותני כן ' - ושונה [התנא] כך:) הבא על אביו - חייב עליו שתים. ומציעים קושיה: וניתני: – ונשְׁנה (במשנה כריתות א,א): שלשים ושבע כריתות בתורה! – המשנה שם, הפותחת: "שלושים ושש כריתות בתורה", ונמנו בה שלושים ושש עבירות שהעובר על אחת מהן במזיד בלא התראה חייב כרת, היתה צריכה לשנות "שלושים ושבע כריתות" ולמנות עבירה נוספת, שכן היתה צריכה למנות גם את הבא על אביו מלבד הבא על הזכור! ומתרצים את הקושיה: רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר: כל שֵׁם זכור אחד – משנת כריתות ששנתה "הבא על הזכור", כללה כל הביאות ממין זה, עם הכריתות השייכים להן, תחת שם אחד. ואף על פי שבאביו הם שני כריתות, לא יצא מכלל ביאה על הזכר, וכבר נמנה הזכר, ולא ירד התנא למנות כמה כריתות יש בו. אבל אימו ואשת אביו הן שני שמות, שיש אם שאינה אשת אב, ואשת אב שאינה אם, ולכן ביאה על האם ועל אשת אב נמנו שם בשניים . וממשיכים את דרשת רבי עקיבא: "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה " (ויקרא יח,ח) - באשת אב הכתוב מדבר – בין שהיא אימו בין שאיננה . "עֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה " (ויקרא יח,ז) - זו אמו שהיא אשת אביו – משום כך, לרבי עקיבה יש שני לאווים באימו שהיא אשת אביו, משום אימו ומשום אשת אב . אמו שאינה אשת אביו מניין – שעובר עליה ? "אִמְּךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח,ז) . ( מה עבד לה רבי ישמעאל? - פתר לַהּ, לאחר מיתה. - ולית לרבי עקיבה כן?! - "ערות אביך היא" - לא שנייא בין בחייה בין לאחר מיתה. ) (להלן הקטע הזה כפול וקטוע בסופו, וכאן אין גורסים אותו, והוא באשגרה מלהלן.) דרשת רבי ישמעאל רבי עקיבה דרש (צריך לומר: ' רבי ישמעאל דרש') – דורש : "עֶרְוַת אָבִיךָ ... לֹא תְגַלֵּה " (ויקרא יח,ז) - באשת אב הכתוב מדבר – באשת אביו שאינה אימו, שלרבי יהודה הדורש כרבי ישמעאל אין שֵׁם אשת אביו באימו שהיא אשת אביו . "עֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה " (ויקרא יח,ז) - זו אמו שהיא אשת אביו. אמו שאינה אשת אביו מניין – שעובר עליה ? "אִמְּךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח,ז) . ב ספרא "קדושים" פרשה י נאמר: "ערוות אביך וערוות אימך לא תגלה" (ויקרא יח,ז). "ערוות אביך" - זו אשת אביך. אתה אומר: זו אשת אביך, או "ערוות אביך" כשמועו! הרי אתה דן: נאמר כאן: "ערוות אביך", ונאמר להלן: "ערוות אביך" (ויקרא יח,ח). מה "ערוות אביך" שנאמר להלן - באשת אביך הכתוב מדבר, אף "ערוות אביך" שנאמר כאן - באשת אביך הכתוב מדבר. אימו שהיא אשת אביו מניין? תלמוד לומר: "ערוות אימך לא תגלה". אימו שאינה אשת אביו מניין? תלמוד לומר: "אימך היא" מכל מקום. דרשה זו (בירושלמי) של רבי ישמעאל בפירוש "ערוות אביך", לפי מה שהיגהנו, מובאת בסתם במכילתא דעריות בספרא, ומכילתא דעריות היא דבי רבי ישמעאל ("לפירושה של סוגיא אחת בירושלמי סנהדרין", "סיני" צט, עמוד קטו). חסר כאן, ויש להשלים: ושואלים: [ והכתיב: – והרי כתוב: "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה " (ויקרא יח,ח) ! ] מה עבד לה – מה עושה אותה רבי ישמעאל? – כיצד רבי ישמעאל, שדורש את הכתוב "עֶרְוַת אָבִיךָ... לֹא תְגַלֵּה" - באשת אב הכתוב מדבר, מפרש את הכתוב "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה" כדי שלא יסתור את דבריו? ומשיבים: פתר לַהּ – פותר אותה (רבי ישמעאל מפרש את הכתוב "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה") , לאחר מיתה – באשת אב לאחר שמת אביו. ובאשת אביו שאינה אימו, שאף על פי שהיא מותרת לאחרים משום אשת איש, הריהי עומדת באיסורה לחורגה (והוא הדין לאשת אב לאחר שנתגרשה מאביו. אבל באימו בלבד אין צורך לרבות לאחר מיתת אביו, כי מה לי אביו בחיים מה לי איננו, מכל מקום אימו היא. ובאימו שהיא אשת אביו אין מקום לריבוי לאחר מיתה משום אשת אב לרבי ישמעאל, שאם בחיי האב נאסרה רק משום אם, קול וחומר לאחר מיתה) . ומקשים: ולית ליה לרבי עקיבה כן?! (בתמיהה) – ואין לו לרבי עקיבה כך?! (כלום הוא לא סובר כך?!) חסר כאן, ויש להשלים את התשובה מלעיל: ומשיבים: ["עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא" (ויקרא יח,ח) - לא שנייא – לא שונה [הדבר] בין בחייה (צריך לומר: ' בחיים ') בין לאחר מיתה – אין הבדל בין אשת אב בחיי האב ובין אשת אב לאחר שמת. ורבי עקיבה לשיטתו מרבה גם את אשת אביו בלבד גם את אשת אביו שהיא אימו לאחר מיתה כמו בחיים ]. רבי ישמעאל סבור ש"עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא" מופנה לגזירה שווה, ללמד עונש לבא על אימו, בין שהיא אשת אביו בין שאיננה, כמו שמבואר בהמשך הסוגיה. ומביאים ברייתא: "עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא " (ויקרא יח,ח) – כך נאמר באזהרה על אשת אב, "עֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה " (ויקרא יח,ז) – כך נאמר באזהרה על אם, - יש לדרוש גזירה שווה "עֶרְוַת" "עֶרְוַת": מה "אָבִיךָ" - כל שהוא אביך בין לעונש בין לאזהרה – מה אביך הדין בו: כל שהוא אביך, לאזהרה ולעונש (כמו שאשת אביך שאינה אימך אתה חייב עליה בכל אופן, בין שאביך הוא אביך מנישואיו עם אימך, בין מאונס ופיתוי, בין לעונש בין לאזהרה. - הדין "כל שהוא אביך" הוא ממשמעות "אביך", שהרי מכל מקום הוא אביו, ואין צורך בריבוי מיוחד. האזהרה מפורשת בכתוב "עֶרְוַת אָבִיךָ... לֹא תְגַלֵּה" (ויקרא יח,ז), וכבר פירשו לעיל: 'באשת אב הכתוב מדבר', והעונש נתפרש: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו, עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה, מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,יא)) , אף "אִמְּךָ" - כל שהיא אמך בין לעונש בין לאזהרה – אף אימך הדין בה כך גם לעונש (גם אימך אתה חייב עליה בין שהיא אשת אביך, בין שלא נישאה אלא אנס ופיתה אותה, בין לעונש בין לאזהרה, כמו שיפורש להלן. - "כל שהיא אימך" כבר למדוה רבי עקיבה ורבי ישמעאל מ"ערוות אימך" ומ"אימך היא", ורבי יהודה כרבי ישמעאל) . ומסבירים מי דרש את הדרשה ומה סיבת הדרשה: לא מסתברא דדריש אהן קרייא – לא מסתבר שדורש את הפסוק הזה ("עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא") אלא רבי יודה, דלית ליה – שאין לו (הוא לא סובר), אמו שהיא אשת אביו – רבי יהודה אין לו שני חיובים באימו שהיא אשת אביו, משום אם ומשום אשת אב, אלא משום אם בלבד, נמצא שלא נתפרש באם אלא אזהרה בלבד ולא עונש, שכן בעונש נאמר: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו, עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה, מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,יא), ושֵׁם זה אינו שייך באימו לשיטת רבי יהודה , צריך מידרוש – (לכן רבי יהודה) צריך לדרוש : "עֶרְוַת אָבִיךָ" ו"עֶרְוַת אִמְּךָ" - מה "אָבִיךָ" - כל שהוא אביך בין לעונש בין לאזהרה, אף "אִמְּךָ" - כל שהיא אמך בין לעונש בין לאזהרה – יש צורך בגזירה שווה זו לרבי יהודה ללמד עונש לבא על אימו, ואפילו היא אשת אביו . ויש לשאול: מאחר שנתבאר לעיל שרבי יהודה סובר כרבי ישמעאל, מדוע אמרו כאן "אלא רבי יהודה"?. ויש להשיב: אפשר שיש כאן תלמוד עצמאי שלא הכיר את דברי רבי זעירא לעיל, אלא רק את שיטת רבי יוחנן. ואף על פי שרבי זעירא עצמו מתייחס לברייתא זו בהמשך, תלמוד זה קדם לו ("לפירושה של סוגיא אחת בירושלמי סנהדרין", "סיני" צט, עמוד קכ). ומציעים היסק מן האמור לפני כן: אמר רבי זעירה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : הדא אמרה: – זאת אומרת: למידין מגזירה שוה, אפילו מופנָה מצד אחד – שהרי "עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא" מופנה לגזירה שווה (לרבי ישמעאל, כמו שפירשנו לעיל. אבל "ערוות אימך" צריך לגופו, לאזהרה על אימו שהיא אשת אביו, ואין צורך בהפניה משני צדדים. ופירוש "למידין" - למדים ואין משיבים. - גזירה שווה מופנה משני צדדים היא גזירה שווה ששני הפסוקים שדורשים אותה מהם, הפסוק המלמד והפסוק הנלמד, פנויים לדרשה זו ואינם נדרשים לאף עניין אחר. גזירה שווה מופנה מצד אחד היא גזירה שווה שרק פסוק אחד שדורשים אותה ממנו פנוי לדרשה זו בעוד שהפסוק השני כבר נדרש לעניין מסוים) . אמר ליה – אמר לו רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : לית דא פשיטא על דרבי עקיבה – אין זאת פשוטה על שיטת (וכי אין דבר זה פשוט לשיטת) רבי עקיבה , דרבי עקיבה אמר: למידין מ גזירה שוה, אף על פי שאינו (צריך לומר: 'שאינה') מופנָה?! (בתמיהה) – הרי רבי יהודה הוא תלמידו של רבי עקיבה, ואף על פי שחלק על רבו בדין אימו שהיא אשת אביו והלך בשיטת רבי ישמעאל (לשיטת רבי זעירא, שהוא בעל המימרה כאן), לא יחלוק עליו בכלל שיטתו המדרשית! (רבי עקיבה לומד גזירה שווה אף על פי שאינה מופנה משום צד. אבל רבי ישמעאל אינו לומד גזירה שווה אלא אם כן היא מופנה מצד אחד) . כסגנון זה נמצא בירושלמי יומא ח,ג: "אמר רבי זעורה: הדא אמרה: למידין גזירה שוה אפילו מופנה מצד אחד. אמר רבי יודן: ולא דרבי עקיבה היא?! דרבי עקיבה אמר: למידין מגזירה שוה אף על פי שאינה מופנה". ויש לשאול כאן שתי שאלות: אחת - איזו סוגיה נאמרה תחילה, האם זו שלנו או אותה של יומא? שנית - מאחר שהשיב רבי יודן על דברי רבי זעירא פעם אחת, מדוע חזר רבי זעירא ודייק אותו דיוק פעם שנייה? וכי נעלם ממנו שהברייתא היא לפי רבי עקיבה? והנה כשאנו יוצאים ובודקים את מאמרי רבי יודן בירושלמי בקשר עם רבי זעירא, אנו מוצאים את רבי יודן מפרש את דברי רבי זעירא, מעיר עליהם ומסייע להם. הוא גם דן בסוגיות שבהן משתתף רבי זעירא. אבל מעולם לא מצאנו אותו מדבר עימו פנים בפנים. ועוד, קשה לומר, שרבי יודן בן הדור הרביעי ידבר עם רבי זעירא בן הדור השלישי בסגנון תקיף כזה. משום כך נראה שיש להגיה כאן: "אמר רבי יודן" בלי "ליה", וכמו שהוא ביומא. היוצא מזה, שרבי זעירא אמר את דבריו פעמיים, כאן וביומא, כל אחת במקומה, כדי לחזק את מסקנתו. ואין אנו יודעים איזו נאמרה תחילה, ואין לכך כל חשיבות. ואילו רבי יודן, שהגיעו אליו שתי שמועותיו של רבי זעירא, אחרי פטירתו כנראה, השיג על שתיהן מה שהשיג. ויש הבדל דק בין שתי תמיהותיו של רבי יודן. כאן הוא משיג על עצם מסקנתו של רבי זעירא, שפשוטה היא ואין בה כל חידוש, ואדרבה גדולה ממנה אמר רבי עקיבה. ואילו ביומא הוא משיג על הדיוק היוצא מדבריו, שמכלל דבריו יוצא שבשאינה מופנה כלל אין למדים ממנה, והרי זה בניגוד לשיטת רבי עקיבה. אלא שכאן בברייתא אירע שהגזירה השווה מופנה מצד אחד. ושתי התמיהות, כאן וביומא עלו בקשיא ("לפירושה של סוגיא אחת בירושלמי סנהדרין", "סיני" צט, עמודים קכא-קכג).
ומציעים בעיה: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בעי – שאל (הסתפק) : הבא על אמו – הנשואה לאביו, שלא נתגרשה ממנו ולא נתאלמנה, או הנשואה לאיש אחר , מהו שהוא (צריך לומר: ' שיהא ') חייב עליה משם אשת איש? (הבעיה היא לשיטת רבי יהודה. אבל לשיטת החכמים, כבר אמרו למעלה בתחילת הסוגיה: "ויתרו בו משום אשת איש! - אמר רבי אבון: תיפתר בפנויה". מכלל, שאם אינה פנויה, עובר עליה גם משום אשת איש. וטעם השאלה, ששֵׁם אשת אביו נתמעט מגזירת הכתוב או מדרשה כמו שנתפרש לעיל בדברי רבי יוחנן ורבי זעירא רבו של רבי ירמיה, אבל בשם אשת איש שלא נתמעט בפירוש יש מקום לספק) ופושטים את הבעיה בהצעת היסק בתמיהה: תא חמי: – בוא [וראה]: אִילּוּ בא אחר עליה – אילו בא אדם אחר על אימו הנשואה של הבן, - חייב משום אשת איש, בנה – הבן הבא על אימו הנשואה, - לא כל שכן?! (בתמיהה) – יש להסיק מקול וחומר שבן הבא על אימו הנשואה חייב גם משום אשת איש. ודוחים את פשיטת הבעיה בהצעת קושיה: התיב – השיב (הקשה) רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : הרי חורגה – בן אביו מאישה אחרת, שהוא הבן החורג של אימו, שבא עליה, הרי הוא חייב עליה משום אשת איש (צריך לומר: ' אשת אב ') , ובנה – שבא עליה, אינו חייב עליה משום אשת איש (צריך לומר: ' אשת אב ') ! – אף אתה אל תתמה על כך, שאחֵר חייב עליה משום אשת איש, ובנה פטור עליה משום אשת איש . ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: דתני: (צריך לומר: 'ותני:' או 'ותני כן:') אף בשאר כל העריות כן – הבא על אישה האסורה לו משום ערווה שהיא נשואה - אינו עובר עליה גם משום אשת איש (הברייתא היא לפי רבי יהודה. ונראה שהברייתא נמשכת למחלוקת רבי יהודה במשנתנו באימו, וסברה הברייתא לדעתו שאינו עובר עליה גם משום אשת איש) . חמותו ואשת איש – הבא על חמותו שהיא אשת איש, שלא מת חמיו ולא גירשה, או שנישאה לאיש אחר, - את (אתה) תופשו משום חמותו – אינו עובר עליה גם משום אשת איש . כלתו ואשת איש - את (אתה) תופסו משום כלתו – בניגוד למשנתנו ששנתה: "הבא על כלתו - חייב עליה משם כלתו ומשם אשת איש" . אחותו ואשת איש - את (אתה) תופסו משום אחותו. ומקשים (על דברי הברייתא באחותו): מבריחו מן החמורה ומקנתרו בקלה?! (בתמיהה) – הרי באחותו עונשו בכרת ובאשת איש עונשו בחנק, ואיך אתה תופסו משום אחותו ולא משום אשת איש, שהרי עונש כרת קל מעונש חנק? (כסגנון זה בירושלמי סוטה א,ד וכתובות יג,א: "אמר רבי תנחומא: הדא היא דו מקנתר (נוזף, גוער) לון: "למה תבעטו בזבחי ובמנחתי?" - אין תימר: עבירה חמורה יש כאן - מבריחן מן החמורה ומקנתרן בקלה?!". כלומר, אם אמנם חטאו בני עלי בניאוף, וכפשוטו של מקרא, וזהו חטא חמור, מדוע איפוא איש אלוהים שנתגלה לעלי אינו מוכיח אותו על חטא חמור זה שבניו חטאו, אלא על בזיון קודשי שמים. מכאן אתה למד כי בני עלי לא שכבו עם נשים, ומה שנראה לך כפשוטו של מקרא נדחה מכול וכול על ידי רבי תנחומא) ומתרצים את הקושיה: לית יכיל דתני: (אולי צריך לומר: 'לית לך אלא כהדא דתני:' - אין לך אלא כמו [ההלכה] הזאת ששונה [התנא]: - "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 352, הערה 362: הגהה זו אינה מוכרחת) הבא על אחותו - חייב עליה משום אחותו ומשום בת אשת אביו – שבאחותו נאמרו שתי אזהרות: "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן" (ויקרא יח,ט), "עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח,יא)) . רבי יוסי בירבי יודה (תנא בדור החמישי) אומר: הבא על אחותו - אינו חייב עליה אלא משום שם אחד בלבד – משום אחותו, ולא משום בת אשת אביו . וכן הבא על כלתו – חייב עליה משום כלתו, ולא משום אשת בנו (אולי היה תנא ששנה, שהבא על כלתו חייב עליה שתיים, משום כלתו ומשום אשת בנו, כמו באחותו לדעת תנא קמא כאן, ובא רבי יוסי בירבי יהודה וחלק עליו. - בכלתו נאמרו שתי אזהרות: "עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה" (ויקרא יח,טו), "אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ" (שם)). - והתירוץ לקושיה הוא, שבאחותו שהיא אשת איש, ודאי דנים אותו בחנק. אבל אם שנו משהו בברייתא לעיל באחותו, הרי הוא כברייתא זו, ויש לשְׁנות בה: אחותו ובת אשת אביו - את תופסו משום אחותו . ומציעים קשר בין דברי תנאים: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : אתייא דרבי יוסי בירבי יודה בשיטת רבי יודה אביו – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי יוסי בירבי יהודה בשיטת רבי יהודה אביו . כמה ד- – כמו ש- רבי יודה תופש שם ראשון (יש להגיה: 'שם אחד '. והיה כתוב: א' = אחד, ופתר הסופר בטעות: ראשון. והוא הוא לשונו של רבי יוסי בירבי יודה לעיל בברייתא: 'אלא משום שם אחד בלבד') , כן – כך רבי יוסי בירבי יודה תופש שם ראשון (יש להגיה: 'שם אחד ') . ודוחים את הקשר בין דברי תנאים: חזר רבי ירמיה ואמר בשם רבי אבהו שאמר בשם רבי יוחנן: לית לרבי (צריך לומר: ' רבי ' או ' דרבי ') יוסי בירבי יודה כשיטת רבי יודה אביו – אין רבי יוסי בירבי יהודה (או שיטתו של רבי יוסי בירבי יהודה) כשיטת רבי יהודה אביו . תמן – שם (הבא על אימו), - אמו בלא אשת אביו – אימו שאינה אשת אביו, - חייב, אשת אביו בלא אמו – אשת אביו שאינה אימו, - חייב – לכן באימו שהיא אשת אביו יש בה שני חיובים עצמאיים שווים, ולכן אינך יכול לתפוס רק אחד מהם, וייתכן שרבי יוסי בירבי יהודה חולק על אביו באימו שהיא אשת אביו ומחייב בה שתיים, שבכל שם ישנו חיוב בפני עצמו . ברם הכא – אבל כאן (הבא על אחותו), - מצינו בת אשת אביו בלא אחותו – בת אשת אביו מאיש אחר שאינה אחותו, - הוא מותר בה – לכן באחותו אין בשם בת אשת אביו כשלעצמו שום חיוב, ולכן סביר להניח שיהיה חייב משום שם אחד בלבד (אפילו לחזרה זו, רבי יהודה יש לו כרבי יוסי בנו, והדברים קול וחומר, שאם במקום שיש שני שמות ושני חיובים אינו חייב אלא משום שם אחד - אימו, קול וחומר באחותו) . ב תוספתא סנהדרין י,ב שנו: הבא על אחותו - חייב משום אחותו ומשום בת אשת אב. רבי יוסי בירבי יהודה אומר: אינו חייב אלא משום אחותו בלבד. וכן הבא על כלתו. ב בבלי יבמות כב,ב אמרו: תנו רבנן: הבא על אחותו והיא בת אשת אביו - חייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו. רבי יוסי בן יהודה אומר: אינו חייב אלא משום אחותו בלבד, ולא מפני בת אשת אביו. • • •