אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ז:ה

משנה אֵילּוּ הן הנסקלין: הבא על האם, ועל אשת אב – אף על פי שאינה אימו , ועל הכלה – אשת בנו , והבא על הזכור – על הזכר , ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה – עליה , והמגדף – את שם ה' , והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב וידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואמו, והבא על נערה מאורסה, והמסית – את היחיד לעבוד עבודה זרה , והמדיח – את הרבים לעבוד עבודה זרה , והמכשף, ובן סורר ומורה.

תלמוד הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אימו במשנה שנינו: "אֵילּוּ הן הנסקלין : הבא על האם, ועל אשת אב " כול'. הסוגיה הזו נאמרה על המשנה כריתות ג,ז ("שערי תורת ארץ ישראל", "נועם ירושלמי"). ב משנה כריתות ג,ז שנינו: אמר רבי עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באטליס של אמאוס, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל: הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אימו בהעלם אחד (שלא נודע לו בינתיים שחטא), מהו? חייב אחת על כולן (חטאת אחת על שלוש הנשים, משום שנחשבו כשם אחד, הואיל והאיסור הוא משום אחות), או אחת על כל אחת ואחת? ואמרו לי: לא שמענו, אבל שמענו: הבא על חמש נשיו נידות בהעלם אחד, שהוא חייב על כל אחת ואחת, ורואים אנו שהדברים קול וחומר (אם הבא על חמש נידות שהן שם אחד ממש, חייב על כל אחת ואחת, הבא על אחותו ועל ואחות אביו ועל אחות אימו שהן שלושה שמות, דין הוא שחייב על כל אחת ואחת). פשטות לשון המשנה מורה שרבי עקיבא סבר שהבא על חמש נידות בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, הואיל והן שם אחד, אף על פי שהן גופים מחולקים. מעתה גם הבא על חמש אחיותיו אינו חייב אלא אחת. ושאל, האם הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אימו דומה להבא על שלוש אחיותיו שאינו חייב אלא אחת, הואיל והן שם אחד, או שהוא חייב על כל אחת ואחת כמו הבא על עריות של שמות שונים, כגון אחותו ואימו. ורבן גמליאל ורבי יהושע השיבו שגם בבא על חמש נידות שהן שם אחד חייב על כל אחת ואחת, הואיל והגופים מחולקים ("ששה סדרי משנה", סדר קדשים, עמודים 416-417). מעמידים את המשנה בכריתות במקרה מסוים: לכן צריכה – לכך נצרכה [המשנה לומר], בהעלם אחד – המשנה נצרכה ללמד את ההלכה במקרה של העלם אחד (שאלתו של רבי עקיבא היא במקרה שבא בשוגג על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אימו בהעלם אחד, שנעלם ממנו האיסור פעם אחת ולא נודע לו בין ביאה לביאה שחטא) , אבל בשני (נכון יותר לגרוס: 'בשלוש') העלימות – במקרה של כמה העלמות, שנעלם ממנו האיסור כמה פעמים, שנודע לו בין ביאה לביאה שחטא ושוב שכח וחטא, הוא חייב חטאת על כל אחת מן הביאות האסורות, ולא במקרה זה שאל רבי עקיבא את שאלתו , שכֵּן אפילו באשה (בקטע גניזה: 'אשה') אחת – שהיא אחת מכל עריות האמורות בתורה , בא עליה וחזר ובא עליה בהעלם אחד (אין לגרוס שתי מילים אלו ("פני משה", "נועם ירושלמי"), או שיש לגרוס במקומן: 'בשני העלימות' ("קורבן העדה") או 'בהעלימות הרבה' ("שערי תורת ארץ ישראל")) - חייב על כל אחת ואחת – חייב קורבן חטאת על כל אחת מן הביאות האסורות. וכל שכן שהבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אימו בשלוש העלמות - חייב על כל אחת ואחת . נראה שהירושלמי נצרך להעמיד את המשנה בהעלם אחד משום שבשאלת רבי עקיבא במשנה שלפני הירושלמי לא נאמר "בהעלם אחד". אומנם בכתבי היד של המשנה ובקטע גניזה של המשנה נאמר "בהעלם אחד", אבל במשנה שבכתבי היד ובדפוסים של הבבלי לא נאמר "בהעלם אחד". אפשר שמילים אלו נכנסו לנוסח המשנה על פי הירושלמי. ומציעים בעיה: רבי שמעון בריה ד- – בנו של רבי הלל בן פזי בעא קומי – שאל לפני רבי הלל בר פזי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : מתניתא – המשנה (לעיל בכריתות), - באשה אחת שיש לה שמות (לאווים) הרבה – האם יש להעמיד את המשנה, שהוא חייב על כל אחת ואחת (לפי התשובה לשאלתו של רבי עקיבא), במקרה שבא בשוגג על אישה אחת שהיא אסורה מכמה שמות , אבל אם היו נשים הרבה והעלימות (צריך לומר כמו בקטע גניזה: ' ב העלמות') הרבה – במקרה שבא בשוגג על כמה נשים, שהן אסורות משם אחד, בכמה העלמות, - בהעלם (צריך לומר כמו בקטע גניזה: ' כ העלם') אחד הוא – דינו כמי שבא עליהן בהעלם אחד, שאינו חייב אלא אחת ? אמר ליה: – אמר לו (השיב רבי הלל בן פזי לבנו): לכן צריכה – לכך נצרכה [המשנה לומר], בהעלם אחד (נראה שלשון זה הוא אשגרה מלעיל, וכאן צריך לומר: ' בנשים הרבה בהעלמות הרבה ', כמו שהוא להלן: 'שלא תאמר: יעשו נשים הרבה בהעלמות הרבה') – המשנה נצרכה ללמד את ההלכה, שבמקרה שבא בשוגג על כמה נשים, שהן אסורות משם אחד, בכמה העלמות, שהוא חייב על כל אחת ואחת . - ומציעים מראה מקום למחלוקת אמוראים: דאיתפלגון – שנחלקו (אמוראים) , הבא בשוגג על אחת מכל עריות האמורות בתורה, הוא בהעלם אחד – שלא נודע לו בין ביאה לביאה שחטא, והיא בחמשה העלימות – שנודע לה בין ביאה לביאה שחטאה ושוב שכחה וחטאה, - רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: הוא מביא קרבן אחד – על כל הביאות, משום שהיו בהעלם אחד, והיא מביאה חמשה קרבנות – קורבן על כל ביאה, משום שידיעות החטא מחלקות בין הביאות לחייב קורבן על כל שגגה ושגגה . רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: כשם שאינו מביא [אלא] (נוסף על פי קטע גניזה) קרבן אחד, כך (בקטע גניזה נוסף 'היא') אינה מביאה אלא קרבן אחד. - ומפרטים את החידוש בהעמדת המשנה במקרה המוצע: שלא תאמר: יֵעָשו נשים הרבה והעלימות הרבה - בהעלם (צריך לומר כמו בקטע גניזה: ' כ העלם') אחד – המקרה של הבא בשוגג על כמה נשים, שהן אסורות משם אחד, בכמה העלמות, ייחשב כמו המקרה של הבא בשוגג על אחת מכל עריות האמורות בתורה, הוא בהעלם אחד והיא בחמישה העלמות, ו אינו חייב אלא אחת – כדעת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש , לפום (בקטע גניזה: 'לפם') כן צרך מימר: – לפיכך צרך לומר: חייב על כל אחת ואחת – הקביעה במשנה, שבמקרה הזה הוא חייב על כל אחת ואחת, נחוצה כדי לשלול את הקביעה המנוגדת לה שאפשר היה לומר, שאינו חייב אלא אחת . נראה שמקורה של הסוגיה הזו בירושלמי כריתות (שנראה שנערך אלא שאבד). ב תוספתא כריתות א,יח שנו: הבא על אחת מכל עריות האמורות בתורה, הוא בהעלם אחד והיא בחמישה העלמות - הוא מביא חטאת אחת, והיא מביאה חמש חטאות. ב בבלי כריתות טו,א אמרו: "אמר רבי עקיבא: שאלתי...". - היכי דמי? אילימא כדקתני, מאי תיבעי ליה? הרי שמות (לאווים) מוחלקים (שלושה איסורים נפרדים), הרי גופים מוחלקים (שלוש נשים נפרדות, ובמקרה זה פשוט הדבר שחייב על כל אחת ואחת)! אלא הכי קתני: הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אימו, מהו? חייב אחת על כולן או חייב על כל אחת ואחת? מי אמרינן: הרי שמות מוחלקים, או דילמא הרי אין גופים מוחלקים? "ואמרו לי: לא שמענו, אבל שמענו: הבא על חמש נשיו נידות בבת אחת (בהעלם אחד) שחייב על כל אחת ואחת משום נידה, ורואים אנו שהדברים קול וחומר". - ומאי קול וחומר? - ומה הבא על חמש נשיו נידות בבת אחת שהן שם אחד - חייב על כל אחת ואחת, אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אימו שהן שלושה שמות - אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת?! - איכא למיפרך: מה לחמש נשיו נידות שהן גופים מוחלקים! - אלא אמר קרא: "ערוות אחותו גילה" - לחייב (כריתות וחטאות נפרדים) על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אימו. אמר רב אדא בר אהבה: משכחת לה ברשיעא בר רשיעא... תנו רבנן: בא עליה (על אחת מכל עריות האמורות בתורה) וחזר ובא עליה (בהעלם אחד) - חייב על כל אחת ואחת; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אינו חייב אלא אחת. ומודים חכמים לרבי אליעזר, בבא על חמש נשיו נידות בבת אחת - שהוא חייב על כל אחת ואחת , הואיל והוא גרם להן (לכל אחת מהן להביא חטאת על שגגתה). אמר ליה רבא לרב נחמן: ומי אמרינן: הואיל והוא גרם להן? והתניא: הבא על אחת מכל עריות האמורות בתורה, הוא בהעלם אחד והיא בחמישה העלמות (שבכל פעם נודע לה האיסור וחזרה ושכחה) - הוא אינו חייב אלא אחת, והיא חייבת על כל אחת ואחת! אלא אימא: הואיל וגופים מוחלקים. בבבלי כריתות הקשו, למה היה רבי עקיבא צריך לשאול דבר פשוט, הרי הגופים שעבר בהם החוטא מוחלקים, שהרי היו כאן שלוש נשים, וכן השמות (הלאווים) מוחלקים. ותירצו שמדובר כאן באישה אחת, שהיא אחותו ואחות אביו ואחות אימו, ואפשר כן ברשע בן רשע. גישת הירושלמי לעניין גופים מוחלקים שונה מגישת הבבלי. לפי הירושלמי שבת ז,א, התקיימה מחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים בגופים מוחלקים. רבי אליעזר מחייב על כל אחד ואחד, וחכמים סוברים שאינו מביא אלא חטאת אחת, אם עבר עבירה כמה פעמים בהעלם אחד, אף בגופים מוחלקים. רק בעריות מביא חטאת על כל אחת ואחת מפני שכל אחת מהן חייבת חטאת גם כן. כנראה קיבל רבי עקיבא תשובה זו מרבן גמליאל ורבי יהושע. ברם בדיונו עם רבן גמליאל ורבי יהושע עדיין לא הכיר רבי עקיבא גישה זו, שיש הבדל בין לאווים של עריות לשאר לאווים, והוא סבר אז שאם בא על חמש נשים נידות בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, ולכן יש לדון שאם בא על שלוש אחיותיו בהעלם אחד גם כן אינו חייב אלא חטאת אחת. לפי האמור משמע, שבארץ ישראל פירשו את משנת כריתות כפשוטה, ולא הוצרכו לידחק שמדובר כאן באחותו שהיא גם כן אחות אביו ואחות אימו ("ספרא דבי רב" ד, עמוד 106). הוא בהעלם אחד והיא בחמישה העלמות - בירושלמי מחלוקת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, ובתוספתא ובבבלי ברייתא כדעת רבי יוחנן. • • • דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל ללמד בין שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, נמנית המידה: כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד (להורות הלכה חדשה) , לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא . ופירושה, שדבר בתורה הנכלל בסוג דברים הדומים לו, והוזכר בתורה במיוחד, הרי זה בא ללמד על כל הדברים שהוא כלול עימהם. ושני אופנים למידה זו, ואחד מהם, שהדבר שיצא מן הכלל מלמד על עצמו ועל הכלל, ומוסיף מה שבו על הכלל. בשני אופנים מלמד הפרט שיצא מן הכלל על עצמו, וממנו על הכלל כולו, ואחד מהם: לחלק , היינו ללמד שהדין נאמר על פרט זה אף כשהוא לבד, ולא רק כשהוא מצורף אל הכלל, וממילא אנו למדים על כל שאר חלקי הכלל, שאף בהם נאמר הדין על כל אחד מהם לחוד. כגון באבות מלאכה. נאמר: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמות לה,ג), והבערה בכלל "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" (שם כ,י) היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר לך: מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבים עליה בפני עצמה, אף כל שהוא אב מלאכה חייבים עליו בפני עצמו. ונחלקו אמוראים בדבר: יש אומרים שאין דורשים מידה זו אלא כשהכלל בפרשה אחת והפרט בפרשה אחרת, אבל כשהכלל הוא בצד הפרט, אין אומרים שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו לחלק (רבי זעירא בירושלמי שבת ז,ב). יש אומרים שאין הבדל בין שהם במקום אחד ובין שהם שלא במקום אחד, אלא כשהכלל הוא קודם הפרט, אומרים שיצא מן הכלל לחלק, אבל כשהפרט הוא קודם הכלל, אינו נקרא שיצא מהכלל (חברייא שם). יש אומרים שאף בזה אין הבדל, אלא שאין דורשים מידה זו אלא כשהכלל והפרט באותו עניין, אבל כשהם בעניינים נפרדים, כגון שהכלל בעבודה זרה והפרט בעבודת גבוה, אינו נקרא שיצא מהכלל (רבי יוסי שם). ויש אומרים שאין דורשים מידה זו כשיש צורך ביציאה מהכלל ללימוד מסוים, אלא כשאין בו צורך בלבד (רבי מנא, ורבי יוסי בירבי בון בשם רבי יוחנן שם). שני דברים שיצאו מן הכלל , נחלקו אמוראים בדבר: יש אומרים שאף הם לחלק יצאו, שיתחייבו על כל אחד לחוד (רבי יוסי בירבי בון בירושלמי שבת שם לרבי ישמעאל). ויש אומרים שאינם חולקים, אבל מלמדים על הכלל כולו שיהיה דומה להם (ירושלמי כלאיים ח,א ושבת שם לרבי אלעזר; רבי חנניה בריה דרבי הלל בירושלמי שבת שם). כשהכלל בעשה והפרט בלא תעשה נחלקו אמוראים: יש אומרים שנידון בדבר שהיה בכלל ויצא ללמד, כגון: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה,ב) הרי זה כלל, "שָֽׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (שם ד) פרט, הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם ולומר לך: מה הזרע והזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן, אף כל דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן (רבי אלעזר בירושלמי כלאיים שם ושבת שם). ויש אומרים שאינו נידון בדבר שהיה בכלל ויצא ללמד (רבי יוחנן שם).

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ז,ב. מציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן (ששני דברים שיצאו מן הכלל חולקים לרבי ישמעאל): אמר רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : תני רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) כן: – שונה רבי ישמעאל כך: "לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (ויקרא יט,כו) – אל תעשו מעשי ניחוש וכישוף שכוונתם לגלות ולדעת את העתיד, - והלא הניחוש והעינון בכלל היו – בכלל כל מעשי הכישוף היו שנאמר בהם עונש: "מכשפה לא תחיה" (שמות כב,יז) , ויצאו מן הכלל – בכתוב מיוחד: "לא תנחשו ולא תעוננו", לחלוק (בקטע גניזה: 'לחלק') על הכלל – ללמד על כל שאר פרטי הכלל של מעשי הכישוף, שיש עונש בכל אחד ואחד מהם בפני עצמו . כָּלַל בהיכרת ופָרַט בהיכרת – כשהכתוב אמר עונש כרת בכלל, וגם אמר עונש כרת בפרט אחד שיצא מן הכלל, - יש להציע היסק ממקור אמוראי: מילתיה דרבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמרה: – דבריו של רבי יוחנן אומרים: כלל ופרט הוא – דנים את הפרט במידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו לחלק . דמר – שאומר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן: נאמר בפרשת איסורי ביאה: "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם " (ויקרא יח,כט) – כל אדם שיעשה אפילו אחת מכל התועבות האלה, ייענש בעונש כרת, - והלא אחותו בכלל היית (היתה) – איסור הביאה על אחות היה בכלל כל איסורי הביאה שנאמר בהם עונש כרת , ויָצָאת (ויצאה) מן הכלל – שנאמר בה עונש כרת בכתוב מיוחד: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ, חֶסֶד הוּא, וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם" (ויקרא כ,יז), לחלוק על הכלל – ללמד על כל שאר הפרטים של כלל איסורי הביאה, שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מהם בפני עצמו . ומציעים קושיה מפסוק כדי לפרוך את הדעה המופיעה לפני כן: התיב – השיב (הקשה) רבי לעזר (אמורא בדור השני) : והכתיב: – והרי כתוב (בעונשים של בועלי בעילות אסורות): "וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה , כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה, עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ " (ויקרא כ,יט) – אסור לבוא על דודה, אחות האם או אחות האב, ואם בא עליה וגילה את ערוות קרובתו - ייענשו ! – מדוע יצא איסור הביאה על דודה מן הכלל של איסורי הביאה, והרי לפי רבי יוחנן למדנו מ'אחותו' שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מאיסורי הביאה בפני עצמו? אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן לרבי אלעזר): לצורך יָצָאת – דודה מן הכלל של איסורי הביאה, לידון בערייה (בקטע גניזה: 'בהעריה') – ללמד על עצמה, שיש בה עונש כרת גם בהעראה (תחילת ביאה) בלבד, שהעראה היא כביאה גמורה, שכתוב באיסור הזה: "שארו הערה" . ומציעים קושיה מפסוק: והכתיב: – והרי כתוב (בעונשים של בועלי בעילות אסורות): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ, אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה, וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ , וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם " (ויקרא כ,יח) – אדם שבא על אישה כשהיא נידה וגילה את ערוותה, ייענשו שניהם בעונש כרת ! – מדוע יצא איסור הביאה על נידה מן הכלל של איסורי הביאה, והרי לפי רבי יוחנן למדנו מ'אחותו' שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מאיסורי הביאה בפני עצמו? אמר ליה: – אמר לו: לצורך יָצָאת – נידה מן הכלל של איסורי הביאה, לידון בערייה (בקטע גניזה: 'בהערייה'. ובמקבילה: 'לידון בה את המערה כגומר') – ללמד על עצמה, שיש בה עונש כרת גם בהעראה בלבד, שכתוב באיסור הזה: "מקורה הערה" . - ומפרטים את החידוש בדבר זה: שלא תאמר: הואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאת ערייה (צריך לומר כמו במקבילה: 'אלא משם טומאה') , לא נעשה בה את המערה כגומר – הואיל ואין חייבים על הנידה משום קרבה כשאר כל העריות אלא משום טומאת נידה, אין למדים אותה משאר עריות לעניין העראה, ואין הבא עליה חייב אלא בגמר ביאה , לפום (בקטע גניזה: 'לפֵם') כן צריך (בקטע גניזה: 'צְרַך') מימר – לפיכך צרך לומר: (בקטע גניזה ובמקבילה נוסף 'חייב על כל אחת ואחת', ואין לגרוס את המילים האלו. וכן כתב ב"הירושלמי כפשוטו" עמוד 132. - מסתבר שיש כאן אשגרה מלעיל, וצריך לומר רק ' חייב ' או משהו דומה במקום 'חייב על כל אחת ואחת' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 371, הערה 503)) – הקביעה, שהבא על הנידה חייב גם בהעראה, נחוצה כדי לשלול את הקביעה המנוגדת לה שאפשר היה לומר, שאינו חייב אלא בגמר ביאה . ומציעים קושיה מפסוק: והכתיב: – והרי כתוב (בעונשים של בועלי בעילות אסורות): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ, עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה , חֶטְאָם יִשָּׂאוּ, עֲרִירִים יָמֻתוּ " (ויקרא כ,כ) – אדם שבא על אשת דודו (אשת אחי אביו), ייענשו וימותו חשׂוכי ילדים ! – מדוע יצא איסור הביאה על אשת דוד מן הכלל של איסורי הביאה, והרי לפי רבי יוחנן למדנו מ'אחותו' שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מאיסורי הביאה בפני עצמו? אמר ליה: – אמר לו: לצורך יָצָאת – אשת דוד מן הכלל של איסורי הביאה, לידון בערירי – ללמד על עצמה, שיש בה עונש ערירות מלבד עונש הכרת . [ ומציעים קושיה מפסוק: והכתיב: – והרי כתוב (בעונשים של בועלי בעילות אסורות): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, נִדָּה הִוא , עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה, עֲרִירִים יִהְיוּ " (ויקרא כ,כא) – אדם שבא על אשת אחיו, מעשה כזה הוא תועבה, ולא יהיו להם ילדים ! – מדוע יצא איסור הביאה על אשת אח מן הכלל של איסורי הביאה, והרי לפי רבי יוחנן למדנו מ'אחותו' שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מאיסורי הביאה בפני עצמו? אמר ליה: – אמר לו: לצורך יָצָאת – אשת אח מן הכלל של איסורי הביאה, לידון בערירי – ללמד על עצמה, שיש בה עונש ערירות מלבד עונש הכרת .] (המוסגר נשמט במסירה שלפנינו בשל הדומות והושלם על פי קטע גניזה והמקבילה. הפסוק הוא כמו במקבילה) דאמר – שאומר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : כל אתר דת מר: – כל מקום שאתה אומר: "עֲרִירִים יִהְיוּ" (ויקרא כ,כא) - הוֹוִין בלא וולד – לא יהיו להם ילדים, ונמצא שיהיו ערירים כל ימיהם , וכל אתר דת מר: – וכל מקום שאתה אומר: "עֲרִירִים יָמֻתוּ" (ויקרא כ,כ) - קוברין את בניהן – ילדים שיש להם ימותו בחייהם, ונמצא שימותו ערירים. - כיוון ששני אופני ערירות הן, לכן יצאו גם דודתו וגם אשת אחיו לידון בערירי . הקושיות מפסוקים שהציע רבי אלעזר הן עבירות המנויות בפרשת העונשים של בועלי בעילות אסורות (ויקרא פרק כ) שמפורש בהן עונש כרת (במזיד בלא התראה. אבל במזיד ובהתראה עונשן מלקות). שאר העבירות המנויות בפרשה זו נאמר בהן עונש מיתה (חז"ל למדו שעונשן סקילה במזיד ובהתראה. אבל במזיד בלא התראה עונשן כרת כמו שנאמר בכלל כל איסורי העריות (ויקרא פרק יח)). ב בבלי יבמות נה,א אמרו: רבה רמי: כתיב: "ערירים יהיו" (ויקרא כ,כא), וכתיב: "ערירים ימותו" (ויקרא כ,כ), הא כיצד? יש לו בנים - קוברם, אין לו בנים - הולך ערירי.

אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : "דֹּדָתוֹ" (ויקרא כ,כ) לצורך יָצָאת – מן הכלל של איסורי הביאה , למעט את אשת אחיו (צריך לומר: 'אשת אחי אביו ' ("קורבן העדה" ו"שערי תורת ארץ ישראל")) מאמו – רק אשת אחי אביו מן האב, שאביו ואחי אביו הם בנים לאותו אב, אסורה לו מן התורה, אבל אשת אחי אביו מן האם בלבד, שאביו ואחי אביו הם בנים לאותה אם בלבד, אינה אסורה לו מן התורה אלא מדברי חכמים . מה טעמא? – מה הטעם? (במקבילה אין מונח זה) נאמר כאן – בעונש של הבא על אשת דודו : "דֹּדָתוֹ" (צריך לומר: ' "דֹּדוֹ" ') – "עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה" , ונאמר להלן – בגאולת ישראל המוכר את עצמו לעבד לגוי : "אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ" (ויקרא כה,מט) – (אם אחיו לא יפדו אותו מידי הגוי) דודו או בן דודו חייבים לפדות אותו . מה "דֹדוֹ" שנאמר להלן - באחי אביו מאביו הכתוב מדבר, אף "דֹּדָתוֹ" (צריך לומר: ' "דֹּדוֹ" ') שנאמר כאן - באשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר. אף אשת אחיו לימדה (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובמקבילה: ' למֵידה ') מדודתו. מה "דֹּדָתוֹ" שנאמר להלן - באשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר, אף "אֵשֶׁת אָחִיו" שנאמר כאן (ויקרא כ,כא) - באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר – רק אשת אחיו מן האב, שהוא ואחיו הם בנים לאותו אב, אסורה לו מן התורה, אבל אשת אחיו מן האם בלבד, שהוא ואחיו הם בנים לאותה אם בלבד, אינה אסורה לו מן התורה אלא מדברי חכמים . ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, כרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – מקורו של הדין, שרק אשת אחיו מן האב אסורה לו מן התורה, ידוע לפי רבי עקיבה, שהוא לומד למד מן הלמד (דין אחד נלמד מדין אחר, אף על פי שגם הדין האחר אינו מקורי, אלא הוא עצמו נלמד מדין אחר. זהו אחד הכללים ללימוד דינים מן המקראות. לפי רבי עקיבה, דבר הנלמד בהיקש, או בגזירה שווה, או בקול וחומר, או בבניין אב, חוזר ומלמד במידה מן המידות הללו. וכן כאן, 'דודתו' נלמדת בגזירה שווה מ'דודו' וחוזרת ומלמדת על 'אשת אחיו', כמו שאמר רבי יוסי) . כרבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) ? – כיצד אפשר ללמוד דין זה לפי רבי ישמעאל, שגישתו שונה מגישת רבי עקיבא, ואינו לומד למד מן הלמד? (לשני החכמים כללי מדרש שונים) ומשיבים בהצעת ברייתא המיוחסת לרבי ישמעאל: תני – שונה רבי ישמעאל: נאמר כאן – בפרשת איסורי ביאה : "אשת אחיו" (צריך לומר: ' "אשת אחיך" ') – "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה, עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא" (ויקרא יח,טז) - אסור לבוא על אשת אח , ונאמר להלן – בעונשים של בועלי בעילות אסורות : "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, נִדָּה הִוא" (ויקרא כ,כא) . מה נדה - יש לה היתר לאחר איסורה – אין איסור נידה חל כשנטהרה האישה מנידותה , אף אשת אחיו [מאביו] (נוסף על פי קטע גניזה והמקבילה) - יש לה היתר [לאחר איסורה] (נוסף על פי קטע גניזה והמקבילה) – אין איסור אשת אח חל כשמת האח ואין לו זרע, שבמקרה זה מוטלת על אחיו מצוות ייבום של אשתו. וכיוון שמצוות ייבום חלה רק באח מן האב, לכן הכתוב המשווה אשת אח לנידה מדבר באשת אחיו מאביו . יָצָאת – מן הכלל של איסור אשת אח, אשת אחיו מאמו שאין לה היתר לאחר איסורה – כיוון שמצוות ייבום אינה חלה באח מן האם, לכן אין הכתוב מדבר באשת אחיו מאימו. מכאן שרק אשת אחיו מן האב אסורה לו מן התורה (נכון יותר לגרוס: ' מה נדה - יש לה היתר לאחר איסורה, אף אשת אחיו - יש לה היתר לאחר איסורה. ואיזו היא אשת אחיו שיש לה היתר לאחר איסורה? זו אשת אחיו מאביו. יצאת אשת אחיו מאמו שאין לה היתר לאחר איסורה ') . ב ספרא "קדושים" פרשה י נאמר: "אשר ישכב את דודתו" - ...או אינו מדבר אלא באשת אחי אביו מאימו!... תלמוד לומר: "דודו". נאמר כאן "דודו", ונאמר להלן "דודו". מה "דודו" שנאמר להלן - במשפחת אביו הכתוב מדבר, אף "דודו" שנאמר כאן - במשפחת אביו הכתוב מדבר. "אשר ייקח את אשת אחיו" - באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר. או אינו אלא באשת אחיו אפילו מאימו!... תלמוד לומר: "נידה היא" - לא אמרתי אלא באשת אח שהיא כנידה. מה נידה - יש לה איסור ויש לה היתר, אף אשת אח - יש לה איסור ויש לה היתר. ואיזו היא אשת אח שיש לה איסור ויש לה היתר? זו אשת אחיו מאביו, אם יש לו בנים - אסורה, אם אין לו בנים - מותרת. ב בבלי יבמות נד,ב אמרו: ודודתו דפשיטא ליה לתנא דמן האב ולא מן האם, מנא ליה? - אמר רבא: אתיא "דודו" "דודו". כתיב הכא: "ערוות דודו גילה" (ויקרא כ,כ), וכתיב התם: "או דודו או בן דודו יגאלנו" (ויקרא כה,מט). מה להלן - מן האב ולא מן האם, אף כאן - מן האב ולא מן האם. - והתם מנא לן? - אמר קרא: "ממשפחתו יגאלנו" - משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה.

ומציעים שאלה: והא (צריך לומר כמו במקבילה: 'הא') – הנה, רבי יוחנן (במקבילה: 'רבי ישמעאל'. וצריך לומר: ' רבי אלעזר ' ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 132; "שערי תורת ארץ ישראל")) מקשי לה – מקשה אותה (הכוונה לקושיה שהועלתה בשלב קודם של הסוגיה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 452)) , מנן תיתי ליה? – מניין תבוא לו [ההלכה]? (הרי רבי אלעזר מקשה לעיל על הדרשה של רבי יוחנן שדרש לעיל: "אחותו בכלל היית, ויצאת מן הכלל לחלוק על הכלל", ומניין רבי אלעזר לומד את ההלכה שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מאיסורי הביאה בפני עצמו?) ומשיבים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני) שאמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) : שני לאוין וכרת אחד – כשבאותה פרשה נאמרו שני לאווים נבדלים ונאמר עונש כרת אחד בלבד ביחס לשניהם, - ה לאוין חולקין את ההִכָּרֵת – יש עונש כרת בכל אחד מהלאווים בפני עצמו, שאם עבר על אחד מהם - חייב כרת, ואין אומרים שאינו חייב כרת אלא אם עבר על שניהם . מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר בשמן המשחה: "עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ, וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ" (שמות ל,לב) – אסור לסוך בשמן המשחה את הגוף של כל אדם, ואסור לאדם פרטי להכין שמן אחר המורכב מאותם הבשמים ובאותם הכמויות של שמן המשחה , וכתוב: "אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר, וְנִכְרַת מֵעַמָּיו" (שמות ל,לג) – איש פרטי שיכין שמן בתהליך רקחות זהה לזה שבו מכינים את שמן המשחה, או שייתן משמן המשחה על אדם שאינו מיועד להיות הכוהן הגדול - ייענש בעונש כרת . הרי (בקטע גניזה ובמקבילה נוסף 'יש') כאן שני לאוין וכרת אחד – בפסוק הראשון נאמרו שני לאווים נבדלים, ובפסוק השני נאמר עונש כרת אחד בלבד ביחס לשניהם , ו לאוין חולקין את ההכרת – יש עונש כרת בכל אחד מהלאווים בפני עצמו. - כמו כן, רבי אלעזר לומד את ההלכה שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מאיסורי הביאה בפני עצמו, מכיוון שגם שם הלאווים חולקים את הכרת, שכן יש שם לאווים נבדלים לכל האיסורים וכרת אחד (-"כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא יח,כט)) . [ ושואלים: מה עבד לה רבי יוחנן? – מה עושה אותה רבי יוחנן? (כיצד רבי יוחנן מתמודד עם המקור שממנו רבי אלעזר לומד את ההלכה שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מאיסורי הביאה בפני עצמו?) ומשיבים: באנשים הכתוב מדבר, ובאת אחותו ללמד על כל הנשים – גם רבי יוחנן לומד את ההלכה שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מאיסורי הביאה בפני עצמו מהמקור שממנו רבי אלעזר לומד, אלא שהכתוב "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא יח,כט) מדבר באנשים הבועלים בעילות אסורות, שבהם יש חילוק כריתות, ובא הכתוב ב'אחותו' שדרש אותו רבי יוחנן ללמד על הנשים הנבעלות בעילות אסורות, שגם בהן יש חילוק כריתות . ותמהים: ולית לרבי אלעזר כן?! (בתמיהה) – ואין לרבי אלעזר כך?! (כלום אין רבי אלעזר סובר כך (כמו שמשיבים לפי רבי יוחנן)?! ומדוע רבי אלעזר מקשה לעיל על הדרשה של רבי יוחנן שדרש מ'אחותו'?) ומיישבים את התמיהה: אית ליה – יש לו (רבי אלעזר סובר) , " אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה " (ויקרא יח,ו) - אחד האיש ואחד האשה – הכתוב הזה בפרשת איסורי ביאה מלמד שהפרשה מדברת גם באנשים וגם בנשים (נראה שיש לדרוש "איש איש" - לרבות את האישה, או שיש לדרוש "לא תקרבו" לשון רבים), ומכאן שגם בנשים יש חילוק כריתות כמו באנשים, ואין צורך שתבוא 'אחותו' ללמד על הנשים . ושואלים: ומה עבד לה רבי יוחנן? – ומה עושה אותה רבי יוחנן? (כיצד רבי יוחנן מתמודד עם המקור שממנו רבי אלעזר לומד את ההלכה שגם בנשים יש חילוק כריתות?) ומשיבים: פתר לַהּ: – (רבי יוחנן) פותר אותה (מפרש את הפסוק): ואינו מחוור – הכתוב "לא תקרבו" אינו מקור ברור ללמד שהפרשה מדברת גם בנשים ("איש איש... לא תקרבו" משמעו: כל אחד ואחד מן האנשים הרבים לא תקרבו), ולכן יש צורך שתבוא 'אחותו' ללמד על הנשים .] (הקטע המוסגר אינו בסנהדרין ונוסף על פי המקבילה בשבת) ומציעים מקור נוסף המסייע לאמור לפני כן: ועוד מן הדא: – ועוד מזאת (יש להביא ראיה נוספת משאלה ותשובה): שמואל בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : ויֵצאו שלמים ויחלקו (במקבילה ובקטע גניזה נוסף 'לאוין') על כל הקדשים בטומאה (במקבילה: ' ל טומאה') ! – שלמים היו בכלל כל הקודשים, שכתוב: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי" (ויקרא כב,ג), ופירוש הכתוב שכוהן טמא שיאכל מן הקודשים ייענש בעונש כרת. ויצאו שלמים מכלל כל הקודשים, שכתוב: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ" (ויקרא ז,כ). ויש לשאול: מדוע אין אומרים שייצאו שלמים מן הכלל וילמדו לחלק לאווים לכל הקודשים, שיש לאו בכל אחד ואחד מהקודשים בפני עצמו, שאם אכל בטומאה כזית מקורבן עולה וכזית מקורבן חטאת בהעלם אחד יהיה חייב קורבן על כל אחד ואחד? אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורה לשמואל בר אבא): לצורך יצאו – שלמים מן הכלל של כל הקודשים , למעט קדשי בדק הבית (בקטע גניזה נוסף בטעות 'למעילה') – ללמד על קודשי בדק הבית (קודשים שהוקדשו לבדק בית המקדש) , שאין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא – ורק קודשי המזבח (קודשים שהוקדשו למזבח, קורבנות) חייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא. ודבר שיצא לצורך אינו מלמד על הכלל לחלק, ולכן לא יצאו שלמים מן הכלל לחלק לאווים לכל הקודשים לטומאה. - מכאן סיוע לאמור לפני כן שדבר שיצא מן הכלל לצורך, כדי ללמד על עצמו, אינו מלמד על הכלל לחלק . ומציעים משנה הסותרת את דברי האמורא שמואל בר אבא: ולא מתניתא היא: – ו(כי) לא משנה היא (משנה מעילה ד,א): קדשי המזבח מצטרפין זה עם זה למעילה – אם נהנה מכמה מינים של קודשי המזבח, מכל אחד בפחות משווה פרוטה - הרי הם מצטרפים לפרוטה להתחייב עליהם קורבן מעילה , וחייבין (בקטע גניזה ובמקבילה: 'ולחייב', וכן הוא בכתבי היד של המשנה) עליהן משום פיגול ונותר וטמא – כמה מיני קורבנות שהם פיגול או נותר או טמא מצטרפים לכזית לחייב את האוכל מהם משום אכילת פיגול או נותר או משום אכילת קודשים בטומאה (עד כאן המשנה) . מה שאין כן בקדשי בדק הבית (משפט זה מקורו במשנה תמורה ז,א, המפרטת דינים הנוהגים בקודשי מזבח ואינם נוהגים בקודשי בדק הבית) – שקודשי בדק הבית אין בהם משום פיגול ונותר וטמא (במשנה מעילה שנינו בהמשכה: "קודשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה (למעילה)", ומהשוואת משפט זה למה ששנינו בתחילת המשנה בקודשי המזבח משמע שאין חייבים על קודשי בדק הבית משום פיגול ונותר וטמא) ?! (בתמיהה) - ויש לתמוה: מכיון שאינן (בקטע גניזה ובמקבילה: ' שאין ' = שהן) מצטרפין, (אינן) (בקטע גניזה ובמקבילה אין מילה זו) חולקין?! (הסיפא בתמיהה) – מאחר ואם אכל הטמא חצי זית מקורבן עולה וחצי זית מקורבן שלמים - מצטרפים לחייבו קורבן, הרי זה מוכיח שהם מין אחד, ואיך עלה על דעתו של שמואל בר אבא לומר שייצאו שלמים ויחלקו לחייבו קורבן על כל קורבן וקורבן שאכל ממנו כזית בטומאה? (כך פירש ב"שערי תורת ארץ ישראל". וראה "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 70, הערה 629) ומתרצים: אמר רבי חנינה: וכן (הכן) היא צריכה ליה: – כך היא נצרכת לו: (כך הוא הספק שלו בעניין; זאת היתה שאלתו של שמואל בר אבא) (במקבילה: 'וכיני'. - נראה שהצורה 'וכיני' היא שיבוש, והגרסה הנכונה היא הגרסה כאן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמודים 275-276)) ויחלקו ולא יצטרפו! – הוא שאל, שייצאו שלמים ויחלקו לחייבו קורבן על כל קורבן וקורבן שאכל ממנו כזית בטומאה, וכיוון שיחלקו קורבנות, לא יצטרפו כמה מיני קורבנות לכזית לחייב את האוכל מהם בטומאה, שלא כדברי המשנה במעילה. • • •

דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל ללמד (המשך) כָּלַל בעשה ופָרַט בלא תעשה – כשהכתוב אמר עשה בכלל, ואחר כך אמר לא תעשה בפרט שיצא מן הכלל, - יש להציע היסק ממקור אמוראי: מילתיה דרבי לעזר (אמורא בדור השני) אמרה: – דבריו של רבי לעזר אומרים: כלל ופרט הוא – דנים את הפרט במידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל . כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי כלאיים ח,א. ד רבי לעזר אמר: (במקבילה בשבת: 'דאמר רבי אלעזר:') לוקין על ידי חרישה בשביעית – החורש בשנת השמיטה נענש בעונש מלקות . רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: אין לוקין על ידי חרישה בשביעית. - ומציעים את טעמו של רבי לעזר: מה טעמא דרבי לעזר? – מה הטעם של רבי לעזר? (מה המקור בכתוב לקביעה של רבי לעזר?) נאמר בעניין שנת השמיטה: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַי'י" (ויקרא כה,ב) – בשנה השביעית תשבות אדמת הארץ מכל העבודות החקלאיות לכבוד ה', - כָּלַל – הרי שהכתוב אמר עשה בכלל שכלולים בו כל העבודות החקלאיות , "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כה,ד) – בשנה השביעית אסור לך לזרוע את השדה ואסור לך לזמור (לגזום) את עצי הכרם, - פָּרַט – הרי שהכתוב אמר לא תעשה בפרט שמפורטים בו שתי עבודות חקלאיות . הזורע והזומר בכלל היו – בכלל של העבודות האסורות בשביעית , ולמה יצאו – מן הכלל, שהוזכרו במיוחד בכתוב ? להקיש (לדמות, להשוות) אליהם, אלא (הגרסה במקבילות: 'להקיש אליהן לומר לך'. שתי הגרסאות ישנן גם בכתבי היד של ספרא. - הלשון 'להקיש אליהם אלא' הוא לשון ארץ ישראלי, והלשון 'להקיש אליהם לומר לך' הוא לשון בבלי (על פי "תולדות נוסח המשנה", "ספרות חז"ל הארץ־ישראלית" כרך ראשון, עמודים 97-98)) מה הזורע והזומר מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן – מכאן למדים שעבודות הדומות לזריעה ולזמירה, שהן עבודות בקרקע או באילן, אסורות בשביעית וחייבים עליהן מלקות. - הרי שכלל ופרט שבמקרא זה נדרש במידה "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא", ולומדים מן הפרט, זריעה וזמירה, על הכלל, על כל העבודות שבקרקע או באילן, שלוקים עליהן, ועל פי זה מחייב רבי לעזר מלקות על החרישה . ושואלים: מה עבד לה רבי יוחנן? – מה עושה אותה רבי יוחנן? (כיצד רבי יוחנן מתמודד עם המקור שממנו רבי אלעזר לומד שכלל ופרט נידון בדבר שיצאו מן הכלל ללמד על הכלל?) ומשיבים: שני דברים הן – שיצאו מן הכלל, זריעה וזמירה , ושני דברים שיצאו מן הכלל חולקין (במקבילה בשבת: 'אינן חולקין'. אבל אין כאן כל משמעות האם חולקים או אינן חולקים, ולכן נראה שלשון זה הוא אשגרה מלעיל במקבילה בשבת, וצריך לומר: ' אינן מלמדין ') – רבי יוחנן סובר, ששני דברים שיצאו מן הכלל - אינם מלמדים על הכלל, ולכן אין לוקים על החרישה בשביעית (להלן חזרו ממה שאמרו כאן ואמרו, שרבי יוחנן סובר, שבכל מקום שני דברים שיצאו מן הכלל - מלמדים, אבל כאן אין מלמדים, מכיוון שהכלל הוא בעשה והפרטים שיצאו מן הכלל הם בלא תעשה, ואין לא תעשה מלמד על עשה) . ומציעים קושיה: על דעתיה דרבי אלעזר – על דעתו של רבי אלעזר, האם שני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין? (במקבילות: 'ולית ליה לרבי אלעזר: חולקין (צריך לומר: אינן חולקין)?!' (בתמיהה) - כלום אין רבי אלעזר סובר: אינם חולקים?! - וראה "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 70, הערה 630. - שמא הלשון בסנהדרין 'על דעתיה דרבי אלעזר' הושפע מהמשך הסוגיה ואולי אף בא באשגרה משם ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 516, הערה 73)) ומתרצים: ( ו ) אית ליה – יש לו (הוא סובר) , לחלוק - אינן חולקין, הא – אבל ללמד - מלמדין – רבי לעזר סובר, ששני דברים שיצאו מן הכלל אינם חולקים את הכלל לחייב על כל אחד ואחד לחוד, אבל הם מלמדים על הכלל כולו שיהיה דומה להם . ומציעים קושיה: על דעתיה דרבי יוחנן – על דעתו של רבי יוחנן, האם שני דברים שיצאו מן הכלל אינן מלמדין? (במקבילות: 'ולית ליה לרבי יוחנן: מלמדין?!' (בתמיהה) - כלום אין רבי יוחנן סובר: מלמדים?!) – ומדוע אמרו לעיל (לפי הגהתנו) שרבי יוחנן סובר, שזריעה וזמירה הם שני דברים שיצאו מן הכלל ואינם מלמדים על הכלל? ומתרצים: שנייה היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר, שיש להבחין בין העניין כאן ובין עניינים אחרים) , שכַָּלַל בעשה ופָרַט בלא תעשה, ואין עשה מלמד על לא תעשה, ואין לא תעשה מלמד על עשה – רבי יוחנן סובר, שבכל מקום שני דברים שיצאו מן הכלל - מלמדים, אבל כאן, מכיוון שהכלל הוא בעשה והפרטים שיצאו מן הכלל הם בלא תעשה, אין הפרטים, זריעה וזמירה, מלמדים על הכלל, כל העבודות שבארץ ובאילן, שלוקים עליהן, מפני שאין לא תעשה מלמד על עשה, ולכן לדעת רבי יוחנן אין לוקים על החרישה בשביעית . ומעירים: על דעתיה דרבי לעזר – על דעתו של רבי אלעזר (במקבילה בשבת: 'אמר רבי אלעזר:') , עשה מלמד (צריך לומר: ' אינו מלמד ') על לא תעשה, אבל לא תעשה אינו מלמד (צריך לומר: ' מלמד ') על עשה (כך מגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל" עמוד 169) – רבי לעזר סובר, שכשהכלל הוא בלא תעשה והפרטים הם בעשה, אין הפרטים מלמדים על הכלל, אבל כשהכלל הוא בעשה והפרטים הם בלא תעשה, הפרטים מלמדים על הכלל (במקבילה בכלאיים נשמט משפט זה) . ומציעים בעיה לפי חכם אחד משני החכמים: על דעתיה דרבי יוחנן (צריך לומר: ' דרבי לעזר ') ניחא – על דעתו של רבי לעזר [הדבר] נוח (מובן הדין המפורט להלן) , מותר לחפור בה – בשנת השמיטה, בורות שיחין ומערות – שלדעת רבי לעזר, זריעה וזמירה שיצאו מן הכלל מלמדות שרק עבודות שהן לצורך השדה והאילן אסורות בשביעית, אבל חפירת בורות שאינה עבודה לצורך השדה מותרת . על דעתיה דרבי לעזר (צריך לומר: ' דרבי יוחנן ') – על דעתו של רבי יוחנן , מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות? – האם לדעת רבי יוחנן, שזריעה וזמירה שיצאו מן הכלל אינן מלמדות על הכלל שרק עבודות שהן לצורך השדה והאילן אסורות בשביעית, חפירת בורות אסורה, או שמא היא מותרת? ופושטים את הבעיה: כשם שאין מלמדין לעניין איסור, כך לעניין היתר לא ילמדו – לדעת רבי יוחנן, כמו שזריעה וזמירה שיצאו מן הכלל אינן מלמדות על הכלל לעניין המלאכות האסורות בשביעית, שאינן מלמדות שלוקים על החרישה בשביעית, כך גם אינן מלמדות לעניין המלאכות המותרות בשביעית, שאינן מלמדות שעבודות שאינן לצורך השדה והאילן מותרות בשביעית, ולכן חפירת בורות אסורה . ב ספרא "בהר" פרשה א נאמר: "ושבתה הארץ" - יכול מלחפור בורות ושיחים ומערות ומלתקן את המקוואות! תלמוד לומר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". אין לי אלא לזרע ולזמיר. לחריש ולעידור ולניכוש ולכיסוח ולביקוע מניין? תלמוד לומר: "שדך לא" "וכרמך לא" - כל מלאכה שבשדך ושבכרמך... יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא ימלא את הנקעים שתחת הזיתים ולא יעשה עוגיות בין אילן לאילן חבירו! תלמוד לומר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" - הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם אלא / להקיש אליהם לומר לך, מה זרע וזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן. מדרש תנאים זה בא לרבות מן הכתוב איסור מלאכות נוספות בשביעית. הוא מקיש לזריעה ולזמירה את החרישה ואת העבודות שבשדה ובכרם הדומות להן, ומחייב עליהן מלקות. קטע זה של הספרא משמש לירושלמי יסוד לביאור שיטתו של רבי אלעזר, המחייב מלקות את החורש בשביעית ("פרקים בהשתלשלות ההלכה", עמוד 266). ב בבלי מועד קטן ג,א אמרו: איתמר: החורש בשביעית - רבי יוחנן ורבי אלעזר. חד אמר: לוקה, וחד אמר: אינו לוקה. לימא בדרבי אבין אמר רבי אילעא קמיפלגי, דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה - אין דנין אותו בכלל ופרט (כך (ולא "בכלל ופרט וכלל") הגרסה ברבנו חננאל ובעוד ראשונים ובכתב יד מינכן ובעוד כמה כתבי יד של הבבלי. וכך ("בכלל ופרט") מובאים דברי רבי אבין אמר רבי אילעא בכל הנוסחאות בסנהדרין קיג,א). מאן דאמר לוקה - לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא, ומאן דאמר אינו לוקה - אית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא!... תסתיים מן הירושלמי שרבי אלעזר הוא האומר לוקה ורבי יוחנן סובר אינו לוקה. דעותיהם של רבי יוחנן ורבי אלעזר תלויות לדברי הבבלי בדרבי אבין, המוסר בשם רבי אילעא (תלמידו המובהק של רבי יוחנן). נראה כי דברי רבי אבין מתפרשים כפשוטם, בעקבות הירושלמי, כי דעת רבי אילעא כדעת רבו רבי יוחנן, שאם הכלל בעשה והפרט בלא תעשה אין דנים אותו במידה "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא", ולפיכך אין לוקים על החרישה, ואילו רבי אלעזר סובר שגם במקרה כזה דנים במידה "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל". ברם, בבבלי נדרש כרגיל כלל ופרט במידה "אין בכלל אלא מה שבפרט", ומשום כך נתבארו דברי רבי אבין הנחותי, כשהובאו לבבל, בצורה שונה, הפוכה: כאשר הכלל בעשה והפרט בלא תעשה, אין דנים אותו, כמקובל, ב"אין בכלל אלא מה שבפרט". לפי זה, מאן דאמר לוקה אית ליה דרבי אבין, ומאן דאמר אינו לוקה לית ליה דרבי אבין (זו גרסת רבנו חננאל וכתב יד מינכן) ("פרקים בהשתלשלות ההלכה", עמודים 263-264). ומציעים את טעמו של רבי יוחנן: אמר רבי בא קרתיגנאה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי או הרביעי) : טעמא דרבי יוחנן – הטעם של רבי יוחנן (המקור בכתוב לדעת רבי יוחנן שהחורש בשביעית אינו לוקה) , נאמר בעניין שנת השמיטה: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ" (ויקרא כה,ג) – במשך שש שנים מותר לך לזרוע את השדה, - לא בשביעית – משמע מכאן שבשנת השמיטה אסור לך לזרוע, שמתוך הכתוב המנוסח באופן חיובי ניתן להסיק את האופן השלילי , "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ" (ויקרא כה,ג) – במשך שש שנים מותר לך לזמור את עצי הכרם, - לא בשביעית – משמע מכאן שבשנת השמיטה אסור לך לזמור . כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה – איסור האמור בתורה שלא בצורה של לא תעשה, אלא נלמד מכלל עשה, - עשה הוא ועובר בעשה – הרי שהכלל הוא בעשה, וגם הפרטים, זריעה וזמירה, שיצאו מן הכלל, הם בעשה, והפרטים מלמדים על הכלל, כל העבודות שבארץ ובאילן, שהן אסורות בשביעית משום עשה, מפני שעשה מלמד על עשה. ולכן החורש בשביעית עובר על עשה ואינו לוקה, שאין לוקים על עשה (הטעם הזה של רבי יוחנן נוסף על הטעם לעיל, שכשהכלל בעשה והפרט בלא תעשה, אין הפרט מלמד על הכלל) . רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר: עובר בעשה – החורש בשביעית עובר על עשה, כדעת רבי יוחנן . רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אומר: אפילו בעשה (במקבילות: 'עשה') אין בו – בחורש בשביעית, ששאר עבודות השדה והאילן אסורות בשביעית רק מדברי חכמים ולא מן התורה . ושואלים: והכתיב מלא: (במקבילות: 'וליידא מילה כתיב:' - ולאיזה דבר כתוב; לעניין איזה דין נאמר. - נראה שהלשון 'והכתיב מלא' הוא סירוס ושיבוש של ביטוי זה, ויש להגיה: 'כתיב מילָּא' - כתוב דבר ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 508; עמוד 1032, הערה 1249)) "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַי'י" (ויקרא כה,ב) ! – הרי שכל עבודות השדה והאילן אסורות בשביעית מן התורה ועוברים עליהן בעשה, שלא כדברי רבי יוסי! ומשיבים: לעניין לא תעשה שבו – העשה של "ושבתה הארץ" נאמר רק לעניין העבודות המפורשות בתורה בצורה של לא תעשה, והן זריעה וזמירה (ויקרא כה,ד), שעוברים עליהן בעשה ובלא תעשה. אבל שאר עבודות השדה והאילן אינן אסורות בשביעית מן התורה .

ומביאים ברייתא: (צריך להוסיף כמו במקבילות: ' יכול ') יהו לוקין על התוספת – אולי יעלה על דעתך, שבשנת השמיטה חייבים מלקות על התוספת ! (הירושלמי מביא כאן רק את תחילת הברייתא, ואינו מביא את המשכה שבו יש לימוד שאין לוקים על התוספת) ומציעים פרשנות לברייתא (הפרשנות באה במסגרת מחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר בעניין חרישה בשביעית): מהי התוספת שנזכרה בברייתא? - רבי יוחנן פתר מתניתא – פותר (מפרש) את המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא) : יכול יהו לוקין על ידי (במקבילה בכלאיים אין מילה זו) חרישה בשביעית – שהיא תוספת על איסורי שביעית המפורשים בתורה ! – לפי פירוש זה, הברייתא פוטרת את החרישה בשביעית מעונש מלקות. רבי יוחנן מפרש את הברייתא לשיטתו שאין לוקים על החרישה בשביעית. (הרי) (במקבילות אין מילה זו) [ו] רבי לעזר פתר מתניתא – פותר (מפרש) את המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא) : יכול יהו לוקים על איסור שני פרקים הראשונים – איסור החרישה בערב שביעית (בשנה השישית) בשני מועדים - בשדה הלבן (שדה המיועד לזריעת גידולי שדה) אחרי חג הפסח ובשדה האילן (שדה שגדלים בו עצים) אחרי חג השבועות (איסור זה מכונה תוספת שביעית) ! – לפי פירוש זה, הברייתא פוטרת את החרישה בתוספת שביעית מעונש מלקות. רבי לעזר מפרש את הברייתא לשיטתו שלוקים על החרישה בשביעית. ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של ברייתות של מדרשי הלכה: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ" (ויקרא כה,ג) – התנא הזה לומד מהכתוב הזה, שלא אסרה התורה את עבודות השדה במשך כל שש השנים שלפני השנה השביעית, ומכאן שתוספת שביעית אינה מן התורה ואין לוקים עליה . ואית תניי תני: – ויש תנא [ש]שונה: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר " (ויקרא כה,ד) – התנא הזה לומד מהכתוב הזה, שלא אסרה התורה בשנה השביעית אלא זריעה וזמירה, ומכאן שחרישה בשביעית אינה אסורה מן התורה ואין לוקים עליה (כל אחת משתי הברייתות האלו היא המשכה של הברייתא לעיל: 'יכול יהו לוקין על התוספת!', וכל אחת מהן מפרשת את הברייתא לעיל פירוש שונה. ויש להוסיף את המילים "תלמוד לומר" לפני הכתובים שבשתי הברייתות) . מאן דמר: – מי שאומר: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ " - מסייע לרבי יוחנן (צריך לומר: ' לרבי לעזר ') – התנא הזה מסייע לדברי רבי לעזר שסובר שחרישה בתוספת שביעית אין לוקים עליה , ומאן דמר: – ומי שאומר: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע" - מסייע לרבי לעזר (צריך לומר: ' לרבי יוחנן ') – התנא הזה מסייע לדברי רבי יוחנן שסובר שחרישה בשביעית אין לוקים עליה . ב בבלי מועד קטן ג,ב אמרו: כי אתא רב דימי אמר: יכול ילקה על תוספת? ונסיב לה תלמודא (לימוד מדרשה בברייתא) לפטורא, ולא ידענא מאי היא. מאי תוספת? - רבי אלעזר אמר: חרישה (בשביעית), ורבי יוחנן אמר: ימים שלפני ראש השנה (של השביעית). - רבי אלעזר אמר: חרישה - הכי קאמר: יכול ילקה על חרישה, דאתיא מכלל ופרט (כך (ולא "מכלל ופרט וכלל") הגרסה בכתב יד מינכן ובעוד כמה כתבי יד של הבבלי), ונסיב ליה תלמודא לפטורא: אם כן (שאף על חרישה לוקים), כל הני פרטי (זריעה וזמירה) למה לי? (אלא מכאן שרק על פרטים אלה לוקים ועל מלאכות אחרות אין לוקים) ורבי יוחנן אמר: ימים שלפני ראש השנה - הכי קאמר: יכול ילקה על תוספת ראש השנה, דאתיא מ"בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד,כא), ונסיב לה תלמודא לפטורא, כדבעינן למימר לקמן. הברייתא המובאת בפי רב דימי מארץ ישראל "יכול ילקה על תוספת?" מבוארת בבבלי להיפך מן הירושלמי. דברי רב דימי מסתיימים במילים "ולא ידענא מאי היא", והשאר הוא מסתמא דגמרא. הגמרא היא שמפרשת "מאי תוספת?" והיא שמשחזרת את לשון הברייתא "הכי קאמר...". מכיוון שגם הירושלמי מביא את המחלוקת בפירוש הברייתא בשם רבי אלעזר ורבי יוחנן (אומנם מוחלפת - תופעה רגילה במסירת מחלוקות), נראה שהיתה מסורת שרבי אלעזר ורבי יוחנן חולקים בפירוש המילה "תוספת" שבברייתא ובטיב הדרשה, ושני התלמודים מצטטים את המסורת ההיא ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים תקכא-תקכב).

ומציעים מקור תנאי החולק על דעה אמוראית אחת ומסייע לדעה אמוראית שנייה המובאות לפני כן: מתניתא מסייעא לרבי לעזר (צריך לומר כמו במקבילות: ' מתניתא פליגא על רבי לעזר' - המשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא) חלוקה על רבי לעזר; או שצריך לומר: 'מתניתא מסייעא לרבי יוחנן ' - המשנה מסייעת לרבי יוחנן. - אולי הגרסה 'מסייעא לרבי לעזר' כאן נובעת מאשגרה מלעיל 'מסייע לרבי לעזר') : כתוב: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים יב,יג) - אסור להקריב עולות ושאר קורבנות בכל מקום שיהיה ישר בעיניך. ויש לדרוש את הכתוב: "הִשָּׁמֶר" - בלא תעשה – לשון זה הוא אזהרה שלא לעשות, והוא מצוות לא תעשה , "פֶּן" - ב לא תעשה – גם לשון זה הוא אזהרה שלא לעשות, והוא מצוות לא תעשה. מכאן שהמקריב חוץ למקדש עובר בשני לאווים, משום "הִשָּׁמֶר" ומשום "פֶּן" . וכתוב: " כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ " (דברים יב,יד) – יש להקריב קורבנות ולקיים את כל החוקים הקשורים בהקרבת קורבנות רק במקום שיבחר ה' בו , ויש לדרוש את הכתוב: "שָׁם תַּעֲלֶה" - זו העלייה (העלאה) – אבל אסור להעלות קורבנות חוץ למקדש, שמתוך הכתוב המנוסח באופן חיובי ניתן להסיק את האופן השלילי. ומכאן שהמקריב חוץ למקדש עובר בעשה, מפני שלא תעשה שהוא בא מכוח עשה הוא עשה , "וְשָׁם תַּעֲשֶׂה" - זו ( ה ) שחיטה וזריקה – אבל אסור לשחוט ולזרוק דם קורבנות חוץ למקדש. ומכאן שהשוחט והזורק דם חוץ למקדש עובר בעשה . מה העלייה שהיא בעשה – כמו שהמקריב חוץ למקדש שעובר בעשה (משום "שָׁם תַּעֲלֶה"), - הרי היא בלא תעשה – עובר גם בלא תעשה (משום "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה") , אף שחיטה וזריקה שהן בעשה – כך גם השוחט והזורק חוץ למקדש שעובר בעשה (משום "וְשָׁם תַּעֲשֶׂה"), - יהו בלא תעשה – עובר גם בלא תעשה. כך יש ללמוד מהכתוב שמקיש שחיטה וזריקה להעלאה (עד כאן המקור התנאי) . - ויש לדייק מהמקור התנאי: בגין דכתיב: – לפי שכתוב: "שָׁם תַּעֲלֶה" "וְשָׁם תַּעֲשֶׂה" – משום שהכתוב מקיש שחיטה וזריקה להעלאה, לכן השוחט והזורק חוץ למקדש שעובר בעשה עובר גם בלא תעשה , והא (צריך לומר כמו במקבילות: ' הא ') אִילּוּ לא (צריך להוסיף כמו במקבילה בשבת: ' הוה ') כתיב: – אבל אילו לא היה כתוב: "שָׁם תַּעֲלֶה" "וְשָׁם תַּעֲשֶׂה" - אין עשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה – אילו לא היה הכתוב מקיש שחיטה וזריקה להעלאה, לא היינו אומרים, שכמו שהמעלה חוץ למקדש שעובר בעשה עובר גם בלא תעשה, כך גם השוחט והזורק חוץ למקדש שעובר בעשה עובר גם בלא תעשה, מפני שאין לא תעשה מלמד על עשה. הרי שאין לא תעשה מלמד על עשה, כדעת רבי יוחנן לעיל, ושלא כדעת רבי לעזר לעיל שלא תעשה מלמד על עשה . ושואלים: מה עבד לה רבי יוחנן (צריך לומר: ' רבי לעזר ') ? – מה עושה אותה רבי לעזר? (כיצד רבי לעזר מתמודד עם המקור התנאי החולק עליו ומסייע לרבי יוחנן?) ומשיבים: שלא תאמר – על ידי הצעת היסק המבוסס על השוואה בין מקרים : כמה דת מר – כמו שאתה אומר גבי שבת: חפר חרץ (עשה חריץ בקרקע) ו נעץ (תקע דבר חד בקרקע) – במקרה שעשה שלוש מלאכות אלו בשבת בשוגג בהעלם אחד, - אינו חייב אלא אחת – קורבן חטאת אחת בלבד, שמלאכות אלו הן בכלל חורש , ודכוותה – ושכמותה : שחט (צריך להוסיף כמו במקבילות: ' זרק ') והעלה – גם במקרה שעשה שלוש עבודות אלו חוץ למקדש בשוגג בהעלם אחד, - לא יהא חייב אלא אחת – קורבן חטאת אחת בלבד, שעבודות אלו הן בכלל מעלה בחוץ . לפום כן צרך מימר: – לפיכך צרך לומר: חייב על כל אחת ואחת – ההיקש של שחיטה וזריקה להעלאה מלמד שבמקרה שעשה עבודות אלו חוץ למקדש הוא חייב חטאת על כל אחת ואחת, והוא נחוץ כדי לשלול את מה שאפשר היה לחשוב, שאינו חייב אלא אחת. ואף אילו לא היה הכתוב מקיש שחיטה וזריקה להעלאה, היינו אומרים, שכמו שהמעלה חוץ למקדש שעובר בעשה עובר גם בלא תעשה, כך גם השוחט והזורק חוץ למקדש שעובר בעשה עובר גם בלא תעשה, מפני שלא תעשה מלמד על עשה . עד כאן המקבילה בירושלמי שבת. מקור הסוגיה הוא בשבת. הקטע האחרון 'רבי לעזר אמר: לוקין על ידי חרישה בשביעית' וכו' מצוטט בשבת ממקום אחר, וכן בכלאיים, והדעת נותנת שמקורו היה במסכת שביעית, אלא שבעריכה האחרונה נפקד מקומו שם ונותר כסוגיה מצוטטת בשבת ובסנהדרין ובכלאיים. ותופעה זו שכיחה גם בירושלמי גם בבבלי ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמוד 56). ב ספרי דברים פסקה ע נאמר: "הישמר" - בלא תעשה. "פן" - בלא תעשה. כאן התחלת מקבילה נוספת בירושלמי שבת ז,ב והמשך המקבילה בירושלמי כלאיים.

רבי זעירה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב חייה בר אשי (אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם כהנא (רב כהנא השני, אמורא בבלי בדור השני) : הנוטע בשבת (צריך לומר: ' בשביעית ', שהרי ההמשך אינו מובן כלל בשבת: 'הכל היה בכלל זריעה, ויצאת זמירה' וכו', וכי בשבת נאמרו זריעה וזמירה?! ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמוד 57)) - חייב משום זורע – שכל המסייע לגידול צמחים חייב משום זורע . רבי זעורה אמר: ה זומר כנוטע – וחייב משום זורע, מפני שהזומר מסייע לגידול אילנות . ומפרטים את הדין החל במקרה מסוים לפי החכמים שנזכרו לפני כן: נטע וזמר בשבת – בשוגג בהעלם אחד, - על דעתיה דכהנא – על דעתו של כהנא, חייב שתים – שתי חטאות, מפני שלדעת כהנא הזומר אינו רק כנוטע אלא גם כקוצר, וחייב על הנטיעה משום זורע ועל הזמירה גם משום קוצר , על דעתיה דרבי זעורה – על דעתו של רבי זעורה, אינו חייב אלא אחת – חטאת אחת, מפני שלדעת רבי זעורה הזומר כנוטע, וחייב על הנטיעה ועל הזמירה משום זורע (הירושלמי מניח שרבי זעורה עצמו חולק על המימרה שהוא מסר בשם רב חייא בר אשי בשם כהנא, כפי שמצוי בירושלמי במקומות דומים אחרים) . ודוחים: כלום אמר רבי זעורה אלא ה זומר כנוטע?! דילמא (במקבילה בכלאיים: 'שמא') – שמא ה נוטע כזומר?! (בתמיהה) – וכי לא אמר רבי זעורה שהזומר כנוטע?! וכי אמר שהנוטע כזומר?! הרי הוא אמר שהזומר כנוטע! (אילו אמר רבי זעורה שהנוטע כזומר, היה משמע שאין הזומר חייב אלא משום זורע ולא משום קוצר, שהרי הנוטע אי אפשר שיהיה חייב משום קוצר. אבל הרי רבי זעורה אמר שהזומר כנוטע, ומשמע שאף שהזומר חייב משום קוצר הוא חייב גם משום זורע כמו הנוטע) - ויש להוכיח מן הכתוב לגבי שביעית שהזומר חייב גם משום זורע: הכל – כל העבודות החקלאיות שהן כעין זריעה, היה בכלל זריעה, ויָצָאת זמירה – יצאה מן הכלל של זריעה, שכן נאמר בעניין שנת השמיטה: "וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כה,ד), להחמיר על עצמה – שאם זרע וזמר בשביעית חייב על הזמירה בפני עצמה . מפני שיָצָאת זמירה להחמיר על עצמה, את (אתה) פוטרו – את הזומר, משום זורע?! (בתמיהה) – וכי אפשר לומר שמפני שיצאה זמירה להחמיר על עצמה, לא יהיה חייב עליה גם משום זורע?! ולכן גם בשבת הזומר חייב גם משום זורע (שיטת הירושלמי היא שיש להשוות בין מובנה של מלאכה בשבת למובנה בשאר התורה). - ויש להציע מסקנה: הוי – הוֹוֶה (נמצא), לא שנייא – לא שונה (הדבר; אין הבדל בין שתי דעות החכמים שנזכרו לפני כן) . נטע וזמר בשבת, בין על דעתיה דכהנא בין על דעתיה דרבי זעורה – בין על דעתו של כהנא [ו]בין על דעתו של רבי זעורה, חייב שתים – שתי חטאות, אחת משום זורע ואחת משום קוצר . עד כאן המקבילות בירושלמי שבת וכלאיים. סוגיה זו עיקרה במסכת שביעית, אלא שלא נשתמרה בה בעריכה האחרונה. באשר לטעם העברת סוגיה זו לשבת, הרי הדבר ברור, שהרי היא שנויה על פסקת "הזורע" שבמשנת שבת. ונראה שמכאן הועתקה לסנהדרין ולכלאיים, כמו הסוגיה שלפניה, ונשמטו סוגיות רבות בין שתי הסוגיות שהועתקו ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמוד 58). ב בבלי שבת עג,ב אמרו: אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: הזומר - חייב משום נוטע. בבבלי נזכר רב חייא בר אשי בשלשלת המסירה של המימרה שהזומר חייב משום נוטע. ובירושלמי נזכר רב חייא בר אשי בשלשלת המסירה של המימרה שהנוטע חייב משום זורע. • • •