אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ב:ד

משנה המשנה ממשיכה בדיני המלך. מת לו – למלך, מת - אינו יוצא מפתח פלטורין – ארמון (מקור המילה ביוונית ובלטינית) שלו. רבי יהודה אומר: אם רצה לצאת אחר המיטה – של המת כשמלווים אותו לקבורה, - יוצא, שכן מצינו בדוד, שיצא אחר מיטתו של אבנר – שהרג אותו יואב , שנאמר – בקבורת אבנר : "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה" (שמואל ב ג,לא) – של אבנר . אמרו לו – חכמים לרבי יהודה : לא היה הדבר אלא לפייס – את העם, שלא יחשדו בדוד שבעצתו נהרג אבנר, ולכן אין ללמוד מדוד שמלך יוצא אחר המיטה . וכשמברין אותו – את המלך בסעודת הבראה, ששולחים לאבל לאחר קבורת המת והשולחים אוכלים אותה עימו , כל העם מסובין על הארץ – להראות שהם מצטערים ומתאבלים עימו, והוא מסב – לאכול, על הדרגש (מיטה קטנה, השזורה ברצועות עור צפופות, והיו משתמשים בה לשכיבה ולהסיבה) – משום כבודו . • • •

תלמוד מלך מסב על דרגש ואינו יוצא אחר המיטה במשנה שנינו: "מת לו מת - אינו יוצא מפתח פלטורין שלו ... וכשמברין אותו, כל העם מסובין על הארץ והוא מסב על הדרגש ". בשבעת ימי האבלות האבל חייב לכפות (להפוך) את המיטה ולהסב ולישון על גבי המיטה הכפויה (ההפוכה). מציעים היסק: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מהדין שמלך מסב על דרגש שאינו כפוי כשהוא אבל): דרגש יש בו משום כפיית המיטה – האבל צריך לכפות דרגש, מפני שהוא בכלל מיטה (בירושלמי ברכות ג,א ומועד קטן ג,ה ובמקבילות בבבלי ובמסכת שמחות אמרו, שדרגש אינו צריך להפוך אותו, משום שהוא נמוך ואין הכפייה ניכרת בו, אלא שומט את משענת הגב של הדרגש, ודי לו בשינוי זה, שהרי כבר אינו ראוי להשתמש בו כדרכו, וזה נחשב ככפיית המיטה) . המלך אינו חייב בכפיית המיטה – משום שאין כבודו של מלך להסב בפני העם על דרגש כפוי, ולכן הוא מסב על דרגש שאינו כפוי .

במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: אם רצה לצאת אחר המיטה - יוצא, שכן מצינו בדוד, שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר: "והמלך דוד הולך אחרי המיטה". אמרו לו: לא היה הדבר אלא לפייס". מציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: הנשים – המלוות את המת, מהלכות תחילה – אחרי המיטה של המת, והאנשים – המלווים את המת, אחריהם – אחרי הנשים . ואית תניי תני: – ויש תנא [ש]שונה: ה אנשים מהלכים תחילה – אחרי המיטה של המת, והנשים אחריהם – אחרי האנשים . ומציעים הסבר למקורות הסותרים המבוסס על הסברה: מאן דמר: – מי שאומר: הנשים תחילה - שהן גרמו מיתה לעולם – שהאישה הכשילה את אדם הראשון בחטא אכילה מעץ הדעת, וגרמה שנגזרה על כל בני האדם מיתה. ולכן הם מהלכות תחילה, כדי שיהיו קרובות למת ויראו מה שהן גרמו . מאן דמר: – [ו]מי שאומר: האנשים תחילה - מפני כבוד בנות ישראל, שלא יהו – האנשים מביטין בנשים – אילו יהיו הנשים תחילה, יביטו האנשים באחוריהן של הנשים ויבואו לידי הרהורי עבירה . ומציעים פסוק שממנו מקשים על האמור לפני כן: והכתיב: – והרי כתוב: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה" (שמואל ב ג,לא) ! – ואם דוד הלך סמוך למיטה מאחריה, הרי שהאנשים הלכו עימו אחרי המיטה, ועל כורחך שהנשים הלכו אחרי האנשים, שלא כדברי התנא הראשון! ומתרצים את הקושיה: אמרו: לא היה ה דבר אלא לפייס – את העם, שלא יחשדו בדוד שבעצתו נהרג אבנר . מאן דהוה מפייס לנשייא – משהיה (אחרי שהיה) מפייס את הנשים (שהלכו אחרי המיטה של אבנר) , הוה מפייס לגובריא – היה מפייס את האנשים (שהלכו אחרי הנשים) . ומאן דהוה מפייס לגובריא – משהיה (אחרי שהיה) מפייס את האנשים , הוה מפייס לנשייא – היה (חוזר ו)מפייס את הנשים (הרי שבתחילה ובסוף הלך דוד עם הנשים אחרי המיטה מפני הפיוס, ולכן כתוב שהלך אחרי המיטה. - 'מאן' משמשת כאן במובן מי, מִן (=אחרי) ("הירושלמי כפשוטו", מבוא, עמוד כג)) . ב מסכת אבות דרבי נתן נוסח ב פרק ט נאמר: מפני מה הנשים יוצאות בתחילה לפני המיטה? מה הן אומרות: אנו גרמנו לכל באי עולם שיבואו לכאן. ב בראשית רבה יז,ח נאמר: מפני מה הן (הנשים) מהלכות אצל המת תחילה? אמר להם (רבי יהושע): על ידי שגרמו מיתה לעולם, לפיכך מהלכות הן אצל המת תחילה. ב בבלי סנהדרין כ,א אמרו: תנו רבנן: מקום שנהגו נשים לצאת לפני המיטה - יוצאות, לאחר המיטה - יוצאות. רבי יהודה אומר: לעולם נשים לפני המיטה יוצאות, שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר: "והמלך דוד הולך אחר המיטה" (שמואל ב ג,לא). אמרו לו: לא היה הדבר אלא לפייס את העם, ונתפייסו, שהיה דוד יוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים ויוצא מבין הנשים ונכנס לבין האנשים (ואם הנשים נהגו ללכת אחרי המיטה, הפסוק מזכיר שדוד היה עם הנשים אחרי המיטה מפני הפיוס), שנאמר: "וַיֵּדְעוּ כָל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר" (שמואל ב ג,לז). לפי הירושלמי ובראשית רבה, כל המלווים, האנשים והנשים, הולכים אחרי המת, ונחלקו התנאים מי הולך אצל המת מאחריו תחילה . אבל לפי הבבלי נחלקו התנאים בהליכה לפני המיטה ו לאחר המיטה . לפי הבבלי, התנאים שנחלקו הם רבי יהודה והחכמים במשנה. לפי הבבלי, לדעת החכמים לא היה סדר קבוע להליכת הנשים בלוויה אלא כל מקום נהג במנהגו, ולדעת רבי יהודה בכל מקום הנשים הולכות לפני מיטת המת. הבבלי אינו מסביר את טעם מחלוקתם. הנוסח באבות דרבי נתן "בתחילה לפני המיטה" הוא צירוף של נוסח הירושלמי ונוסח הבבלי. במשנה מועד קטן ג,ח נזכרות הנשים הסמוכות למיטת המת, והוא כדעה שהנשים מהלכות תחילה. • • • דוד ביזה עצמו על המצוות ולא התגאה כיוון שאמרו לעיל שדוד פייס את העם, עוסקים כאן בדמותו של דוד. כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוכה ה,ד.

מביאים מדרש כתובים (בהעלאת ארון ה' לעיר דוד): כתוב: "וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ, וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר: מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים ! " (שמואל ב ו,כ) – דוד שב לומר דברי ברכה לאנשי ביתו, ומיכל אשתו יצאה לקראתו ואמרה לו בלעג: איך נראה היום מלך ישראל נכבד, שהופיע (בעת ריקודו לפני ה') בפני השפחות של עבדיו (הפחותות שבשפחות, וזה ביטוי לחרפה רבה, והכוונה: בפני העם) כאחד האנשים הבזויים והשפלים! ("ריקים" - נקלים ופוחזים) . מהו – מה פירוש הביטוי "אַחַד הָרֵקִים"? אמר רבי בא בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : הריקים (צריך לומר כמו במקבילה מעובדת ומורחבת בבמדבר רבה ד,כ: ' הריק ') שבריקים, זו (במקבילה: 'זה') אַרְכֵסְטֵס (מילה יוונית) – רקדן (העוסק בבידור הקהל) . ויש לדרוש את דברי מיכל: "מה נכבד היום מלך ישראל, אשר נגלה היום": אמרה לו – מיכל לדוד : היום נגלה כבוד בית אבא – שבית אבי היו כולם צנועים, כמסופר להלן. אבל דוד הפך שולי בגדו כדי להקל על ריקודו וגילה משהו מגופו, ומיכל ראתה בכך משום חוסר צניעות (לפי דרשה זו, דברי מיכל "מה נכבד היום מלך ישראל, אשר נגלה היום" הם דברי שבח על שאול מלך ישראל) . אמרו עליו, על בית שאול, שלא ראו אותן (במקבילה: 'שלא נראה מהם') לא עקב ולא גודל מימיהן – לא ראה אדם בהם מימיהם עקב רגלם או בוהן רגלם מגולים כשהיו מהלכים, כי כולם היו צנועים ולבושים בגד ארוך שהגיע לארץ וכיסה אף את כף רגלם . הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב (בנפילת שאול בידי דוד): "וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ, וְשָׁם מְעָרָה " (שמואל א כד,ג) – שאול בא למקום שבו היו גדרות צאן (מקומות מוקפים גדר בשביל הצאן) ליד הדרך; ויש לדרוש את המילה "גדרות" שהיא לשון רבים: - רבי בון ברבי לעזר (צריך לומר כמו במקבילה: ' רבי אבון' (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר 'בשם רבי לעזר' (אמורא בדור השני)) : גדר לפנים מגדר היה – שאול נכנס לדיר הצאן גדר לפנים מגדר (שתי גדרות) מתוך צניעותו . "וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו" (שם) – שאול נכנס למערה לעשות את צרכיו , הוה חמי ליה משלשל ציבחד ומסליק ציבחד (במקבילה נכפל 'משלשל ציבחד ומסליק ציבחד') – היה (דוד, שישבו הוא ואנשיו בחלקה הפנימי של המערה) רואה אותו (את שאול) משלשל (מוריד את בגדו העליון) מעט ומעלה (את בגדו התחתון) מעט, משלשל מעט ומעלה מעט (כדי שלא ייראה גילוי גופו בעת עשיית צרכיו, שנהג בצניעות יתירה) . אמר – דוד : ארור (במקבילה הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אהיך' (ספק בקריאה) ומגיה מחק וכתב 'היאך'. ונראה שצריך לומר כמו בבמדבר רבה: ' לית אריך ', ולכך כיוון הסופר. כאן 'ארור' הוא שיבוש של 'אריך') מגע (צריך לומר כמו במקבילה: ' מנגע ') בהדין צניעה – אין זה הגון לנגוע (לפגוע) בגוף הצנוע הזה (בשאול) . הדא (צריך להוסיף כמו במקבילה: ' היא ') דו מר ליה: – זה הוא (הדבר) שהוא (דוד) אומר לו (לשאול): "הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ י'י הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה, וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ, וַתָּחָס עָלֶיךָ , וָאֹמַר: לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי, כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא " (שמואל א כד,י) – היום נוכחת לדעת על פי מה שקרה היום, שה' נתן אותך היום בידי, ואמר כל אחד מאנשיי שיש להרוג אותך, אבל חסה עיני עליך והחלטתי שלא לפגוע בך לרעה, - 'וַאָחָס עליך' אין כתוב – אין כתוב "ואחס" בגוף ראשון , אלא "וַתָּחָס עָלֶיךָ" – כתוב "ותחס" בגוף שלישי נקבה, - צניעותך היא חסה עליך – צניעותך חסה עליך (הצניעות שהיתה בך היא חסה עליך) . וממשיכים את מדרש הכתובים (בהעלאת ארון ה' לעיר דוד): "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל : לִפְנֵי י'י אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם י'י עַל יִשְׂרָאֵל, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי י'י " (שמואל ב ו,כא) – דוד אמר למיכל: רקדתי לפני ה' לפי שהעדיף אותי על אביך (שאול המלך) ובני ביתו ומינה אותי למושל על ישראל. " וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי, וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה" (שמואל ב ו,כב) – אשפיל את עצמי לפני ה' עוד יותר ממה שעשיתי עד עתה, ואהיה שפל בעיניי, ודווקא השפחות, שאמרת שהתבזיתי בפניהן, הן תכבדנה אותי על השתתפותי בשמחה הגדולה כאחד מהעם; ויש לדרוש את הכתוב "וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה": - שאינן אמהות אלא אימהות – אמר לה דוד: אותן בנות ישראל שצווחת (שקראת) אותן אמהות (שפחות), אינן אמהות (שאינן חשובות) אלא אימהות (שהן חשובות), לוואי יהא לי חלק עימהן לעתיד לבוא (במדבר רבה), וזהו "עִמָּם אִכָּבֵדָה" . ושואלים: ובמה נענשה – מיכל על דברי הבוז שאמרה לדוד: "כהיגלות נגלות אחד הריקים!" ? ומשיבים: "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ " (שמואל ב ו,כג) – היא נענשה שלא זכתה להוליד ילדים כל ימיה . ומציעים קושיה מפסוק: והכתיב: – והרי כתוב: "וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד" (שמואל ב ג,ה) – הבן השישי שנולד לדוד בחברון היה יתרעם שילדה עגלה אשתו ! – חז"ל אמרו שעגלה זו מיכל. הרי שהיה לה ילד! ומתרצים: אלא שֶׁגָּעַת (שגעתה - השמיעה קול נהימה) כעגלה ומתה – הכתוב מכנה את מיכל בשם עגלה בהקשר להזכרת בנה משום שכשילדה את בנה זה געתה כמו עגלה בשל קשיי הלידה ומתה. ועד יום מותה לא היה לה ילד, אבל ביום מותה היה לה ילד, שילדה ביום מותה (ראה להלן מדרשי אגדה) . עד כאן המקבילה בירושלמי סוכה. הרקדן היה בזוי מאוד על היהודים. כבר השבעים תרגמו "אחד הריקים" - אחד הרקדנים. השבעים לא קראו כאן 'הרוקדים', אלא תרגמו בדרך של ניסוח אחר 'ריק' ב'רקדן'. דבר זה מקוים על ידי פירושו של אמורא בארץ ישראל: 'מהו "הריקים"? אמר רבי בא בר כהנא: הריקים שבריקים, זה ארכסטס' ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 25). ב מדרש שמואל כה,ו נאמר: "ויהי ארון י'י בא עיר דוד ומיכל בת שאול" וגו' (שמואל ב ו,טז) - אמרה לו: של בית אבא היתה מלכות נאה ממך. חלילה להם, שלא ראה אדם בהם מימיהם פיסת יד ופיסת רגל ועקב מגולים, אלא כולהם היו מכובדים ממך. - ומה אמר לה דוד? "לפני י'י אשר בחר בי מאביך" וגו' (שמואל ב ו,כא) - אמר לה: של בית אביך היו מבקשים כבוד עצמם ומניחים כבוד שמים, ואני איני עושה כן, אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים. ואם תאמרי, שהייתי שפל בעיני אחרים ונבזה בעיני עצמי, תלמוד לומר: "והייתי שפל בעיניי". "ועם האמהות" וגו' (שמואל ב ו,כב) - אמר לה דוד: מיכל, חס ושלום, שאין את נקראת מן האימהות אלא מן האמהות. "ותאמר מה נכבד היום" וגו' (שמואל ב ו,כ) - אמרה לו: אלוואי / דייך לעיני בני אדם, אלא "לעיני אמהות עבדיו"?! "כהיגלות נגלות אחד הריקים" (שם) - אמר רבי אבא בר כהנא: כאילין ארכיסטירס. ב בראשית רבה פב,ז נאמר: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה" (שמואל ב ו,כג) - עד יום מותה לא היה לה, הא ביום מותה היה לה. הדא היא דכתיב: "והשישי יתרעם לעגלה אשת דוד" (שמואל ב ג,ה). - ולמה קוראה עגלה? - אמר רבי יהודה בר סימון: שפעת כעגלה ומתה. וב מדרש שמואל יא,ג נאמר: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה" (שמואל ב ו,כג) - אמר רבי יהודה בר רבי סימון: עד יום מותה לא היה לה ילד, הא ביום מותה היה לה ילד. הדא היא דכתיב: "והשישי יתרעם לעגלה אשת דוד" (שמואל ב ג,ה). - ולמה נקרא שמה עגלה? - אמר רבי יהודה בר רבי סימון: על שפעה כעגלה ומתה. ו שם כב,ד נאמר: כתיב: "השישי יתרעם לעגלה אשת דוד" (שמואל ב ג,ה) - למה נקרא שמה עגלה? - אמר רבי יהודה ברבי סימון: על שפעה כעגלה ומתה. ב בבלי ברכות סב,ב אמרו: "ואמר להרגך ותחס עליך" - "ואמר"? 'ואמרתי' מיבעי ליה! "ותחס"? 'וחסתי' מיבעי ליה! - אמר רבי אלעזר: אמר לו דוד לשאול: מן התורה בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה (אחריי להרוג אותי), והתורה אמרה: בא להורגך השכם להורגו. אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך. ומאי היא? דכתיב: "ויבוא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבוא שאול להסך את רגליו". - תנא: גדר לפנים מן גדר, ומערה לפנים ממערה.

אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצות יותר מדוד – שכן מצינו בדוד שזלזל בעצמו בהעלאת ארון ה' לעיר דוד, כאמור לעיל . מפני מה ביזה עצמו על המצות? שהיו מביטין בארון ומתים – דוד זלזל בעצמו לכבוד הארון, כתשובת המשקל לאנשי בית שמש שנהגו בארון בזלזול ובקלות דעת ונענשו על כך במיתה , דכתיב: – שכתוב (כשבא ארון ה' לבית שמש לאחר שהשיבו אותו הפלשתים): "וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ , כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה', וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ " (שמואל א ו,יט) – אנשי בית שמש הביטו בארון שלא כראוי וה' המית אותם . ומביאים מחלוקת אמוראים בדרשת סופו של הכתוב: רבי חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) ורבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – נחלקו שני החכמים . חד אמר: – [חכם] אחד אומר: "וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ" (שמואל א ו,יט) - זו סנהדרין – שבעים חברי הסנהדרין נהרגו בבית שמש , "חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ " (שם) - שהיו – שבעים חברי הסנהדרין שקולין כנגד חמשים אלף איש – חכם זה דורש כך כי חסרה כאן וי"ו החיבור בין שני המספרים . וחד אמר: – ו[חכם] אחד אומר: (בקטע ששון: 'וחרנה אמר:') "וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ" - זו סנהדרין, "חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ " - מעם הארץ – גם חמישים אלף איש מהעם נהרגו בבית שמש מלבד הסנהדרין . ב בבלי סוטה לה,ב אמרו: "ויך בעם שבעים איש חמישים אלף איש" - רבי אבהו ורבי אלעזר. חד אמר: שבעים איש היו, וכל אחד ואחד שקול כחמישים אלף איש; וחד אמר: חמישים אלף היו, וכל אחד ואחד שקול כשבעים סנהדרין. כתוב: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד . י'י , לֹא גָבַהּ לִבִּי" (תהילים קלא,א) – לא חשבתי מחשבות גאווה, - בשעה שמשחני שמואל (בקטע ששון נוסף 'למלך') , "וְלֹא רָמוּ עֵינַי" (שם) – לא חשבתי מחשבות גאווה, - בשעה שהרגתי את גולית – הפלשתי , "וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת" (שם) – לא ביקשתי לעצמי גדולה, - בשעה שהעליתי את הארון - לירושלים , "וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" (שם) – לא ביקשתי לעצמי דברים שאיני יכול להשיג, - בשעה שהחזירוני למלכותי – לאחר מרד אבשלום. - הרי שדוד מעיד על עצמו שמעולם לא היתה בו גאווה (האירועים נמנו לפי סדרם) , אלא (בקטע ששון אין מילה זו) "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי , כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ , כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי" (תהילים קלא,ב) – אלא שמתי את נפשי כנפש ילד קטן שזה עתה נגמל מחלב אימו אך עדיין הוא זקוק לאימו ונסמך אליה, והשתקתי את נפשי אם ביקשה להתגאות, וכשם שגמול אינו שואף לגדולות ורק בוטח באימו, כך בוטח אני בה', - כְּהֵן ינקא דנחית (בקטע ששון: 'דנפק') ממעי אימיה – כמו התינוק הזה שיורד (שיוצא) ממעי (מרחם) אימו , כן הוות נפשי עלי – כך היתה נפשי עליי (הרחבת דברים במקבילה במדרש תהילים קלא,ב ובבמדבר רבה ד,כ: "'אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אימו' - כשם שהתינוק הזה אינו מתבייש להתגלות לפני אימו, כך שיוויתי נפשי לפניך, שלא נתביישתי להתבזות לפניך לכבודך. 'כגמול עליי נפשי' - כהן ינוקא דנפק ממעי דאימיה ואין בו רוח גסה (גאווה) לינוק משדי אימו, כן הוות נפשי עליי, שאיני מתבייש ללמוד תורה אפילו מקטני ישראל") . • • •