אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ב:ג

משנה המשנה עוסקת בדיני המלך. המלך לא דן – אינו יושב כדיין בדין, ולא דנין אותו – אינו נידון בפני בית דין , לא מעיד ולא מעידין אותו, לא חולץ , ולא חולצין לאשתו, לא מיבם ולא מיבמין את אשתו. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אם רצה לחלוץ וליבם, זכור לטוב (יהא ברוך) . אמרו לו – החכמים לרבי יהודה : אם רצה, אין שומעין לו. ואין נושאין את אלמנתו – שלקיחתה היא כזלזול במלך הקודם . רבי יהודה אומר: נושא הוא המלך אלמנתו של מלך, שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר – בדברי נתן הנביא לדוד לאחר פרשת בת שבע : "וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ" (שמואל ב יב,ח) – ה' נתן לך את רכוש בית שאול המלך ואת נשיו. מכאן ראיה שמלך נושא אלמנתו של מלך . • • •

תלמוד "מלך לא דן ולא דנין אותו" כול'. דיני מלך במשנה שנינו: "לא דן". מציעים קושיה מפסוק: והכתיב (צריך לומר: ' כתיב ' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 784, הערה 992)) : – כתוב: "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שמואל ב ח,טו) – דוד המלך דן את העם לפי החוק ולפי היושר והצדק , ות מר הכן?! – ואתה אומר כך (שמלך לא דן)?! (איך אסרו חכמים דבר המפורש להיתר במקרא? - אין מתרצים קושיה זו) (ניתן להציע מקורות מקראיים רבים לכך שמלכי ישראל ויהודה יושבים בדין) הגרסה 'והא כתיב... ואת אמר הכין' אין לה קיום, ואפשר שלפנינו צירוף של שני מונחים מתחלפים וכנראה נרדפים, 'והא כתיב' ו'כתיב... ואת אמר הכין'. ברם נראה יותר שלפנינו שיבוש, ובמקום 'והא כתיב' צריך לגרוס 'כתיב', ולפי זה אין כאן מונחים מתחלפים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 154, הערה 31; שם, עמוד 93, הערה 474). אגב הפסוק המספר על דוד שהיה עושה משפט וצדקה, מביאים ברייתא המציעה שני פירושים לצירוף המקראי "משפט וצדקה". אמור מעתה (מכאן תוכל להסיק, לְמַד מזה) : היה דן – הדיין את הדין, זיכה את הזכיי וחייב את החייב, היה החייב עני – שנתחייב בדין לשלם לחבירו, ואין בידו לשלם משלו, - נותן לו – הדיין לעני, משלו – מממונו, כדי שישלם העני לחבירו , נמצא – הדיין עושה דין (צריך לומר: 'משפט') לזה – דין עם הזכאי, וצדקה לזה – חסד עם החייב . רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: היה דן – הדיין את הדין, וזיכה את הזכיי וחייב את החייב, מעלה עליו המקום (צריך לומר כמו במקבילות: ' הכתוב ') – הכתוב "עושה משפט וצדקה" חושב לדיין זאת, כילו (כאילו) (צריך להשלים כמו במקבילות: ' עשה משפט עם הזכיי – בזה שזיכה את הזכאי עשה את משפטו , שהחזיר לו ממונו, וכילו ') עשה צדקה עם החייב – בזה שחייב את החייב עשה עימו צדקה , שהוציא גזילה – שגזל מחבירו, מידו – מרשותו, וביטל את עוונו (לברייתא זו מקבילות בתוספתא סנהדרין א,ד-ה; בירושלמי סנהדרין א,א; בבבלי סנהדרין ו,ב ובדברים רבה ה,ג) . • • •

במשנה שנינו: "ולא דנין אותו". מציעים פסוק המשמש כמקור להלכה במשנה: על שם (משום) : "מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא" (תהילים יז,ב) – דוד מבקש מה' שישפוט אותו ויזכה אותו בדינו. ויש לדרוש את המילה "מלפניך" - מלפניך ולא מלפני בשר ודם, שהמלך נידון בפני ה' ואינו נידון בפני בית דין . ומביאים דרשה נוספת שה' דן את המלך. רבי יצחק (רבי יצחק רובה (הגדול), הוא רבי יצחק בר אבדימי, תנא בדור החמישי) בשם רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) : המלך וציבור נידונין לפניו – לפני ה', בכל יום – ה' דן את מלך ישראל ואת כלל ישראל בכל יום , שנאמר – בברכת שלמה לכל קהל ישראל בחנוכת המקדש : "לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" (מלכים א ח,נט) – שלמה ביקש מה' שיעשה בכל יום ויום מה שצריך לטובת המלך והעם. ויש לדרוש את המילה "משפט" מלשון דין ומשפט, ומכאן שה' דן את המלך ואת עם ישראל בכל יום (מאמר זה מקורו בירושלמי ראש השנה א,ב) . ב בבלי סנהדרין יט,א אמרו: "מלך לא דן ולא דנים אותו". - אמר רב יוסף: לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד - דן ודנים אותו, דכתיב: "בית דוד, כה אמר ה': דינו לבוקר משפט" (ירמיהו כא,יב) (הנביא מצווה על בית דוד לעשות משפט). ואם אין דנים אותם - כיצד הם דנים? והכתיב: "התקוששו וקושו" (צפניה ב,א), ואמר ריש לקיש: קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים (אם אדם אינו נידון, אף אינו זכאי לדון אחרים). בבבלי שם אמרו, שבתחילה אף מלכי ישראל היו דנים ונידונים, ומשום מעשה שהיה בינאי המלך תיקנו חכמים שמלכי ישראל לא ידונו ולא ידונו אותם. ב דברים רבה (ליברמן) פרשת "שופטים" ח נאמר: הלכה: מלך ישראל שהיה לו עסק, מהו שיהא לו מותר לדון לפני בית דין? - כך שנו חכמים: מלך לא דן ולא דנים אותו, לא מעיד ולא מעידים אותו. לימדונו רבותינו: למה אין דנים את המלך? אמר רבי ירמיה: שכן כתיב בדוד המלך: "מלפניך משפטי יצא". הווי, אין בריה דן את המלך אלא הקב"ה. • • •

במשנה שנינו: "רבי יודן (רבי יהודה) אומר: אם רצה לחלוץ ולייבם, זכור לטוב . אמרו לו: אם רצה, אין שומעין לו ". מביאים ברייתא: אמרו לו – החכמים לרבי יהודה : אם את (אתה) אומר כן – שאם רצה המלך לחלוץ (לקיים מצוות חליצה באלמנת אחיו שמת בלא בנים) - הרשות בידו , נמצאת פוגם כבוד המלך (גורם לו פחיתות כבוד) – שאין זה לפי כבודו שתהא היבמה חולצת את נעלו ורוקקת בפניו. - ברייתא זו מסבירה את טעמם של דברי החכמים לרבי יהודה במשנה: "אם רצה, אין שומעין לו" . ב תוספתא סנהדרין ד,ב שנו: רבי יהודה אומר: רצה לחלוץ - הרשות בידו. אמרו לו: נמצאת פוגם כבודו של מלך. • • •

במשנה שנינו: "ואין נושאין את אלמנתו". מביאים ברייתא: אין נושאין לא אלמנתו ולא גרושתו של מלך, ויש להציע פסוק המשמש כמקור להלכה: על שם (משום) : "וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת" (שמואל ב כ,ג) – פילגשי דוד המלך, שהשאיר דוד בביתו ואבשלום בנו בא אליהן על פי עצת אחיתופל, היו עגונות ובמצב אלמנות כל ימי חייהן, כי דוד לא בא אליהן ולא הותר להן להינשא לאחרים. מכאן ראיה שאין נושאים אלמנתו של מלך, שכן הכתוב אומר שפילגשי דוד שנאסרו להינשא לאחרים היו נקראות אלמנות. אפשר לראות בפילגשים, שדוד לא בא אליהן, מעין נשים מגורשות, ומכאן ראיה שאין נושאים גרושתו של מלך . ב תוספתא סנהדרין ד,ב שנו: ואין נושאים את אלמנתו, שנאמר: "ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות". בתוספתא למדו מהפסוק שאין נושאים את אלמנתו של מלך, ובירושלמי למדו מהפסוק שאין נושאים את אלמנתו ואת גרושתו של מלך. ומביאים שני מאמרים על האמור בפילגשי דוד. רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : מלמד – דבר (כתוב) זה מורה, שהיה דוד מקלע ( ת ) ן ומקשט ( ת ) ן – דוד היה מצווה לקלוע את שערותיהן של פילגשיו ולשים עליהן תכשיטים (הדרשן דורש את המילה "צרורות" במובן קשורות, שהיה דוד קושר את שערותיהן וקושר להן תכשיטים), ומכניסן לפניו בכל יום ואומר ליצרו הרע: תאבתה (התאווית ל-, השתוקקת ל-) דבר האסור לך – בת שבע, אשת אוריה החיתי, שאין יצר הרע תאב אלא דבר שהוא אסור לו (ירושלמי יומא ו,ה) . חייך שאני מתאיבך (מעורר תאוותך ב-) דבר המותר לך – פילגשי דוד. דוד עשה כך כדי לכבוש את יצרו ולהכניע את תאוותו, בשביל שיתכפר לו חטא בת שבע. - לפי מאמר זה, פילגשי דוד, שבא אליהן אבשלום בנו, היו מותרות לדוד, ומרצונו לא בא עליהן (אף שלפי הכתוב דוד נמנע מלבוא על פילגשיו מכיוון שאבשלום בא אליהן, הדרשן קשר זאת למעשה בת שבע, מידה כנגד מידה. במעשהו של אבשלום התקיימה נבואת נתן הנביא לאחר פרשת בת שבע: "כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ" (שמואל ב יב,יא). הרי שיש קשר בין פרשת בת שבע ובין פרשת פילגשי דוד) . רבנין דקיסרין אמרין: – חכמי קיסריה אומרים: אסורות ממש היו – פילגשי דוד היו אסורות לו, מכיוון שבא אליהן אבשלום בנו . ויש ללמוד דבר זה בדרך קול וחומר: ומה כלי הדיוט (פשוט (מקור המילה ביוונית)) שנשתמש בהן הדיוט - אסור למלך להשתמש בו – שאין זה מכבודו של המלך , כלי המלך שנשתמש בהן הדיוט - אינו דין – וכי אין ההיגיון מחייב, שיהא המלך אסור לשמש (להשתמש) בהן?! (בתמיהה) – החלק השני בקול וחומר הוא משל לאשת המלך (כלי המלך) שבא אליה הדיוט (שנשתמש בו הדיוט) שהיא אסורה למלך (המלך אסור להשתמש בו). מכיוון שאבשלום שהיה הדיוט בא על פילגשי דוד המלך, לכן היו אסורות לדוד (החלק הראשון בקול וחומר דומה לאמור בברייתא בירושלמי יומא ג,ו: "העושה כלי להדיוט... משנשתמש בו הדיוט - אסור להשתמש בו גבוה". החלק הראשון בקול וחומר אינו משל לדין מסוים בדיני המלך). • • •

במשנה שנינו: "רבי יודן (רבי יהודה) אומר: נושא המלך אלמנת המלך, שמצינו בדוד שנשא אלמנת שאול, שנאמר: " וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ " (שמואל ב יב,ח) ". מי הן "בית אדוניך" ו"נשי אדוניך"? - זו רצפה – בת איה, פילגש שאול המלך (לדעת רבי יהודה בירושלמי כתובות ה,א, פילגש יש לה כתובה כמו אישה, ולכן יש לפילגש דין אישה), ואביגיל – אשת נבל הכרמלי (להלן אמרו שדוד קרא לנבל 'פטרון' - אדון השומר ומגן על האנשים הסרים לפקודתו), ובת שבע – אשת אוריה החיתי ("בית אדוניך" היא רצפה, ש"בית" הוא אישה, ומכאן למד רבי יהודה שמלך נושא אלמנת מלך אחר. אלמנת שאול - אלמנה בלשון יחיד - בדברי רבי יהודה היא רצפה. "נשי אדוניך" - "נשי" בלשון רבים - הן אביגיל ובת שבע שבעליהן היו אדוניו של דוד והוא נשא אותן לאחר מות בעליהן. לפי האמור להלן נבל היה אדונו של דוד, אך לא נמצא בשום מקום שאוריה היה אדונו של דוד. והיתה בת שבע ראויה לדוד בהיתר לאחר מותו של אוריה, אלא שדוד בא אליה באיסור קודם זמנה) . ב ירושלמי יבמות ב,ד אמרו: רבי זריקן בשם רבי חנינה: אשת חמיו אסורה מפני מראית העין. אי[ן] תימר: תורה - הרי דוד שנשא רצפה בת איה, שנאמר: "ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך". • • • נבל ואביגיל ודוד המלך כיוון שהוזכרו דוד ואביגיל אשת נבל, מביאים מדרש לפסוקים בייחוסיהם של בני יהודה (דברי הימים א פרק ב) ובמעשה נבל ואביגיל ודוד (שמואל א פרק כה). המדרש הובא ככל הנראה אגב סופו: "פקרה עצמה" וכו' ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 243, הערה 31; "לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות יא", עמוד רב, הערה 25), שאביגיל נתנה עיניה בדוד כשהיא אשת איש וציפתה שדוד יישאנה בבוא השעה, וכך היה, שכשמת נבל נשא דוד את אביגיל לאישה. תופעה זו של הבאת קטעי אגדה משום סופם שכיחה בירושלמי ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות יא", עמוד רד).

שלשה בנים היו לחצרון – בן פרץ, בנו של יהודה , דכתיב: – שכתוב (בייחוסיהם של בני יהודה): "וּבְנֵי חֶצְרוֹן אֲשֶׁר נוֹלַד לוֹ , אֶת יְרַחְמְאֵל וְאֶת רָם וְאֶת כְּלוּבָי" (דברי הימים א ב,ט) – לחצרון נולדו ירחמאל, רם וכלובי (היו לו שני שמות: כלובי וכָּלֵב, וממנו יצא נבל הכרמלי) . הוא (צריך לומר: ' והא ', וכן הגיה ב"כיכר לאדן") ירחמאל קדמוי – והרי ירחמאל לפניו (ירחמאל נולד לפני רם, ומדוע הקדים הכתוב בדברי הימים שם את ייחוסי רם הבן השני לייחוסי ירחמאל הבכור?) , אלא שנשא – ירחמאל, גויה להתעטר (להתקשט, להתהדר) בה – ומשום שפגם בזה את משפחתו, נכתבו ייחוסיו באחרונה (גם אחרי ייחוסי כלובי, בנו הצעיר של חצרון) , דכתיב: – שכתוב: "וַתְּהִי אִשָּׁה אַחֶרֶת לִירַחְמְאֵל וּשְׁמָהּ עֲטָרָה , הִיא אֵם אוֹנָם" (דברי הימים א ב,כו) – לירחמאל היתה אישה נוספת ושמה עטרה, ומפרשים "אישה אחרת" - אישה מעם אחר (גויה), ודורשים את השם "עטרה" שהתעטר ירחמאל בכבודה וביופיה, כי היתה בת גדולים ויפה , ודורשים את שם בנה "אונם" - שהכניסה אנינה (אבל, יגון) לתוך ביתו – של ירחמאל . ב רות רבה פרשה ח נאמר: "וחצרון הוליד את רם" (רות ד,יט) - ולא ירחמאל היה מן קדמוי, "ובני חצרון אשר נולד לו את ירחמאל ואת רם ואת כלובי" (דברי הימים א ב,ט)? אלא שנשא אישה גויה להתעטר בה, דכתיב: "ותהי אישה אחרת לירחמאל ושמה עטרה" (דברי הימים א ב,כו). כתוב בייחוסי רם בן חצרון: "וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב , וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן נְשִׂיא בְּנֵי יְהוּדָה, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָא , וְשַׂלְמָא הוֹלִיד אֶת בֹּעַז" (דברי הימים א ב,י-יא. פסוקים דומים ברות ד,יט-כא) , ובועז נשא את רות – המואביה כמסופר במגילת רות, ופגם בזה את משפחתו (על פי דברי נבל להלן) .

נבל אתי מן דכלובי – נבל (הכרמלי) בא מכלובי (נולד ממשפחת כלובי, בנו הצעיר של חצרון) . אמר נבל: לית בישראל בר טבין סגין מיני – אין בישראל בן טובים גדול ממני (אדם ממשפחה טובה והגונה יותר ממני) . הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב (על נבל): "וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל , וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד" (שמואל א כה,ב) – היה איש אחד בעיר מעון בהר יהודה, ומקנהו היה בעיר כרמל בהר יהודה, והיה עשיר מאוד, "וְהוּא כָלִבִּי" (שמואל א כה,ג) - דאתי מן כלובי – שבא מכלובי (דברי נבל שאין בישראל בן טובים גדול ממני נדרשים מהכתוב "והאיש גדול מאוד". הרי שאין במשפחתו כל פגם) . דוד שלח אל נבל, ביום שבו חגג את גז צאנו, לבקש ממנו צורכי אוכל לו ולאנשיו, בהזכירו כי הם תמיד היטיבו עם רועיו ועבדיו. "וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ, וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים, וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים: עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל נָבָל וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם " (שמואל א כה,ד-ה) , "וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי" (שמואל א כה,ו) - לקַיוֹמא – לפטרון (מגן (מקור המילה פטרון ביוונית ובלטינית)) , "וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם " (שמואל א כה,ו) – שיעור הכתוב: ואמרתם כה לפטרון: ואתה שלום וגו'. דוד קרא לעצמו בנו של נבל (שם ח), כלומר, לדעתם של חז"ל, בן בית של נבל. התלמוד הירושלמי השתמש כאן במילה השמית 'קיומא' ולא במילה 'פטרון' השכיחה, מפני ש'לקיומא' הוא התרגום הארמי של 'לחי' ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 50). - לפי הפירוש המקובל ציווה דוד לנעריו לומר אל נבל: "כה לחי", ומילים אלה בדומה לשאר הביטויים שבפסוק זה הם דברי ברכה. בעלי הטעמים שנתנו טעם מפסיק במילה "כה" פירשו: "ואמרתם כה: לחי". לפי הצעה אחרת, המילה "לֶחָי" אינה קשורה כלל למילה חַי, אלא היא גלגול של המילה לְאֶחָי (=לאחים שלי) בנשילת האל"ף. הבנה זו עולה כבר מן התרגום של המילה "לֶחָי" בתרגום ללטינית, שפירש את הכתוב: ואמרתם כך לאחיי . וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד, וַיָּנוּחוּ (שמואל א כה,ט) - אמר רבי יוסטא בר שונם (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, נקרא בשם מקומו שונם בעמק יזרעאל) : נעשו מחנה – עשרה אנשים, כמספר נערי דוד, נחשבים מחנה לעניין דברים שפטרו חכמים במחנה (ראה משנה עירובין א,י). ודורשים דבר זה מהמילה "וינוחו" כאילו כתוב 'ויחנו' . לאחר שנבל סירב להיענות לבקשת דוד וחירף אותו ואת אנשיו, החליט דוד להינקם ממנו. "וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר: מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי?... וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי דָוִד לְדַרְכָּם, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה " (שמואל א כה,י-יב) - ומניין לדיני נפשות שמתחילין מן הצד? – שואלים תחילה את הקטנים שבדיינים היושבים מן הצד שיאמרו את דעתם, והגדול שבדיינים אומר את דעתו בסוף (משנה סנהדרין ד,ב) - תנא – שנה (ברייתא) שמואל הזקן קומי – לפני רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו : חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ " (שמואל א כה,יג) – דוד ואנשיו התכוננו לקרב, כי דוד החליט לדון את נבל במיתה. ויש לדרוש את הכתוב, שדוד ואנשיו דנו את נבל בדיני נפשות, ומי שחגר את חרבו גילה דעתו שהוא מחייב את נבל במיתה, ודוד חגר את חרבו לבסוף כי הוא היה הגדול . ב ירושלמי עירובין א,י אמרו: "וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל" וגו' - מהו "וַיָּנוּחוּ"? רבי יוסטא בר שונ(ה)[ם] אמר: נעשו מחנה. ב ירושלמי סנהדרין ד,ב אמרו: ומניין שמתחילין בדיני נפשות מן הצד? - תנא שמואל הזקן קומי רבי אחא: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ", ואחר כך ישבו בדין על נבל. ב בבלי סנהדרין לו,א אמרו: "דיני נפשות מתחילין מן הצד". - מנא הני מילי? - ...רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מהכא: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ". כשנודע הדבר לאביגיל אשת נבל, היא הביאה מתנה לדוד בלי ידיעת בעלה וביקשה שיסלח לו. " וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר: הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ, וַיָּעַט בָּהֶם" (שמואל א כה,יד) - מהו – מה פירוש "וַיָּעַט בָּהֶם"? אפחין (צריך לומר כמו במדרש שמואל: 'אפרחון') במילין – הפריח אותם בדברים (נבל הבריח את נערי דוד מפניו בדבריו, כעיט זה המתנפל על עדת ציפורים ומבריחן) . "וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי , כִּי כָלְתָה הָרָעָה אֶל אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל בֵּיתוֹ " (שמואל א כה,יז) , ואביגיל מיהרה לדוד: " וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר, וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ, וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם" (שמואל א כה,כ) - גילת (גילתה) – אביגיל שוקה – הרימה את שולי שמלתה ועל ידי זה חשפה את שוקה כדי לפתות את דוד (השוק היא מן הברך ולמטה עד כפות הרגליים), והלכו – דוד ואנשיו לקראת אביגיל לאורה – של השוק, שהיתה השוק מבהיקה והאירה להם בחושך , "וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם" - הוקרו (פלטו זרע) כולם – נעשו כולם בעלי קרי מהתאווה שהשוק של אביגיל עוררה בהם (התרגום מתרגם "ותפגוש" - וְעָרַעַת. ערע / ארע בארמית = קרה בעברית. ומשום כך דורשים דרשה זו) . "וְדָוִד אָמַר : אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה, וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה " (שמואל א כה,כא) , " כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף, אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר" (שמואל א כה,כב) – ומפרשים את הלשון "משתין בקיר": - מה עיסקיה דכלבא? – מה עיסקו (טבעו) של הכלב? משתין בכתלא – (הכלב) משתין בקיר (פירוש הלשון "משתין בקיר": כלב) . אפילו על כלבא לֵי נָא חייס – אפילו על הכלב (שדרכו להשתין בקיר, שהוא הפחות שבבעלי החיים שבבית) אין אני חס (איני משאיר בחיים. - דוד ביקש להשמיד את כל בית נבל ואפילו את כלביו) . "וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ. וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתֹּאמֶר: בִּי אֲנִי, אֲדֹנִי, הֶעָוֹן, וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ, וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ " (שמואל א כה,כג-כד) - אמרה ליה: – אמרה לו (אביגיל לדוד, כיוון שהבינה שדוד בא להשמיד את כל בית נבל): מרי – אדוני דוד, אנא מה עבדית? – אני מה עשיתי? בניי מה עבדון? – מה עשו? בעירי ( י ) (בהמותיי) מה עבד [ון] ? – מה עשו? אמר לה: מפני שקילל – נבל את מלכות דוד – ולכן דינו מוות, שדוד ראה עצמו כמלך . אמרה ליה: – אמרה לו: ומלך אתה?! אמר לה: ולא משחני שמואל למלך?! אמרה לו: עדיין מוניטה דמרן שאול קיים – עדיין המטבע של אדוננו שאול קיים (עדיין שאול מולך) (מקור המילה מוניטה בלטינית. - אין כאן אלא מעתק זמן והשלכה מתקופת חז"ל על העת הקדומה שבה עדיין לא היו מטבעות) . "וַאֲנִי אֲמָתְךָ" (שמואל א כה,כה) - מלמד – דבר (כתוב) זה מורה, שתבעה לתשמיש – דוד שידל את אביגיל לבוא ביחסי מין (כך יש לדרוש מהמילה "אמתך", שכן המילה "אמה" מופיעה בספרות חז"ל פעמים רבות כמילה נקייה לאיבר המין הגברי. מאחר והמילה באה בתוך דברי אביגיל, ייתכן שהדרשן סובר שאביגיל ביקשה לפתות את דוד ברמיזה מינית ששילבה בדבריה) . מיד הוציאה כתמה – של דם נידתה, והראת (הראתה) לו – כדי שלא ישכב עימה (דם הנידה כמחסום נשי בפני גברים המבקשים לשכב עימן מופיע פעמים מספר בספרות חז"ל) . אמר לה: וכי רואין כתמין בלילה?! – הרי אין בודקים כתמי דם בלילה, מלפני שלאור הנר קשה להבחין בין הצבעים, ולכן אין לדעת האם אכן היא בגדר נידה. אמרה ליה: – אמרה לו: ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר? – בדבריך הינך סותר את עצמך! דבריך אינם עומדים בפני ההיגיון! (וזהו שאמרה אביגיל לדוד: "וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ, וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ") כתמין אין רואין בלילה, ודיני נפשות דנין בלילה?! – דברי אביגיל מבוססים על דברי המשנה בסנהדרין ד,א: "דיני נפשות דנים ביום וגומרים ביום" - מתחילים את הדין ביום וגומרים (פוסקים) את הדין ביום ולא בלילה. אמר לה: כבר נגמר דינו – של נבל למיתה, מבעוד יום (בשעה שעדיין יום) . אמרה לו: "וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם " (שמואל א כה,לא) – (אל תמית את נבל) כדי שלא תגרום לך המתת נבל מכשול ללב (פחד, צער) ולא תיחשב לך שפיכות דמים ללא צורך;

ויש לדרוש את המילה "פוקה": - אמר רבי לעזר (רבי אלעזר, אמורא בדור השני) : פיקפוקי דברים – פטפוטי דברים וריבוי במילים, היה שם – בין אביגיל לדוד (המילה "פוקה" נדרשת מהשורש פ.ק.ק שמשמעו בארמית סורית: לפטפט הבלים, להרבות במילים) . ומספרים: רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה עבר פרשתא – היה עובר על הפרשה (פרק הלימוד) , והוה – והיה רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) מפקד לחברייא – מצַווה לחברים (קבוצת החכמים בבית המדרש) : עלון (צריך לומר: 'עולון') ושמעון קליה דרבי לוי דרש – היכנסו ושִמעו את קולו של רבי לוי דורש , דלית איפשר ליה דהוא מפקא (צריך לומר: 'מפק') פרשתא (יש לגרוס: 'פרשתֵהּ' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1234, הערה 142)) דלא ריבווון – שאי אפשר לו שהוא מוציא את הפרשה שלו ללא גדולות (מסיים את דרשתו על הפרשה בלי לומר בדרשתו חידושים גדולים) . עאל ומר לון: – נכנס (רבי לוי) ואמר להם (אולי צריך לומר: 'עלון ומר להון' - נכנסו (החברים) ואמר להם): 'לא' (צריך להוסיף כמו במדרש שמואל: 'ולא') – היה צריך לכתוב "לא" וכתוב "ולא", ובא לרבות ("שערי תורת ארץ ישראל"). ונראה שבא לרבות חילופי דברים שהיו שם בין אביגיל לדוד כאמור לעיל שלא נכתבו בפרשה , ושמע – ושמע רבי זעירא ומר – ואמר : אוף באגדתיה אית ריבוון – אף באגדה שלו (בדרשות באגדה שרבי לוי דורש) יש גדולות (חידושים גדולים) . רבי לוי היה בעל אגדה ודרשן. רבי זעורה היה בעל הלכה, ואת האגדה לא היה מחשיב. יש והיה מקנטר את בעלי האגדה ומתווכח עימם, ובהם רבי לוי (ירושלמי מעשרות ג,י). אף על פי שרבי זעורה התנגד לבעלי האגדה, החשיב את רבי לוי מאוד, וציווה לתלמידיו ללכת לשמוע את דרשותיו של רבי לוי (ירושלמי כאן וראש השנה ד,א).

וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ, וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל (שמואל א כה,ל), " וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה" (שמואל א כה,לא) - פיקפוקי דברים היה שם (מילים אלו הן חזרה מיותרת על מאמרו של רבי לעזר לעיל) . אמרה ליה – אביגיל לדוד : כד תיפוק פקפוקתך – כאשר תצא רכילותך (הרכילות שירכלו עליך, דברי ההבל שיפטפטו עליך) , יהו (יהיו) – ישראל אומרים עליך: שופך דמים (רוצח) את (אתה) – אם תרצח את נבל (גם כאן המילה "פוקה" נדרשת מהשורש פ.ק.ק) . "וּלְמִכְשׁוֹל לֵב" (שם) - אמרה לו: אתה עומד להיכשל (להיתעות לדבר עבירה) באשת איש – אם תבוא אליי . מוטב אחת ולא שתים – טוב יותר שתיכשל באשת איש פעם אחת (בבת שבע) ולא תיכשל פעמיים (גם בי) . עתידה רובה מן הדה מייתי (צריך לומר: 'מיתי') – עתידה גדולה מזאת לבוא (עתיד לבוא מכשול גדול מזה) , לא תהא דא כדא – אל תהיה זאת כזאת (אביגיל ידעה בנבואה שדוד עתיד להיכשל באשת איש אחרת, בת שבע, והיא השתמשה בטיעון זה כדי להניא את דוד מלהיכשל בה) . "וְלִשְׁפָּךְ דָּם" (שם) - אמרה לו: עומד אתה למלוך על ישראל – כמו שאמרה לו בפסוק ל שלפני כן, והן – ישראל אומרים עליך: שופך דמים היה – אם תרצח את נבל . והדא דתימר (=דאת אמר) : – וזאת (דבר זה) שאתה אומר: כל המקלל מלכות בית דוד חייב מיתה – ואם ארצח את נבל, איני שופך דמים , אדיין (עדיין) מחוסר כסא את (אתה) – עדיין אין לך שלטון ושררה ואינך מלך, ולכן אין נבל חייב מיתה על קללתו . "וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ" (שמואל א כה,לא) - מלמד – דבר (כתוב) זה מורה, שפקרה (הפקירה) עצמה – לזנות בבקשתה מדוד שיזכור אותה (במדרש שמואל נאמר, שפקרה עצמה לפי שנתנה עיניה בדוד כשהיא אשת איש. ב"כיכר לאדן" כתב שדורשים "וזכרת" - לשון זכרות (איבר הזכר). ואפשר שגם כאן דורשים את המילה "אמתך" המסמלת את קיום יחסי האישות) , וכיון שפקרה עצמה , פגמה (הטיל בה חסרון) הכתוב – כאמור להלן . בכל קרייא את קרי – בכל המקרא אתה קורא "אֲבִיגַיִל", בר מהדין פסוקא – חוץ מהפסוק הזה (הבא מיד לאחר דברי אביגיל "וזכרת את אמתך") : "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל : בָּרוּךְ י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי " (שמואל א כה,לב) – האות יו"ד חסרה משמה, כדי לגנות אותה על בקשתה מדוד לזכור אותה . " וּבְרוּכָה אָתְּ, אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים" (שמואל א כה,לג) – מנעת אותי מלשפוך דם; ויש לדרוש את המילה "דמים" שהיא לשון רבים: - דם נידה ושפיכות דמים (רצח) – אביגיל הצליחה בהשפעת דבריה למנוע מדוד מלחטוא בשני מיני דם: לבוא אליה בנידתה ולרצוח את נבל . ב מדרש שמואל כג,ט-יב נאמר: "וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל... וְהוּא כָלִבִּי" (שמואל א כה,ב-ג) - מהו "והוא כלבי"? משבטו / ממשפחתו של כלב. "וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי" (שם ו) - לקיומו. "וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ" (שם ט) - מהו "וינוחו"? נעשים מחנה. "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ" (שם יג), אמר ר' יהודה בן פפייס: מכאן לדיני נפשות שמתחילין מן הצד. "כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר" (שם כב) - רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אמר: בני בנים כבנים, ורבי נחמיה אמר: אפילו הכלב. "וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם" (שם יד) - מהו "ויעט בהם"? אפרחון במילין. "וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם" (שם כ) - נתגלית שוקה, הילכו לאורה. נתגלית שוקה, הוקרו כולם. "וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה" (שם לא) - רבי לוי הוות פרשתא דידיה, ושלח רבי זעירא לתלמידוי: שמעון יתיה. "ולא תהיה זאת לך לפוקה" - לא, ולא. אמר ליה: אית רבויין באגדתא. בא להזדווג לה. אמרה ליה: סופך להיכשל באישה אחרת. לא מוטב לך באחת ולא בשתיים. רבי אלעזר אמר: פיקפוקי דברים היו שם. אמרה ליה: אינהר מפוקיתה (?). כיוון שלא שמע לה, הוציאה כתמים והראתה לו בלילה. אמר לה: אביגיל, וכי רואים כתמים בלילה?! אמרה ליה: וכי דנים דיני נפשות בלילה?! אמר לה: כבר נגמר דינו מבעוד יום, שמרד במלכות. אמרה לו: וכי מלך את?! אמר לה: כבר משחני שמואל. אמרה לו: אפילו שמשחך שמואל, עדיין מטבעו של שאול קיים, ולא יצא מטבעך לעולם. כיוון ששמע את דבריה, התחיל מקלסה: "וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים" (שם לג) - משני דמים, מדם נידות ומשפיכות דמים. "וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ" (שם לא) - אמר רבי יצחק: פסוק זה הזכיר פגם של אביגיל. לפי שנתנה עיניה בו כשהיא אשת איש, לפיכך פגמה הכתוב, אביגיל תניינא "אֲבִיגַל" כתיב. ב בבלי מגילה יד,א אמרו: כתיב: "וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר" (שמואל א כה,כ) - "בסתר ההר"? 'מן ההר' מיבעי ליה! - אמר רבא בר שמואל: על עסקי דם הבא מן הסתרים (דם נידה). נטלה דם מחיקה והראתה לו. אמר לה: וכי רואים דם בלילה? - אמרה לו: וכי דנים דיני נפשות בלילה? - אמר לה: מורד במלכות הווה (שסירב לפקודותיו), ולא צריך למידייניה (כדרך שדנים דין אחר). - אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך (מטבעך) בעולם (עדיין אין אתה מלך המוכר לכול, ולכן אינך רשאי לדון אדם כמורד במלכות). - אמר לה: "וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ לה' אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים" (שמואל א כה,לג) - מאי "מבוא בדמים"? שני דמים: דם נידה ודם שפיכות דמים. איכא דאמרי: מלמד (הכתוב "בסתר ההר") שגילתה את שוקה (ונתאווה דוד לה), והלך לאורה (בשל תאוותו אליה) שלוש פרסאות. אמר לה: הִשָּׁמְעִי לי (שכבי עימי)! - אמרה לו: "וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה" (שמואל א כה,לא), "זאת" - מכלל דאיכא מילתא אחריתי (שתהיה לו למכשול), ומאי היא? מעשה דבת שבע. "וְהֵיטִב ה' לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ" (שמואל א כה,לא) - אמר רב נחמן: היינו דאמרי אינשי: איתתא בהדי שותא פילכא (האישה בעודה עסוקה בשיחה היא גם עסוקה בפלך. אף אביגיל בעודה עסוקה בהצלת נבל בעלה היא גם אומרת לדוד שאם ימות בעלה יזכור אותה ויישאנה לאישה). איכא דאמרי: שפיל ואזיל בר אווזא ועיניה מטייפי (הברווז משפיל את ראשו והולך אבל עיניו צופות למרחוק למצוא דבר מה. אף אביגיל נהגה כך). הבבלי לקח מרכיבים מהמסורת הארץ ישראלית בירושלמי וערך אותם בסדר שונה (ראה "הסיפור המקראי המורחב על אביגיל המונעת מדוד לבוא בדמים", "מחקרי ירושלים בספרות עברית" כו, עמודים 21-40). • • •