אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ב:ה

משנה ומוציא למלחמת הרשות – שעושים כדי להרחיב את גבולה של ארץ ישראל, על פי בית דין של שבעים ואחד – על פי הכרעתם והחלטתם . ופורץ – גדרות של אחרים, לעשות לו דרך – לעבור בה בעת מלחמה , ואין ממחין (מוחים) בידו. דרך המלך אין לה שיעור – ברוחב, ופורץ את הדרך כפי צורכו . וכל העם בוזזין – במלחמה, ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש – נוטל ראשון את חלקו שהוא בורר לו .

תלמוד מלך מוציא למלחמה ופורץ לעשות לו דרך במשנה שנינו: "ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד ". מניין למדים שהמלך מוציא למלחמת הרשות? - דכתיב: – שכתוב (במינוי יהושע להנהיג את העם אחרי מות משה): "עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ" (במדבר כז,כא) – בני ישראל ייצאו למלחמה ויחזרו מן המלחמה על פי הוראות המנהיג (מהדרשה הזו עולה שהירושלמי הבין ש"על פיו" הוא על פיו של יהושע ולא על פיו של אלעזר הכוהן הנשאל באורים ותומים) . במשנה שנינו: "ופורץ לעשות לו דרך , ואין ממחין בידו... וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש ". דכתיב: – שכתוב (במלחמת דוד בעמלקים): " וַיִּקַּח דָּוִד אֶת כָּל הַצֹּאן וְהַבָּקָר, נָהֲגוּ לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא, וַיֹּאמְרוּ : זֶה שְׁלַל דָּוִד" (שמואל א ל,כ) – אנשי דוד נהגו לפניהם את הצאן ואת הבקר ששללו מהעמלקים, והכריזו שכל השלל ניתן לדוד ולו הזכות לחלקו כישר בעיניו. מכאן למדים שכל העם בוזזים במלחמה ונותנים לפני המלך, והוא נוטל חלק בראש (רד"ק כתב, שיש ללמוד מכאן שהמלך פורץ לעשות לו דרך, שכשהיו אנשי דוד הנוהגים את הצאן ואת הבקר פוגעים בגדרות השדות, לא היו נוטים לצד אלא פורצים את הגדרות שלפניהם והולכים בדרך ישרה, וכשהיו בעלי השדות מוחים בידם היו אומרים אנשי דוד: "זה שלל דוד", כלומר, הרשות בידו לפרוץ לו דרך כי מלך הוא) .

מביאים מדרש לפסוקים בדברי הימים א יא,יג-יח. כתוב במעשי גבורתם של שלושת ראשי הגיבורים של דוד: "הוּא הָיָה עִם דָּוִיד בַּפַּס דַּמִּים" (דברי הימים א יא,יג) – אחד משלושת הגיבורים המצטיינים ביותר של דוד היה עימו במקום ששמו פס דמים בשפלת יהודה בין שׂוכֹה ובין עזקה (פס דמים הוא אפס דמים שבשמואל א יז,א), - רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: בחקל ה סומקתה – בשדה האדומה. התרגום הזה של שם המקום מפרש "פס" במשמע של פיסת אדמה, חלקה, ו"דמים" מתפרשת במשמע של אדום (אפשר שהכוונה לשדה שצבע אדמתה היה אדום) . ורבי שמואל (צריך להוסיף כמו בקטע ששון ובמקבילות ברות רבה ובמדרש שמואל: ' בר נחמן '. - אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: שמשם נפסקו דמים – המילה "פס" / "אפס" נדרשת במובן: פסק, כלה, והמילה "דמים" מתפרשת כפשוטה, שבמקום הזה פסקה שפיכות הדמים והמלחמה. לפי רבי שמואל בר נחמן ניתן השם למקום לאחר הניצחון על הפלשתים שהביא להפסקת שפיכות הדמים (אומנם, בעקבות מאמרו בהמשך של רבי שמואל בר נחמן, ייתכן לפרש את דבריו כאן במובן דמים = כספים, שממקום זה ואילך קבעו שאין המלך צריך לתת דמים ("אגדת רות ומדרש רות רבה" חלק ג, עמוד 41)) . "וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה , וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים" (דברי הימים א יא,יג) – המקום שבו נתאספו הפלשתים וערכו את מחניהם היה שדה מלאה שעורים (בכתוב המקביל בספר שמואל מדובר בשדה מלאה עדשים), - רבי יעקב דכפר חנן (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מהיישוב כפר חנניה שעל גבול הגליל התחתון והעליון) אמר: עדשין היו – השדה היתה של עדשים (מין קטנית) , אלא שהיתה ענבה (גרגרים מלאים) שלהן – של העדשים, יפה (טוב, מעולה) כשל שעורין – כך יש לתרץ את הסתירה בכתובים, שבספר שמואל נאמר שהיה זה שדה עדשים ובדברי הימים נאמר שהיה זה שדה שעורים (מימרה זו מיוסדת על המשנה פאה ו,ז בעניין שכחה: "...אפילו היא של טופח (מין קטנית), רואים אותה כאילו היא ענווה של שעורים". גרגרי טופח הם קטנים וגרגרי שעורים הם גדולים ומלאים) . אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : אֵילּוּ הן הפלשתים – השעורים והעדשים הם משל לפלשתים שהיו באותה שדה , שהיו באין – לפני המלחמה, זקופין כשעורין – במצב של גאווה יתירה, והולכין להן – לאחר שהוכו במלחמה, נמוכין כעדשין – במצב של הכנעה. העדשים צמחים נמוכים הרובצים על פני הקרקע. כך יש לתרץ את הסתירה בכתובים, שבספר שמואל נאמר שהיה זה שדה עדשים ובדברי הימים נאמר שהיה זה שדה שעורים . מביאים דעות אמוראיות נוספות בהסבר השוני בכתובים בספר שמואל ובדברי הימים. כתוב אחד אומר: " וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה, וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים" (דברי הימים א יא,יג) , וכתוב (צריך לומר כמו בקטע ששון: ' וכתוב אחד אומר ') : " וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה, וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים" (שמואל ב כג,יא) – המקום שבו נתאספו הפלשתים היה שדה מלאה עדשים. - כיצד ניישב את הסתירה בין שני הכתובים ? רבי שמואל בר נחמן אמר: שנה אחת היתה ושתי שדות היו – היתה מלחמה אחת באותו זמן בשתי שדות , אחת של שעורים ואחת של עדשים. פשיטא ליה – [הדבר] פשוט לו, לאַבֵּיד וליתן דמים – היה ברור לדוד שהוא רשאי להשחית את השדות כדי להכות את הפלשתים שהיו בהן, ולשלם לבעליהן את דמי הנזק . דילמא פשיטא ליה (צריך לומר כמו במקבילה ברות רבה: ' מא (=מה) צריכא ליה? ' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 290, הערה 245)) – מה נצרכה לו? (מה הוא הדבר שהוא מסופק בו?) לאַבֵּיד שלא (בקטע ששון: 'ולא') ליתן דמים – היה ספק לדוד האם הוא רשאי להשחית את השדות ושלא לשלם לבעליהן את דמי הנזק . [ נראה שצריך להוסיף: ' עוד צריכא ליה ' – גם נצרכה לו (הוא מסופק גם בדבר הבא) (ראה במקבילות) ] אי זה מהן יאבד (בקטע ששון: 'לאבד') ואי זה מהן יתן (בקטע ששון: 'ליתן') דמים (על פי המקבילות ברות רבה ובמדרש שמואל אין לגרוס אלא 'אי זה מהן יאבד') ? של עדשים? ( ו ) של שעורין? – גם היה ספק לדוד איזו שדה מהשתיים להשחית? השדה של עדשים או השדה של שעורים? אלא (על פי המקבילות ברות רבה ובמדרש שמואל אין לגרוס מילה זו, וכן אינה בקטע ששון ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 106, הערה 997)) של עדשים מאכל אדם ושל שעורים מאכל בהמה, של עדשים אינה חייבת בחלה ושל שעורים חייבת בחלה, של עדשים אין ה עומר בא ממנה, של שעורים ה עומר בא ממנה – האם לאבד שדה של שעורים שאינם מאכל אדם, או שמא לאבד שדה של עדשים שאין בהם חיוב חלה ואין העומר קרב מהם? כך הסתפק דוד . ורבנין אמרין: – והחכמים אומרים: שדה אחת היתה ושתי שנים היו – היו שתי מלחמות בזמנים שונים באותה שדה, בשנה הראשונה היתה השדה של שעורים ובשנה השנייה היתה השדה של עדשים . ומקשים: היה למד (בקטע ששון: 'היה לו ללמ[ו]ד') משל אשתקד (השנה שעברה (מקור המילה באכדית)) ! – היה לו לדוד ללמוד ממה שעשה בשנה הראשונה ולעשות בשנה השנייה את אותו הדבר! ומתרצים: ואין (צריך לומר: ' אין ' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1551)) למידין משנה לחבירתה – אין למדים הלכה על פי השוואת דבר לדבר ממעשה שנעשה (במקבילה במדרש שמואל: 'היה לו ללמוד מאשתקד, אלא שאין למדים מעשה מן המעשה', ובלשון דומה ברות רבה. 'מעשה מן המעשה' - שעורים מעדשים ולהיפך. - בירושלמי פאה ב,ו ובמקבילות אמרו: 'אין למידין מן המעשה') . "וַיִּתְיַצְּבוּ בְתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ" (דברי הימים א יא,יד) – הגיבור עם דוד או עוד גיבור מנעו את הפלשתים מלשרוף את השדה או מלהשחית אותה או מלבזוז אותה, - כתוב אחד אומר "וַיַּצִּילוּהָ" – הרי לשון רבים , וכתוב אחר אומר: " וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ" (שמואל ב כג,יב) – הגיבור לבדו הציל את השדה מהפלשתים שהתכוונו לשרוף אותה או להשחית אותה או לבזוז אותה. הרי לשון יחיד. - כיצד ניישב את הסתירה בין שני הכתובים ? אלא מלמד – דבר (כתוב) זה מורה, שהחזיר ו ה – את השדה, לבעליה והיתה חביבה עליו – על בעל השדה, כשדה מליאה כרכום (בקטע ששון: 'כרכומין') – כמו שדה שהיא מליאה בצמחי כרכום, שהיא נחשבת לשדה יקרה ביותר, יותר משדה אחרת. לפי דרשה זו, בתחילה התייצבו דוד ואנשיו בתוך השדה והצילוה מידי הפלשתים (-"ויצילוה"), ואחר כך מסרוה לבעליה שהתייצב בתוכה כי היתה יקרה בעיניו (-"ויצילה") (בתקופת המשנה והתלמוד גידלו את הכרכום לשם איסוף צלקות הפרח הצהובות, ששימשו כבושם, תבלין ורפואה, ולצביעת מזונות) .

כתוב – במעשי שלושה הגיבורים מביאי המים לדוד: "וַיִּתְאָיו דָּוִיד וַיֹּאמַר : מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר! " (דברי הימים א יא,יז) – דוד ביקש: הלוואי ואוכל לכבוש את בית לחם שביד הפלשתים ולשתות ממי הבאר שבשער של עיר מולדתי! - רבי חייה בר בא (צריך לומר כאן ולהלן כמו בקטע ששון ובמקבילות ברות רבה ובמדרש שמואל: 'רבי חייה רובא ' - הגדול. - בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: הלכה נצרכה (צריכה לימוד, מסופקת) לו – לדוד, וביקש לברר את ההלכה אצל החכמים בבית לחם שהיו בשער העיר מקום בית הדין. לפי האמור בהמשך, השאלה עסקה באפשרות שהמלך פורץ לעשות לו דרך בעת מלחמה (דרשת הכתוב מיוסדת על כך שהתורה נמשלה למים) . "וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלֹשָׁה בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר " (דברי הימים א יא,יח) – שלושת הגיבורים של דוד פרצו להם דרך בין מחנות פלשתים ושאבו מים מהבאר. ויש לדרוש את הכתוב, ששלושת הגיבורים הם שלושה החכמים שאצלם ביקש דוד לברר את ההלכה (בכמה מקומות יש הביטוי 'גיבור/ים בתורה' והלשון 'אין גיבור/ים אלא בתורה'). - ולמה שלשה? – מדוע שלח דוד לברר את ההלכה אצל שלושה חכמים? שאין הלכה מתבררת (נעשית ברורה ומבוארת) פחות משלשה (בקטע ששון: 'אלא בשלשה') – חכמים שנושאים ונותנים בדבר . " וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִיד, וְלֹא אָבָה דָוִיד לִשְׁתּוֹתָם" (שם) – דוד לא רצה לשתות מהמים שהביאו לו הגיבורים; ויש לדרוש את הכתוב: - לא אבה דוד שתיקבע הלכה – שהשיבו לו החכמים, על שמו – של דוד, ולכן לא עשה כפי שהשיבו לו החכמים . "וַיְנַסֵּךְ אֹתָם לַי'י" (שם) – יצק ושפך את המים לארץ כקורבן נסך לה'; ויש לדרוש את הכתוב: - קבעה מסכת (בקטע ששון: 'קבעה הלכה'), לדורות (הלשון בכמה מקומות הוא לקבוע הלכה לדורות. נראה שהלשון בירושלמי כאן 'קבעה מסכת' הוא בהשפעת הלשון בירושלמי מגילה ב,ג: 'קבעו לה חכמים מסכת'. וצריך לומר כמו במקבילות ברות רבה ובמדרש שמואל: 'עשה לה (להלכה) מסכת וקבעה (את ההלכה) לדורות') : 'ופורץ לעשות לו דרך' – זו ההלכה שקבע דוד לדורות, אבל הוא עצמו לא השתמש בהיתר הזה ("ויבקעו השלושה" נדרש ששלושה החכמים השיבו שהמלך רשאי לבקוע ולפרוץ לעשות לו דרך) .

בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: חג היה וניסוך מים היה והיתר במה היה – האירוע היה בחג הסוכות, ודוד ביקש להביא לו מים כדי לקיים את מצוות ניסוך המים בחג הסוכות, וניסך את המים על במה (מזבח) שבאותו מקום, שהרי ימי דוד הם ימי היתר הבמות . "וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלֹשָׁה" - ולמה שלשה? – מדוע שלח דוד שלושה אנשים להביא מים? אחד הורג – את הפלשתים שבבית לחם, ואחד מפנה הרוגים – מסלק ממקומם את הפלשתים שנהרגו, כדי שמביא המים לא ייטמא בטומאת מת ולא יטמא את המים, ואחד מכניס צלוחית (בקבוק) – שואב בה מים מן הבור, בטהרה (בניסוך המים בבית המקדש בחג הסוכות הביאו מים מן השילוח בצלוחית. ראה משנה סוכה ד,ט) .

כתוב אחד אומר: "וַיְנַסֵּךְ אֹתָם לַי'י" (דברי הימים א יא,יח) – בבניין פיעל מן 'נסך' , וכתוב אחר (בקטע ששון: 'אחד') אומר: "וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַי'י " (שמואל ב כג,טז) – בבניין הפעיל מן 'נסך'. - כיצד ניישב את הסתירה בין שני הכתובים ? מאן דמר: – מי שאומר: "וַיַּסֵּךְ" - מסייע לרבי חייה בר בא – הכתוב הזה מסייע לדברי האומר שעשה להלכה מסכת, שדורש "ויסך" לשון מסכת . מאן דמר: – [ו]מי שאומר: "וַיְנַסֵּךְ" - מסייע לבר קפרא – הכתוב הזה מסייע לדברי האומר שעשה ניסוך מים, שדורש "וינסך" לשון ניסוך . מביאים דעות אמוראיות נוספות בעניין ההלכה שנצרכה לדוד. רבי הונא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יוסי (צריך לומר כמו בקטע ששון ובמקבילות ברות רבה ובמדרש שמואל: ' רב יוסף '. - גדול אמוראי בבל בדור השלישי) : הילכות (צריך לומר כמו בקטע ששון: 'הלכת') שבויים (בקטע ששון: 'שבויה') נצרכה (צריכה לימוד, מסופקת) לו – לדוד, ששלח לשאול ולברר מהחכמים שהיו בבית לחם האם מותר לו לקחת שבויים מהפלשתים, כיוון שהפלשתים אינם משבעת העמים שחובה להשמידם . רבי שמעון ברבי (צריך לומר כמו במקבילה במדרש שמואל: 'רבי שמעון בר בא '. - אמורא בדור השלישי) אומר: בניין בית המקדש נתאוה (חשק) – דוד רצה לבנות את בית המקדש ושלח לשאול ולברר מהחכמים שהיו בבית לחם היכן מקומו (במקבילות ברות רבה ובמדרש שמואל: 'בניין בית המקדש תבע') . המדרש לפסוקים בדברי הימים א יא,יג-יח הובא אגב אמצעו ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 243, הערה 31; "לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמוד רב, הערה 25): "קבעה מסכת לדורות: 'ופורץ לעשות לו דרך'". סוף הקטע אינו נחוץ כלל לענייננו, ולא ברור האם הובא בשל סטייה או העתקת יתר ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמוד רד, הערה 36). ב מדרש שמואל כ,א נאמר: "הוּא הָיָה עִם דָּוִיד בַּפַּס דַּמִּים" (דברי הימים א יא,יג) - רבי יוחנן אמר: בחקל סמקתה. רבי שמואל בר נחמן אמר: "בַּפַּס דַּמִּים" - שמשם פסקו הדמים. "וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים" (דברי הימים א יא,יג) - כתוב אחד אומר: "מְלֵאָה שְׂעוֹרִים", וכתוב אחר אומר: "מְלֵאָה עֲדָשִׁים" (שמואל ב כג,יא)? - רבי יעקב דכפר חנן אמר: עדשים היו, אלא שהיתה גבוהה כשעורים. רבי לוי אמר: אלו פלשתים, שהיו באים גבוהים כשעורים והולכים נמוכים כעדשים. "וַיִּתְיַצְּבוּ בְתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ" (דברי הימים א יא,יד) - כתוב אחד אומר: "וַיַּצִּילוּהָ", וכתוב אחר אומר: "וַיַּצִּילֶהָ" (שמואל ב כג,יב)? - מלמד שהחזירה לבעליה והיתה חביבה להם כשדה מלאה כרכום. רבי שמואל בר נחמן ורבנין. רבי שמואל בר נחמן אמר: שנה אחת היתה ושתי שדות היו. צריכה ליה לאבד אבל לא ליתן דמים. עד כדון היא (נראה שצריך לומר במקום שלוש המילים הללו: 'עוד') צריכא ליה איזו מהן לאבד? של עדשים? או של שעורים? של עדשים מאכל אדם ושל שעורים מאכל בהמה, של עדשים אין העומר בא מהם ושל שעורים העומר בא מהם, של עדשים אין מפרישים מהם חלה ושל שעורים מפרישים מהם חלה. - ורבנין אמרין: שדה אחת היתה ושתי שנים היו. היה לו ללמד מאשתקד, אלא שאין למדים מעשה מן המעשה. "וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם" (שמואל ב כג,טו) - רבי חייא רבה אמר: הלכה נצרכה לו. "וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים" (שמואל ב כג,טז) - ולמה שלושה? שאין הלכה מתבררת אלא בשלושה. "וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם... וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַי'י" (שמואל ב כג,טז) - לא אבה שתיקבע הלכה בשמו, אלא עשאה מסכת וקבעה לדורות: 'פורץ לעשות לו דרך ואין ממחים בידו'. - בר קפרא אמר: חג היה, וניסוך מים היה, ומותר בבמה היה. רבי הונא בשם רב יוסף אמר: הלכה שבויה נצרכה לו. ורבי שמעון בר אבא אמר: בניין בית המקדש תבע. ולמה שלושה? אלא אחד הורג, ואחד מפנה את ההרוגים, ואחד מכניס את הצלוחית בטהרה. "וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַי'י" (שמואל ב כג,טז) - כתוב אחד אומר: "וַיַּסֵּךְ", וכתוב אחד אומר: "וַיְנַסֵּךְ" (דברי הימים א יא,יח)? - מאן דאמר: "וַיַּסֵּךְ" - מסייע לרבי חייא רבה, ומאן דאמר: "וַיְנַסֵּךְ" - מסייע לבר קפרא. ב רות רבה (לרנר) ה,א נאמר: "הוּא הָיָה עִם דָּוִיד בַּפַּס דַּמִּים" (דברי הימים א יא,יג) - רבי יוחנן אמר: בחקל סומקתא. רבי שמואל בר נחמן אמר: "בַּפַּס דַּמִּים" - שמשם פסקו דמים. "וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים" (דברי הימים א יא,יג) - כתוב אחד אומר: "מלאה שעורים", וכתוב אחר אומר: "מְלֵאָה עֲדָשִׁים" (שמואל ב כג,יא)? - רבי יעקב דכפר חנן אמר: עדשים היו, אלא ענבתם דומה לשעורים. רבי לוי אמר: אלו הפלשתים, שבאו גבוהים כשעורים והלכו נמוכים כעדשים. "וַיִּתְיַצְּבוּ בְתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ" (דברי הימים א יא,יד) - כתוב אחד אומר: "ויתיצבו בתוך החלקה ויצילוה", וכתוב אחד אומר: "וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ" (שמואל ב כג,יב)? - אלא מלמד שהחזירה לבעליה והיתה חביבה עליהם כשדה מלאה כרכום. רבי שמואל בר נחמן אמר: שנה אחת היתה ושתי שדות היו. פשיטה ליה לאביד (לאבד) וליתן דמים. מה צריכה ליה? אין תימר: (שתי מילים אלו יתירות) לאביד אבל לא ליתן דמים. עד כדון (נראה שצריך לומר במקום שתי המילים הללו: 'עוד') צריכא ליה אי זו מהן לאביד? של עדשים? ושל שעורים? של עדשים אוכל אדם, ושל שעורים אוכל בהמה, של עדשים אין העומר מתקרב מהם, ושל שעורים העומר מתקרב מהם, של עדשים אין מפרישים מהם חלה, ומן השעורים מפרישים. - ורבנן אמרי: שדה אחת היתה ושתי שנים היו. והלא נלמד משל אשתקד? אלא שאין למדים מעשה ממעשה. "וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר" (שמואל ב כג,טו) - רבי חייא רבא אמר: הלכה נצרכה לו. "וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים" (שמואל ב כג,טז) - למה שלושה? שאין הלכה מתבררת אלא מפי שלושה. "וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם" (שמואל ב כג,טז) - לא אבה שתיקבע הלכה משמו, אלא עשה לה מסכת וקבעה לדורות: מלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחים בידו. - בר קפרא אמר: חג היה, וניסוך המים היה, והיתר במה היה. ולמה שלושה? אחד הורג, ואחד מפנה את ההרוגים, ואחד מכניס צלוחית בטהרה. רבי הונא בשם רב יוסף אמר: הלכות שבויים נצרכה לו. רבי שמעון בר אבא אמר: בניין בית המקדש תבע. "וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַי'י" (שמואל ב כג,טז) - כתוב אחד אומר: "וַיַּסֵּךְ", וכתוב אחר אומר: "וַיְנַסֵּךְ אֹתָם" (דברי הימים א יא,יח)? - מאן דאמר: "וַיַּסֵּךְ" - מסייע לרבי חייא רבא. ומאן דאמר: "וַיְנַסֵּךְ" - מסייע לבר קפרא. ב בבלי בבא קמא ס,ב-סא,א אמרו: "וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר: מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר. וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה'" (שמואל ב כג,טו-טז) - מאי איבעיא ליה? (מה השאלה שנשאלה לדוד?) אמר רבא אמר רב נחמן: טמון באש איבעיא ליה (דברים טמונים ששרפתם האש, האם המבעיר חייב על נזקיהם?), אי כרבי יהודה (המחייב) אי כרבנן (הפוטרים), ופשטו ליה (החכמים שבבית לחם) מאי דפשטו ליה. רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי (מתחבאים) בהו פלשתים, וקא מיבעיא ליה: מהו למקלינהו (לשרוף אותם) ולהציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחים בידו. ורבנן, ואיתימא רבה בר מרי, אמרי: גדישים דשעורים דישראל הוו וגדישים דעדשים דפלשתים הוו, וקא מיבעיא להו: מהו ליטול גדישים של שעורים ליתן לפני בהמתו, על מנת לשלם (לישראל) גדישים של עדשים? שלחו ליה: "חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע, גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם" (יחזקאל לג,טו), אף על פי שגזילה משלם, רשע הוא (ומכאן שאסור לאדם לגזול אף אם כוונתו לשלם לאחר מכן), אבל אתה מלך ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחים בידו. בשלמא למאן דאמר לאחלופי (שהשאלה היתה האם רשאי להחליף גדישים בגדישים), היינו דכתיב חד קרא: "וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים" (שמואל ב כג,יא), וכתיב קרא אחרינא: "וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים" (דברי הימים א יא,יג) (וכך מיישבים את ההבדל בין הכתובים); אלא למאן דאמר למקלא (שהשאלה היתה האם רשאי לשרוף את הגדיש), מאי בעו הני תרי קראי? (למה צריכים את שני הכתובים הסותרים הללו?) - אמר לך: דהוו נמי גדישים דעדשים דישראל דהוו מטמרי בהו פלשתים. בשלמא למאן דאמר למקלא, היינו דכתיב: "וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ" (שמואל ב כג,יב) (שלא שרף אותה על מנת להציל עצמו); אלא למאן דאמר לאחלופי, מאי "וַיַּצִּילֶהָ"? (הרי לא היה צפוי נזק לשדה!) - דלא שבק (הניח) להו לאחלופי. בשלמא למאן דאמר הני תרתי (שהשאלה היתה האם רשאי להחליף או שהשאלה היתה האם רשאי לשרוף), היינו דכתיבי תרי קראי, אלא למאן דאמר טמון באש איבעיא ליה, מאי בעו הני תרי קראי? - אמר לך: טמון וחד מהני (אחת מהשאלות שהוזכרו לעיל) איבעיא ליה (והרי לפי כל אחת מהשאלות האלו יש צורך באותם כתובים). בשלמא למאן דאמר הני תרתי, היינו דכתיב: "וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם" (שמואל ב כג,טז), אמר (דוד): כיוון דאיכא איסורא לא בעינא (לעשות, אף שמלך רשאי לעשות); אלא למאן דאמר טמון באש איבעיא ליה, מכדי גמרא (הלכה) הוא דשלחו ליה, מאי "וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם"? - דלא אמרינהו משמייהו (של אלה שהלכו ומסרוה), אמר: כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: כל המוסר עצמו למיתה על דברי תורה - אין אומרים דבר הלכה משמו (שלא יבואו אחרים אף הם להסתכן בכך). בשלמא למאן דאמר הני תרתי, היינו דכתיב: "וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה'" (שמואל ב כג,טז), משום דעבד לשם שמים (ולא השתמש בהיתר שהיה לו), אלא למאן דאמר טמון באש, מאי "וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה'"? - דאמרינהו משמיה דגמרא (בשם המסורת, בלא לייחסם לאדם מסוים). השאלה ששאל דוד לפי רב הונא בר יהודה אמר רב ששת בבבלי היא השאלה ששאל דוד לפי רבי שמואל בר נחמן בירושלמי. בבבלי חיברו את שני המעשים הנפרדים בספר שמואל - מעשה המלחמה בשדה ומעשה הבאת המים, ודרשו שדוד שאל שאלות בעניין שדה השעורים ושדה העדשים אצל החכמים שבבית לחם. ואילו בירושלמי דרשו במעשה המלחמה בשדה שדוד שאל שאלות בעניין שדה השעורים ושדה העדשים, ולא אמרו מי ומה השיבו לו על שאלותיו, ודרשו במעשה הבאת המים שדוד שאל שאלות בעניינים אחרים אצל החכמים שבבית לחם. גם לפי שתי דעות בבבלי וגם לפי דעה אחת בירושלמי, החכמים שבבית לחם השיבו שמלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחים בידו. בבבלי אמרו שדוד לא רצה שתיקבע הלכה על שמם של השלושה, ובירושלמי אמרו שדוד לא רצה שתיקבע הלכה על שמו. • • •