אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ב:ב

וכשהוא – הכוהן הגדול, מנחם את אחרים – כשהם אבלים , דרך כל העם עוברין זה אחר זה – מנהג העם, שכולם עוברים לפני האבלים ומנחמים אותם , והממונה – הכוהן המפקח על הכוהנים ועל עבודתם במקדש, ממצעו בינו לבין העם – עושה שיהיה הכוהן הגדול באמצע, שהממונה מימינו של הכוהן הגדול והעם והאבלים משמאלו . וכשהוא – הכוהן הגדול, מתנחם מאחרים – כשבאים כל העם לנחמו , כל העם אומרין לו: אנו כפרתך – הרינו מוכנים לקבל ייסורים עלינו שיהיו לך לכפרה , והוא אומר להן: תתברכו מן השמים. וכשמברין אותו – את הכוהן הגדול בסעודת הבראה, ששולחים לאבל לאחר קבורת המת והשולחים אוכלים אותה עימו , כל העם מסובין על הארץ – להראות שהם מצטערים ומתאבלים עימו, והוא מסב – לאכול, על הספסל – משום כבודו, אבל לא על המיטה . • • •

כוהן גדול מסב על ספסל במשנה שנינו: "וכשהו א מנחם את אחרים , דרך כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם. וכשהוא מתנחם מאחרים, כל העם אומרין לו: אנו כפרתך, והוא אומר להן: תתברכו מן השמים. וכשמברין אותו, כל העם מסובין על הארץ והוא מסב על הספסל ". בשבעת ימי האבלות האבל חייב לכפות (להפוך) את המיטה ולהסב ולישון על גבי המיטה הכפויה (ההפוכה). מציעים היסק: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מהדין שכוהן גדול מסב על ספסל שאינו כפוי כשהוא אבל): ספסל אין בו משום כפיית המיטה – האבל אינו צריך לכפות ספסל, מפני שאינו מיוחד לשינה, ולכן אינו בכלל מיטה, אף שלפעמים אדם ישן על ספסל . כהן גדול חייב בכפיית המיטה – ומשום שאין כבודו של כוהן גדול להסב בפני העם על מיטה כפויה, הוא מסב על ספסל שאין צריך לכפותו . בירושלמי מועד קטן ג,ה אמרו, שלפי הדין במשנה כאן, רק כוהן גדול ברבים יושב על ספסל שאינו כפוי כשהוא אבל, אבל לא שאר בני האדם ולא כוהן גדול ביחיד, שספסל יש בו משום כפיית המיטה, וכוהן גדול חייב בכפיית המיטה. הרי שהסוגיות כאן ושם חלוקות. • • •

קבורת המת ועמידה בשורה והספד סמוך לזמן קריאת "שמע" כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ג,ב. לאחר הקבורה נערך מעמד ניחום האבילים. המנחמים עמדו בשורה או בכמה שורות זו מאחורי זו ואמרו דברי תנחומים לאבילים שעברו לידם. ב משנה ברכות ג,ב שנינו: קברו את המת וחזרו (ממקום הקבר למקום שעומדים בשורה לניחום האבילים) , אם יכולין להתחיל ולגמור (את קריאת "שמע") עד שלא יגיעו לשורה (קודם שיגיעו למקום שהמנחמים עומדים בשורה) - יתחילו ( לקרוא) , ואם לאו (שמקום השורה היה קרוב לקבר, ואין פנאי להתחיל ולגמור קודם שיגיעו לשורה) - לא יתחילו (לקרוא, אלא ינחמו תחילה את האבילים ). העומדין בשורה (לנחם את האבילים) , הפנימיים (העומדים בשורה הראשונה קרוב לאבילים, שרואים את פני האבילים ומשתתפים בצערם) - פטורין (מקריאת "שמע") , ו החיצונים (העומדים בשאר השורות, שאינם רואים את פני האבילים) - חייבין (בקריאת "שמע", אם זמן הקריאה עובר, אבל אם אין זמן הקריאה עובר - עומדים בשורה ואחר כך קוראים את "שמע") . מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אין מוציאין את המת – מהבית לקבורה, סמוך לקרית "שמע" – קרוב לפני זמן קריאת "שמע" או אחריו , אלא אם כן הקדימו שעה אחת – רק בתנאי שמוציאים את המת זמן מסוים לפני זמן קריאת "שמע" שמספיק לקבור את המת ולחזור ולעמוד בשורה לפני שיגיע זמן הקריאה, או איחרו שעה אחת – או בתנאי שמוציאים את המת זמן מסוים אחרי זמן קריאת "שמע" שמספיק לקרוא את "שמע" לפני הוצאת המת , כדי שיקראו ויתפללו – הטעם שאין מוציאים את המת סמוך לזמן קריאת "שמע" הוא, בשביל שיקראו קריאת "שמע" בזמנה ולא יפסידו אותה, שאם יוציאו את המת סמוך לפני זמן הקריאה ולא יספיקו לקבור את המת ולחזור ולעמוד בשורה לפני שיגיע זמן הקריאה, או אם יוציאו את המת סמוך אחרי זמן הקריאה ולא יספיקו לקרוא את "שמע" לפני הוצאת המת, יהיו פטורים מקריאת "שמע" כל זמן שיהיו עסוקים בקבורת המת, וכשיגמרו לעסוק בקבורת המת יעבור זמן הקריאה, ונמצא שלא יקראו את "שמע" (העסוקים בקבורת המת פטורים מקריאת "שמע" ומן התפילה, ולכן אמרו כאן: "כדי שיקראו ויתפללו") . ומציעים קושיה ממקור תנאי (על הברייתא): והתנינן: – והרי שנינו (משנה ברכות ג,ב): קברו את המת וחזרו! – המשנה מלמדת כיצד נוהגים בעניין קריאת "שמע" כשקברו את המת וחזרו והגיע זמן הקריאה לפני שעמדו בשורה, והיא אומרת שיקראו את "שמע" לפני שיעמדו בשורה או אחרי כן. הרי שאין נמנעים מלהוציא את המת סמוך לפני זמן קריאת "שמע", שלא כדברי הברייתא! ומתרצים את הקושיה (בהצעת פרשנות למשנה על ידי העמדתה במקרה מסוים): תיפתר – תתפרש (המשנה), באינון דהוון סברין דאית בה ענה ולית בה ענה – ב(מקרה של) אלה שהיו סוברים שיש בו זמן (חשבו שיש זמן מספיק לקבור את המת ולחזור ולעמוד בשורה לפני שיגיע זמן הקריאה), ואין בו זמן (אבל טעו ולא היה זמן מספיק, שהגיע זמן הקריאה לפני שעמדו בשורה) . ב מסכת שמחות י,ד שנו: אין מוציאים את המת סמוך לקרית "שמע", אלא אם כן הקדימו שעה אחת, או איחרו שעה אחת. ב בבלי ברכות יט,א אמרו: תנו רבנן: אין מוציאים את המת סמוך לקריאת "שמע", ואם התחילו (להוציאו והגיע זמן קריאת "שמע") - אין מפסיקים (לקריאת "שמע").

ההספד על המת נאמר על ידי מספיד כשליוו את המת לקבורה. ההספד או ההספדים לא נאמרו תמיד בבת אחת אלא בהפסקות אחדות בשעת הלוויה. ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: ההספד (נראה שצריך לומר: 'המהספד' (המספיד), כמו שהוא בהלכות הירושלמי לרמב"ם, צורה עתיקה של בינוני הפעיל, והסופרים שלא עמדו עליה כתבו במקומה 'ההספד', מילה שגורה בפיהם, ובתוספתא נתקן ל'הסופד' ("פירושים וחידושים בירושלמי"). - ואולי צריך לומר כמו בקטע גניזה של התוספתא: 'הַסַּפָּד' - הספדן, אדם שאומנותו לספוד למתים. והיא צורה יחידאית) וכל העסוקין בהספד – כל השומעים את ההספד, - מפסיקין לקרית "שמע" – חייבים להפסיק את ההספד ולקרוא את "שמע", משום שיש לחשוש שישהו עד שיעבור זמן קריאת "שמע", ולא לתפילה – שבתפילה לא חששו (החילוק בין קריאת "שמע" לתפילה הוא על פי הטעמים שאמרו בירושלמי ברכות א,ב: קרית "שמע" דבר תורה, תפילה אינה דבר תורה; קרית "שמע" זמנה קבוע, תפילה אין זמנה קבוע; קרית "שמע" אינה צריכה כוונה, תפילה צריכה כוונה) . מעשה היה והפסיקו רבותינו לקרית "שמע" ולתפילה – שהחמירו והפסיקו אף לתפילה . ומציעים קושיה ממקור תנאי (על הברייתא): והתנינן: – והרי שנינו (משנה ברכות ג,ב): קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה (לניחום האבילים) - יתחילו (לקרוא את "שמע" ואחר כך יעמדו בשורה), ואם לאו (שאין פנאי להתחיל ולגמור לפני שיגיעו לשורה) - לא יתחילו (לקרוא את "שמע", אלא יעמדו בשורה ואחר כך יקראו, אבל לא יפסיקו לקריאת "שמע" כשהם עומדים בשורה) ! – הרי שאין מפסיקים לקריאת "שמע", שלא כדברי הברייתא שמפסיקים! (ואין לחלק בין עסוקים בניחום אבילים ובין עסוקים בהספד) ומציעים תירוץ (המבוסס על הבחנה בין המקרה שבו מדובר במשנה לברייתא): מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה) [היא] - ביום ראשון – במשנה מדובר ביום הראשון (כשעסוקים בהספד ביום הראשון לאבילות, שהוא יום הקבורה, אין מפסיקים לקריאת "שמע", מפני שעיקר האבילות הוא ביום הראשון) , מה דתני (במקבילה נוסף 'תנא', וצריך לומר: 'תנאה' או 'תנייא') – מה ששונה התנא, - ביום שיני – בברייתא מדובר ביום השני (כשעסוקים בהספד בשאר ימי האבילות, מפסיקים לקריאת "שמע") . ב תוספתא ברכות ב,יא שנו: הסופד (הגרסה בקטע גניזה: הספד) וכל העסוקים בהספד מפסיקים לקרית "שמע" ואין מפסיקים לתפילה. מעשה שהפסיקו רבותינו לקרית "שמע" ולתפילה. הלכה זו היא בהספד אחרי הקבורה. ובירושלמי מפורש עליה: "מה דתני תנא - ביום השיני" ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 20).

אמר רבי שמואל בר אבדומא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : זה שנכנס לכנסת (במקבילה: 'זה שהוא נכנס לבית הכנסת') ומצאן – את הציבור, עומדין לתפילה (במקבילה: 'עומדין ומתפללין') – תפילת שמונה עשרה, והוא רוצה להתפלל , אם יודע שיכול לגמור (במקבילה: 'אם יודע הוא שהוא מתחיל וגומר') – את תפילתו, עד שלא יתחיל שליח ציבור – לפני שיתחיל שליח הציבור את תפילתו, לענות "אמן" (במקבילה: 'כדי לענות אחריו "אמן"') – כדי לענות "אמן" אחרי שליח הציבור על ברכותיו, שכשהוא מתפלל אינו רשאי להפסיק ולענות אחריו "אמן", - יתפלל – רשאי הוא להתפלל עם הציבור , ואם לאו – אם יודע הוא שאינו מתחיל וגומר לפני שיתחיל שליח הציבור, - אל יתפלל – אינו רשאי להתפלל עם הציבור . ושואלים: באי זה "אמן" אמרו – את ההלכה הזו ? – שבוודאי אין הכוונה שעליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על כל הברכות שבתפילה של שליח הציבור, אלא הכוונה שעליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על ברכה מסוימת מהברכות שבתפילה של שליח הציבור, שמשום חשיבותה של אותה ברכה אין להפסיד עניית "אמן" עליה. ומשיבים (בהבאת מחלוקת): תרין אמורין – שני אמוראים (נחלקו בדבר זה) . חד אמר: – [חכם] אחד אומר: (במקבילה נוסף ' ב"אמן" ') של "האל הקדוש" – ברכת קדושת השם, הברכה השלישית של התפילה והאחרונה שבשלוש הברכות הראשונות. תוכנה של הברכה הוא קדושתו של ה', ובכך חשיבותה של הברכה , וחד אמר: – ו[חכם] אחד אומר: (במקבילה נוסף ' ב"אמן" ') של "שומע תפילה" – הברכה האחרונה שבברכות האמצעיות. תוכנה של הברכה הוא בקשה על קבלת התפילה, ובכך חשיבותה של הברכה . [אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : ולא פליגין – ולא חלוקים (שני האמוראים אינם חולקים זה על זה, כמוסבר להלן) . מאן דמר: – מי שאומר: ב"אמן" של "האל הקדוש" - בשבת – יש להעמיד את דבריו בשבת, שאין אומרים בה את הברכה של "שומע תפילה", שעליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על הברכה של "האל הקדוש" , ומאן דמר: – ומי שאומר: ב"אמן" של "שומע תפילה" -] בחול – יש להעמיד את דבריו ביום חול, שאומרים בו גם את הברכה של "שומע תפילה", שעליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על הברכה המאוחרת של "שומע תפילה", ואין עליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על הברכה המוקדמת של "האל הקדוש" (הסופר במסירה שלפנינו השמיט מחמת הדומות מ'של "שומע תפילה"' לעיל עד 'של "שומע תפילה"' כאן, והושלם כמו במקבילה) . המימרה של רבי שמואל בר אבדומא הובאה כאן בשל הדמיון שבין דברי המשנה ברכות ג,ב ובין דברי רבי שמואל בר אבדומא, שהלשון במשנה: "אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה - יתחילו, ואם לאו - לא יתחילו", ואף רבי שמואל בר אבדומא השתמש בלשון קרובה: "אם יודע הוא שהוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל שליח ציבור - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל". הקטע מ"באי זה אמן אמרו" עד כאן מובא בירושלמי ברכות ד,ז. ב בבלי ברכות כא,ב אמרו: אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללים (תפילת שמונה עשרה), אם יכול להתחיל ולגמור (את תפילתו) עד שלא יגיע שליח ציבור ל"מודים" - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל. - רבי יהושע בן לוי אמר: אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור ל"קדוש" (פסוקי הקדושה) - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל. - במאי קא מיפלגי? - רב הונא סבר: יחיד אומר "קדוש" (רשאי לומר בעצמו, ולכן אינו צריך להקפיד לומר עם שליח הציבור); ורבי יהושע בן לוי סבר: אין יחיד אומר "קדוש". מעין מה שאמר רבי פינחס בירושלמי, היו יכולים לומר גם בבבלי: 'מאן דאמר "קדוש" - בשבת, ומאן דאמר "מודים" - בחול', משום שבארץ ישראל היה המנהג לומר קדושה בשבת ולא בחול. מסתבר ש"אמן של האל הקדוש" הוא "אמן" שלאחר ברכת הגבורות, שהוא לקראת הקדושה וברכת "האל הקדוש" שלאחריה, כמו בסוגיה שבבבלי. שהרי אם נאמר שרבי פינחס מייחס חשיבות מיוחדת לשתי הברכות הנקובות, למה לדעתו חשוב "אמן" של "האל הקדוש" בשבת בלבד? אלא שרבי פינחס מפרש את שתי הדעות לפי מנהג ארץ ישראל: לדעתו, לשני האמוראים ראוי היה שיחיד יתפנה מתפילתו לכבוד הקדושה, אלא שאין קדושה בעמידה (לפי מנהג ארץ ישראל) אלא בשבת (ושאר ימים נדירים יותר, והם לעניין זה בכלל שבת), לפיכך אם הוא שבת - יכוון לגמור תפילתו לפני הקדושה, ואם הוא יום חול, שאין שם קדושה - יכוון לסיים תפילתו עד "אמן של שומע תפילה". מה חשיבותו המיוחדת של ה"אמן" הזה לא נתפרש, אבל היא בוודאי מפני שברכת "שומע תפילה" היא תפילה לקבלת כל התפילות, וכשהיא נאמרת בציבור מובטח לה שאינה חוזרת ריקם, ומי שגומר ל"שומע תפילה" פנוי ממילא לומר "מודים" ("תפילת שמונה עשרה - עיונים באופיה, סדרה, תוכנה ומגמותיה", "תרביץ" סב, עמוד 217, הערה 146).

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: היו כולן עומדין בשורה (במקבילה נוסף ' אחת ') – שלא היו עומדים שורות שורות אלא בשורה אחת, והיו כולם רואים את פני האבילים , (במקבילה נוסף ' העומדין ') משום כבוד – שבאו כדי לכבד את האבל, ולא לנחם את האבל, - חייבין – בקריאת "שמע" , העומדים משום אָבֵל – שבאו כדי לנחם את האבל, - פטורין – מקריאת "שמע". רבי יהודה מחמיר מהתנא שבמשנה ומחייב בקריאת "שמע" גם את הרואים את פני האבילים אם לא באו לנחם את האבל . ירדו לספד – למקום שהמלווים את המת לקבורה מתעכבים בו ומספידים את המת , הרואין פנים – שרואים את פני האבילים ומשתתפים בצערם, - פטורין – מקריאת "שמע" , ושאין רואין פנים – שאינם רואים את פני האבילים, - חייבין – בקריאת "שמע" (כאן מדובר בהספד שלפני הקבורה, אבל בהספד שאחרי הקבורה מפסיקים לקריאת "שמע" כמו שאמרו לעיל) . כנראה ש"ספד" הוא שדה בוכים, מקום שהיו מפטירים (מספידים) בו את המת (לפני הקבורה) (בבלי מועד קטן ה,ב). ופשוט שגם לרבי יהודה כל הרואים פני האבל פטורים, משום שהספד מוכיח שבאו מחמת אבלות ולא משום כבוד, ואין כאן הבדל בין קרובים ובין זרים. ובמסכת שמחות י,ז: "ירדו לפסגן". ונראה שאין פסגן (מילה שמקורה ביוונית) אלא שדה בוכים ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 19). שדה בוכים הוא מקום קבוע, מעין חצר בסמוך למקום הקבורה, שבה היו נוהגים לערוך הספד לבני אותה משפחה. כיוון שהיו מספידים את המת בשדה, נקטו לשון ירידה: "ירדו לספד", שהיא הלשון הרגילה בספרות חכמים בקשר לשדה: ירד לתוך שדה. ב תוספתא ברכות ב,יא שנו: קברו את המת ועמדו בשורה, שורה הפנימית - פטורה, החיצונה - חייבת (הגרסה בכתב יד אחד ובקטע גניזה: שורה הפנימית הרואה את הפנים - פטורים, ושאינה רואה את הפנים - חייבים). - רבי יהודה אומר: אם אין שם אלא שורה אחת, העומדים לשם כבוד - חייבים, לשם אבל - פטורים. - ירדו להספד, הרואים את הפנים - פטורים, שאין רואים את הפנים (הגרסה בכתב יד אחד ובקטע גניזה: ושניים להם) - חייבים. ב מסכת שמחות י,ז שנו: שורה הפנימית הרואה פני אבלים - פטורה, והחיצונה - חייבת. - רבי יהודה אומר: אפילו אין שם אלא שורה אחת, העומדים לשם אבל - פטורים, לשם כבוד - חייבים. - ירדו לספד(ו) / לפסגן (שדה בוכים), הרואים את פני אבלים - פטורים, ושאינם רואים את פני אבלים - חייבים. ב בבלי ברכות יט,ב אמרו: תנו רבנן: שורה הרואה את הפנים - פטורה, ושאינה רואה את הפנים - חייבת. רבי יהודה אומר: הבאים מחמת אָבֵל - פטורים, מחמת כבוד / מחמת עצמם (מתוך סקרנות) - חייבים. דברי רבי יהודה בבבלי ניתנים להתפרש בשני אופנים. אפשר לפרש שרבי יהודה בא להחמיר על העומדים בשורה הראשונה, שאם לא באו מחמת האבל - חייבים בקריאה. ואפשר לפרש שרבי יהודה בא לפטור אף את העומדים בשורה השנייה אם באו מחמת האבל. אנו למדים מן המקורות שהעם נהג להראות פנים לאבל לסימן השתתפות בצערו (או לחתן לסימן השתתפות בשמחתו), ואין בין היראות פנים (להראות פנים של הבא מן החוץ) וראיית פנים (לראות פנים של האבל או של החתן) ולא כלום, ומי שמראה פנים לאבל רואה אותו, ומי שרואה אותו אף הוא מראה לו פנים. ולפיכך לא פטרו מקריאת "שמע" אלא את הבאים להראות פנים לאבל ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 18). שתי פנים לראיית פנים. אחת היא השתתפות בצער האבל על ידי קרוביו ואוהביו, ויש בראיית פנים זו משום תנחומים לאבל, והשנייה היא של זרים שאינם באים אלא מפני הכבוד, כלומר, כדי לכבד את האבל. ולפי זה נראה, ש"לשם כבוד" פירושו: לשם כבוד האבילים, ו"לשם אבל" פירושו: לשם ניחום האבילים (שם, עמוד 19). [ צריך להוסיף כמו במקבילה: הדא דתני: – [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: העומדין משום כבוד - חייבין, משום אבל - פטורין - כמשנה האחרונה – דברי רבי יהודה בברייתא על העומדים בשורה אחת מתאימים למנהג המאוחר יותר, שהמנחמים היו עומדים בשורה, והאבילים היו עוברים לפניהם .] והדא דתנינן: – ו[המשנה] הזאת ששנינו (משנה סנהדרין ב,א): כשמנחם אחרים, כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם - כמשנה הראשונה – דברי המשנה כאן מתאימים למנהג הקדום, שהעם היו עוברים בזה אחר זה לפני האבילים ומנחמים אותם (הדעת נותנת שההלכות שנאמרו בכוהן גדול הן מזמן קדום) . והא (צריך לומר: ' והדא ') דתנינן: – ו[המשנה] הזאת ששנינו (משנה ברכות ג,ב): העומדין בשורה, הפנימי י ן - פטורין, והחיצונין - חייבין - כמשנה (הראשונה) [האחרונה] (תוקן כמו במקבילה) – דברי המשנה על העומדים בשורה מתאימים למנהג המאוחר יותר, שהמנחמים היו עומדים בשורה או בכמה שורות זו מאחורי זו, והאבילים היו עוברים לפני השורה הראשונה, והעומדים בשורה הראשונה הרואים את פני האבילים הם הפנימיים, והעומדים בשאר השורות הם החיצונים . אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בן העיר ציפורי) : בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) היו משפחות עומדות והאבילין עוברין – בעבר נהגו שהמנחמים היו עומדים בשורות והאבילים היו עוברים לפניהם . משרבת (משרבתה - כשגדלה) תחרות בציפ ו רין (עיר בגליל התחתון) – המשפחות העשירות והמנהיגות בציפורי התחרו ביניהן מי תעמוד בשורה הראשונה (השורות של המנחמים היו מסודרות לפי כבודן ולפי קרבתן אל האבל, והקרובים והנכבדים היו בשורה הראשונה) , התקין (קבע תקנה) רבי יוסי (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי, בן העיר ציפורי) שיהו משפחות עוברות והאבילים עומדין – המנחמים עוברים לפני האבילים, כדי שלא תהיה תחרות בין המשפחות (מה שאמרו לעיל, שלפי המשנה הראשונה, המנחמים היו עוברים והאבילים היו עומדים, הוא המנהג שהיה לפני מה שנהגו בראשונה לפי רבי חנינה. ומה שאמרו לעיל, שלפי המשנה האחרונה, המנחמים היו עומדים והאבילים היו עוברים, הוא המנהג שנהגו בראשונה לפי רבי חנינה) . אמר רבי שמואל דסופפתה (אמורא לא ידוע. - במקבילה: 'רבי שמואל דתוספתא'. תוספתה / סופפתה - אולי יישוב שבא ממנו חכם זה. ואולי צריך לומר: 'דספסופה') : חזרו הדברים ליושנן – שבו הדברים בציפורי להיות כפי שהיו בתחילה, לפני תקנתו של רבי יוסי, שהתקינו שיהיו המנחמים עומדים בשורות והאבילים עוברים לפניהם . עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות. הסוגיה הזו מקורה בירושלמי ברכות על המשנה שם. הסוגיה הועתקה משם לסנהדרין משום שבסופה מובאת המשנה כאן: "וכשהוא מנחם את אחרים, דרך כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם". ב בבלי סנהדרין יט,א אמרו: תנו רבנן: בראשונה היו אבילים עומדים וכל העם עוברים, והיו שתי משפחות בירושלים שהיו מתגרות (מתקוטטות) זו בזו, זאת אומרת: אני עוברת תחילה (שאנו מכובדים ומיוחסים יותר), וזאת אומרת: אני עוברת תחילה. התקינו שיהו אבילים עוברים וכל העם עומדים. אמר רמי בר אבא: החזיר רבי יוסי בציפורי את הדבר ליושנו, שיהו אבילים עומדים וכל העם עוברים. ה"בראשונה" שבבבלי שונה מה"בראשונה" של רבי חנינא שבירושלמי. בבבלי הכוונה לנוהג שנהג בימי הבית, במקביל ל"משנה ראשונה" שבירושלמי. לאחר שמשפחות בירושלים החלו מתגרות זו בזו, נהגו כ"משנה אחרונה" שבירושלמי, ובציפורי החזיר רבי יוסי את הדברים ליושנם. קשה להכריע איזו גרסה מדויקת יותר, זו שבירושלמי, המספרת כי התגרה הייתה בין המשפחות בציפורי בגלל מקום העמידה בשורה, או זו שבבבלי, המעבירה את המעשה לירושלים ומספרת שהתגרה היתה בין המשפחות העוברות, מי תעבור לפני מי ("קץ החיים", עמוד 221). תקנת רבי יוסי בציפורי לפי הירושלמי היא החזרת הדבר ליושנו על ידי רבי יוסי בציפורי לפי הבבלי. • • •