אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ח:ז

משנה מי שיש לו מאתים זוז – דינר, - לא יטול לקט, שכחה ופיאה ומעשר עני. היו לו מאתים חסר דינר – מאה תשעים ותשעה זוז (מקור המילה 'דינר' ביוונית ובלטינית, והוא מטבע כסף רומאי) , אפילו אלף – בני אדם, נותנין לו כאחת – בשעה אחת, ולאחר שנתנו לו הראשונים, יש לו מאתיים זוז, - הרי זה יטול – מותר לו לקחת . היו – נכסיו ששווים מאתיים זוז, ממושכנין בכתובת אשתו – שכתב לאשתו שאם יגרשנה או ימות תגבה את כתובתה מנכסיו, או לבעל חובו – שלווה ממנו, ואם לא ישלם למלווה את חובו יגבה את החוב מנכסיו, - הרי זה יטול – שהואיל ונכסיו ממושכנים, הרי הוא נחשב כעני . אין מחייבין אותו – את העני, למכור את ביתו ואת כלי תשמישו – כדי שיהיו לו מאתיים זוז ולא ייטול מתנות עניים . • • •

תלמוד נתינת מעשר לעני וסיפוק מחסורו לפי מעמדו במשנה שנינו: "מי שיש לו מאתים זוז - לא יטול לקט, שכחה ופיאה ומעשר עני". מספרים: חד תלמיד מן דרבי – תלמיד אחד משל רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי), היו לו מאתים זוז חסר דינר – והיה מותר לו לקחת מתנות עניים , והוה רבי יליף זכי עימיה חדא לתלת שני ן מעשר מסכינין – והיה רבי למוד (רגיל) לזכות עימו (לתת לו צדקה) אחת לשלוש שנים מעשר עניים (שניתן לעניים כל שלוש שנים כשמגיעה שנת מעשר העני) . (במקבילה בירושלמי סוטה נוסף 'חד זמן' - פעם אחת) עבדון ביה תלמידוי עינא (במקבילה ובכתב יד רומי: 'עין') בישא ומלון ליה – עשו לו (לתלמיד העני) תלמידיו (של רבי) עין רעה (מתוך קנאה שקינאו בו) ומילאו לו (את הסכום של מאתיים זוז, שנתנו לו את הדינר החסר, כדי שיהיה אסור לו לקחת מתנות עניים) . אתא בעא מזכי עימיה – בא (רבי) ורצה לזכות עימו (לתת לו צדקה) (במקבילה נוסף 'היך מה דהוה יליף' - כמו שהיה רגיל) . אמר ליה: – אמר לו (התלמיד העני): רבי, אית לי שיעורא – יש לי השיעור (הסכום של מאתיים זוז, ואסור לי לקחת מתנות עניים) . אמר (בכתב יד רומי נוסף 'רבי') – על התלמיד העני, כשנודע לו הדבר שעשו תלמידיו : זה – התלמיד העני, מכת (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס ובמקבילה בכתב יד רומי: ' מַכּוֹת ', ו"נגעו' להלן בלשון רבים מוכיח כן) פרושים נגעו בו – מכותיהם של אנשים (הכוונה לתלמידיו של רבי) שמשתמשים בידיעותיהם בתורה כדי להזיק לאחרים פגעו בתלמיד העני . רמז לתלמידוי ואעלוניה לקפילין וחסרוניה חד קרט – רמז (רבי) לתלמידיו והכניסו אותו (לקחו את התלמיד העני) למסבאת יין (מקור המילה 'קפילין' ביוונית) וחיסרו אותו (גרמו לו להוציא) קרט אחד (מטבע קטן של רבע שקל שהוציא התלמיד העני עבור היין שמזגו לו שם, ושוב לא היו לו מאתיים זוז) , וזכה עימיה היך מה דהוה יליף – וזכה עימו (נתן לו רבי צדקה) כמו שהיה למוד (רגיל. - הסיפור מובא בירושלמי סוטה ג,ד על המשנה שם: "הוא (רבי יהושע) היה אומר: חסיד שוטה, רשע ערום, אשה פרושה ומכות פרושים - הרי אלו מכלי עולם". שם הסיפור מובא כהדגמה לדברי רבי יהושע. בירושלמי שם ובמקבילה בבבא בתרא ט,א אמר רבי אלעזר על אישה אלמנה, כשנודע לו שאדם נתן עצה ליורשים היתומים להבריח מזונות מן האלמנה: "זו מכות פרושים נגעו בה", כלשון שאמר רבי על תלמידו העני. - כסגנון כאן יש בשמות רבה ב,א: "ריחם על ישראל ולא נגעו בהם המכות") . זכי עימיה ב ויקרא רבה לד,ה נאמר: אמר רבי אחא: "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה" (קוהלת ז,יד) - אם באת רעה לחברך (אם ירד ממעמדו), הווי מסתכל היאך לזכות עימו ולפרנסו (עליך למצוא דרך כיצד לקיים בו מצוות צדקה), כדי שתקבל מתן שכרו. "גם את זה לעומת זה עשה האלוהים" (שם) - עניים ועשירים, כדי שיהיו זוכים אלו עם אלו ויהיו מזכים אלו את אלו (שהעשירים זוכים על ידי הצדקה שעושים עם העניים).

ומביאים ברייתא: משפחת אנטבילא – שהיתה ענייה, היתה בירושלם, והיתה מתייחסת של (צריך לומר: ' על ' ("תוספתא כפשוטה"). ובכתב יד רומי: 'משל') ארנן היבוסי – שממנו קנה דוד המלך את המקום שבו בנה את המזבח בירושלים (שמואל א פרק כד ודברי הימים א פרק כא) . פעם אחת פסקו להן חכמים שש מאות כיכרי זהב שלא להוציאן חוץ לירושלם – חכמים קבעו להם סכום גדול מאוד מכספי מעשר עני לפרנסתם, בתנאי שלא יוציאו את הכספים הללו חוץ לירושלים ; ומוסיפים על הברייתא: דהוון דרשין – שהיו (החכמים שהתנו עימהם את התנאי הזה) דורשים : " וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ " (דברים יד,כט) – המעשר שמפרישים אחת לשלוש שנים מיועד לעניים, והם רשאים לאכול אותו בכל מקום (מעשר זה נקרא מעשר עני); " וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ " (דברים כו,יב) – המעשר של השנה השלישית (והשישית) מיועד לעניים לאכילה בכל ערי הארץ, - לרבות ירושלם – החכמים דרשו מהכתובים הללו שאסור להוציא מעשר עני מארץ ישראל לחוץ לארץ ולצרוך אותו מחוץ לגבולות הארץ, וכן דרשו שאסור להוציא מעשר עני מירושלים לחוץ לעיר. ולכן נתנו החכמים מעשר עני שהיה בירושלים לבני אותה משפחה ענייה שהיתה בעיר בתנאי שלא יוציאו אותו חוץ לעיר . ב ספרי דברים פסקה קי ופסקה שג נאמר: "בשעריך" - מלמד שאין מוציאים אותו (את מעשר העני) מן הארץ לחוצה לארץ. אמרו: משפחת בית נבלטה היתה בירושלם ונתנו להם שש מאות כיכרי זהב / כסף ולא רצו להוציאם חוץ לירושלם. ב תוספתא פאה ד,יא שנו: אמרו: משפחת בית נבלטה היתה בירושלם והיתה מתייחסת עם בני ארנן היבוסי. העלו להם חכמים שלוש / שש מאות שקלי זהב ולא רצו להוציאם חוץ מירושלם. יש הבדלים בין המקורות בשם המשפחה ובסכום שנתנו להם. שש מאות שקלי זהב שנתנו לפי אחד המקורות הוא גם הסכום ששילם דוד לארנן על פי דברי הימים א.

ומציעים ברייתא: והתני (צריך לומר: ' תני ' ("שערי תורת ארץ ישראל"). - 'והא' בצורה 'והתני' בא באשגרה מלהלן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 160, הערה 74)) : – שונה [התנא]: מעשה בהלל הזקן שלקח (קנה) לעני בן טובים (אדם ממשפחה טובה והגונה) – ממשפחה עשירה שירדה מנכסיה, סוס אחד להתעמל (לטרוח הרבה, להתאמץ) בו – להתייגע ברכיבה על הסוס להנאתו (בכתב יד רומי: 'שלקח לבן טובים אחד סוס להתעמל בו'), ועבד לשמשו (לשרת אותו) – את העני, שהיה רגיל בכך . שוב (עוד) מעשה באנשי הגליל שהיו מעלין לזקן אחד ליטרא (משקל רומי קדום - 320-360 גרם) בשר צ י פ ו רים – ליטרא בשר בליטרא של ציפורי (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ליט' צפרים' והשלים בין השורות את המילה 'בשר'. - הנוסח העיקרי הוא כבתוספתא: 'ליטרא בשר בציפורי' - בליטרא של ציפורי ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 392, הערה 16). - 'צפרים' = ציפורין - העיר ציפורי בגליל התחתון), בכל יום. ותמהים: ואיפשר כן?! (בתמיהה) – ואפשר כך?! (איך אפשר לאיש אחד לאכול ליטרא בשר בכל יום, שזו כמות גדולה ביותר?) ומתרצים: אלא דִלָא (=דאי לא) הוה אכל עם חורנין (עם חורנין) לא הוה אכל – שאם לא היה אוכל עם אחרים - לא היה אוכל (שכשהיה עשיר היה רגיל לאכול תמיד עם אנשים רבים, ולכן משנעשה עני נתנו לו כמות גדולה ביותר עבורו ועבור האחרים שאכל עימהם. ולמדים כך מן הכתוב במצוות הלוואה לעני: "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו,ח), שמצווה לתת לעני אפילו דברים שאינם חסרים אלא לו, ולאחרים הם נראים כמותרות, אם היה רגיל בהם) (במסירה שלפנינו מחק מגיה את חמש המילים האחרונות. וטעה המוחק, ולא היה צריך למחוק אלא את המילים הכפולות 'עם חורנין' ("תוספתא כפשוטה")) . ב ספרי דברים פסקה קטז נאמר: "די מחסורו" - אין אתה מצווה לעשרו. "אשר יחסר לו" - אפילו סוס ואפילו עבד. מעשה בהלל הזקן שנתן לעני בן טובים אחד סוס שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו. שוב מעשה בגליל העליון שהיו מעלים לאדם ליטרא בשר של ציפורי (בליטרא של ציפורי) בכל יום. ב תוספתא פאה ד,י שנו: ..."די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו,ח) - אפילו עבד, אפילו סוס... מעשה בהלל הזקן שלקח לעני אחד בן טובים סוס שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו. שוב מעשה באנשי הגליל שהיו מעלים לזקן אחד ליטרא בשר בציפורי (בליטרא של ציפורי) בכל יום. ב בבלי כתובות סז,ב אמרו: תנו רבנן: "אשר יחסר לו" - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו, על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ (הלל עצמו) לפניו שלשה מילין. תנו רבנן: מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום. ליטרא בשר מאי רבותא? (הרי אין זו נתינה מרובה כל כך שצריך לספר עליה!) - אמר רב הונא: ליטרא מוח של עופות. ואיבעית אימא: בליטרא בשר (קנו לו בשר במחיר ליטרא כסף). המצב הכלכלי בארץ ישראל ובבבל היה שונה לגמרי. בבבלי מסופר על אנשי הגליל העליון שהאכילו לעני ליטרא בשר בכל יום. שאל הבבלי: 'ליטרא בשר מאי רבותא?'. אותו המעשה מסופר בירושלמי, ושם שאלו: ליטרא בכל יום, איך אפשר דבר כזה? לא יכלו לתאר שנותנים לאדם ליטרא בשר בכל יום. בבבל לא ראו בזה שום חידוש ("כך היה וכך יהיה - יהודי ארץ ישראל ויהדות העולם בתקופת המשנה והתלמוד", "קתדרה" יז, עמוד 8). • • •

כלי תשמישו של עני ונכסיו הממושכנים מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: ' היה ') – העני, משתמש בכלי זהב – לפני שירד מנכסיו ונעשה עני, - נותנין לו כלי כסף – ששווים פחות מכלי זהב, אבל לא נותנים לו כלי זהב כמו שהיה רגיל להשתמש , היה משתמש ב כלי כסף - נותנין לו כלי נחושת – ששווים פחות מכלי כסף, אבל לא נותנים לו כלי כסף כמו שהיה רגיל להשתמש , היה משתמש ב כלי נחושת - נותנין לו כלי זכוכית – ששווים פחות מכלי נחושת, אבל לא נותנים לו כלי זכוכית כמו שהיה רגיל להשתמש . אמר רבי מנא: כלי כסף וכלי זכוכית בגופיהן – נותנים לו כלים ששווים פחות מהכלים שהיה רגיל להשתמש בהם אפילו כלים שהוא משתמש בגופם, כגון כלי אכילה ושתייה, ולא רק כלים שאינו משתמש בגופם, כגון כלי נוי . ומציעים קושיה ממקור תנאי על הברייתא האמורה לפני כן: והתני: – והרי [התנא] שונה: היה משתמש בכלי מילת (צמר דק ויקר (מקור המילה ביוונית)) – בבגדים יקרים, - נותנין לו כלי מילת! – הרי שנותנים לו בגדים כמו שהיה רגיל להשתמש, שלא כדברי הברייתא שלעיל! ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתות למקורות הסותרים: כאן – בברייתא השנייה ששנו בה שנותנים לעני כלים כמו הכלים שהיה רגיל להשתמש, - בגופו – יש להעמיד במקרה של כלים שהעני משתמש בהם בגופו, כמו בגדים שהוא לובש על גופו , וכאן – בברייתא הראשונה ששנו בה שנותנים לעני כלים פחותים מהכלים שהיה רגיל להשתמש, - בשאינו גופו – יש להעמיד במקרה של כלים שאין העני משתמש בהם בגופו, כמו כלי אוכל (הירושלמי מבחין בין כלי אוכל לבין בגדים, וההבחנה קשורה לאופן השימוש בכלים אלו ולמגעם עם הגוף. - "בגופיהן" לעיל - בגופם של הכלים, "בגופו" כאן - בגופו של האדם) .

ומספרים: חד מן אילין דנשייותא איתנחת מן ניכסוי – אחד מאלה של הנשיאות (מהאנשים של בית הנשיא) ירד מנכסיו (ונעשה עני) , והוון זכין (בכתב יד רומי: 'יבין' (=יהבין)) ליה במאן דחסף – והיו (גבאי הצדקה) זוכים (נותנים) לו (מזון כצדקה) בכלי חרס (המזון סופק לו בצלחת חרס) , והוא אכל (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: ' והוה אכיל ') ומותיב – והיה אוכל ומשיב (מחזיר, מקיא את המזון שאכל, שלא היה יכול לסבול לאכול בכלי חרס שלא היה רגיל לאכול בו) . אמר ליה אסיא: – אמר לו הרופא (לעני): עיקר תבשילה לא מן גוא לפסא הוא?! (בתמיהה) – עיקר התבשיל לא מתוך האילפס הוא?! (וכי אין התבשיל במקורו מבושל באילפס, אף אצל העשירים שאוכלים אותו בכלי זהב או כסף?! - אילפס הוא כלי חרס כמו קדרה, ששוליו רחבים ודפנותיו נמוכים ודקים) - (צריך להוסיף כמו בנוסח רש"ס: ' והוה ') אכיל מן לפצא – והיה (העני) אוכל (את המזון שנתנו לו גבאי הצדקה) מן האילפס (ולא היה מקיא עוד את האוכל. - הצד"י ('לפצא') נחלפה במקום הסמ"ך ('לפסא') בגלל הדמיון בהיגויין ("כלי החרס בספרות התלמוד", עמוד יג). - מקור המילה 'לפסא' ביוונית) . לפי הסיפור אין צורך לרדת ברמת כלי האוכל בהדרגה, אלא אפשר לרדת מיד לסוג הפשוט ביותר. ב תוספתא פאה ד,יא שנו: היה משתמש בכלי זהב - מוכרם ומשתמש בכלי כסף, בכלי כסף - מוכרם ומשתמש בכלי נחושת, בכלי נחושת - מוכרם ומשתמש בכלי זכוכית. ו שם ד,י שנו: היה משתמש בכלי מילת - נותנים לו כלי מילת. בתוספתא פאה ד,יא מדובר בכליו של העני, שהיה עשיר קודם לכן, שהוא עצמו צריך למכור אותם כדי להיות זכאי למתנות עניים ולצדקה מן הקופה, בניגוד למשנה שאמרה שאין לחייב את העני למכור את כליו כדי להיות זכאי לסיוע. ואילו בברייתא שבירושלמי מדובר בכלים שהאוכל מוגש בהם לעני, כפי שמראה גם הסיפור על אחד מאנשי בית הנשיא המופיע מיד בהמשך הסוגיה. ב בבלי כתובות סח,א אמרו: תנן התם: אין מחייבים אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו (משנה פאה ח,ח). - ולא?! והתניא: היה משתמש בכלי זהב - ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף - ישתמש בכלי נחושת! (משמע שמחייבים אותו למכור את כלי תשמישו) - אמר רב זביד: לא קשיא, הא - במיטה ושולחן (מחייבים אותו למכור), הא - בכוסות וקערות (אין מחייבים אותו למכור). - מאי שנא כוסות וקערות דלא? דאמר: מאיסי לי (הכלים הזולים, ואיני יכול לאכול מהם). מיטה ושולחן נמי אמר: לא מקבל עילוואי! - ... רב פפא אמר: לא קשיא, כאן - קודם שיבוא לידי גיבוי (במקרה שהוא מתפרנס מן היחידים ולא מקופת הציבור אין מחייבים אותו למכור) , כאן - לאחר שיבוא לידי גיבוי (במקרה שהוא מתפרנס מקופת הציבור מחייבים אותו למכור). בבבלי הציעו סתירה בין המשנה כאן ובין הברייתא בתוספתא פאה ד,יא, ובירושלמי הציעו סתירה דומה בין שתי ברייתות. • • •

במשנה שנינו: "היו ממושכנין בכתובת אשתו או לבעל חובו - הרי זה יטול". מציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - בבעל חוב שהוא דוחק – הדין במקרה של בעל חוב שהוא דוחק הוא פשוט, שאם היו נכסיו של העני ממושכנים לבעל חוב שהוא דוחק אותו למכור את נכסיו כדי לפרוע את חובו - רשאי הוא ליטול מתנות עניים . ו אפילו בבעל חוב שאינו דוחק? – אך מה הדין במקרה של בעל חוב שאינו דוחק? האם העני רשאי ליטול מתנות עניים אפילו היו נכסיו ממושכנים לבעל חוב שאינו דוחק אותו למכור את נכסיו כדי לפרוע את חובו? ופושטים את השאלה בהצעת משנה בתוספת דיון קצר: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (המשנה): היו – נכסיו ששווים מאתיים זוז, ממושכנין לכתובת אשתו או לבעל חובו - הרי זה יטול – שהואיל ונכסיו ממושכנים, הרי הוא נחשב כעני . ויש לתמוה: ודא – וזאת אשה לא כבעל חוב שאינו דוחק הוא (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס: 'היא') ?! (בתמיהה) – הרי לא נתגרשה עדיין ואינה יכולה עדיין לתבוע את כתובתה, ואף על פי כן רשאי הוא ליטול מתנות עניים! אלא מכאן שהעני רשאי ליטול מתנות עניים אפילו היו נכסיו ממושכנים לבעל חוב שאינו דוחק. • • •

בגדי חול ובגדי שבת במשנה שנינו: "אין מחייבין אותו למכור [את ביתו ואת כלי תשמישו ". בתוך ביתו – כלי תשמישו, שאין מחייבים את העני למכור אותם, הם הכלים שהוא משתמש בהם בתוך ביתו . אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : כלי רגל ( ו ) וכלי שבת – בגדים המיועדים לימי הרגל (כינוי לכל אחד משלושת החגים - פסח, שבועות וסוכות) ובגדים המיועדים לשבת, אין מחייבין אותו – את העני, למכור – אותם כדי שיהיה זכאי לקבל מתנות עניים .] (המוסגר הושלם על פי כתב יד רומי. מימרת רבי חנינה ישנה בנוסח רש"ס ובהבאת הירושלמי בריבמ"ץ, בר"ש משנץ, ברא"ש וב"אור זרוע". לפי גרסה זו מובן הקשר של המימרה הבאה של רבי חנינה למימרה זו. מעתיקי הירושלמי דילגו מ'אמר רבי חנינה' כאן עד 'אמר רבי חנינה' להלן) אמר רבי חנינא: צריך אדם שיהו לו שני עטיפין (בגדים להתעטף בהם) , אחד לחול ואחד לשבת – כל אדם צריך שתי מערכות לבוש, אחת לימי החול ואחת לשבת, כדי שלא יהיה מלבושו בשבת כמלבושו בימי החול . ומציעים פסוק ודרשתו: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ " (רות ג,ג) – (נעמי ציוותה את רות כלתה:) רחצי וסוכי את גופך בשמן ובבשמים ולבשי את בגדייך היפים, כדי להתקשט ולהתייפות, - ויש לתמוה: וכי ערומה היתה – רות, שנעמי ציוותה אותה ללבוש את בגדיה ?! (בתמיהה) אלא אֵילּוּ בגדי שבתה – נעמי אמרה לרות ללבוש את בגדיה המיוחדים לשבת במקום בגדי החול שהיתה לבושה בהם. הרי שהיו לרות שני מלבושים, אחד לחול ואחד לשבת. ומכאן יש ללמוד שכל אדם צריך שיהיו לו שני מלבושים . ומספרים: כד דרשַׁהּ רבי שמלאי (אמורא בדור השני) בציבורא – כאשר דרש אותה רבי שמלאי (את הדרשה הזאת של רבי חנינא) בציבור (רבי שמלאי שמע מפי רבי חנינא שצריך אדם בגד מיוחד לשבת ודרש זאת לפני הציבור בציפורי. הוא אף נימק את הדין מאותו פסוק ברות והסבירוֹ באותה דרך שבה הסבירוֹ רבי חנינא) , בכון חברייא לקובליה – בכו החברים (החכמים והתלמידים) כנגדו (לפניו) . אמרו ליה: – אמרו לו (החברים לרבי שמלאי): רבי, כעטיפתינו (בגדים להתעטף בהם) בחול כן עטיפתינו בשבת – שלא היו להם שתי מערכות לבוש אלא אחת בלבד שלבשו בחול ובשבת, ולכן לא יכלו לקיים את המצווה (חלק מבני ציפורי והגליל היו עניים עד כדי כך שהוצרכו ללבוש את בגדי החול שלהם אף בשבת) . אמר לון: – אמר להם (רבי שמלאי): אף על פי כן, צריכין אתם לשנות – בשבת את דרך לבישת המלבוש, וכך הם יכולים לקיים את המצווה גם אם אין להם מערכת לבוש נוספת . ומציעים מקור כתימוכין לדבר זה: מן הדא: – מזאת (הפסוק ('מן הדא' תחת 'מן הדין', באשגרת מונח)): "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ" (רות ג,ג) - [ ויש לתמוה: וערטילא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' וערטילייה ') הוות?! – וערומה היתה (רות, שנעמי ציוותה אותה ללבוש את בגדיה)?! אלא אמרה לה – נעמי לרות : לבוש מאנך דשובתא – לבשי בגדך של השבת ]. ודורשים את המשך הפסוק: "וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן" (שם) – תרדי מן העיר אל הגורן כדי לפגוש את בועז , 'וירדתי' כתיב – כתוב (הקרי הוא 'וירדת' בגוף שני, אבל הכתיב הוא 'וירדתי' בגוף ראשון. והוא לשון ציווי, והכתיב הוא כצורת הלשון העתיקה לגוף שני נקבה בעבר), - אמרה לה – נעמי לרות : זכותי תרד (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' תיחות ') עמך – זכותי תרד עימך (תלווה אותך בדרכך אל הגורן, ותגן עלייך ותסייע לך שלא תיכשלי, והרי זה כאילו אני ארד עימך. - כך דורשים את הכתיב) . (וערטילא הוות?! אלא אמרה לה: לבוש מאנך דשובתא.) (רש"ס גורס את המשפט הזה לפני המילים '"וירדת הגורן"'. וכן הגיהו הגר"א, "מיכל המים" ו"שערי תורת ארץ ישראל". ושמא אפשר להביא סיוע לגרסה-הגהה זו מגרסת המקבילה בפסיקתא רבתי ("'לישני אחריני' בירושלמי", "סידרא" ח, עמוד 65, הערה 13)) שמו של רבי שמלאי יאה לדרשתו מהכתוב "שמלותייך". ב רות רבה ה,יב נאמר: "ושמת שמלותייך עלייך" - וכי ערומה היתה? אלא אלו בגדי שבתה. מכאן אמר רבי חנינא: צריך אדם שיהיו לו שני עטיפים, אחד של חול ואחד של שבת. כד דרשה רבי שמלאי בציבורא, בכון חברייא לקבליה. אמרו: כעטיפתנו בחול כך עטיפתנו בשבת. אמר להם: צריכין אתם לשנות. "וירדת הגורן", 'וירדתי' כתיב - אמרה לה: זכותי תחות עימך. ב פסיקתא רבתי פסקה כג נאמר: "לקדשו" - את מקדשו במאכל, במשתה ובכסות נקייה. - אמר רבי חנין: מיכן צריך אדם שיהו לו שני עטיפים, אחד לחול ואחד לשבת. כד דרש רבי שמליי, אמרו: כעטיפתנו בחול כך עטיפתנו בשבת. אמר להם: צריכים אתם לשנות. מן הדא: "ורחצת וסכת ושמת שמלותייך עלייך" (רות ג,ג) - מה, ערטלייה הוות?! אלא אמרה לה: לבוש מאנך דשובתא. ו שם נאמר: "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" - רבי אומר: קידשו בעטיפה. - אמר רבי חנינה: צריך להתעטף. רבי אבהו אמר: צריך לערב. אבין בר חסדי אמר: צריך לשלשל. ב בראשית רבה יא,ב נאמר: "ויברך אלוהים את יום השביעי" - בירכו בעטיפה. - רב הונא אמר: צריך להחליף. רבי חייא בשם רבי יוחנן: צריך לערב (יוצא ידי חובת עטיפת שבת בעירוב בגד אחד של שבת בבגדי החול שלו). אבין בר חסדי אמר: צריך לשלשל (יוצא ידי חובתו בשלשול הבגד כלפי מטה). ב בבלי שבת קיג,א-ב אמרו: אמר רב הונא: יש לו להחליף (בגדים אחרים בשבת) - יחליף, אין לו להחליף - ישלשל (יאריך) בבגדיו (כדי שיתהדר לכבוד השבת). "וכיבדתו" (ישעיהו נח,יג) - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. "ורחצת וסכת ושמת שמלותייך" (רות ג,ג) - אמר רבי אלעזר: אלו בגדים של שבת (שאמרה נעמי לרות ללבוש אותם לכבוד המאורע). ו שם קיט,א סיפרו (תרגום): רבי חנינא היה מתעטף ועומד לפנות ערב של כניסת השבת, והיה אומר: "בואו נצא לקראת שבת המלכה". רבי ינאי היה לובש בגדיו בכניסת השבת, והיה אומר: "בואי כלה, בואי כלה". בירושלמי מובא מאמרו של רבי חנינא ובבבלי מובא מעשהו. • • •