אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ח:ח

משנה מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהן – ומשתכר כדי פרנסתו, - הרי זה לא יטול – מתנות עניים וצדקה מן הקופה . וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל - אינו מת מן הזקנה עד שיצרך לבריות – שבסוף ימיו יהיה עני ויזדקק לצדקה . וכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל – אלא מתפרנס בדוחק ממלאכתו, - אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס לאחרים משלו, על זה – שנמנע מליטול צדקה מפני שהוא בוטח בה' בפרנסתו, נאמר: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּי'י וְהָיָה י'י מִבְטַחוֹ" (ירמיהו יז,ז) . • • •

תלמוד במשנה שנינו: "מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהן - הרי זה לא יטול". מציעים היסק מן האמור במשנה: הדא אמרה: – זאת אומרת: חמשין עבדין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' דעבדין ') טבין מן מאתים (בהבאת הירושלמי בריבמ"ץ נוסף 'חסר דינר') דלא עבדין – חמישים שעושים (מייצרים רווח כספי) טובים (יותר) ממאתיים (חסר דינר (ר"ש משנץ)) שלא עושים (שכן מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם ומרוויח ומתפרנס מהם - לא ייטול מתנות עניים וצדקה, שאינו נחשב עני, ואילו מי שיש לו מאתיים זוז חסר זוז ואינו נושא ונותן בהן ואינו מרוויח ומתפרנס מהם - ייטול מתנות עניים וצדקה, שהוא נחשב עני, כמו ששנינו במשנה הקודמת) .

עניים רמאים במשנה שנינו: "וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל - אינו מת מן הזקנה עד שיצרך לבריות". מביאים ברייתא: המסמא את עינו – שעושה עצמו כאילו הוא עיוור, כדי ליטול צדקה, והמנפח את שוקיו – שעושה עצמו כאילו שוקיו נפוחות ועבות מחמת חולי, כדי ליטול צדקה, והמצבא (בכתב יד רומי: 'והמַּצְבֶּה' - מנפח) את כריסו (בטנו) – שעושה עצמו כאילו כריסו נפוחה מחמת חולי, כדי ליטול צדקה, - אינו נפטר מן העולם (אינו מסתלק מהעולם, אינו מת) עד שיהי (בכתב יד רומי: 'שיהא') לו כן – שיקרה לו כך, כמו שהוא עושה עצמו (העונש הוא על פי העיקרון "מידה כנגד מידה", כמו ששנינו במשנה במי שעושה עצמו עני כדי ליטול צדקה) . ב תוספתא פאה ד,יד שנו: המסמא את עינו, והמצבה את כריסו, והמעבה / והמקפח את שוקיו - אינו נפטר מן העולם עד שיהא לו כך. ב בבלי כתובות סח,א אמרו: תנו רבנן: המסמא את עינו, והמצבה (המנפח) את כריסו, והמקפח את שוקו (שעושה עצמו כאילו שוקו שבורה, כדי ליטול צדקה) - אינו נפטר מן העולם עד שיבוא לידי כך.

ומספרים: שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) ערק מן אבוי – (בהיותו ילד) ברח (פעם אחת) מאביו . אזל וקם ליה בין תרין צריפין דמיסכינין – הלך (שמואל) ועמד לו בין שני צריפים (בקתות) של עניים . שמע קלהון אמרין: – שמע את קולם (של העניים) אומרים: בהדין (צריך לומר: ' בהיידין ', כמו בנוסח רש"ס) אגנטין (צריך לומר: ' ארגנטרין ') אנן אכלין יומא דין? באגרונטרין דהבא (צריך לומר: ' בארגנטרין דדהבא ') ? בארגנטורין כספא (צריך לומר: ' בארגנטרין דכספא ') ? – באילו כלי שולחן יקרים אנו אוכלים היום הזה? בכלי שולחן של זהב? או בכלי שולחן של כסף? (מקור המילה 'ארגנטרין' ביוונית ובלטינית) עאל ואמר קומי אבוי – נכנס ואמר לפני אביו (את מה ששמע שאמרו העניים) . אמר ליה: – אמר לו (אביו): צריכין אנו להחזיק טובה (להכיר טובה, להודות) לרמאין שבהם – לרמאים שבין מבקשי הצדקה, שיש ביניהם עשירים המראים עצמם עניים כדי לזכות בצדקה (הטעם שצריכים להחזיק להם טובה מוסבר להלן) . ב בבלי כתובות סז,ב סיפרו (תרגום): רבי חנינא, היה עני אחד שהיה (רבי חנינא) רגיל לשלוח לו ארבעה זוזים כל כניסת שבת. יום אחד שלח אותם אליו ביד אשתו. באה (חזרה האישה) ואמרה לו: לא צריך (העני לצדקה). אמר לה: מה ראית (שאת אומרת כך)? אמרה לו: שמעתי שהיו אומרים לו (בתוך ביתו): במה אתה סועד? בכלי כסף או בכלי זהב? - אמר (רבי חנינא): זהו שאמר רבי אלעזר: בואו ונחזיק טובה לרמאים, שאלמלא הן היינו חוטאים בכל יום (שאין אנו נותנים לעניים כל צורכם), (ומניין שזה חטא?) שנאמר: "ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים טו,ט).

ומציעים סיפור הממחיש את האמור לפני כן: דלמא: – מעשה (מקור המילה 'דלמא' ביוונית): רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) עלון מיסחי בהדין דימוסין דטיבריא – נכנסו לרחוץ במרחץ הציבורי הזה של טיבריה . פגע בון חד מסכן – פגש בהם עני אחד , אמר לון: – אמר להם: זכין (צריך לומר: ' זכון ') בי – זכו בי (תנו לי צדקה, השיגו לעצמכם זכות באמצעות הצדקה שתיתנו לי) . אמרו ן ליה: – אמרו לו: מי חזרון (צריך לומר: ' מי חזרין ') – בחוזרנו (כשנחזור מהמרחץ ניתן לך צדקה) . מי חזרון (צריך לומר: ' מי חזרין ') אשכחוניה מית – בחוזרם (כשחזרו מהמרחץ) מצאוהו מת (וחשבו שמת מרעב משום שלא סייעו לו) . אמרו: הואיל ולא זכינן ביה בחיוי, ניטפל ביה במיתותיה – הואיל ולא זכינו בו (לא נתנו לו צדקה) בחייו (כשהיה חי), נטפל בו במותו (נעסוק בקבורתו) . מי (המגיה במסירה שלפנינו הגיה 'כי' במקום 'מי' שהוא הצורה הארץ ישראלית המובהקת) מיטפלון (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' מיטפלין ') ביה אשכחון כיס דינריא (בכתב יד רומי: 'דדינרין') תלו (צריך לומר: ' תלי ') ביה – בטפלם בו מצאו כיס (תיק לכסף) של דינרים תלוי בו (וידעו שהיה רמאי) . אמרו: הדא (צריך להוסיף: ' היא ') דאמר – זאת היא [המימרה] שאומר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני) : צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין שבהן, שאילולא הרמאין שבהן, כיוון ש היה אחד מהן – מהעניים הזקוקים לצדקה, תובע צדקה מן האדם ולא (בכתב יד רומי נוסף ' היה ') נותן לו, מיד היה נענש – בעונש מוות על חטאו שלא נתן צדקה לעני וגרם למיתתו, והריהו כהורג נפש שחייב מיתה; אבל כיוון שיש עניים רמאים, שמבקשים צדקה ואינם זקוקים לכך, אין אדם נענש על שלא נתן לעני הזקוק לצדקה, שהרי יש לו מקום להצטדק, שחשב שמא עני זה רמאי היה . הסיפור על רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הוכנס בין שני סיפורים על שמואל ואביו כפרשנות לדבריו של האב בסיפור הראשון עליהם. ב ויקרא רבה לד,י נאמר: דלמא: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש נחתון למסחי בהדין דימוסין דטיבריה, ופגע בהון חד מסכן. אמר להון: זכון בי. אמרון ליה: מי חזרין אנן זכיין בך. מי חזרין אשכחוניה מית. אמרין: הואיל ולא אטפלנן ביה בחיוי, נטפל ביה במותוי. מי מסחיין ליה אשכחון חד כיס דחמש מאה דינרין תלי בצוואריה (מעשה: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש ירדו לרחוץ במרחצאות של טיבריה, ופגש בהם עני אחד. אמר להם: זכו בי (תנו לי נדבה). אמרו לו: כשנחזור אנו זוכים בך (נותנים לך נדבה). כשחזרו מצאוהו מת. אמרו: הואיל ולא טיפלנו בו בחייו, נטפל בו במותו. כשרחצוהו (שנהגו לרחוץ את המת) מצאו כיס אחד של חמש מאות דינרים תלוי בצווארו). אמרין: ברוך שבחר בחכמים ובדבריהם. (וכי) לא כן אמר רבי אבהו בשם רבי לעזר: צריכים אנו להחזיק טובה לרמאים שבהם, שאילולי הרמאים שבהם, כיוון שהיה אחד מהם תובע ביד אדם והוא מחזירו (משיב פניו ריקם), מיד היה נענש למיתה (על שגורם לעני מיתת רעב), דכתיב: "וקרא עליך אל י"י והיה בך חטא" (דברים טו,ט), וכתיב: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח,כ). ב רות רבה ה,ט נאמר: דלמא: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הוון נחתין מסחי בהדין דימוסין דטבריא. פגע בהון חד מסכן. אמר להון: זכון בי. אמרין ליה: מי נפקין אנן זכיין בך. מי נפקין אשכחון יתיה מיית. אמרין: הואיל ולא זכינן ביה בחיוי, נטפל ביה במיתותיה. מי קיימין מסחיין ליה, אשכחון גביה חד כיס דדינרין. אמרין: יאות אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר: צריכים אנו להחזיק טובה לרמאים שבהם, שאלמלא הרמאים שבהם, כיוון שהיה אחד מהם תובע צדקה ולא היה נותן לו, מיד נענש למיתה. 'הדא היא דאמר רבי אבהו' בירושלמי מתחלף ב'ולא כן אמר רבי אבהו?' במקבילה בויקרא רבה. מונח שלישי מצוי במקבילה ברות רבה: 'יאות אמר רבי אבהו' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 174, הערה 180). אמר לון: זכון בי ב ויקרא רבה לד,ז נאמר: אמר רבי זעירא: אפילו שיחתם של בני ארץ ישראל תורה היא (אפילו סתם שיחה של בן ארץ ישראל יש ללומדה כאילו דבר תורה היא). כיצד? אדם אומר לחבירו: "זכי בי", "זכי גרמך בי" (העני המבקש נדבה פונה בלשון "זכי בי" - רכוש לך זכות על ידי, זַכֵּה את עצמך בצדקה שתיתן לי).

ומספרים עוד: אבא בר בא (מחכמי בבל בראשית תקופת האמוראים, אביו של האמורא שמואל) יהב לשמואל בריה פריטין דפלג (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' דיפלג ') למיסכיניא – נתן לשמואל בנו פרוטות (מטבעות קטנים) שיחלק לעניים . נפק ואשכח חד מסכן אכל קופד ושתי חמר – יצא (שמואל) ומצא עני אחד אוכל בשר ושותה יין . עאל ואמר קומוי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' קומי ') אבוי – נכנס ואמר לפני אביו (את מה שראה שעשה העני) . אמר ליה: – אמר לו (אביו): הב (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: ' ליה ') יתיר, דנפשיה מרתיה – תן לו יותר (צדקה), (מפני) שנפשו היא גבירתו (נפשו שולטת בו, ואין הוא יכול להתגבר על רצונו לאכול בשר ולשתות יין, כיוון שהוא מורגל בבשר וביין, ולכן יש לתת לעני זה יותר מלעני רגיל, משום שיש לתת לעני לפי צרכיו החסרים לו ולפי מה שהורגל בו לפני שנעשה עני. - כעין ביטוי זה יש בירושלמי עבודה זרה ה,ג בעניין יין של כותים: "אִין את מריה דנפשך - הא מבועא קמך שתי (שתה מים מן המעיין במקום יין), ואִין נפשך מרתך (אם נפשך שולטת עליך לשתות יין) - 'ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה' (התאפק מלשתות יין)") . ב בבלי כתובות סז,ב סיפרו (תרגום): מר עוקבא, היה עני אחד בשכנותו, שהיה רגיל לשלוח לו ארבע מאות זוזים כל כניסת יום הכיפורים. יום אחד שלח אותם אליו ביד בנו. בא (חזר הבן) ואמר לו: לא צריך (העני לצדקה). אמר לו: מה ראית (שאתה אומר כך)? אמר לו: ראיתי שהיו מזלפים לפניו יין ישן (על הרצפה לבישום הבית). - אמר (מר עוקבא): מפונק כל כך? (הרי שהוא צריך יותר!) כפל אותם (את סכום המעות) ושלח אותם אליו. • • •

מעשי חכמים בעניין צדקה כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ה,ו. רבי יעקב בר אידי ורבי יצחק בר נחמן (אמוראים ארץ ישראלים בדור השני והשלישי) הוון פרנסין – היו פרנסים (מנהיגי קהילה ועוסקים בצורכי ציבור) , והוון יהבין – והיו נותנים לרבי חמא (בר ביסא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אבוי ד- – אביו של רבי אושעיא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) חד דינר – דינר אחד (לפי שהיה עני. - בתקופת האמוראים דינר סתם הוא דינר זהב) , והוא יהב ליה (במקבילה בקטע גניזה: 'והוה יהביה') לחורנין – והיה נותן אותו לאחרים (לעניים אחרים, מפני שלא רצה ליהנות מן הצדקה) . רבי זכריה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) חתניה ד- – חתנו של רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) היו הכל מליזין (מלעיזים) עליו – מדברים בגנותו . אמרו דלא צריך והוא נסב – אמרו שלא צריך (לקחת צדקה) והוא לוקח . כד דמך בדקון ואשכחון דהוה מפליג ליה (מילה זו אינה בכתב יד רומי ובמקבילה בקטע גניזה) לחורנין (במקבילה בקטע גניזה נוסף 'מן דידה') – כאשר מת, בדקו ומצאו שהיה מחלק לאחרים (את הצדקה שהיה לוקח, ולא היה לוקח לעצמו) .

רבי חיננא בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה מפליג מיניה (צריך לומר כמו במקבילה: ' מצוה ') בליליא – היה מחלק מצווה (מחלק צדקה לעניים) בלילה (כדי לתת להם בצנעה, שלא יידעו מי הוא הנותן להם ולא יתביישו) . חד זמן פגע ביה רבהון דרוחיא – פעם אחת (כשחילק צדקה בלילה) פגש בו אדונם (ראשם, מנהיגם) של הרוחות (השדים, המזיקים) , אמר ליה: – אמר לו (רבם של הרוחות לרבי חיננא בר פפא): לא כך אולפן (צריך לומר כמו במקבילה: ' ולא כן אלפן ') רבי: – ו(כי) לא כך לימד אותנו רבי (מורי. - נקט לשון כבוד כלפי רבי חיננא בר פפא, והכוונה: וכי לא כך לימדת אותי): "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ" (דברים יט,יד) – אל תזיז ותרחיק את סימני הגבול שבין שדך לשדה רעך, מתוך כוונה להגדיל את שטח שדך. ובהשאלה: אל תקפח את פרנסת רעך, אל תפגע בזכויות הזולת ?! (בתמיהה) – ומדוע אתה מסיג את גבולי (במובן המושאל)? שהרי היום ניתן לבריות לעשות בו כל צורכיהם, והלילה ניתן למזיקים לעשות בו כל רצונם, וכיוון שהלילה הוא זמנם של המזיקים ורשות להם להלך בלילה, לא היה לך להלך בלילה חוץ לביתך. אמר ליה: – אמר לו (רבי חיננא בר פפא לרבם של הרוחות): ולא כן כתיב: – ו(כי) לא כך כתוב: "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף" (משלי כא,יד) – צדקה הניתנת לעניים בצנעה דוחה את כעסו של הקב"ה ומבטלת אותו ?! (בתמיהה) – ויש לדרוש מהכתוב שאדם הנותן צדקה לעניים בסתר דוחה ממנו את המזיקים, וכיוון שאני מחלק צדקה בסתר, אני מהלך בלילה חוץ לביתי ואיני חושש למזיקים. והוה מכתפי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' מתכפי ') מיניה וערק מן קומוי – והיה (רבם של הרוחות) נדחה ממנו ובורח מפניו (מפני רבי חיננא בר פפא. - יש במשמע הכתוב, שמתן בסתר יכפה את רבם של הרוחות. ויש כאן לשון נופל על לשון: "יכפה" - מתכפי) . ב בבלי בבא בתרא ט,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבנו, שהרי במשה רבנו כתוב: "כי יגורתי מפני האף והחמה" (דברים ט,יט), ואילו בעושה צדקה בסתר כתוב: "מתן (צדקה) בסתר יכפה אף, ושוחד (צדקה) בחיק (בחשאי) [יכפה] חמה עזה" (משלי כא,יד). ב מדרש משלי כא,יד נאמר: "מתן בסתר יכפה אף" - אמר רבי יוחנן: כל מי שנותן צדקה בסתר, הקב"ה יכפה מלאך המוות שנקרא "אף" ממנו ומאנשי ביתו. מצוה - צדקה בירושלמי ובמדרשי האגדה המילה "מצווה" (וכן "מצוותה" ו"מצוון" בארמית) משמשת במובן 'צדקה'. מובן זה ל"מצווה" גם ביוונית. המילה "מצווה" באה עם השורש "עשה" בעברית ו"עבד" בארמית במובן 'נתן צדקה' ועם השורש "פלג" בארמית במובן 'חילק צדקה'.

אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : 'אשרי נותן לדל' אין כתוב כאן, אלא כתוב כאן: "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל" (תהילים מא,ב) – אשרי המסתכל ומתבונן אל העני לעשות עימו חסד. ויש לדרוש את הכתוב: - והוא שמסתכל (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: ' זה שהוא מסתכל ') במצוה היאך לעשותה – "משכיל אל דל" הוא זה שהוא מתחכם בצדקה איך לתת אותה לעני שלא לבייש אותו (רבי יונה דרש את המילה "משכיל" - 'משׂתכל' מלשון שֵׂכֶל, ולא 'מסתכל' - רואה בעין) . ומספרים: כיצד היה רבי יונה עושה? – איך היה רבי יונה נותן צדקה? כשהיה רואה בן טובים – אדם ממשפחה מכובדת ומיוחסת, שירד מנכסיו – התרושש והיה לעני (והיה מתבייש לקחת צדקה) , היה אומר לו – רבי יונה לאותו אדם : בני, בשביל ששמעתי (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בקטע גניזה: ' עליך ') שנפלה לך ירושה ממקום אחר – מפני שהגיעה לי שמועה עליך שזכית בירושה במקום אחר (וכאן אין לך כלום) , (במקבילה בקטע גניזה נוסף ' אלא ') טול – קח (אין עצה אלא שתיקח) ממני בינתיים כסף בהלוואה, ואת (ואתה) פורע – תשלם לי לאחר זמן, כשתקבל את הירושה (רבי יונה היה אומר לו כך כדי שלא יתבייש ליטול ממנו) . מִן דהוה נסב ליה (מילה זו אינה בכתב יד רומי ובמקבילה) – משהיה (העני) לוקח (את הכסף מרבי יונה) , (צריך להוסיף כמו במקבילה: ' הוה ') אמר ליה: – היה (רבי יונה) אומר לו: מתנה – נתתי לך את הכסף במתנה, ואינך צריך לפרוע. - הרי שהיה רבי יונה מקיים מה שהיה דורש . ב ויקרא רבה לד,א נאמר: "אשרי משכיל אל דל" (תהילים מא,ב) - אמר רבי יונה: 'אשרי נותן אל דל' אין כתוב כאן, אלא "אשרי משכיל אל דל" - הווי מסתכל היאך לזכות בו (חפש לך דרך כיצד לקיים בו מצוות צדקה). רבי יונה כך היה עושה: בשעה שהיה רואה בן גדולים ובן טובים שירד מנכסיו והוא מתבייש ליקח (חפץ שיש לו בו צורך), היה הולך אצלו ואומר לו: "בשביל ששמעתי עליך שנפלה לך ירושה במדינת הים, אלא הילך חפץ זה, וכשאתה מרוויח אתה נותנו לי", ובשעה שהיה נותן לו, היה אומר לו: "במתנה נתתיו לך". וב מדרש תהילים מא,ג נאמר: "אשרי משכיל אל דל" - אמר רבי יונה: מהו "משכיל"? - שמסתכל וחושב עליו היאך להחיותו. כיצד? - אם היה אדם גדול וירד מנכסיו, הוא הולך אצלו ואומר לו: "שמעתי שירושה באה לך במקום פלוני, ושחייב לך איש פלוני כך וכך, אם רצונך, טול ממני, וכשתגיע לידך אותה הירושה, או כשיפרע לך איש פלוני חובך, אתה פורע לי". ב תוספתא פאה ד,יב שנו: האומר: "איני מתפרנס משל אחרים" - שוקדים עליו (משדלים אותו, ואומרים לו שהם בטוחים שיוכל לשלם אחר כך, כגון שאומרים לו: בשביל ששמענו שנפלה לך ירושה ממקום אחר, טול ואתה פורע) ומפרנסים אותו, ונותנים לו לשום מלווה, וחוזרים ונותנים לו לשום מתנה; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: נותנים לו לשום מתנה, וחוזרים ונותנים לו לשום מלווה (פותחים במתנה, ואם לא רצה - נותנים לו לשום מלווה). רבי שמעון אומר: אומרים לו: "הבא משכון", כדי לגוס את דעתו (כדי שתזוח דעתו עליו, וייווכח שאין בדעתם לתת לו צדקה אלא הלוואה). וב בבלי כתובות סז,ב אמרו: תנו רבנן: אין לו ואינו רוצה להתפרנס (מן הצדקה) - נותנים לו לשום הלוואה, וחוזרים ונותנים לו לשום מתנה; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: נותנים לו לשום מתנה, וחוזרים ונותנים לו לשום הלוואה. לשום מתנה הא לא שקיל! - אמר רבא: לפתוח לו לשום מתנה (ואם לא רצה לקבל - נותנים לו לשום הלוואה). מעשהו של רבי יונה היה בעני בן טובים שסירב לקבל צדקה מכיוון שהיה מתבייש בכך. נתינה דומה למעשהו של רבי יונה מתוארת בדברי רבי מאיר בברייתא שבתוספתא ובבבלי, אולם שם לא מצוין שהעני הוא בן טובים.

אמר רבי חייא בר אדא: אית הוו (בכתב יד רומי ובמקבילה: ' אית הוה ') סבין ביומינו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: ' ביומינן ') – היו זקנים בימינו (שהיו עניים) , מָן דהוה יהבין (בכתב יד רומי ובמקבילה: ' יהיב ') לון מבין ריש שתא (בכתב יד רומי: 'בין ראש השנה') לצומא רבא – מי שהיה נותן להם (צדקה) בין ראש השנה לצום הגדול (יום הכיפורים), - הוון נסבין – היו לוקחים (ממנו) , מִן בתר כן – מאחרי כן (מאחרי יום הכיפורים), - לא הוון נסבין – לא היו לוקחים (ממנו) . אמרי ן : רשותא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: ' דְּשַׁתָּן ') גַּבָּן – אמרו: של השנה שלנו אצלנו (יש לנו הכסף הנצרך בשביל כל השנה, ואין לנו צורך לקחת צדקה. נראה שטעמם הוא, מפני שגזר דינו של אדם על קצבת מזונותיו לכל השנה נחתם ביום הכיפורים, וקצבה זו לא תשתנה בין אם ייקחו צדקה ובין אם לאו, אבל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים אין הם בכלל הקצבה לכל השנה, ואם ייקחו צדקה ישתכרו) .

נחמיה איש שיחין (תנא בדור השלישי, מהיישוב שיחין בגליל התחתון) פגע ביה – פגש אותו, ירושלמי אחד – שהיה עני , אמר ליה: – אמר לו (אותו אדם לנחמיה): זכי עימי חדא תרנוגלתא – זְכֵה עימי (עשה עימי צדקה, תן לי נדבה) תרנגולת אחת (לאכול אותה, לפי שהיה רעב והיה רגיל לאכול בשר תרנגולות) . אמר ליה: – אמר לו (נחמיה לאותו אדם): הילך טימיתיה – הא לך (קח לך) ערכה (כסף במחירה של תרנגולת (מקור המילה 'טימי' ביוונית)), וזיל זבון קופד – ולך קנה בשר! (קנה בכסף בשר בהמה לאכול אותו. ואמר לו כך, משום שבשר בהמה בימים ההם בארץ ישראל היה זול יותר מבשר עוף, והיה יכול לקנות בשר הרבה במחיר תרנגולת) . (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: ' וזבן קופד ') ואכל ומית – וקנה בשר (בשר בהמה) ואכל ומת (לפי שלא היה אותו אדם רגיל לאכול בשר בהמה אלא בשר עוף, והבשר שאכל הזיק לו) . (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: ' והווה צווח ') ואמר: – והיה (נחמיה) קורא בקול ואומר: בואו וספדו (השמיעו דברי קינה) להרוגו של נחמיה – שראה נחמיה את עצמו כאשם במותו של אותו אדם . ב בבלי כתובות סז,ב סיפרו (תרגום): אחד (עני) בא לפני רבי נחמיה. אמר לו: במה אתה סועד? (מה אתה רגיל לאכול בסעודתך?) - אמר לו: בבשר שמן ויין ישן. - אמר לו: רצונך שתגלגל עימי (שתתעסק עימי) בעדשים? - גלגל עימו בעדשים ומת. אמר (רבי נחמיה): אוי לו לזה שהרגו נחמיה! אדרבה, 'אוי לו לנחמיה שהרגו לזה' היה צריך לומר! - אלא הוא הוא שלא היה צריך לפנק עצמו כל כך.

נחום איש גם זו (תנא בדור השני, מהעיירה גִּמְזוֹ בסביבת לוד) היה מוליך (מוביל, מעביר) דורון (מתנה (מקור המילה ביוונית)) לבית חמוי (במקבילה: 'חמיו' - אבי אשתו) . פגע ביה (במקבילה: 'בו') – פגש אותו, מוכה שחין (נגוע בשחין - דלקת קשה של העור) אחד – שהיה עני , אמר לו (אותו אדם לנחום) : זכה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בקטע גניזה: ' זכי ') עמי ממה דאית גבך – זְכֵה עימי (תן לי נדבה) ממה שיש אצלך . אמר ליה: – אמר לו (נחום לאותו אדם): מיחזר – משחוזר (כשאני חוזר מבית חמי אני נותן לך נדבה (המילית 'מִן' ולאחריה צורת בינוני משמשות בארמית הגלילית לתיאור מצב)) . חזר ואשכחיה מית – חזר (נחום) ומצא אותו (את אותו אדם) מת , והוה אמר לקיבליה ('לקובליה') – והיה (נחום) אומר כנגדו (כלפי אותו אדם) : עייניה דחמונך ולא יהבון לך - יסתמיין – העיניים שראו אותך ולא נתנו לך (צדקה) - יסתמאו (יתעוורו) , ידי י ה דלא פשטן מיתן לך - יתקטעון (במקבילה במסירה שלפנינו: 'יתקטען') – הידיים שלא פשטו (הושיטו) לתת לך (צדקה) - יתקטעו (ייקצצו, ייכרתו) , רגלייא דלא רהטן מיתן לך - יתבר ו ן – הרגליים שלא רצו (הלכו במהירות רבה) לתת לך (צדקה) - ישתברו . ומטתיה כן – והגיעה (אירע) לו (לנחום) כך (כמו שאמר, שנעשה עיוור, קיטע וחיגר, שביקש להיענש מידה כנגד מידה) . סליק לגביה רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – עלה (בא) אצלו רבי עקיבה (תלמידו של נחום, לבקר אותו) , אמר ליה: – אמר לו (רבי עקיבה לנחום): אִי (אוי - מילת קריאה לצער) לי שאני רואה אותך כֵּן (כך) ! – רע לי שאני רואה אותך שבאו עליך ייסורים (עינויים, כאבים, סבל)! אמר ליה: – אמר לו (נחום לרבי עקיבה): אוי (במקבילה: 'אִי') לי שאיני רואה אותך כֵּן (כך) ! (הסופר במסירה שלפנינו השמיט משפט זה ומגיה השלים) – רע לי שאין אני רואה אותך שבאו עליך ייסורים! אמר ליה: – אמר לו (רבי עקיבה לנחום): מה את (אתה) מקלליני? – למה אתה מביע את משאלתך שיבואו עליי ייסורים? שהרי אמרת: 'אי לי שאין אני רואה אותך כן!' . אמר ליה: – אמר לו (נחום לרבי עקיבה): ומה את (אתה) מבעט בייסורין? – למה אתה דוחה ומזלזל בייסורים? שהרי אמרת: 'אי לי שאני רואה אותך כן!'. והרי ייסורים באים לאדם לכפרה, ויש לקבל אותם באהבה ולא לבעט בהם. ב בבלי תענית כא,א אמרו: אמרו עליו, על נחום איש גם זו, שהיה סומא משתי עיניו, גידם (קצוץ ידיים) משתי ידיו, קיטע (כרות רגליים) משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין... אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? - אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עימי משוי (משא) שלושה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים (פירות משובחים). בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי: רבי, פרנסני. - אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי: עיניי שלא חסו על עיניך - ייסומו (יתעוורו), ידיי שלא חסו על ידיך - יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך - יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין. - אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך! - אמר להם: אוי לי, אם לא ראיתוני בכך! (שעל ידי העונש בעולם הזה נתמרק עווני). ומפני מה קראו לו נחום איש גם זו? - מפני שעל כל דבר שהיה מגיע לו היה אומר: "גם זו לטובה". בכמה כתבי יד של הבבלי נקוב שמו של אותו חכם אלמוני המסתתר תחת הלשון "אמרו לו", והוא רבי עקיבא, כמו שהוא בירושלמי. לפי הירושלמי, העני היה מוכה שחין, ולכן אמר נחום על עצמו שכל גופו יהא מלא שחין, כמסופר בבבלי. בבבלי לשון הפנייה של העני לנחום לקבל סיוע: "פרנסני". לשון זה מופיע בכמה מקומות בבבלי שבהם איש או אישה באים לחכם ומבקשים תמיכה. בירושלמי לשון הפנייה של העני לנחום: "זכי עימי". זו היתה הפנייה הרווחת בארץ ישראל לבקשת צדקה. כינויו של נחום "איש גם זו" הוא לפי הבבלי על שם מנהגו, שהיה נוהג לומר על כל מה שאירע לו: "גם זו לטובה". והוא מדרש השם של מקומו גמזו. קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, ונתקיים ברבי עקיבא מה שאמר לו נחום: "אוי לי שאיני רואה אותך כן!", כשהוצא להורג בייסורים קשים. לטענתו של נחום, ייסוריו הקשים פקדו אותו על שהתמהמה לסייע לעני ובינתיים יצאה נשמתו. תפיסה זו, הרואה בייסורים תולדה של חטא, למד אותה רבי עקיבא מנחום רבו. רבי עקיבא ביטא תפיסה זו בביקורו אצל רבו האחר, רבי אליעזר, כשהיה חולה (כמסופר במכילתא דרבי ישמעאל 'יתרו' מסכתא ד"בחודש" פרשה י, בספרי דברים פסקה לב ובבבלי סנהדרין קא,א). בביקור זה ביטא רבי עקיבא את תפיסתו באומרו: "חביבים ייסורים", מאחר והבין כי ייסורים באים לזכך את האדם מחטאיו, ולכן הוא צריך לשמוח בייסוריו.

רבי הושעיא ר[ו]ב(י)ה (תוקן כמו בכתב יד רומי) – הגדול (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון), הוה רביה דבריה חד דסגיא (בכתב יד רומי ובמקבילה: ' דסגי ') נהוריא – רבו של בנו (של רבי הושעיה) היה אחד שהוא עיוור ('סגי נהוריא' - רב האורות, והוא כינוי לעיוור) , והוא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: ' והוה ') יליף אכל עימיה (חד זמן (מילים אלו יתירות ואינן בכתב יד רומי. במסירה שלפנינו במקבילה מחק מגיה מילים אלו שכתב הסופר) ) בכל יום – והיה (רבי הושעיה) לָמוּד (רגיל) לאכול עימו (עם העיוור) בכל יום . חד זמן הוה (צריך להוסיף: ' ליה ', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה) ארחין (בכתב יד רומי ובמקבילה כאן ולהלן: 'אורחין') ולא מטא מיכול עימיה – פעם אחת היו לו (לרבי הושעיה) אורחים ולא הגיע לאכול עימו (עם העיוור) . ברומשא סליק לגביה – בערב עלה (הלך רבי הושעיה) אצלו (אצל העיוור לפייס אותו) , אמר ליה: – אמר לו (רבי הושעיה לעיוור): לא יכעוס מרי עלי י – לא יכעס אדוני עליי (בגלל שלא אכלתי עימך) . בגין דהוה לי ארחין ולא בעית מיבזיא איקריה דמרי – בשביל (בגלל) שהיו לי אורחים ולא רציתי לבזות (לגרום ביזיון) את כבודו של אדוני (שאילו אכל עימו היום, היו אותם אורחים נמצאים עימו, והרי אותם אורחים אינם רגילים באותו עיוור ויסתכלו בו ובדרכי אכילתו שאינם ככל אדם, ושמא לא יאכל כראוי וילעגו לו האורחים ויבוא לידי בושה) , בגין כן ( ד ) לא אכלית עמך יומא דין – בשביל (בגלל) כך לא אכלתי עימך היום הזה . אמר ליה: – אמר לו (העיוור לרבי הושעיה): אתה פייסת למאן דמיתחמי ולא חמי – אתה פייסת (שיככת כעס, ביקשת סליחה) את מי שנראה ואינו רואה (כלומר, העיוור) ; דין דחמי ולא מיתחמי יקבל פייוסך – (בשל כך) זה שרואה ואינו נראה (כלומר, הקב"ה) יקבל את פיוסך (בכל זמן שתפייס אותו) . אמר ליה: – אמר לו (רבי הושעיה לעיוור): הדא מנא לך? – זאת (הברכה שבירכת אותי) מניין לך? אמר ליה: – אמר לו (העיוור לרבי הושעיה): מרבי אליעזר בן יעקב (השני, תנא בדור הרביעי) – ממעשה שעשה, כמסופר להלן . דרבי (בכתב יד רומי ובמקבילה במסירה שלפנינו בכתב הסופר: 'רבי') אליעזר בן יעקב, על חד דסגיא (במקבילה: ' דסגי ') נהורא (צריך לומר כמו במקבילה בקטע גניזה: ' נהוריה ') לקרתיה – נכנס עיוור אחד (שהיה עני) לעירו (של רבי אליעזר בן יעקב) . יתב ליה רבי אליעזר בן יעקב לרע מיניה – ישב לו רבי אליעזר בן יעקב למטה ממנו (מהעיוור, כדי להראות לבני העיר שהעיוור אדם חשוב הוא ויכבדו אותו (הכוונה לישיבה על המושבים בבית הכנסת)) , די אמרין (צריך לומר: ' דיימרון ', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה) דאילולא דהוא בר נשא רבא לא יתב ליה רבי אליעזר בן יעקב לרע מיניה – (כדי) שיאמרו (בני העיר), שאם לא שהוא (העיוור) אדם גדול, לא ישב לו רבי אליעזר בן יעקב למטה ממנו . עבדון ליה פרנסה דאיקר – עשו לו (בני העיר לעיוור) פרנסה של כבוד (עשו למענו מגבית צדקה מכובדת, שנתנו לו יותר ממה שנתנו לעניים אחרים) . אמר להו (צריך לומר: ' לון ', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה) : – אמר להם (העיוור לבני העיר): מהו הכין? – מהו כך? (מה פשר הדבר התמוה הזה? למה אתם מכבדים אותי כך?) אמרון ליה: – אמרו לו (בני העיר לעיוור): רבי אליעזר בן יעקב יתיב לרע מינך – ישב למטה ממך (ולכן כיבדנו אותך) . וצלי עלוי הדא צלותא: – והתפלל (העיוור) עליו (על רבי אליעזר בן יעקב שגמל עימו חסד) תפילה זאת (בירך אותו ברכה זאת) : אתה גמלת חסד למאן דמיתחמי ולא חמי – אתה גמלת חסד (עשית טובה) למי שנראה ואינו רואה (כלומר, לי העיוור) ; דין דחמי ולא מתחמי יקבל פיוסך (שתי מילים אלו הן אשגרה מלעיל והן יתירות, ואינן בכתב יד רומי ובמקבילה) ( ו ) יגמול יתך חסד – (בשל כך) זה שרואה ואינו נראה (כלומר, הקב"ה) יגמול איתך חסד (בכל זמן שתבקש ממנו. - הרי שהברכה שבירך העיוור את רבי הושעיה היא אותה ברכה שבירך העיוור את רבי אליעזר בן יעקב) . ב בבלי חגיגה ה,ב אמרו (תרגום): רבי ורבי חייא היו מהלכים בדרך. כשהגיעו לעיר אחת אמרו: אם יש כאן תלמיד חכם, נלך ונקביל את פניו. אמרו להם: יש כאן תלמיד חכם, ומאור עיניים (עיוור) הוא. אמר לו רבי חייא לרבי: שב אתה (כאן), ולא תזלזל בנשיאותך (ללכת להקביל פני אדם קטן ממך), ואני אלך ואקביל את פניו. תפסו (רבי) והלך עימו. כשנפטרו ממנו (מאותו תלמיד חכם), אמר להם: אתם הקבלתם פנים הנראים ואינם רואים (פני עיוור); תזכו להקביל פנים הרואים ואינם נראים (פני שכינה). אמר לו (רבי לרבי חייא): ואתה היית רוצה למנוע אותי מברכה זו! - אמרו לו: ממי שמעת (ברכה זו)? - אמר להם: מפרקו (מדרשתו) של רבי יעקב שמעתי. הברכה במעשה שבבבלי היא מעין הברכה בשני המעשים שבירושלמי. בבבלי, לאחר התשובה "מפרקיה דרבי יעקב שמיעא לי", מובא סיפור ברבי יעקב איש כפר חיטיא שהיה מקביל פני רבו בכל יום (ולמד מן הכתוב כמה גדולה הקבלת פני חכמים). סיפור זה אינו מוכיח על אותה ברכה. אבל לפי הירושלמי, מקור הסיפור הוא ברבי אליעזר בן יעקב. ואכן בקטע מגניזת קהיר גרסו גם בבבלי "מפרקיה דרבי אליעזר בן יעקב שמיעא לי" ("מסורות ארץ ישראליות ודרכן לבבל", "קתדרה" 92, עמודים 10-11). הנוסח הרגיל בבבלי: "מפרקיה דרבי יעקב שמיעא לי, דרבי יעקב איש כפר חיטיא הוה מקביל אפי דרביה כל יומא...". נוסח קטע גניזה: "מפרקיה דרבי אליעזר בן יעקב שמיעא לי. - רבי יעקב איש כפר חיטיא הוה מקביל אנפי רביה כל יומא...". נמצא שלפנינו בבבלי חגיגה רמז למעשה ברבי אליעזר בן יעקב, רמז שלא הושלם. ומכיוון שצמוד לו סיפור אחר ברבי יעקב איש כפר חיטיא, המירו בטעות את שמו של רבי אליעזר בן יעקב ברבי יעקב, וקשרו בין שני המעשים ("דרבי יעקב") כאילו למעשה ברבי יעקב איש כפר חיטיא כיוון המברך ("על הקיצור והשלמתו: פרק בעריכת התלמוד הבבלי", "מחקרי תלמוד" ג כרך ב, עמוד 834).

ומציעים סיפור המתקשר לאמור לפני כן: דלמא: – מעשה: רבי חמא בר חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) ורבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) הוון מטייל י ן באילין כנישתא דלוד – היו מטיילים (שׂוחקים, משתעשעים) בבתי הכנסיות האלה של לוד (עיר במישור החוף) . אמר רבי חמא בר חנינא לרבי הושעיה: כמה ממון שיקעו (הכניסו) אבותיי כאן! – הרבה כסף הכניסו אבותיי בבתי הכנסיות האלה! אמר ליה: – אמר לו (רבי הושעיה לרבי חמא בר חנינה): כמה נפשות שיקעו אבותיך כאן! – הרבה בני אדם איבדו וכילו אבותיך בבתי הכנסיות האלה! לא הוה אית בני נש דלעיין (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'דילעון') באוריתא?! – וכי לא היו בני אדם שיעמלו בתורה (ייגעו ויטרחו בלימוד התורה)?! (וכי לא היה מוטב לתת את אותו הממון ששיקעו אבותיך כאן לפרנסת תלמידי חכמים, כדי שיוכלו לעמול בתורה ולא יצטרכו לעמול לפרנסתם?!) עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים. מעשי החכמים בעניין צדקה הובאו בירושלמי שקלים על המשנה שם: "שתי לשכות היו במקדש: אחת - לשכת חשאים, ואחת - לשכת הכלים. לשכת חשאים - יראי חטא נותנים לתוכה (מעות לצדקה) בחשאי (בצנעה, כדי שלא יידעו שהם נתנו) ועניים בני טובים (ממשפחות עשירות שירדו מנכסיהם) מתפרנסים מתוכה בחשאי (שלא יתביישו שהם מתפרנסים מן הצדקה)". ב ירושלמי מגילה ג,ד אמרו: תני: בתי כניסיות ובתי מדרשות... לא מטיילין בהן... - רבי יהושע בן לוי אמר: בתי כניסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם. רבי חמא בר חנינה ורבי הושעיה היו מטיילים בבתי הכנסיות של לוד, כיוון שבתי כניסיות לחכמים, כדברי רבי יהושע בן לוי. 'מטיילין' כאן משמעו: משתעשעים, כפי שימושו בארמית, כמו "מטייל בסוכה" שאמרו לגבי שבעת הימים של חג הסוכות. רבי חמא היה בנו של רבי חנינא בר חמא שעלה מבבל, וייתכן שרבי חמא התכוון לומר, שכבר בהיות משפחתו בבבל היא תמכה בבניין בתי כנסת בלוד, ככל הנראה כדי לסייע בשיקום העיר לאחר מרד בר כוכבא ("לוד וחכמיה", עמוד 156). • • •

מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל מציעים ברייתא: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי חננא (רבי חיננא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : כיני מתניתא: – כך היא המשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא): כל מי שהוא צריך ליטול – צדקה מן הקופה, שאין לו ממה להתפרנס, ואינו נוטל - הרי זה (בכתב יד רומי: 'כאילו') שופך דמים – של עצמו, ואסור להתרחם (להתמלא רחמים) עליו. על נפשיה לא חייס – על עצמו לא חס (על חייו אינו מרחם, שאינו יכול לחיות כשאינו נוטל צדקה) , על חורנין – על אחרים, לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאינו חס על אחרים (על חיי אחרים)! וכיוון שאינו מרחם על אחרים, לכן אין חובה על אחרים לרחם עליו (ביטוי זה בעברית ישנו בבבלי פסחים מט,ב לעניין אחר. - ברייתא זו אינה חולקת על המשנה אלא היא מדברת במקרה שאינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל) ברור ש'כיני מתניתא' כאן אינו מגיה את נוסח המשנה, אלא הוא מציע מקור אחר, כנראה ברייתא ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 278). במשנה שנינו: "כל מי שאינו צריך ליטול – צדקה מן הקופה, ונוטל – שמרמה את גבאי הצדקה, - אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות – שבסוף ימיו יהיה עני ויזדקק לצדקה . וכל מי שהוא צריך ליטול – צדקה מן הקופה, ואינו נוטל – אלא מתפרנס בדוחק ממלאכתו, - אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס לאחרים משלו – שבסוף ימיו יהיה עשיר ויפרנס אחרים מממונו ; על זה – שנמנע מליטול צדקה מפני שהוא בוטח בה' בפרנסתו, נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּי'י וְהָיָה י'י מִבְטַחוֹ' (ירמיהו יז,ז) " – אחרי שהירושלמי הביא לעיל את הברייתא שמשתמשת בלשון חריפה, הוא מסיים את הפרק במובאה מן המשנה, כדי לסיים את המסכת בדבר טוב . • • •