אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ח:ו

משנה אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע – כשגבאי הצדקה של העיר מחלקים מזון לשם צדקה לעני הנודד ממקום למקום ואינו תושב העיר, אין נותנים לו פחות מכיכר לחם הנקנה בפונדיון, בשעה שארבע סאים חיטים, שהן עשרים וארבעה קבים, נמכרות בסלע, שהוא ארבעים ושמונה פונדיונות (כיכר הנקנה בפונדיון שווה בערכו למזון שתי סעודות שהוא מזון ליום אחד. פונדיון = 1/12 דינר. פונדיון הוא מטבע רומאי) . לן – אם העני הנודד רוצה ללון במקום הזה, - נותנין לו פרנסת לינה – מיטה, כרים וכסתות . שָׁבַת – אם העני הנודד רוצה לשהות במקום הזה בשבת, - נותנין לו מזון שלש סעודות – שחייב אדם לאוכלן בשבת (והן סעודת ליל השבת ושתי סעודות יום השבת) . מי שיש לו מזון שתי סעודות – שהוא מספיק לו ליום אחד , לא יטול מן התמחוי (כלי שיש לו בית קיבול לשים בו תבשיל או פירות) – שמחלקים ממנה לעניים בכל יום אוכל לשתי סעודות שיספיק להם ליום אחד ; מי שיש לו מזון ארבע עשרה סעודות – שהוא מספיק לו לשבוע אחד (אחת עשרה סעודות בששת ימי החול, שתי סעודות בכל יום, אחת ביום ואחת בערב, ועוד שלוש סעודות בשבת. סעודת יום שישי בערב נמנית עם סעודות השבת), - לא יטול מן הקופה (סל גדול) – שמחלקים ממנה מעות צדקה בכל ערב שבת לעניי העיר בלבד שיספיקו להם למזונותיהם לשבוע אחד . והקופה נגבית בשנים – שני גבאי צדקה גובים מעות מכל אחד ואחד מהציבור, ומתחלקת בשלשה – שלושה גבאי צדקה מחלקים את המעות לעניים . • • •

קופה ותמחוי ומינוי פרנסים במשנה שנינו: "מי שיש לו מזון שתי סעודות, לא יטול מן התמחוי; מזון ארבע עשרה - לא יטול מן הקופה. והקופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה". הקופה והתמחוי הם שמות של שני מוסדות קהילתיים לתמיכה בעניים, שנקראים על שמם של הכלים שבהם השתמשו הגבאים לאיסוף התרומות. מה ההבדלים בין תמחוי ובין קופה? - מביאים ברייתא: תמחוי – קערה גדולה שמחלקים ממנה לעניים אוכל, - בכל יום – מחלקים ממנו בכל יום אוכל לשתי סעודות שיספיק להם ליום אחד , קופה – סל גדול שמחלקים ממנו לעניים מעות צדקה, - מערב שבת לערב שבת – מחלקים ממנו מעות צדקה בכל ערב שבת שיספיקו להם למזונותיהם לשבוע אחד . תמחוי - לכל אדם – מחלקים ממנו אוכל לכל העניים הנמצאים בעיר ואפילו לתושבי עיר אחרת , קופה - אינה אלא לאנשי אותה העיר בלבד – מחלקים ממנו מעות צדקה לעניים תושבי אותה העיר בלבד .

רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: תמחוי - בשלשה – שלושה גבאי צדקה גובים מאכלים מכל אחד ואחד מהציבור ומחלקים אותם לעניים (שלא כמו קופה שנגבית בשניים ומתחלקת בשלושה) , שהוא על אתר (על המקום, מיד) – גבאי הצדקה מחלקים מן התמחוי מיד אחרי הגבייה (בטרם יתקרר האוכל או יתקלקל), וכיוון שהחלוקה צריכה להיות בשלושה (כמו בחלוקה מן הקופה), לכן גם הגבייה צריכה להיות בשלושה, שאם יגבו בשניים, יצטרכו להתעכב ולחפש אחר אדם שלישי לצורך החלוקה ולא יוכלו לחלק מיד אחרי הגבייה, ולכן תיקנו חכמים שתהיה גם הגבייה בשלושה כדי שמיד אחריה תהיה החלוקה באותם שלושה . ב תוספתא פאה ד,ט שנו: תמחוי - בכל יום, קופה - מערב שבת לערב שבת. תמחוי - לכל אדם, קופה - לעניי אותה העיר. רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי בא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) : אין מעמידין (ממנים) פרנסין (מנהיגי קהילה ועוסקים בצורכי ציבור ובצדקה) פחות משלשה – חייבים למנות לא פחות משלושה פרנסים . ומציעים תמיהה: אנא (צריך לומר: ' איתא ', וכן הוא בנוסח רש"ס ובמובאת הירושלמי בתשובות מיימוניות) חמי! – בוא [ו]ראה! דיני ממונות - בשלשה (משנה סנהדרין א,א) – נידונים על ידי שלושה דיינים , דיני נפשות - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאין מעמידים פרנסים פחות משלושה, הואיל וכדיני נפשות הם, שכן בצורכי ציבור ובחלוקת צדקה לעניים יש לפעמים פיקוח נפשות! ומדוע היה צורך לומר את הדברים האלה שנראים מובנים מאליהם? (להלן התלמוד מסביר מדוע בכל זאת היה צורך לומר את הדברים שנראים מיותרים) ומקשים: ויהיו עשרים ושלשה! – הואיל וכדיני נפשות הם, מדוע לא אמרו שאין מעמידים פרנסים פחות מעשרים ושלושה, כמו דיני נפשות שנידונים בעשרים ושלושה דיינים! ומתרצים: עד דהוא מצמית לון הוא מסכן (בנוסח רש"ס ובמובאת הירושלמי ב"אור זרוע": 'מסתכן') – עד שהוא (אחד מהפרנסים) מכנס (אוסף) אותם (את עשרים ושלושה הפרנסים) יחד (כגון לחלוקת צדקה לעני), הוא (העני) מסתכן (הוא בסכנת מוות מרעב. - מן הדין היה צריך עשרים ושלושה פרנסים, אלא פעמים לא היו יכולים להיקבץ עד שהיה העני מסתכן, לכך אמרו שלושה כדיני ממונות) .

רבי יוסי (במובאת הירושלמי ב"אור זרוע": 'רבי אסי' - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : אין מעמידין שני אחים פרנסין – שיפעלו יחד, כפי שאין ממנים שני אחים לדון באותו הרכב של בית דין . ומספרים: רבי יוסי (במובאת הירושלמי ב"אור זרוע": 'רבי אסי') עבר חד מן תרין אחין – העביר (הדיח מתפקידו) אחד משני אחים (שהיו פרנסים) . עאל ואמר קומיהון: – נכנס (לבית הכנסת) ואמר לפניהם (לפני הציבור): לא ש נמצא לאיש (בכתב יד רומי ובמובאת הירושלמי בתשובות מיימוניות: 'באיש') פלוני דבר עבירה (מעשה חטא, מעשה בלתי מוסרי. ויש במשמע גם מעשה ניאוף) – לא העברתי את איש פלוני משום שנמצא בו חטא , אלא שאין מעמידין שני אחים פרנסין – כפי שהוא עצמו אמר בשם רבי יוחנן. - הוא אמר כך לפני הציבור כדי שלא יבואו לחשוד שנמצא באותו איש חטא . ב בבלי בבא בתרא ח,ב אמרו: תנו רבנן: קופה של צדקה נגבית בשניים ומתחלקת בשלושה. נגבית בשניים - מפני שאין עושים שררה על הציבור (בממון) פחות משניים (משנה שקלים ה,ב), ומתחלקת בשלושה - מפני שהיא כדיני ממונות (שהרי גבאי הצדקה קובעים למי מחלקים ולמי אין מחלקים וכמה מחלקים לכל אחד). תמחוי נגבית בשלושה ומתחלקת בשלושה, מפני שגיבויה וחילוקה שווה (מיד). תמחוי - בכל יום, קופה - מערב שבת לערב שבת. תמחוי - לעניי עולם (לכל עני שבא לעיר, מלבד עניי העיר שגם הם אוכלים מן התמחוי), קופה - לעניי העיר (בלבד). שררות הוא דלא עבדי (פחות משניים), הא הימוני מהימני (גם יחיד נאמן להיות גבאי). מסייע ליה לרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: מעשה ומינה רבי שני אחים בקופה. מהירושלמי כאן משמע שחלוקת הצדקה היא כדיני ממונות, כמו שאמרו בבבלי, ולכן בחלוקת הצדקה אין ממנים שני אחים, מה שאין כן בגביית הצדקה, והמעשה ברבי המובא בבבלי שמינה שני אחים הוא בגבייה ולא בחלוקה (וכן כתב ב"שערי תורת ארץ ישראל"). שני התלמודים שווים: תמחוי נגבה ומתחלק בשלושה, מפני שהגבייה והחלוקה שווה = על אתר (מיד). ברייתא שלנו (בבבלי) היא כנראה בבלית, שפירשה משנת פאה ח,ז: "קופה נגבית" וכו', והשתמשה במשנת שקלים ה,ב: "ואין עושין שררה" ופירשה אותה על פי רבי בא בר זבדא ורבי הונא בירושלמי ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 217). המשמעות 'מיד' לשורש שו"י שנתגלתה בארמית הארץ ישראלית קיימת אף בלשון התנאים בברייתא במסכת בבא בתרא ח,ב. שחזורו של מהרי"ן אפשטיין (ב"מבואות לספרות האמוראים", עמוד 217 - ראה לעיל) הוא כתמיד מבריק. אולם, נראה לי שאין לקבלו. הלא משמע 'על אתר' לשורש שו"י ידוע לפי שעה אך ורק מארץ ישראל ולא מבבל. זאת ועוד, מדוע ינסח בעל הברייתא את דברי רבי הונא הבהירים וישנה אותם ללשון קשה ונדיר. לפיכך, נראה לי ההיפך. האמוראים הבבליים שימרו את הלשון הבלתי שכיח של הברייתא ורבי הונא תרגם 'שווה' למונח השכיח 'על אתר'. דווקא בבבלי נשתמרה המילה של לשון חכמים של התנאים הארץ ישראלים, ובירושלמי שימרו רק את הפירוש האמוראי-בבלי ("ללקסיקון התלמודי", "מחקרים בלשון העברית ובספרות התלמודית", עמודים 35-37).

ומספרים עוד: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) עאל – נכנס (בא) לכפרה (פרבר של טבריה) , בעא מוקמה לון פרנסין ולא קבלין (צריך לומר: ' קבלון ', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בירושלמי שקלים) עליהון – רצה להעמיד (למנות) להם (לאנשי כפרה) פרנסים ולא קיבלו עליהם (אלה שרצה למנותם לא הסכימו להיות פרנסים, משום שלא ראו שיש חשיבות בדבר, וחששו מפני הטרחה שיש בכך) . עאל ואמר קומיהון: – נכנס ואמר לפניהם: בן בבי על הפקיע (משנה שקלים ה,א) – בין הממונים על כמה דברים במקדש המנויים במשנה שם נחשב גם בן בבי הממונה על הפקיע (על הכנת הפתילות למנורת המקדש, שהיו נעשות מפקעת צמר או פשתן לפני טווייתה לחוט) . ומה אם זה – בן בבי, שנתמנה (מֻנָּה, הוטל עליו תפקיד) על הפתילה (בכתב יד רומי ובמקבילה בירושלמי שקלים: 'הפתילות') - זכה להימנות (להיחשב) עם גדולי הדור (החשובים בבני הדור) – עם הממונים שהיו במקדש , אתם – שנתמניתם פרנסים, שאתם מתמנין (ממונים) על חיי נפשות (הצרכים הגופניים ההכרחיים לאדם לשמירה על חייו) – של הציבור, - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאתם תזכו להימנות עם גדולי הדור. - רבי יוסי הבהיר להם את חשיבות התפקיד ("מתמנים על חיי נפשות") ואת הכבוד הצפון למי שימלא אותו ("זכה להימנות עם גדולי הדור"). כך עודד אותם רבי יוסי לקבל עליהם להיות פרנסים (סיפור זה מובא בירושלמי שקלים ה,א). ומספרים עוד: רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) , כד הוה מקים פרנסין הוה מטעין לון אוריתא – כאשר היה מעמיד (מְמַנֶּה) פרנסים, היה מטעין להם (גורם להם להגביה) את התורה (ספר התורה) . לומר (הכוונה היא) שכל שררה שניתנה - מתורה (בכתב יד רומי: 'מן התורה') ניתנה – כל מינוי על הציבור שניתן לאדם ניתן לו מכוח התורה. רבי חגיי היה מעמיס על הממונה החדש את ספר התורה כדי להמחיש מהו מקור כוחה של כל שררה, - שכתוב (במעלות החוכמה): "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ" (משלי ח,טו) , "בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ" (משלי ח,טז) – בעזרת החוכמה מלכים ושרים ישלטו, שהחוכמה היא מכשיר בידי המלכים והשרים לנהל את ענייני המלוכה. ויש לדרוש את הכתוב על חוכמת התורה, שכל שררה על הציבור היא מכוח התורה (השררה באה לידי ביטוי ברשות הנתונה לפרנסים לאכוף את גביית המיסים העירוניים מהתושבים) . ומספרים עוד: רבי חייא בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מקים ארכונין – היה מעמיד (מְמַנֶּה) ארכונים (מושלים או בעלי תפקידים בכירים בקהילה (מקור המילה 'ארכון' ביוונית)). - רבי חייא בר בא היה מעמיד ממונים על הציבור מכוחה של התורה שבידו, ודרש כך מהכתוב שלעיל: "בי מלכים ימלוכו", "בי שרים ישורו", וכמו שנאמר בספרי במדבר פסקה קיט: "היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: מי גדול? הממליך או המולך? הווי אומר: הממליך. העושה שרים או העושה שררה? הווי אומר: העושה שרים. כל עצמם של שני כתרים הללו אין באים אלא מכוחה של התורה, וכן הוא אומר: 'בי מלכים ימלוכו' וגו', 'בי שרים ישורו' וגו' (משלי ח,טו-טז)" . אינו רגיל התואר ארכון ליהודי בארץ ישראל, ובכל הסוגיה הזאת משתמש התלמוד בתואר פרנס. אנו מוצאים את רבי חייא בר אבא באסיה הקטנה, ברומי ועוד. וכנראה נסע לשם בשליחות הנשיא, שכתב לו טופס של ייפוי כוח לשליח הנשיא (ירושלמי חגיגה א,ח). יש לשער כי הירושלמי מעיר כאן שרבי חייא בר אבא היה מקים ארכונים בהיותו בחוץ לארץ בתור שליח הנשיא ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 174).

ומספרים עוד: רבי ליעזר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'רבי אלעזר '. - אמורא בדור השני) הוה פרנס – היה פרנס (גבאי עניים) . חד זמן נחית (בכתב יד רומי: 'אתא') לבייתיה – פעם אחת ירד (בא, חזר) לביתו , אמר לון: – אמר להם (לבני ביתו): מאי (צריך לומר: ' מה ', כמו בכתב יד רומי) עבד ( י ) תון? – מה עשיתם (לצורך עניים בזמן היעדרותי)? אמרון ליה: – אמרו לו: אתא (צריך לומר: ' אתת ', כמו בנוסח רש"ס) חד (צריך לומר: ' חדא ', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) סיעא ואכלון ושתון וצלון עלך – באה (לבית) סיעה (חבורה, קבוצה) אחת (של עניים) ואכלו ושתו והתפללו עליך (לברך אותך על הטובה שעשית להם) . אמר לון: – אמר להם (לבני ביתו): ליכא (מילה זו היא לשון בבלי, וצריך לומר: ' לית כא ') אגר טב – אין כאן שכר טוב . נחת זמן תיניין – ירד (חזר לביתו) פעם שנייה , אמר לון: – אמר להם (לבני ביתו): מאי (צריך לומר: ' מה ', כמו בכתב יד רומי) עבד ( י ) תון? – מה עשיתם? אמרו ן ליה: – אמרו לו: אתא חד (צריך לומר: ' אתת חדא ', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) סיעא חורי ואכלון ושתון ואקלונך – באה (לבית) סיעה (חבורה, קבוצה) אחת ואכלו ושתו וביזו אותך . אמר לון: – אמר להם (לבני ביתו): כדון איכא (מילה זו היא לשון בבלי, וצריך לומר: ' אית כא ') אגר טב – עכשיו יש כאן שכר טוב (עכשיו אקבל שכר גדול יותר מן השמים, שכשאנשים מבזים אותי אין לי כל הנאה מהטובה שעשיתי להם. - מאמריו של רבי אלעזר במקומות אחרים מלמדים שהיה מחשיב מאוד את עשיית הצדקה) .

ומספרים עוד: רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) בעון ממניתיה פרנס – רצו למנות אותו פרנס . אמר לון: – אמר להם (רבי עקיבה לממנים): נמלך גו בייתיה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' בייתי ') – אִמָּלֵךְ בתוך ביתי (אתייעץ תחילה עם בני ביתי האם אקבל עליי את התפקיד) . הלכון בתריה – הלכו אחריו (אחרי רבי עקיבה לביתו, לשמוע כיצד הוא נמלך בתוך ביתו) , שמעון קליה דיימר (צריך לומר: ' דו אמר ') – שמעו את קולו שהוא אומר (לבני ביתו, שיעצו לו שלא יקבל עליו את התפקיד שמא יבזו אותו עניים שירגישו מקופחים) : על מנת מתקל (צריך לומר: ' מתקלה ') – (אני מקבל עליי את התפקיד) כדי להיות מזולזל , על מנת מבזייה (צריך לומר: ' מתבזייה ') – כדי להיות מבוזה (מפני שאקבל שכר גדול יותר אם יזלזלו בכבודי ויבזו אותי. - בירושלמי לעיל ד,ט נזכר שרבי עקיבה היה פרנס) . • • •

כסות לעניים והשתתפות בהוצאות צורכי העיר מציעים מחלוקת אמוראים: רבי בא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: איתפלגון – נחלקו רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ורבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) . חד אמר: – [חכם] אחד אומר: מדקדקין (מקפידים) בכסות (בגד, לבוש) ואין מדקדקין בחיי נפשות (הצרכים הגופניים ההכרחיים לאדם לשמירה על חייו) – כשעני מבקש נדבת בגד מקופת הציבור, גבאי הצדקה מקפידים לבדוק אותו האם הוא נצרך לכך ואינו רמאי, אבל עני המבקש אוכל נותנים לו מיד ואין מקפידים לבדוק אותו, כי יש סכנה להשהות הספקת אוכל . וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: אף בכסות אין מדקדקין, מפני בריתו של אברהם אבינו – כדי שלא יתגלה סימן ברית המילה של העני המהלך עירום, שיש בכך ביזיון גדול; או שאין כבודו של בן ברית (יהודי המקיים את ברית המילה) ללבוש בגדים קרועים אפילו זמן קצר ביותר ( פירוש אחר: בבבלי כתובות ח,ב סיפרו, שמתורגמנו של רבי שמעון בן לקיש אמר ברכות אבלים בבית האבל, ובברכה כנגד מנחמי אבלים אמר: "אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים, המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, אחינו, בעל הגמול ישלם לכם גמולכם, ברוך אתה ה' משלם הגמול". הרי שהגומלים חסדים נחשבים מחזיקים בבריתו של אברהם אבינו שהיה גומל חסדים ומאכיל ומלביש לעניים, ויש לכך סמך בכתוב על אברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח,יט). לפי זה, "מפני בריתו של אברהם אבינו" פירושו, שמפני גמילות חסדים שעשה אברהם וציווה את בניו לעשות אותה, אין מדקדקים אף בכסות) . ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם שהובאו לפני כן: מתניתא פליגא על מאן דאמר: – המשנה (המקור התנאי) חלוקה על מי שאומר: אף בכסות אין מדקדקין! (המקור התנאי שממנו מקשים חסר כאן, אך מסתבר שהמקור נשמט מחמת טעות סופרים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 476, הערה 716). - בנוסח רש"ס נוסף 'דתני...'. לפי רש"ס הכוונה היא לברייתא המובאת בבבלי שנאמר בה במפורש שבכסות מדקדקים. - ונראה שהברייתא שנשמטה כאן היא הברייתא המובאת בטעות להלן, וכך צריך להוסיף כאן: [דתני: – ששונה [התנא]: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מכיכר בפונדיון, מארבע סאין בסלע. לן - נותנין לו פרנסת לינה, שמן וקטנית. שבת - נותנין לו מזון שלוש סעודות, שמן וקטנית דג וירק. במה דברים אמורים – שגבאי הצדקה נותנים מזונות לעני המבקש ואין מדקדקים בהם לבדוק אותו ? בזמן שאין מכירין אותו – את העני. אבל אין נותנים כסות לעני המבקש אלא אם מדקדקים בה לבדוק אותו , אבל בזמן שמכירין אותו – את העני, - אף מכסין אותו – נותנים לעני גם כסות ואין מדקדקים בה ] – לפי הברייתא הזו, החובה לספק מזון היא כלפי כל העניים, ואילו לבוש ניתן רק לעניים מוכרים, שכשמספקים לבוש יש צורך בבדיקה ואין נותנים לכל אחד. הרי שבכסות יש צורך בבדיקה, והדברים קשים על האמורא שטוען שאין לבדוק. - הברייתא הזו שנויה בתוספתא. חלקה הראשון של הברייתא שהוספנו מן התוספתא הוא פסקה מן המשנה כאן, והברייתא הוסיפה בו על המשנה כמה מילים. - הגר"א הגיה כמו שהיגהנו). ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא למקור שממנו הקשו: פתר ליה (לַהּ (לשון נקבה), וכן הוא בנוסח רש"ס) : – פותר אותה (את הברייתא): לפי כבודו – יש להעמיד את הברייתא, שלפיה יש צורך לבדוק בלבוש, במקרה שמספקים לעני בגדים לפי כבודו (על פי מעמדו הקודם של העני לפני שירד מנכסיו ונעשה עני), שכיוון שנותנים לו בגדים יקרים יותר ממה שנותנים לעני סתם, צריך לבדוק אותו, אבל במקרה שמספקים לעני בגדים פשוטים כדי לכסות את מערומיו אין צורך לבדוק . ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: ותני כֵן: – ושונה [התנא] כך: (במה דברים אמורים? בזמן שאין מכירין אותו, אבל בזמן שמכירין אותו - אף מכסין אותו.) (ברייתא זו נשמטה לעיל והובאה כאן בטעות) והכל לפי כבודו – נותנים לעני מזונות וכסות לפי כבודו, שאם הוא מכובד, נותנים לו יותר ממה שנותנים לעני אחר. - הרי שבמקרה שרוצים לתת לעני כסות לפי כבודו, מדקדקים בה לבדוק אותו אם אין מכירים אותו, אבל במקרה שרוצים לתת לו כסות כדי לכסות את מערומיו אין מדקדקים בה לבדוק אותו אם אין מכירים אותו (הברייתא הזו "והכל לפי כבודו" אינה מן התוספתא, שלא כמו הברייתא שלפני כן, וזה מוכיח שיש כאן שתי ברייתות נפרדות, וכפי שהיגהנו. ברם הברייתא הזו מוסבת על הברייתא שלפני כן) . ומציעים קושיה ממקור תנאי על האמור לפני כן: והתני: – והרי [התנא] שונה: למזונות - שלשים יום – גבאי הצדקה נותנים מזונות לעני המבקש רק אם שהה בעיר חודש אחד, מפני שצריך לבדוק אותו בזמן הזה , לכסות - ששה חדשים – נותנים כסות לעני המבקש רק אם שהה בעיר חצי שנה ! – ואם מדקדקים במזונות לפי ברייתא זו, הרי שמדקדקים בכסות לפי ברייתא זו אף לכיסוי מערומיו של העני ולא רק לפי כבודו, שלא כמו שתירצו לעיל! ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא למקור שממנו הקשו: פתר לַהּ: – פותר אותה (את הברייתא): ליטול (צריך לומר: ' ליתן ', כנוסח רש"ס ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 216 ועמוד 282), וכן מוכח מהתירוץ להלן) – יש להעמיד את הברייתא בנתינה של השוהים בעיר בשביל מזונות וכסות לעניים, ולא בנטילה של מזונות וכסות על ידי העניים מגבאי הצדקה, שאין השוהה בעיר חייב להשתתף עם בני העיר בתשלום בשביל מזונות לעניים אלא אם שהה שלושים יום, ואינו חייב להשתתף בתשלום בשביל כסות לעניים אלא אם שהה שישה חודשים . ומציעים קושיה ממקור תנאי על האמור לפני כן: והתני: – והרי [התנא] שונה (בסוף הברייתא שלעיל): (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'למזונות - שלשים יום'. - אינו בכתב יד רומי, ואשגרה היא מלעיל ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 216 ועמוד 282)) לפסין – מיסי קרקע (מקור המילה ביוונית ובלטינית), ולצדקות - שנים עשר חודש – ויש לפרש "צדקות" - תשלום בשביל מזונות וכסות לעניים, שאין השוהה בעיר חייב להשתתף עם בני העיר בתשלום בשביל מזונות וכסות לעניים אלא אם שהה שנים עשר חודשים . ומציעים דיוק במקור תנאי כדי להבהיר את היסוד לקושיה: הא קדמייתא – אבל הראשונה (ראש הברייתא, ההלכה הראשונה בברייתא: "למזונות - שלושים יום, לכסות - שישה חודשים". - "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1256, הערות 9 ו-11: אולי הפירוש כאן: הברייתא הקודמת) - ליטול – יש להעמיד את ראש הברייתא בנטילה של מזונות וכסות על ידי העניים מגבאי הצדקה, ואין להעמיד בנתינה של השוהים בעיר בשביל מזונות וכסות לעניים, שאם כן, יש סתירה בין ראש הברייתא וסופה ! – הרי שהקושיה ממקור זה שהקשו לעיל חוזרת! ומתרצים את הקושיה: עוד היא ליתן – יש להעמיד גם את ראש הברייתא, ולא רק את סופה, בנתינה של השוהים בעיר בשביל צורכי העיר, ומכל מקום אין סתירה בין ראש הברייתא וסופה . מהו – מה פירוש לפסין ולצדקות שנים עשר חודש? בשכר (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס: ' לשכר ') סופרים (מלמדי מקרא לתינוקות) ומַשנים (מלמדי משנה) – היושב בעיר שנים עשר חודש לפחות נחשב כאחד מבני העיר וגובים ממנו מס לשכר המלמדים מקרא ומשנה לילדי העיר. - ההסבר מתייחס כאן למילה 'צדקות' בלבד, ולפיו אין פירושה של מילה זו מזונות וכסות, ולכן אין סתירה בין ראש הברייתא וסופה . נראה שהירושלמי כאן מפרש את המילה "צדקות" - 'שכר סופרים ומשנים' על פי המילה 'סדק' בארמית תדמורית, שמקורה במילה היוונית 'סינדיקוס' שפירושה: מגן, מליץ. הסינדיקוס היה פרקליט שייצג את העיר בעניינים משפטיים וטיפל בעניינים המשפטיים של העיר. לפי המסופר בירושלמי חגיגה א,ז, הסופרים והמשנים של העיר הם הם שומרי העיר האמיתיים. כיוון שהסופרים והמשנים של העיר הם המגנים של העיר, לכן יש קשר בין המילה "צדקות" ובין המילים 'סדק' ו'סינדיקוס' (על קשר זה רמז ב"ספרות למבואות האמוראים", עמוד 216, הערה 73). כסות לעניים ב תוספתא פאה ד,ח שנו: אין פוחתים לעני העובר ממקום למקום מכיכר בפונדיון, מארבע סאים בסלע. לן - נותנים לו פרנסת לינה (מצע וכסת), שמן וקטנית. שבת - נותנים לו מזון שלוש סעודות, שמן וקטנית דג וירק. במה דברים אמורים? בזמן שאין מכירים אותו (שהוא עני), אבל בזמן שמכירים אותו - אף מכסים אותו (ואין חוששים שמא כבר קיבל כסות מאחרים). ב ויקרא רבה לד,יד נאמר: "כי תראה ערום וכיסיתו" (ישעיהו נח,ז) - רבי אבא בר זבדא (מוסר מחלוקת אמוראים): רב ורבי יוחנן. חד אמר: מדקדקים בכסות ואין מדקדקים בחיי נפש, וחרנה אמר: אף בכסות אין מדקדקים מפני בריתו של אברהם אבינו. במקבילה המדרשית לירושלמי כאן שבויקרא רבה המונח 'איתפלגון' חסר. ב בבלי בבא בתרא ט,א אמרו: אמר רב הונא: בודקים למזונות ואין בודקים לכסות. אי בעית אימא: קרא, ואי בעית אימא: סברא. אי בעית אימא: סברא - האי (קרוע הבגד) מיבזי (בבגדים קרועים) והאי (הרעב) לא מיבזי; אי בעית אימא: קרא - הכא (לעניין מזונות) כתיב: "הלא פרוש לרעב לחמך" (ישעיהו נח,ז) - 'פרוש' כתיב, פרוש (חקור ובדוק) והדר הב ליה, והתם (לעניין כסות) כתיב: "כי תראה ערום וכיסיתו" (שם) - לאלתר (כסהו מיד). ורב יהודה אמר: בודקים לכסות ואין בודקים למזונות. אי בעית אימא: קרא, ואי בעית אימא: סברא. אי בעית אימא: סברא - האי (הרעב) מצטער והאי (קרוע הבגד) לא מצטער; אי בעית אימא: קרא - הכא כתיב: "הלא פרוש לרעב לחמך" - פרוס (לפי הקרי ולא לפי הכתיב) והב ליה לאלתר, והתם כתיב: "כי תראה ערום וכיסיתו" - לכשתראה (כשתבדוק ותראה שמגיע לו). תניא כוותיה דרב יהודה: (עני) האומר: "כסוני (בבגדים)" - בודקים אחריו, "פרנסוני" - אין בודקים אחריו. בירושלמי אין דעה כרב הונא, ובבבלי אין דעה שאין בודקים לא למזונות ולא לכסות. נראה שרב יהודה כרב בירושלמי, ורבי יוחנן בירושלמי שלא כאחד מהאמוראים בבבלי ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 220). השתתפות בהוצאות צורכי העיר ב תוספתא פאה ד,ט שנו: אם שהה שם שלושים יום - הרי הוא כאנשי העיר לקופה, לכסות - שישה חודשים, לפסי העיר - שנים עשר חודש. ב ירושלמי בבא בתרא א,ה אמרו: תני: שהא שם שלשים יום - הרי הוא כאנשי העיר לקופה, לכסות - ששה חדשים, לפסים (מיסי קרקע (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) ולזימיות (קנסות כספיים שהוטלו כעונש (מקור המילה ביוונית)) - שנים עשר חודש. ובתר כל הלין מילין / אילין מילייה אתמר (ואחרי כל הדברים האלה אתה אומר): לפסים ולזימיות - שנים עשר חודש?! (בתמיהה. אחרי הדברים הללו שכולם כוונתם לקבל, אתה אומר 'לפסים ולזימיות' שכוונתם לתת לפסים ולזימיות?!) אמר רבי יוסי בירבי בון: לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן ('לפסים' שנשנו כאן כוונתם לחיטי הפסח, ולחיטי הפסח צריך לשהות בעיר שנים עשר חודש בין לקבל ובין ליתן, ו'זימיות' הן באשגרה, שהרי בכל מקום נשנו עם פסים). נוסח הברייתא בירושלמי בבא בתרא כמו בתוספתא. נוסח הברייתא בירושלמי כאן שונה מנוסח הברייתא בירושלמי בבא בתרא: 'למזונות' במקום 'לקופה', 'לצדקות' במקום 'לזימיות'. גם פירושי הברייתא שונים: לפי הירושלמי בבא בתרא כוונת ראש הברייתא 'ליטול' וסופה 'בין לישא (ליטול) בין ליתן', ואילו לפי הירושלמי כאן כוונת ראש הברייתא וגם סופה 'ליתן', כמו כוונת הברייתא בתוספתא. ב בבלי בבא בתרא ח,א אמרו: (השוהה בעיר) שלושים יום - (נותן) לתמחוי / לקופה, שלושה חודשים - לקופה / לתמחוי, שישה - לכסות, תשעה - לקבורה (של עניים), שנים עשר חודש - לפסי העיר. גם בבבלי פירוש הברייתא: 'ליתן'. שכר סופרים ומשנים בארץ ישראל בולטת המסגרת העירונית, שראתה כחובת הכלל וכעין מס עירוני את התשלום ל"שכר סופרים ומשנים" (ירושלמי פאה). רבי שמעון בן יוחי אומר, כנראה בעקבות מרד בר כוכבא: "אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים" (ירושלמי חגיגה א,ז) ("יהודי בבל בתקופת התלמוד", עמוד 107). התשלום בעבור מלמדי התינוקות התחלק בין כל תושבי העיר, ולא רק בין אלה שכבר נהנים משירותיו של המלמד ("חינוך קטנים בתקופת התלמוד - מסורת ומציאות", "חינוך והיסטוריה", עמוד 73). • • •