אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ח:ה

משנה מידה זו אמורה בכהנים ובלוים ובישראל – כשנותנים מעשר עני בגורן לכוהנים עניים וללוויים עניים ולישראלים עניים, אין פוחתים להם מן המידה הקצובה בהלכה ה. ואף על פי שאין שיעור לתרומה ולמעשר שמחלקים לכוהנים וללוויים, יש שיעור למעשר עני שניתן להם . היה מציל – בעל הבית שאינו מחלק את כל מעשר העני שבידו לעניים שבאו, אלא מחזיק בחלק ממנו בשביל קרוביו העניים, - נוטל מחצה – נוטל מחצית המעשר בשביל קרוביו, ונותן מחצה – נותן מחצית המעשר לעניים האחרים . היה לו דבר ממועט – של מעשר עני, - נותן לפניהן – מניח לפני העניים את מעשר העני , והן – העניים, מחלקין ביניהן – בשווה . • • •

תלמוד חלוקת מעשר עני לעניים ולקרובים במשנה שנינו: "היה מציל - נוטל מחצה ונותן מחצה. היה לו דבר ממועט - נותן לפניהן, והן מחלקין ביניהן". מביאים מחלוקת אמוראים בהצעת פרשנות למשנה. רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) פתר מתניתא – פותר (מפרש) את המשנה, ביותר מכשיעור – המשנה מדברת במקרה שהיה לבעל הבית מעשר עני יותר מכשיעור הקצוב במשנה לכל עני מהעניים שבאו, כגון שהיה לו הרבה מעשר עני בגורן והיו העניים שבאו מועטים, ולפיכך הוא נותן לכל עני כשיעור הקצוב במשנה, ומחזיק בשאר . היה מציל – מעשר עני בשביל קרוביו, - נוטל מחצה – בשביל קרוביו, ונותן מחצה – לעניים האחרים (מחצה לאו דווקא, אלא הוא מציל לקרוביו מה שנשאר לו לאחר שנתן לעניים האחרים כדי השיעור הקצוב לכל עני (ר"ש משנץ ורא"ש)) . אבל בכשיעור – במקרה שלא היה לו מעשר עני אלא כשיעור הקצוב לכל עני, - הוא נותן לפניהן – מניח לפני העניים את מעשר העני , והן – העניים, מחלקין ביניהן – בשווה, שבמקרה זה אסור לו להציל בשביל קרוביו (הדבר קשה, שאם היה לו מעשר עני כשיעור הקצוב לכל עני, מדוע הוא נותן לפניהם והם מחלקים ביניהם, ואין הוא מחלק להם בעצמו? ועוד קשה, שלפי הגרסה שלפנינו חסרה כאן התייחסות מפורשת לדברי המשנה "היה לו דבר ממועט"? - ואולי נשמטו כמה מילים בנוסח הירושלמי שלפנינו ויש לגרוס כך: 'אבל בכשיעור - לא יציל. היה לו דבר ממועט (פחות מכשיעור) - הוא נותן לפניהן והן מחלקין ביניהן'. וראה רא"ש. - לפי רבי יונה, שני המשפטים במשנה ("היה מציל" ו-"היה לו דבר ממועט") מדברים בשני מקרים שונים) . רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) פתר מתניתא – פותר (מפרש) את המשנה, בכשיעור – המשנה מדברת במקרה שלא היה לבעל הבית מעשר עני אלא כשיעור הקצוב לכל עני . ביקש להציל – רצה להציל מעשר עני בשביל קרוביו, אף שאין לו אלא כשיעור, - נוטל מחצה – בשביל קרוביו, ונותן מחצה – לעניים האחרים (אבל במקרה שהיה לו יותר מכשיעור, הוא מציל בשביל קרוביו יותר ממחצה) . שמתוך (משום) שנוטל (בכתב יד רומי: 'מתוך שהוא נוטל') מחצה ונותן מחצה (שתי מילים אלו יתירות) נעשה דבר מועט – לא נשאר לו אלא דבר מועט בשביל העניים האחרים, שאין במחצה שהוא נותן לעניים האחרים כדי השיעור הקצוב לכל עני (וזהו שאמרה המשנה: "היה לו דבר ממועט"), - הוא נותן לפניהן – מניח לפני העניים את מעשר העני שנשאר , והן – העניים, מחלקין ביניהן – בשווה (לפי רבי חזקיה, שני המשפטים במשנה ("היה מציל" ו-"היה לו דבר ממועט") מדברים באותו מקרה) . • • •

תלמוד פרנסת עניים נודדים במשנה שנינו: "אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע. לן - נותנין לו פרנסת לינה. שבת - נותנין לו מזון שלש סעודות". מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: עניים המסבבין על הפתחים (מחזרים על הבתים, הולכים מבית לבית) – וגובים מעות צדקה בעצמם מכל בית, - אין נזקקין להן לכל דבר – אין גבאי הצדקה צריכים לתת להם את הדברים המנויים במשנה, לפי שמעות הצדקה שהעניים גובים בעצמם מכל בית מספיקות להם לצורכיהם . אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : ובלחוד דלא יפחות ליה מן ארגרון דיליה (צריך לומר: 'די ד יה', כמו בכתב יד רומי) – ובלבד שלא יפחות (גבאי הצדקה) לו (לעני) מארגרון (מטבע כסף רומאי קטן) שלו (אין גבאי הצדקה נזקק לעני המסבב על הפתחים רק אם הגבאי יגרום בכך שלא יהיה לעני פחות מארגרון. ולכן אם העני גבה מעות צדקה מכל בית בסכום כולל של ארגרון לפחות - אין גבאי הצדקה נזקקים לו. אבל אם העני גבה מעות צדקה מכל בית בסכום כולל פחות מארגרון - גבאי הצדקה נזקקים לו, כדי שיהיה לו סכום המספיק לו לצרכיו) . ארגרון לא היה מטבע בעל ערך מועט. מזון ארבע עשרה סעודות לשבוע הוא שבעה כיכרות לחם הנקנים בפונדיון. ארגרון היה שווה לחמישה עד שישה כיכרות לחם הנקנים בפונדיון. רבי יונה קבע שעני המסבב על הפתחים זקוק לעזרה מקופת הצדקה אם קיבץ פחות מארגרון. בימי רבי יונה היה המצב הכלכלי חמור, ועני המסבב על הפתחים לא היה מקבץ מטבעות נחושת בסכום השווה לארגרון ולא היה לו מזון המספיק לשבוע, ולכן רבי יונה קבע שעני שקיבץ פחות מארגרון נותנים לו סיוע מסוים מהקופה (על פי "Roman Palestine 200-400: Money and Prices", עמודים 154-161). ב תוספתא פאה ד,ח שנו: אין פוחתים לעני העובר ממקום למקום מכיכר בפונדיון, מארבע סאים בסלע. לן - נותנים לו פרנסת לינה (מצע וכסת), שמן וקטנית. שבת - נותנים לו מזון שלוש סעודות, שמן וקטנית דג וירק. במה דברים אמורים? בזמן שאין מכירים אותו (שהוא עני), אבל בזמן שמכירים אותו אף מכסים אותו (ואין חוששים שמא כבר קיבל כסות מאחרים). היה מסבב על הפתחים - אין נזקקים לו לכל דבר. ב ספרי דברים פסקה קטז נאמר: היה יושב במקום אחד - אתה מצווה לפרנסו. היה מחזר על הפתחים - אי אתה זקוק לו לכל דבר. ב בבלי בבא בתרא ט,א אמרו: תנא: אם היה עני מחזר על הפתחים - אין נזקקים לו. ההוא עניא דהווה מחזר על הפתחים. אתא לקמיה דרב פפא (לקבל צדקה ממנו, כי היה גבאי צדקה) ולא אזדקק ליה (לא נתן לו מקופת הצדקה). אמר ליה רב ספרא בריה דרב ייבא לרב פפא: אי מר לא מזדקק ליה, אחריני נמי לא מזדקקי ליה. לימות (מרעב)?! אמר ליה (רב פפא): והתניא: אם היה עני מחזר על הפתחים - אין נזקקים לו! אמר ליה: אין נזקקים לו למתנה מרובה ( כיכר בפונדיון ושאר הדברים המנויים במשנה, כיוון שהוא מחזר על הפתחים ומקבל מכל אדם), אבל נזקקים לו למתנה מועטת. בבבלי אמרו שנזקקים לעני המחזר על הפתחים לתת לו מתנה מועטת. ובירושלמי אמרו שנזקקים לו אם יש לו פחות מארגרון. ארגרון שבירושלמי אינו מתנה מועטת שבבבלי, שלא כדברי פרשני הירושלמי.

ומצביעים על סתירה בין שתי משניות: הכא את אמר: – כאן אתה אומר (משנה לעיל ח,ה): אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים – כשבעלי השדות מחלקים לעניים בגורן מעשר עני, אין נותנים לכל אחד מהעניים פחות מחצי קב חיטים , וכא את אמר: – וכאן אתה אומר: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע – כשגבאי הצדקה מחלקים לעני הנודד ממקום למקום מזון לשם צדקה, אין נותנים לו פחות מכיכר לחם הנקנה בפונדיון, בשעה שארבע סאים חיטים, שהן עשרים וארבעה קבים, נמכרות בסלע, שהוא ארבעים ושמונה פונדיונות ?! – מדוע המשנה כאן המדברת בכיכר לחם ציינה את מחיר החיטים, בעוד שהמשנה לעיל המדברת בחצי קב חיטים לא ציינה את מחיר החיטים? מדוע יש הבדל בין שתי המשניות? (אין מתרצים את הסתירה) רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: צא מהן שליש ליציאה (הוצאה, כסף שהוצא על קניית דבר או עשייתו או עיבודו) – אף על פי שחצי קב חיטים נמכר בפונדיון לפי החשבון של ארבע סאים בסלע, מכל מקום הכיכר הנמכר בפונדיון הוא פחות מחצי קב חיטים, מפני שהנחתום (האופה העוסק בהכנת הפת ובאפייתה ובמכירתה) מנכה מהחשבון הזה שליש להוצאות האפייה ולטרחתו בהכנת הפת ובאפייתה, שהרי אי אפשר שימכור כיכר מחצי קב חיטים בפונדיון כפי שנמכרת התבואה, ולפיכך אינו מוכר בפונדיון אלא כיכר משליש קב חיטים . ומספרים: רבי יוסי בירבי בון מפיק לאילין נחתומיא כהדא דרב הונא – הרשה לאופים האלה להוציא (לנכות שליש להוצאות האפייה ולטרחתם בהכנת הפת ובאפייתה) כמו זאת (הדעה) של רב הונא , ובלחוד כהדין שיעורא – ובלבד כשיעור הזה (רק אם הנחתום אופה ללקוח כשיעור הזה האמור לעיל הוא רשאי לנכות שליש, אבל אם הוא אופה לו שיעור גדול יותר כאחת - אינו מנכה שליש אלא פחות מכך, מפני שההוצאות והטרחה באפיית שיעור גדול כאחת פחותות באופן יחסי מבאפיית שיעור קטן. - המימרה של רב הונא וההיתר של רבי יוסי בירבי בון מובאים בירושלמי עירובין ח,ב. המימרה של רב הונא מקורה בירושלמי עירובין, ונאמרה שם כתירוץ לתמיהה בקשר לדעה במשנה עירובין ח,ב ששיעור עירוב תחומים הוא כיכר בפונדיון, מארבע סאים בסלע, ומשם הועברה המימרה לכאן. לכן המימרה של רב הונא אינה תירוץ לסתירה כאן לעיל, שלא כדברי מפרשי הירושלמי) . ב בבלי עירובין פב,ב אמרו: ...אמר רב חסדא: צא מהם (מהחשבון של ארבע סאים בסלע) שליש לחנווני. ...אמר רב חסדא: צא מהם מחצה לחנווני. קשיא דרב חסדא אדרב חסדא! - לא קשיא; הא (שהחנווני מוציא שליש) - דקא יהיב בעל הבית ציבי (ואין החנווני צריך להוציא הוצאות עבור העצים לאפייה), הא (שהחנווני מוציא מחצה) - דלא יהיב בעל הבית ציבי. המימרה הראשונה של רב חסדא בבבלי היא כרב הונא רבו בירושלמי. המימרה של רב חסדא בבבלי נאמרה כתירוץ לאותה קושיה כמו בירושלמי עירובין בקשר לדעה במשנה עירובין ח,ב ששיעור עירוב תחומים הוא כיכר בפונדיון, מארבע סאים בסלע. בירושלמי: נחתום. ובבבלי: חנווני. - יש להעיר, שהחנווני עוסק במכירה בלבד, והוא מוכר גם פת וגם מצרכים אחרים. החנווני מוכר לחם ולאו דווקא אופהו.

רבי בא ( בר בא ) (שתי מילים אלו יתירות ואינן בכתב יד רומי) בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : ראו אותו – את העני הנודד ממקום למקום, יוצא מן העיר ונכנס ליה (צריך לומר: ' לה ', כמו בנוסח רש"ס) – לעיר שוב באותו יום, האם נזקקים לתת לו באותו יום מזון שתי סעודות לאחר שנכנס לעיר שוב, או שמא אין נזקקים לתת לו מחשש שכבר לקח באותו יום לפני שיצא מן העיר ? אמר ליה: – אמר לו (רבי לא): הנותן – גבאי הצדקה, נותן – לעני הזה, שאין חוששים שכבר לקח , והלוקח – העני הזה, יחוש לעצמו – ידאג מחשש גזל אם כבר לקח, שאין לעני לקחת יותר ממה שראוי לו . • • •