אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ח:ד

משנה משנה זו עוסקת בשיעורים הקטנים ביותר של הגידולים השונים המחולקים לעניים בגורן. אין פוחתין לעניים בגורן – כשבעל השדה מחלק לעניים המגיעים לגורן מעשר עני בשנה השלישית ובשנה השישית לשמיטה, אין לו לתת לכל עני מכל אחד מהגידולים שיש בידו פחות מהשיעור הקצוב להלן לכל אחד מהם (אבל שאר מתנות עניים אין מחלקים להם אלא הם לוקטים אותם), מחצי קב חטים – לכל עני, אם מחלקים חיטים, וקב שעורים – לכל עני, אם מחלקים שעורים , רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: חצי קב – שעורים ; קב וחצי כוסמין – מין חיטה, וקב גרוגרות (תאנים מיובשות) או מנה (יחידת משקל ומטבע שמשקלו מאה דינרים) דבילה (תאנים דרוסות) , רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: פרס – חצי מנה דבילה ; חצי לוג יין, רבי עקיבה אומר: רביעית לוג יין ; רביעית לוג שמן, רבי עקיבה אומר: שמינית לוג שמן . ושאר כל הפירות – כמה מחלקים מהם לעניים בגורן? - אמר אבא שאול (תנא בדור השלישי והרביעי) : כדי שימכרם – העני, ויקח בהן מזון שתי סעודות – מזון שיספיק לשתי סעודות . • • •

תלמוד שיעור מעשר עני שמחלקים לעני בגורן מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אין פוחתים לעניים בגורן מ רובע – רבע הקב, אורז, כולה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' כְּלָה '. ובר"ש משנץ: 'עוכלא') – אחד מעשרים של קב, תבלין (גם בירושלמי ביצה ג,ח יש 'כלה של תבלין') , ליטרא (מידת משקל) ירק, שלשת קבין חרובין, חצי לוג יין, רביעית לוג שמן, עשרה אגוזין, חמשה אפרסקין, שני רימונין, ואתרוג אחד (המוצרים המנויים בברייתא לא נזכרו במשנה, חוץ מיין ושמן שנזכרו גם במשנה. מחירי המוצרים השונים נמנו לפי צורת מכירתם: הדגנים והפירות במידות נפח, הירק במשקל, והפירות היקרים במניין לפי כמות) . ושואלים: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לשיעורים של המוצרים השונים?) ומשיבים בהצעת פסוק ודרשתו: כתוב בעניין ביעור מעשרות: " כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי, לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (דברים כו,יב) – כשתגמור להפריש מביתך את כל המעשרות בשנה השלישית (וכן בשנה השישית) של מחזור השמיטה ותיתן מהם ללוויים ולעניים, והם יאכלו לשובעה; ויש לדרוש מן הכתוב: - תן לו כדי שובעו – יש לתת לכל עני מזון שראוי לשביעה, והוא מזון שתי סעודות (כל השיעורים שנמנו במשנה הם "כדי שובעו". - כתוב דומה בעניין ביעור מעשרות בדברים יד,כח-כט: "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ, וּבָא הַלֵּוִי, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ ") . ב בבלי עירובין כט,א אמרו: רבי שמעון בן אלעזר אומר: (אין פוחתים לעניים בגורן מ)עוכלא תבלין, וליטרא ירק, ועשרה אגוזים, וחמישה אפרסקים, ושני רימונים, ואתרוג אחד. ב ספרי דברים פסקה קי ופסקה שג נאמר: "ואכלו ושבעו" - תן להם כדי שובעם. כלה תבלין הפייטן אלעזר הקליר כתב בקדושתא לפרשת שקלים: "וְכָל עֹמֶר שִׁבְעַת רֶבַע וּכְלָה, וְהַכְּלָה אֶחָד מִמֵּאָה וָעוֹד בִּסְאָה". שיעור עומר הוא שיעור עיסה החייבת בחלה, לכן דבריו שכל עומר הוא שבע ורבע וכלה מקבילים לדברי הבבלי עירובין פג,ב ששיעור עיסה החייבת בחלה הוא שבעה רבעי קב 'ועוד'. ה'ועוד' הוא ביצה וחומש, וזה מקביל למה שכתב הקליר שהכלה הוא "אחד ממאה ועוד בסאה", כי 120 / 1 של סאה הוא ביצה וחומש. 120 / 1 של סאה הוא 20 / 1 של קב. לדברי הבבלי בבא בתרא צ,א שיעור עוכלא הוא 20 / 1 של קב. הרי שהכלה הוא עוכלא. ומספרים: חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) שאל לאבוי – שאל את אביו (רבי חייא) : מנא אילין שיעוריא? – מניין השיעורים האלה (של המוצרים השונים)? אמר להן (צריך לומר: ' ליה ', כמו בכתב יד רומי) : – אמר לו (רבי חייא לבנו בדרך משל): אהן צררא סמך הדא ברתא (צריך לומר: 'ב י רתא', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) – הצרור (חלוק אבן) הזה סומך (תומך, נושא) את הבירה (מבצר) הזאת (כלומר, הדרשה מהכתוב "ואכלו ושבעו" שיש לתת לכל עני כדי שובעו היא סמך לכל השיעורים שקבעו החכמים למוצרים השונים) . ומספרים עוד: רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה יתיב קומי – היה יושב לפני רבי אִלַי (רבי אילא ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 209, הערה 116) - רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) , והוא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'והו ה ') אמר טעמין והוא סתר – והיה (רבי אילא) אומר טעמים (נימוקים לשיעורים של המוצרים השונים) והוא (רבי חנניה) סותר (את הטעמים) , אמר טעמין והוא סתר – אומר טעמים (נימוקים) והוא סותר . אמר ליה: – אמר לו (רבי אילא לרבי חנניה): לא כלי (צריך לומר: ' כולא ') מסתור אלא מבני – לא הכול [ממך] (אין הכול תלוי בך, אינך יכול) לסתור (טעמים שאני אומר) אלא (יש לך גם) לבנות (ליישב טעמים) .

במשנה שנינו: "מנה דבילה". אמר רבי מנא: מנה הוא ארבע ליטרין. ב ירושלמי כתובות ה,ח אמרו: אמר רבי מנא: מנה וארבע (= הוא ארבע ( "מחקרים בתורת ארץ ישראל" עמוד 197; "הירושלמי כפשוטו" עמוד 151 )) ריטלין (צריך לומר: 'ליטרין' ( "מחקרים בתורת ארץ ישראל" עמוד 171) ). • • •

שיעורי מזונות שמערבים בהם עירוב כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין ג,א. אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני) : וכֵן לעירוב (בכתב יד רומי: 'לעיניין עירוב') – השיעורים של מוצרי המזון השונים בעניין מעשר עני הם גם השיעורים בעניין עירוב חצרות (העירוב שעושים בני חצר זה עם זה כדי לטלטל בשבת מהבתים לחצר ומהחצר לבתים) ושיתוף מבואות (העירוב שעושים בני מבוי זה עם זה כדי לטלטל בשבת מהחצרות למבוי ומהמבוי לחצרות), שמערבים ומשתתפים במזון . ומצמצמים את תחולת הקביעה שלפני כן: אמר רבי חיננא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : הדא דתימר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'דתמר') – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהשיעורים בעניין מעשר עני הם גם השיעורים בעניין עירוב): - ביין – מערבים ומשתתפים בחצי לוג יין כשיעור בעניין מעשר עני , אבל בשמן - מערבין בו מזון שתי סעודות – אין מערבים ומשתתפים ברביעית לוג שמן כשיעור בעניין מעשר עני, אלא מערבים ומשתתפים בשמן בשיעור שנצרך ממנו לאכול בו מאכלים שאוכלים בשתי סעודות . ב בבלי עירובין כט,א אמרו: תנן: אין פוחתים לעני בגורן מחצי קב חיטים וקב שעורים... ושאר כל הפירות - אמר אבא שאול: כדי שימכרם וייקח בהם מזון שתי סעודות. - אמר רב: וכן לעירוב. ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: מערבין בחומץ מזון שתי סעודות – בשיעור שנצרך ממנו לטבל בו מאכלים שאוכלים בשתי סעודות, כמבואר להלן . ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: מערבין בשמן מזון שתי סעודות – בשיעור שנצרך ממנו לאכול בו מאכלים שאוכלים בשתי סעודות . רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) : מערבים בחומץ - כדי לטבול בירק (צריך לומר כמו במקבילה: ' לטבל ירק ') הנאגד (במקבילה נוסף 'מזון') שתי סעודות – בשיעור שנצרך ממנו לטבל בו ירק שאוכלים בשתי סעודות. כך כוונת הברייתא לעיל לגבי עירוב בחומץ (בספרות חז"ל מצאנו ירקות שונים שנהגו לאוגדם ולמוכרם באגודות) . ב תוספתא עירובין ו,ג שנו: היין - כדי לשתות בו מזון שתי סעודות, והשמן - כדי לוכל בו מזון שתי סעודות, והחומץ - כדי לטבל בו מזון שתי סעודות. ב בבלי עירובין כט,א אמרו: תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: יין - כדי לאכול בו (מזון שתי סעודות), חומץ - כדי לטבל בו... - אמר רב גידל אמר רב: חומץ - כדי לטבל בו מזון שתי סעודות של ירק (שכולן ירק). איכא דאמרי: אמר רב גידל אמר רב: חומץ - כדי לטבל בו ירק הנאכל בשתי סעודות (שיעור זה פחות משיעור שתי סעודות שכולן ירק). רבי יצחק עטושיא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי, מהיישוב עטוש בגליל התחתון) אמר קומי – אמר לפני רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם דבי רבי ינאי – [החכמים] של בית רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : אפונין (חִמְצָה, מין קטנית) חיין – שאינם מבושלים, מערבין בהן מזון שתי סעודות – בשיעור שאוכלים מהם בשתי סעודות . ושואלים: למי נצרכה? – לדעת מי מן החכמים נצרכה המימרה לומר דין זה שמערבים באפונים חיים? לפי איזה תנא יש חידוש במימרה זו? ועונים: לרבי מאיר – המימרה נצרכה לדעת רבי מאיר , ומסבירים כיצד יש חידוש לפי החכם הנזכר: שלא תאמר – דין אחר, המסתבר לכאורה לפי החכם הנזכר : הואיל והן – אפונים חיים, מסריחין (פוצעים, שׂורטים (ראה "תוספתא כפשוטה" נשים, עמודים 262-263)) את הפה – כשאוכלים אותם, משום שהם קשים, אין מערבין בהן – היינו יכולים לטעות ולומר שאין מערבים בהם. לכן, כדי לשלול אפשרות זו, נצרכה המימרה לומר דין זה שמערבים באפונים חיים (בירושלמי עירובין ג,א אמרו, שלרבי מאיר אין מערבים בדבר שאינו נאכל חי כמות שהוא, כמו השום והבצלים שאין מערבים בהם משום הארס שבהם. וכיוון שאפונים חיים מסריחים את הפה, היה אפשר לומר שדינם כדבר שאינו נאכל חי כמות שהוא ואין מערבים בהם לרבי מאיר) . דג מליח (מלוח) – בשיעור שאוכלים ממנו בשתי סעודות, - מערבין בו. בשר מליח - מערבין בו. בשר חי - (צריך להוסיף כמו במקבילה ובנוסח רש"ס: ' מערבין בו' ) - ומציעים מקור תנאי המסייע לקביעה זו: דתנינן (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס נוסף ' תמן ') : – ששנינו (משנה מנחות יא,ז): הבבליים אוכלים אותו – הכוהנים שעלו לרגל מבבל היו אוכלים בליל שבת את בשרו של שעיר של מוסף של יום הכיפורים שחל בערב שבת, כשהוא חי – בלתי מבושל, כיוון שאי אפשר לבשלו לא ביום הכיפורים ולא בשבת , מפני שדעתן מקולקלת (כך גם בכתב יד רומי. אבל במקבילה ובכתבי היד של המשנה: 'שדעתן יפה ' - שאינם אניני הדעת ואינם קצים בבשר חי) – וכיוון שיש שאוכלים בשר חי, מערבים בו . במשנת מנחות אומרים: אם חל יום הכיפורים להיות בערב שבת, השעיר של יום הכיפורים נאכל לערב, והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי מפני שדעתם יפה, ופירושו: דעתם חזקה, שאינה בוחלת בשום דבר. הירושלמי פאה מנסח: 'שדעתם מקולקלת', והיא גרסה משובשת. והנכון הוא בירושלמי עירובין ג,א ("כך היה וכך יהיה", "קתדרה" יז, עמוד 4). ומציעים שאלה: רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בעי – שואל (מסתפק) : הדא כלקירא (צריך לומר: 'כלקי ד א'. ובמקבילה בקטע גניזה: 'כלכידה') – הדגה הזאת (מקור המילה 'כלקידא' ביוונית: כלקיס - דג קטן) , (הוא) [הואיל] (כך הוא בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס ובמקבילה) ואילין כותאי אכלין מינה חייה היא (מילה זו יתירה ואינה במקבילה. אפשר שמילה זו נוצרה מנוסח אחר של המילה שלפניה 'חייא' שנכפל ונשתבש) – הואיל והכותים (השומרונים) האלה אוכלים ממנה חיה, מערבין בה? (אין פושטים את השאלה) שמואל בר שילת (אמורא בבלי בדור הראשון והשני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) : פעפועין – מלוח קיפח - צמח הגדל במלחות, שעליו נאכלים חיים ומבושלים, וגדגדניות – תלתן (בלשון המשנה) - הקטנית גרגרנית יוונית, שזרעיה שימשו להתקנת מאכל חריף, וחלוגלוגות – רְגֵלַת הגינה - ירק בר הגדל בגינות, שעליו הבשרניים נאכלים חיים ומבושלים, מערבין בהן – אף שהם מאכלים זולים ולא חשובים . בעון קומ ו י: – שאלו לפניו (לפני שמואל בר שילת): היידן אינון? – אֵילוּ הם (פעפועין וגדגדניות וחלוגלוגות)? (שבבבל לא ידעו את השמות בעברית של הצמחים הללו) אמר לון: – אמר להם (שמואל בר שילת): קקולי – השם בארמית של פעפועין, והנדקוקי (במקבילה: 'וחנדקוקי') – השם בארמית של גדגדניות, ופרפחיניה – השם בארמית של חלוגלוגות . עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין. תחילתה של המקבילה ("וכן לעירוב... הדא דתמר...") מקורה כאן והועתקה לעירובין, והמשכה של המקבילה מקורו בעירובין והועתק לכאן. ב בבלי עירובין כח,א אמרו: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: מערבים בפעפועים ובחלגלוגות ובגדגדניות... - כי קאמר רב - בהנדקוקי מדאי (בגדגדניות מדיות). • • •