אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ח:ג

משנה נאמנין על החטים – עניים עמי הארץ נאמנים לומר שהחיטים שבידם הם ממתנות עניים שנתן להם בעל השדה , ואינן נאמנין לא על הקמח ולא על הפת – אינם נאמנים לומר שקיבלו אותם במתנות עניים, לפי שאין דרך בני אדם לתת מתנות עניים קמח ופת . נאמנין על השעורה של אורז – אורז שעדיין השיער עליו, שטרם הוסרה הקליפה מן הזרע על ידי כתישה (כרגיל היו מאחסנים את האורז בצורה בלתי קלופה, ובצורה זו נהגו לחלקו לעניים, ולכן נאמנים על השעורה של אורז) ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 180 והערה 102) , ואינן נאמנין עליו – על האורז שנכתש, בין חי – שאינו מבושל, ובין מבושל – אינם נאמנים לומר שקיבלו אותו חי או מבושל במתנות עניים, לפי שאין דרך בני אדם לתת מתנות עניים אורז שנכתש . נאמנין על הפול, ואינן נאמנין על הגריסים – פולים שנכתשו לחצאים, בין חיים ובין מבושלים – לפי שאין דרך בני אדם לתת מתנות עניים גריסים . נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא – עניים עמי הארץ נאמנים לומר שהשמן שבידם הוא של מעשר עני שניתן להם , ואינן נאמנין עליו – על השמן, לומר של זיתי ניקוף (זיתים שהופלו מהעץ בחביטה במקל על ענפי העץ) הוא – שליקט בעל הזיתים את הזיתים שהפקיר או ששכח בשעת המסיק, שהם פטורים מן המעשרות, ועשה מהם שמן ונתנו לעניים, וכיוון שאין דרך בני אדם לעשות מהם שמן לפי שהם מועטים, אין העניים נאמנים לומר כך על השמן שבידם (כרגיל היו מוסקים את רובו של העץ, והיו נוקפים רק את הזיתים הגדלים בראש העץ או בענפים שקשה להגיע אליהם) . • • • משנה נאמנין על הירק חי – עניים עמי הארץ נאמנים לומר שהירק החי שבידם הוא של מעשר עני, שהירק חייב במעשרות מדברי חכמים , ואינן נאמנין עליו מבושל – אינם נאמנים לומר על הירק המבושל שבידם שהוא של מעשר עני , אלא אם כן היה לו דבר ממועט – אם היה לעני מעט ירק מבושל - נאמן לומר שהוא של מעשר עני , שכן דרך בעל הבית להיות מוציא – מפריש מעשר עני, מלפסו – מאילפסו (מקדירתו), שלפעמים בעל הבית שוכח מלעשר ירק כשהוא חי ומעשר מן המבושל דבר מועט, או כשאין לבעל הבית ירק הרבה, אינו מפריש ממנו מעשר עני כשהוא חי, לפי שאין כדאי לעני לבשל ירק מועט, אלא בעל הבית מבשל את כולו ונותן לעני ירק מבושל . • • •

תלמוד נאמנות עניים עמי הארץ על מתנות עניים (המשך) במשנה שנינו: "ואינן נאמנין לא על הקמח ולא על הפת". שואלים: מהו שיהא (בכתב יד רומי נוסף 'אדם') נאמן לומר: " חיטים ניתן לי ועשיתי אותן קמח " , " חטים ניתן לי ועשיתי אותן פת " ? – האם עני עם הארץ שאמר שהקמח והפת שבידו הם מחיטים שקיבל ממתנות עניים וטחן אותן קמח ואפה אותן לחם - נאמן? ושואלים עוד: כתי (= כד תי, כד תהי. - המילה 'כתי' ישנה רק במסירה שלפנינו ונמחקה בטעות על ידי מגיה) פשיטא ליה (צריך לומר: ' לך ', כסגנון הרגיל בירושלמי ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 177, הערה 3)) – כאשר תהיה פשוטה לך (כאשר יהיה הדבר פשוט לך), שהוא נאמן (כן הוא בכל הנוסחאות, וכן הוא בהבאת הירושלמי בריבמ"ץ ובר"ש משנץ. אבל צריך לומר: ' שאינו נאמן' ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 391, הערה 9; "תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 177, הערה 4)) , יש לשאול את השאלה הבאה: היו הכל יודעין שרוב (במסירה שלפנינו נוסף כאן בטעות על ידי מגיה 'בני אדם', ואינו בנוסח רש"ס ובהבאת הירושלמי בריבמ"ץ ובר"ש משנץ) מִכְנָסוֹ (פירות שאדם כונס ושומר במחסן) לקט, אפילו כן אינו נאמן? – אם כולם יודעים שרוב מכנסו של העני בא מלקט, וממילא יש ידיים להאמין לו שהקמח והפת הם מן הלקט, האם אף על פי כן אינו נאמן, כמו במקרה שבשאלה הקודמת? ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 177, הערה 7. - אין פושטים את השאלות. - הקשר שהירושלמי יוצר בין הפשיטה האפשרית של השאלה הראשונה ("כתי פשיטא לך") ובין השאלה השנייה שמסתיימת בלשון "אפילו כן אינו נאמן" מחייב את תיקון הנוסח 'שאינו נאמן' במקום 'שהוא נאמן'. - הלשון 'רוב מכנסו' נמצא גם בירושלמי דמאי וחלה ובבראשית רבה) במשנה שנינו: "ואינן נאמנין עליו לומר של זיתי ניקוף הוא". והוא הדין שאינם נאמנים על היין לומר של ענבי עוללות הוא. מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי יודן (רבי יהודה בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: מקום שנהגו להיות דורכין את העוללות – שדרך בני אדם באותו המקום לעשות יין מענבי עוללות, יהא עני – עם הארץ, נאמן לומר – על היין : " יין זה של עוללות הוא " – היין שבידי הוא יין של עוללות שניתן לי, והוא פטור מן המעשרות . ומציעים מסקנה העולה מתוך השוואה: ודכוותיה: – ושכמותה: מקום שנהגו להיות מוסקין (צריך לומר: 'עוצרין' ("שערי תורת ארץ ישראל"), או שצריך לומר: 'מ ר סקין', כי אנו עוסקים כאן בייצור שמן ולא בקטיף זיתים, וכמו במשפט המקביל שלפני כן בעניין ייצור יין: 'דורכין') זיתי ניקוף – שדרך בני אדם באותו המקום לעשות שמן מזיתי ניקוף, יהא העני – עם הארץ, נאמן לומר – על השמן : " שמן זה של זיתי ניקוף הוא " – השמן שבידי הוא שמן של זיתי ניקוף שניתן לי, והוא פטור מן המעשרות . ב תוספתא פאה ד,א שנו: רבי יהודה אומר: מקום שדורכים את העוללות נאמן עני לומר: "יין זה של עוללות הוא". • • •

תלמוד נאמנות עניים עמי הארץ על מתנות עניים (המשך) מספרים על הפרשת מעשר מירק מבושל: אילין דבית אסי – [האנשים ה]אלה של בית אסי, בשלון ירק – בישלו ירק , אנשון מתקנתיה – שכחו לתקן אותו (להפריש ממנו מעשרות כשהיה חי) . סלק – עלה (בא) גמלייל (גמליאל) זוגה (חכם ארץ ישראלי בדור השלישי לאמוראים) ותקניה מן גוא לפצא – ותיקן אותו מתוך האילפס (הצד"י ('לפצא') נחלפה במקום הסמ"ך ('לפסא') בגלל הדמיון בהיגויין ("כלי החרס בספרות התלמוד", עמוד יג). - מקור המילה 'לפסא' ביוונית). - ומכאן ראיה שלפעמים בעל הבית שוכח מלעשר ירק כשהוא חי ומעשר מן המבושל . • • •