אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ז:ד

משנה המֵדֵל (המדלל) בגפנים – כשענפי הגפנים צפופים, קוצץ ענפים אחדים לסירוגין, כדי לתת רווח בין הנשארים, שיגדלו משובחים יותר, וכגון שכבר ניכרים האשכולות , כשם שהוא מדל בתוך שלו – בענפים שיש בהם אשכולות שלמים שהם של בעל הכרם , כך הוא מדל בשל עניים – בענפים שיש בהם עוללות שהן של העניים ; דברי רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) . רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: בשלו הוא רשיי – לדלל , אינו רשיי – לדלל, בשל עניים.

תלמוד המדל בגפנים מסבירים את טעמיהם של רבי יהודה ורבי מאיר. הכל מודין במוכר לחבירו עשרה אשכולות – רבי יהודה ורבי מאיר שנחלקו במשנה מסכימים במקרה שבעל הכרם מוכר לחבירו כמה אשכולות , שיהא (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'שהוא') אסור ליגע בהן – בעל הכרם אינו רשאי לדלל בענפים שיש בהם האשכולות של חבירו . הכל מודין בשותף – רבי יהודה ורבי מאיר שנחלקו במשנה מסכימים במקרה שבעל הכרם שותף עם חבירו בכרם , כשם שהוא מידל בתוך שלו – בחלק שלו , כך הוא מידל בתוך של חבירו – בחלק של חבירו . במה נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר במשנה? - רבי יהודה עבד ליה – עושה (מדמה, משווה) אותו כשותף – דינו של בעל הכרם ביחס לעניים הוא כדין שותף, ולכן הוא רשאי לדלל בשל העניים , [ורבי מאיר עבד ליה – עושה אותו כמוכר – דינו של בעל הכרם ביחס לעניים הוא כדין מוכר, ולכן אינו רשאי לדלל בשל העניים .] (הושלם על פי נוסח רש"ס והבאת הירושלמי בריבמ"ץ ובר"ש משנץ וברא"ש) אמר ליה – אמר לו רבי אימי (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'רבי מאיר ', וכן הגיה בגליונות הרש"ל) – לרבי יהודה, כדי לפרוך את דעתו : הגע עצמך – שער בנפשך, שאכלתן חיה – במקרה שפשע בעל הכרם בשמירתו ואכלה חיה את כל הענבים שבכרם . אִין תעבדיניה – אם תעשה אותו כשותף, יהא חייב לשלם לו! – אם דינו של בעל הכרם הוא כדין שותף, יהיה בעל הכרם חייב לשלם לעני את שווי העוללות שאכלה החיה, והרי זה אינו מסתבר!

ומציעים סתירה משיטתו של חכם על עצמו: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : נראית מוחלפת שיטתו של רבי יהודה! ומפרטים את הסתירה: תמן הוא אומר (צריך לומר: ' אמר ', כמו בכתב יד רומי) : – שם הוא אומר: המרבץ את שדהו – המשקה את השלף של תבואות החורף (שלף הוא שדה קצור המלא קש. תפקידה של ההשקאה הזו להכשיר את השדה היבשה לחריש הכנה לגידולי קיץ. הרבצת שדה היא השקאת שדה שאין בה גידולים, כדי להכשירה לחריש, לזריעה, או כדי שתצמיח ספיחים ועשבי בר ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 316), עד שלא ירד עני לתוכה – קודם שבא העני ליטול לקט שנשר בשדה, והשיבולים נפסדות מחמת המים , אם הזיקו מרובה על של ה עני – אם הפסדו של בעל השדה בשהיית הריבוץ מרובה על זה של העני בהפסד הלקט, - מותר – לרבץ , ואם הזיקו של ה עני מרובה על שלו - אסור – לרבץ . רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך – בכל אופן, אם הזיקו מרובה על של העני ואם הזיקו של העני מרובה על שלו, - נוטלן ומניחן על הגדר והעני בא ונוטל את שלו – רבי יהודה חושש להפסד העניים, ולכן על בעל השדה לטרוח ללקט את שיבולי הלקט ולהניחן על הגדר. הרי שהוא אוסר לבעל השדה לעשות פעולה המועילה לו ומזיקה לעניים ; וכא הוא אומר (צריך לומר: ' אמר ') הכן?! – וכאן הוא אומר כך?! (במשנה כאן רבי יהודה מתיר לבעל הכרם לעשות פעולה המועילה לו ומזיקה לעניים) ומתרצים את הסתירה: מתוך שהוא מעכן (נראה שצריך לומר: ' ממעטן '. 'ממעט' היא מילה נרדפת ל'מדל'. - הגרסה באחד מדפוסי הירושלמי: 'מְעַ בָּ ן', וכן הגיה ב"מבואות לספרות האמוראים", עמוד 389, הערה 9. ברם אין נראה לגרוס כך, כי 'מעבן' הוא תוצאת פעולת הדילול, ואילו כאן מתכוונים לפעולת הדילול עצמה, והלשון המקביל בקושיה שלהלן 'מתוך שהוא מרבצה...' מוכיח שכאן מתכוונים לפעולת הדילול) , הן עושות (מצמיחות) יותר לשנה הבאה – משום שבעל הכרם מדל בגפנים, הגפנים משתבחות בשנה הבאה, ויש בזה תועלת להבא גם לעניים, שייטלו יותר במתנותיהם בכרם, ולכן רבי יהודה מתיר לבעל הכרם לדלל בשל העניים, אף על פי שעכשיו הם מפסידים . ומציעים קושיה: ואמר אוף הכא: – ואֱמוֹר גם כאן (בעניין המרבץ שדהו): מכיון (בנוסח רש"ס: 'מתוך') שהוא (מרבעה) [מרבצה] (תוקן על פי כתב יד רומי וקטע גניזה) , היא עושה יותר לשנה הבאה! – מדוע לא נֹאמַר, לאור דברים מקבילים שנאמרו לפני כן, שמשום שבעל השדה מרבץ את השדה, יש בזה תועלת להבא גם לעניים, שעל ידי השקאת השלף הוא מכשיר את השדה לחריש בקיץ, שהוא מועיל ליבול תבואות החורף הבא! ומדוע רבי יהודה אוסר על בעל השדה לרבץ את השדה? ומתרצים את הקושיה: אמר ליה: (מילים אלו אינן מובנות. ואולי צריך לומר: 'אמר רבי לָא:' או 'אמרין:') מצוי הוא לזורעה ירק ולהבריחה (להעלים אותה) מן העניים – דבר שכיח הוא שבעל השדה יזרע בשדה ירקות קיץ, וירק פטור מפאה לפי שאין מכנסו לקיום, ונמצא שאין בריבוץ תועלת להבא לעניים, ולכן רבי יהודה אוסר על בעל השדה לרבץ את השדה, כיוון שעכשיו הם מפסידים . בירושלמי מצויות סוגיות מוחלפות... פאה ה,ג אינו מתאים לפאה ז,ה... וברור הדבר שבמקרים אלו השתמש המסדר בסוגיות של ישיבות שונות ("תלמודה של קיסרין", עמודים 24-25). הסתירה בין המשנה בפרק ז לבין הברייתא שבסוגיית פרק ה הוצגה בניסוחים שונים בשתי סוגיות ('מחלפא שיטתיה דרבי יהודה' בפרק ה, לעומת 'נראית מוחלפת שיטתו של רבי יהודה' בפרק ז), על ידי דוברים שונים (בפרק ה - סתם תלמוד, בפרק ז - רבי יוחנן), ואף ניתרצה בתירוצים שונים ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 49-50). • • •