אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ז:ג

משנה אי זה הוא פרט – האמור בתורה: "וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט,י) ? הנושר – גרגר אחד או שני גרגרי ענבים הנופלים מן האשכול, בשעת הבצירה – אבל הנופל לאחר הבצירה אינו פרט והוא של בעל הכרם . היה בוצר, עקץ – חתך בעוקצו, את האשכול, הוסבך – הסתבך האשכול, בעלים, נפל – האשכול, לארץ ונפרט – נפרד גרגר אחד או שניים מן האשכול, - הרי הוא של בעל הבית – לפי שלא נפרט דרך בצירה אלא מחמת אונס . המניח כלכלה (סל) תחת הגפן בשעה שהוא בוצר – כדי שייפול הפרט לתוך הסל ולא לארץ, וייטלנו לעצמו, - הרי זה גוזל את העניים; על זה נאמר: 'אַל תַּשֵּׂג גְּבוּל עוֹלִים' – נתפרש במשנה לעיל ה,ו . • • • משנה אי זו היא עוללת – שנאמר עליה בתורה: "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל... לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט,י. - "תעולל" נגזר מן עוללות) ? כל שאין לה – לעוללת, לא כָּתֵף (קבוצת הגרגרים העליונים הנמצאים בחלק העליון הרחב של אשכול הענבים) ולא נָטֵף (קבוצת הגרגרים התחתונים הנמצאים בקצה התחתון הצר של האשכול) – אשכול שהוא קטן ואין לו לא כתף ולא נטף, אלא קצת גרגרי ענבים מפוזרים בו, הרי זה קרוי עוללת, והיא של עניים . אם ספק – כגון שהאשכול דק וספק יש לו כתף או נטף או שאין לו כתף ונטף, - לעניים – שמתנות עניים ספקן לעניים (כמו ששנינו במשנה לעיל ד,יא בספק לקט) . עוללת שבארכובה – ארכובה הוא המקום שהאשכול מחובר שם בזמורה, והעוללת היוצאת משם ספק יש בה, האם היא יוצאת מן האשכול ודינה כאשכול שהוא של בעל הבית, או שהיא יוצאת מן הזמורה, וכיוון שאין לה לא כתף ולא נטף, הרי היא של עניים , אם נקרצת (נחתכת, נקצצת) עם האשכול – כשתולשים את האשכול היא נתלשת עימו, - הרי היא של בעל הבית – כדין האשכול, שהיא נחשבת לחלק ממנו , ואם לאו – שאינה נתלשת עם האשכול, - הרי היא של עניים – שהיא עוללת . גרגר יחידי – אשכול שאין בו אלא גרגר אחד, - רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אשכול – דינו כאשכול, והוא של בעל הבית ; וחכמים אומרים: עוללת – דינו כעוללת, הואיל ואין לו לא כתף ולא נטף, והוא של עניים . • • •

תלמוד שעת חלות דין פרט ולקט במשנה שנינו: "המניח כלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר - הרי זה גוזל את העניים". מציעים היסק: הדא אמרה: – זאת אומרת: פרט בנשירתו קדש – יש להסיק מן המשנה, שהעניים זוכים בפרט בשעת נשירתו אף קודם שיגיע לארץ (שאם אין העניים זוכים בפרט עד שייפול לארץ, הרי שהמניח כלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר - אינו גוזל את העניים) . ומציעים קושיה: לית הדא פשיטא (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס: ' פשטא ') שא י לתיה דחלפי (אילפא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני) ?! (בתמיהה) – (וכי) אין [המשנה] הזאת פושטת את שאלתו של חלפי?! [דחלפי] (נוסף על פי כתב יד רומי, וכן הוא בנוסח רש"ס) שאל – שחלפי שאל (הסתפק) : לקט בנשירתו - מהו שיקדש? – מה הדין בקשר למקרה של לקט (שיבולת אחת או שתי שיבולים הנופלות בשעת הקצירה, שהן של העניים)? האם העניים זוכים בלקט בשעת נשירתו אף קודם שיגיע לארץ, או שמא אין העניים זוכים בלקט עד שייפול לארץ? - ואם העניים זוכים בפרט בשעת נשירתו אף קודם שיגיע לארץ, כמו שהוסק מן המשנה, יש לפשוט את השאלה שחלפי שאל בעניין לקט, שהעניים זוכים בלקט בשעת נשירתו אף קודם שיגיע לארץ (לשון קדושה שנוקטים לעניין חלות דין פרט ולקט אינו אלא בדרך הַשְׁאָלָה, שכן אין קדושה בפרט ובלקט. לשון קדושה לעניין חלות דין פאה יש בירושלמי לעיל א,ג ו-ב,א. - קושיה זהה יש בירושלמי תרומות ו,ה). ומתרצים את הקושיה בהצעת הבחנה עקרונית בין העניינים השונים שהושוו: אמר רבי שמואל בר אבודומא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : שנייא היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר בעניין גזל העניים בפרט) , שהיא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'שה ו א') גרם לו שלא ירד לארץ – הבוצר גרם לפרט שלא יגיע לארץ, כיוון שהניח סל תחת הגפן בשעה שהוא בוצר, ולכן הוא נחשב כגוזל את העניים, ולא משום שהעניים זוכים בפרט בשעת נשירתו אף קודם שיגיע לארץ, שאפשר שאין העניים זוכים בפרט עד שייפול לארץ, שלא כמו שהסיקו לעיל מן המשנה. וכיוון שכן, אין לפשוט את השאלה שחלפי שאל בעניין לקט . ב בבלי תמורה כה,א אמרו: בעי אילפא / חילפא: אמר (בעל השדה הקוצר תבואה) על הלקט עם נשירת רובו (מן המגל, שאז חל עליו דין לקט): "יהא הפקר (לכול, אף לעשירים)", לקט הווי או הפקר הווי? (כיוון ששניהם חלים ברגע אחד, והם סותרים זה את זה, איזה מהם עדיף שיחול וידחה את האחר?) לקט הווי - שכן קדושתו בידי שמים (לקט מתקדש וחל מאליו, שהתורה זיכתה אותו לעניים, אבל הפקר חל באמירת אדם), או דילמא הפקר הווי - שכן זוכים בו עניים ועשירים (אבל לקט זוכים בו רק עניים)? לפי הבבלי, דין לקט חל בשעת נשירתו אף קודם שיגיע לארץ, ושאלת אילפא היא במקרה שהפקיר את הלקט בשעת נשירתו, האם הוא לקט או הפקר. ואילו לפי הירושלמי, שאלת אילפא היא, האם דין לקט חל בשעת נשירתו אף קודם שיגיע לארץ או רק כשיגיע לארץ. • • •

תלמוד עוללות במשנה שנינו: "אי זו היא עוללות? כל שאין לה לא כתף ולא נטף". מביאים ברייתא: יש לה – לעוללת, כתף אבל לא נטף, או שיש לה נטף אבל לא כתף - לבעל הבית. ואם ספק - לעניים. אי זו היא כתף? פסיגין (ענפים קטנים) זו על גבי זו. אי זו היא נטף? תלויות בשיזרה (שדרה) ויורדות – מן הענף האמצעי שבאשכול, הקרוי שדרה, יוצאים למעלה פסיגים לכאן ולכאן ובהם תלויים גרגרי הענבים. חלק זה של האשכול קרוי כתף. למטה ממנו אין לשדרה פסיגים, אלא הגרגרים מחוברים לשדרה עצמה, והם קרויים נטף . ב תוספתא פאה ג,יא שנו: אי זו היא עוללת? כל שאין לה לא כתף ולא נטף. יש לה כתף ואין לה נטף, נטף ואין לה כתף - הרי היא של בעל הבית, ואם לאו - הרי היא של עניים. אי זהו כתף? פסיגים המחוברות בשזרה זו על גבי זו. נטף? ענבים המחוברות בשזרה ויורדות. ב ספרי דברים פסקה רפה נאמר: "לא תעולל" - איזו היא עוללת? כל שאין לה לא כתף ולא נטף. יש לה כתף ואין לה נטף, יש לה נטף ואין לה כתף - הרי היא של בעל הבית, ואם לאו - הרי היא של עניים.

ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) : והן (והם) שיהו כולן נוגעות בפס ידו – עוללת נקראת כך רק אם יהיו בה ענבים מועטים, שכשיניח את הענבים שבעוללת בכף ידו יהיו כולם נוגעים בכף ידו ולא יהיו בולטים ממנה החוצה. אבל אם יהיו בה ענבים מרובים, שלא יהיו כולם נוגעים בכף ידו, היא נקראת אשכול ואינה נחשבת עוללת . ומציעים קושיה ממימרה כדי לפרוך את הדעה שהובאה לפני כן: לא כן אמר – לא כך אומר רבי חייא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) : מעשה ששקלו עוללות (בנוסח רש"ס: 'עוללת') שבע ליטריות (משקל רומי קדום) בציפורי – בליטרא של ציפורי (עיר בגליל התחתון) ?! (בתמיהה) – והרי לא ייתכן שבעוללת גדולה כזאת שיש בה ענבים מרובים, הוא יכול להניח את הענבים שבעוללת בכף ידו ויהיו כולם נוגעים בכף ידו! ומכאן שעוללת נקראת כך גם אם יהיו בה ענבים מרובים, שלא כדעת רב יהודה לעיל. ומתרצים את הקושיה: אמר רבי חיננה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. - בכתב יד רומי: 'רבי חנניה') : שאם נתנה על גבי טבלה (לוח (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) , והן (והם) שיהו כולן נוגעות בטבלה – עוללת נקראת כך רק אם כשיניח את הענבים שבעוללת על גבי לוח יהיו כולם נוגעים בלוח ולא יהיו בולטים ממנו החוצה (לוח גדול יותר מכף יד, ואפשר להניח על לוח עוללת גדולה שיש בה ענבים מרובים ויהיו כולם נוגעים בלוח) .

ומביאים ברייתא: בן לוי שנתמנה (נזדמן, נקרה) לו מעשר טבל – מעשר ראשון שלא הפריש ממנו את תרומת המעשר, ומצא בתוכו עוללות - הרי זה עושה אותן תרומת מעשר במקום אחר (צריך לומר: 'על מקום אחר', כלשון במקומות אחרים, וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ ובראב"ד) – הלוי רשאי להפריש את העוללות הללו כתרומת מעשר אפילו על ענבים אחרים . ותמהים: ועוללות לאו (בכתב יד רומי: 'לא') של עני הוא?! (בתמיהה) – מכיוון שאנו רואים שהן עוללות, נחשוש שמא היו העוללות של עניים והחליף אותן בעל הבית ונתן ללוי, ועוללות של עניים פטורות מן המעשר, וכיצד יכול הלוי לעשות אותן תרומת מעשר על מקום אחר? (ברם אין לחשוד שמא בעל הבית גזל אותן מן העני ונתן ללוי) ומתרצים את התמיהה: רבי אבין (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבנין דתמן – בשם החכמים של שָׁם (בשם חכמי בבל) : אני אוֹמַר: (עם) [מן] (תוקן על פי כתב יד רומי, וכן הוא בנוסח רש"ס ובהבאת הירושלמי בר"ש משנץ ובראב"ד) הנקרצות (נחתכות, נקצצות) עם האשכולות (צריך להוסיף: ' הן ', כמו בכתב יד רומי) – אין עוללות כשהן לעצמן מוכיחות שהיו של העניים, שהרי ישנן עוללות שהן נקרצות עם האשכול שהן לבעל הבית כאמור במשנה, ואנו תולים שבעל הבית נתן ללוי מן העוללות שבארכובה הנקרצות עם האשכול, ולכן יכול הלוי לעשות אותן תרומת מעשר על מקום אחר . ב תוספתא פאה ג,יד שנו: בן לוי שנתמנו לו ענבים, והיו בו עוללות - אינו חושש שמא של עניים הם. • • •

במשנה שנינו: "גרגר יחידי - רבי יהודה אומר: אשכול; וחכמים אומרים: עוללת". מציעים את טעמו של רבי יהודה על סמך פסוק: אמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) : טעמא (בכתב יד רומי: 'טעמיה') דרבי יהודה: – הטעם של רבי יהודה (שאשכול שאין בו אלא גרגר אחד דינו כאשכול ולא כעוללת): כתוב בנבואה על השארית המעטה שתישאר מישראל: "וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת , שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר " (ישעיהו יז,ו) – ישראל נמשל לעץ זית, שלא יישארו בו אלא העוללות, הפירות המועטים הנשארים על העץ אחרי שנוקפים וחובטים בו כדי להפיל את הזיתים, ולא יישארו בו אלא גרגרי זית ספורים על ראשי האמירים, הענפים הגבוהים שאין מגיעים אליהם בנקיפה ואין כדאי לחזור אחריהם; ומכאן שאשכול שיש בו שניים שלושה גרגרים נקרא עוללת , אבל יותר (צריך לומר כהגהת הגר"א: ' פחות ', וכן הוא בהבאת הירושלמי בריבמ"ץ) מיכן – אשכול שאין בו אלא גרגר אחד, - הרי זה אשכול – ואינו נחשב עוללת . • • • שבח פירותיה של ארץ ישראל בעבר כיוון שהזכירו לעיל את העוללות הגדולות שהיו בציפורי, מביאים מעשים על הפירות הגדולים והמשובחים שהיו בארץ ישראל בימי התנאים ובראשית ימי האמוראים.

מציעים מעשה המתקשר לאמור לפני כן: דלמא: – מעשה: (כאן המונח 'דלמא' אינו מוסב על השלב הקודם בסוגיה אלא מתייחס למה שמופיע בשלב שלפני פניו: "מעשה ששקלו עוללות שבע ליטריות בציפורי" ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 138, הערה 116)) רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ורבי יוסי בן חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) ורבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) עברו ן – עברו על כרם דורון (כרם דורון הוא אחוזה, או מטע כחלק מאחוזה, שהוענקה כנראה על ידי השלטון הרומי למישהו שזהותו אינה ידועה לנו ("כרם דורון", "תרביץ" מא, עמוד 342)) . אפיק לון אריסא חדא פרסיקא – הוציא להם האריס (שמעבד את הכרם) אפרסק אחד . אכלון אינון וחמריהון ואייתרון – אכלו (מהאפרסק) הם (החכמים) וחמריהם (הנוהגים בחמורים) והותירו , ושערונה כהדין לפיסא דכפר חנניה – ושיערו אותו (את גודלו של האפרסק שהיה גדול מאוד) כאלפס (סיר, קדירה) הזה של כפר חנניה (יישוב בגליל התחתון וסמוך לגליל העליון, שהיה מקום מפורסם בכלי החרס שייצרו בו), מחזיק (מכיל) סאה של עדשים. בתר יומין עברון תמן – לאחר ימים (כעבור כמה ימים) עברו שם (החכמים שוב) . אפיק לון תרי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'תר ת י', שכן 'פרסיקא' הוא שם ממין נקבה) תלת לגוא ידיה – הוציא להם (האריס) שניים שלושה (אפרסקים) בתוך ידו (שהיו קטנים והאריס החזיק את כולם בידו.- בכתב יד רומי: 'תרתי תלת נזירה'. - ביסודו של כתב יד רומי עמד נוסח דומה לזה שבכתב יד ליידן: 'גו ידה', אלא שהתיבות נדבקו וכמעט כל אות בהן נשתבשה: ג>נ, ו>ז, ד>ר, וכך נוצרה המילה 'נזירה' ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 579)) . אמרו ן ליה: – אמרו לו (החכמים לאריס): מן ההוא אילנא אנן בעיי – מאותו האילן (שנתת לנו אפרסק בפעם הראשונה) אנחנו רוצים (לאכול) . אמר לון: – אמר להם (האריס לחכמים): מיניה אינון – ממנו (מאותו האילן) הם (האפרסקים האלה) . וקרון עלוי: – וקראו (החכמים) עליו (על העץ את הפסוק): "אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ" (תהילים קז,לד) – ביכולתו של ה' להפוך ארץ עושה פירות לארץ מכוסה מלח ושוממה בגלל חטאות יושביה. ואף כאן נתקלקל העץ בגלל חטאי האנשים . ב בבלי כתובות קיב,א אמרו (תרגום): רבי חלבו ורבי עוירא ורבי יוסי בר חנינא נזדמנו למקום אחד (בארץ ישראל), הביאו לפניהם אפרסק שהיה כאילפס כפר הינו. - ואילפס כפר הינו כמה היה? חמש סאים. - אכלו שליש והפקירו שליש ונתנו לפני בהמתם שליש. לשנה נזדמן רבי אלעזר לשם והביאו לפניו (אפרסק), נטלו בידו (שנמצא קטן) ואמר: "ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה" (תהילים קז,לד). כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה א,ח.

אמר רבי חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : בד (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: ' כ ד') סלק י ת להכא נסיבית איזורי ואיזוריה דברי ואיזוריה דחמרי מקפא בירתא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: ' כו רתא') דחרובתיה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'דחרוב ית א') דארעא דישראל ולא מטון – כשעליתי לכאן (מבבל לארץ ישראל), לקחתי את חגורתי וחגורתו של בני וחגורתו של חמרי (של הנוהג בחמור שלי) להקיף גזע של חרובית (עץ חרובים) של ארץ ישראל ולא הגיעו (החגורות, שלא יכולתי להקיף. - רבי חנינא מתאר את גודלה של חרובית בארץ ישראל) . קצ י ת חד חרוב ונגד מלא ידוי (צריך לומר: 'יד י י'. ובכתב יד רומי: 'ידי') דבש – קצצתי חרוב אחד ומשך (ניגר) מלוא ידיי דבש (מן החרוב) . ב מדרש שמואל יג,ז נאמר: אמר רבי חנינא: כשעליתי מן הגולה התרתי אזורי ושל בהמי (מוליך הבהמה שלי) ושל אבא בני להקיף קורתו של חרוב (עץ חרובים) אחד ולא יכולתי. אמר רבי חנינא: כשעליתי מן הגולה נטלתי חרוב ופצעתיו, ומשך מלוא כף ידי דבש. - הדה אמרה: ביומיהון אישתני עלמא. ב בבלי בבא בתרא צא,ב אמרו (תרגום): אמר רבי יוחנן: זכורני, כשהיה בוצע (חותך ושובר) תינוק חרוב, היה נמשך חוט של דבש על שתי זרועותיו. כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי סוטה ט,יב.

אמר רבי יוחנן (בכתב יד רומי ובמקבילות: 'רבי יונתן ' - אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : יפה סיפסוף (פירות שאיחרו להבשיל, שהם הגרועים שבפירות) שאכלנו בילדותינו (בכתב יד רומי ובמקבילות: 'בנערותינו') מפרסקין (מאפרסקים. בכתב יד רומי ובמקבילות: 'מפנקרסין') שאכלנו בזקנותינו – בימי הילדות היתה יפה אכילת פירות גרועים מאכילת פירות משובחים בימי הזקנה ; - ומסבירים: דביומוי אישתני עלמא – שבימיו (בזמנו של רבי יוחנן / רבי יונתן) השתנה העולם (חל שינוי בטבע וירדה הפוריות של ארץ ישראל והתקלקלו פירותיה) . ב בבלי בבא מציעא קה,ב אמרו: בשני דרבי יוחנן הווה שמינה ארעא, בשני דרבי אמי הווה כחישא ארעא (בימי רבי יוחנן היתה הארץ דשנה ותנובתה מרובה, ואילו בימי רבי אמי היתה אדמתה כחושה ונצטמק פריונה).

אמר רבי חייא בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : סאה ארבלית – סאה אחת של חיטים שהיו גדלות בבקעת ארבל (בגליל התחתון המזרחי, בקרבת טבריה וחוף הכינרת), שהיו משובחות מאוד, היתה (במקבילה הראשונה: 'בראשונה היתה סאה ארבלית') מוציאה – כשטחנו אותה, סאה סולת (קמח חיטה מנופה ונקי) , סאה קמח, סאה קיבר (קמח גס שאינו מנופה כל צורכו (מקור המילה בלטינית)) , סאה סובין – קמח שמעורב בו סובין (הקליפות הדקות של גרגרי החיטה שנשברות בתהליך הטחינה) , סאה מורסן – קמח שמעורב בו מורסן (הקליפות העבות של גרגרי החיטה שנשברות בתהליך הטחינה) , סאה גנינין (חלקי הקליפות של הגרגרים. - במקבילות אין שתי מילים אלו. - הסוגים השונים של קמח נמנו כאן מן המעולה ביותר עד לגרוע ביותר) . וכדון אפילו חדא בחדא לא קיימא (בכתב יד רומי: 'מקיימה') – ועכשיו (שהשתנה העולם ואין הברכה מצויה) אפילו אחת באחת לא קיימת (סאה אחת של חיטים אינה מוציאה אפילו סאה אחת של קמח אלא פחות מכך) . עד כאן המקבילות בירושלמי סוטה. הקטע "אמר רבי חנינא..." מקורו בפאה, שכן בפאה לפניו ולאחריו עוסק התלמוד בשבחה של ארץ ישראל. והועתק לסוטה אגב הלשון דלעיל שם: "כחרובית גדולה היה", וכאן נאמר "מקפא כורתא דחרוביתא דארעא דישראל". והקטע "אמר רבי יונתן: יפה סיפסוף..." עד הסוף, נראה שמקורו בסוטה על הפסקה במשנה שם "משחרב בית המקדש, בטל... נופת צופים", שמדובר בה על ליקוי הקרקע, והועתק לפאה שלא במקום המתאים, אגב הסיפור שמופיע בפאה לעיל "דלמא רבי אבהו...", שבו מדובר על עניין זה, ואילו במאמר רבי חנינא מדובר בשבח הארץ בלבד, וכן בשאר המאמרים שמופיעים בפאה אחרי קטע זה ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 120). ב בבלי כתובות קיב,א אמרו: תניא: אמר רבי יוסי: סאה (חיטים) ביהודה היתה עושה חמש סאים: סאה קמח, סאה סולת, סאה סובין, סאה מורסן, וסאה קיבר. רבות הן הסיבות לירידה ביבול החקלאי (לקראת סוף המאה השלישית), תופעה שנסתמנה גם ברחבי הקיסרות. בולטות ביניהן המחסור בכוח אדם חיוני לעבודה, המצב הפוליטי המעורער ובצורות תכופות, שהניעו רבים לנטוש את אדמותיהם ("ארץ ישראל במאה השלישית", "ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי - היסטוריה מדינית, חברתית ותרבותית", כרך א, עמוד 129).

רבי חונא (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רב אבין (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) : קנמון (עץ בושם) מאכל עזים היה והיו ישראל מגדלין אותו – שהקינמון היה מצוי הרבה בארץ ישראל עד שנהגו בו כבהפקר, שהעיזים היו אוכלים ממנו (אבל עכשיו הקינמון אינו מצוי בארץ ישראל) . רבי חונא אמר בשם רב ( י ) אבין: שני תמידין – הכבשים של קורבנות התמיד, שהיו מקריבין בכל יום היו מרכיבין אותן על גבי גמל ורגליהן נוגעות בארץ – שהכבשים שהיו בארץ ישראל היו גדולים בהרבה מהגמל (אבל עכשיו הכבשים אינם גדולים) . ב בראשית רבה סה,יז נאמר: רבי הונא בשם רב יוסף: שני תמידים שהיו ישראל מקריבים בחג היו מרכיבים על שני הוגנים (גמלים צעירים), והיו רגליהם שפופות (כפופות, נגררות) בארץ. רבי הונא בשם רב יוסף: קינמון הזה היה גדל בארץ ישראל, והיו עיזים וצבאים אוכלים ממנו. וב שיר השירים רבה ד [יד] א, ב איכה רבה פתיחתא י וב אסתר רבה ג,ד נאמר: רבי חונא בשם רב יוסף / רבי יוסי: קינמון היה גדל בארץ ישראל, והיו עיזים וצבאים אוכלים ממנו. ומספרים מעשה שהיה: רבי חונא אמר בשם רבי אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) : מעשה באחד שקשר עז לתאינה – לעץ תאנים, ובא ומצא דבש וחלב מעורבין – שהיה דבש נוטף מהתאנים וחלב נוטף מהעז והיו מתערבים יחד . ב בבלי כתובות קיא,ב אמרו (תרגום): רמי בר יחזקאל נזדמן לבני ברק, ראה עיזים שאוכלות תחת תאינים, והיה נוטף דבש מהתאינים וחלב מטפטף מהעיזים ומתערבים זה בזה. אמר: זהו "זבת חלב ודבש".

ומספרים: רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אמר לרבי פרירי: לית את חמי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' מ חמי') לי ההיא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' הדין ') סגולה דגו כרמך? – אין אתה מראה לי את אשכול הענבים הזה שבתוך כרמך (שהיה האשכול גדול מאוד)? אמר ליה: – אמר לו (רבי פרירי לרבי): אין – כן . נפק בעי מחימייא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'מחמיה') ליה – יצא ורצה להראות לו (את האשכול) . עד דהוא רחיק צפה ביה כמין תור – בעוד שהוא (רבי) רחוק (מהכרם), צפה בו (ראה בכרם) כמין שור (שהיה האשכול נראה מרחוק בטעות כשור הנמצא בכרם) . אמר ליה: – אמר לו (רבי לרבי פרירי): לית הדין תורא מחבל כרמא (בכתב יד רומי: 'כרמך') ? – אין השור הזה מחבל (הורס) את הכרם? אמר ליה: – אמר לו (רבי פרירי לרבי): הדין תורא דאת סבר הוא סגולה – השור הזה שאתה סובר (חושב) הוא אשכול הענבים . וקרא עלוי: – וקרא (רבי) עליו (על הכרם את הפסוק): "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ" (שיר השירים א,יב) – עד מקום שהמלך מסב בסעודתו הגיע ריח הנרד (מין בושם) של הרעיה. ויש לדרוש את הכתוב, שבעוד שהיה בית המקדש קיים, היתה ארץ ישראל מוציאה פירות גדולים וטובים, - אבל עכשיו בית מוקדשא חריב – בית המקדש חרב , ואת קאים בקשיותך – ואתה (הכרם) עומד בקשיותך (שעדיין אתה מוציא פירות גדולים וטובים) ? מיד איתבעון ולא אשכח – מיד התבקשו (חיפשו אשכולות גדולים) ולא נמצא (שהתקיימה קללתו של רבי ולא הוציא הכרם עוד פירות גדולים וטובים) . ב בבלי כתובות קיב,א אמרו (תרגום): רבי יהושע בן לוי נזדמן לגבל, ראה אשכולות שהיו עומדים כעגלים. אמר: עגלים בין הגפנים. אמרו לו: אשכולות הם. אמר: ארץ, ארץ, הכניסי פירותייך! למי את מוציאה פירותייך, לגויים הללו שעמדו עלינו בחטאותינו? - לשנה נזדמן רבי חייא לשם, ראה שהיו (האשכולות) עומדים כעיזים. אמר: עיזים בין הגפנים. אמרו לו: לֵך, ולא תעשה לנו כחברך (כרבי יהושע בן לוי, שהכניס מאירה בפירותינו ונתקטנו האשכולות).

ומספרים עוד על רבי יהודה הנשיא: אייתון קומוי תרין פוגלין מבין ריש שתא לצומא רבא – הביאו לפניו (לפני רבי) שני צנונים בין ראש השנה לצום הגדול (ליום הכיפורים) , והוה פקי שמיטתא – והיה מוצאי השמיטה (השנה שלאחר שנת השמיטה) , והוה בהון טעוניה דגמלא – והיה בהם (בשני הצנונים) משא של גמל (שהיו הצנונים גדולים מאוד) . אמר לון: – אמר להם (רבי): ולית אסיר?! (בתמיהה) – ואֵין אסור?! ולאו ספחין אינון?! (בתמיהה) – ולא ספיחים (של שביעית) הם (שגדלו בשביעית מאליהם, והם אסורים באכילה כדין גידולי שביעית)?! אמרון ליה: – אמרו לו (לרבי): בפוקי ריש שתא איזדרעון – במוצאי ראש השנה נזרעו (ובזמן הקצר שבין ראש השנה ויום הכיפורים נעשו גדולים, ואין גודל שיעורם ראיה שנזרעו בשביעית, אלא שבארץ ישראל הירקות ממהרים לצמוח) .

באותה שעה התיר רבי ליקח ירק במוצאי שביעית מיד – מן השוק לאוכלו, ואין חוששים שמא גידולי שביעית הוא, מפני שהארץ ממהרת לגדל ירק (רבי התיר על סמך העובדה של התפתחות צנון בזמן קצר כל כך שנראה אגדתי) . ב ירושלמי בבא בתרא ט,ה אמרו: רבי פרירא אוקיר (כיבד, שלח מתנה) לרבי יהודה נשייא תרין פוגלין בין ריש שתא לצומא, והוה פקי שמיטתא, והוה אית בון טעונא דגמלא. אמר ליה רבי: לית אינון אסירין?! לאו ספחין אינון?! אמר ליה: בפקי שמיטתא איזדרעון. - באותה שעה התיר רבי ליקח ירק מוצאי שביעית מיד. ב משנה שביעית ו,ד שנינו: רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. וב תוספתא שביעית ד,יז שנו: רבי ובית דינו התירו ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. ומספרים עוד על רבי יהודה הנשיא: בעון קומוי: – שאלו לפניו (לפני רבי): מהו הדין דכתיב: – מהו זה שכתוב (מה פירוש הפסוק הזה, שנאמר בתיאור מכות הארבה והבצורת בימי הנביא יואל): "עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם" (יואל א,יז) – לפי העניין נראה לפרש: התעפשו גרגרי התבואה (שנזרעו) תחת רגבי האדמה (שנחרשו), שלא נבטו ולא הצמיחו בגלל הבצורת ? אמר לו ן : – אמר להם (רבי): יש לדרוש את הכתוב: תחת (במקום) שהיינו – בעבר, גורפין (אוספים) דבש – שהיה נוטף מהפירות המשובחים , הרי – עכשיו, אנו גורפין רקבובית (ריקבון) – פירות רקובים, משום שהשתנה העולם ואין הברכה מצויה (קשים שני שמות העצם "פרודות" ו"מגרפה" וכן השורש "עב"ש", שכולם יחידאיים במקרא. רבי יהודה הנשיא (הידוע כעוסק בבלשנות מקראית) כנראה פותר עב"ש על פי שורש עפ"ש בלשון חכמים, שמשמעו כבלשוננו: רקב. "פרודות" אולי פתר על פי 'פרדתא' בארמית, שעניינה אבנים קטנות, מעין גושים. "עבשו פרודות" יכול להתפרש לעניין גושי ריקבון ועובש. "תחת" מתפרש במשמע של תמורה, 'במקום' (שלא כפשט הפסוק). לפי הדרשה, פירוש הכתוב הוא: יש גושי ריקבון ועובש ("עבשו פרודות") במקום הדבר שהיה ראוי לגורפו ("תחת מגרפותיהם"), והוא הדבש. גריפה, דהיינו איסוף של דבש מן הקרקע, תובן על פי המעשים המובאים כאן בירושלמי, המדגימים את פוריות ארץ ישראל בעבר. מעשים אלה מספרים על דבש, דהיינו שרף ומיץ של פירות שנטף בכמויות כה גדולות מאילנות, עד שאספוהו מן האדמה. הדרשה מנתקת את הפסוק מהעניין שבימי יואל, של מכת ארבה ובצורת, ומיישמת אותו לדלדול פוריות אדמתה של ארץ ישראל עקב חורבן המקדש השני ("המקרא בפרשנות חז"ל: כרך שני - יואל ועמוס", עמוד 54). - 'פרדא' בארמית סורית: גרגר, חלקיק. וגם בלשון חכמים: 'פרידה' - חתיכה, גרגר) . ומספרים מעשים שהיו: מעשה באחד שהיה לו שורה של תאינים – עצי תאנה, ובא ומצא גדר של דבש מקיפן – שנטף דבש רב מהתאנים .

חד בר נש הוה זרע חקלא לפת (ירק ממשפחת המצליבים, שפקעתו משמשת למאכל) והוה מקטע ומזבין – אדם אחד היה זורע את השדה לפתות והיה מקצץ ומוכר (אותם, שצמחו מהר מאוד, שעוד לפני שגמר לזרוע את כל השדה, כבר היו הלפתות שזרע בתחילה ראויות למאכל) . מעשה בשועל שבא וקינן (דר, שכן) בראשה של לפת – חפר מאורה בתוך פקעת של לפת, שהיתה הפקעת גדולה ביותר . מעשה בשיחין (יישוב בגליל קרוב לציפורי) בקלח (צמח) אחד של חרדל (צמח בעל פרחים צהובים, שהשתמשו בראשי גבעוליו ובעליו כתבלין בבישול ובכבישה) שהיו בו שלשה בדין (ענפים) ונפשח (נבקע) אחד מהן וסיככו (כיסו) בו – בענף שנשבר, סוכת היוצרין (סוכה של אומנים העושים כלי חרס) – שהיה הענף גדול מאוד, ומצאו בו – בענף שנשבר, לאחר שחבטוהו, שלשת (במקורות המקבילים: 'תשעת') קבין של חרדל – גרגרי חרדל . אמר רבי שמעון בן חלפתא (תנא בדור החמישי) : קלח אחד של חרדל (במקורות המקבילים: 'כרוב') היה לי בתוך שלי – בתוך השדה שלי, והייתי עולה בו כעולה בראש התאנה – שהיה הקלח גדול וחזק מאוד . ב ספרי דברים פסקה שיז נאמר: מעשה וקינן שועל בראש הלפת. - מעשה בשיחין בקלח של חרדל שהיו בו שלושה בדים ונפשח אחד מהם וסיככו בו סוכת יוצרים וחבטוהו ומצאו בו תשעה קבים חרדל. - אמר רבי שמעון בן חלפתא: קלח של כרוב היה בתוך ביתי והייתי עולה ויורד בו כעולה ויורד בסולם. ב בבלי כתובות קיא,ב אמרו: ...שועל קינן בלפת, ושקלוהו (את הלפת) ומצאו בו שישים ליטרים בליטרא של ציפורי. - תניא: אמר רבי יוסי: מעשה בשיחין באחד שהניח לו אביו שלושה בדי חרדל, ונפשח אחד מהם ומצאו בו תשעת קבים חרדל, ועציו סיככו בו סוכת יוצרים. - אמר רבי שמעון בן חלפתא: קלח של כרוב הניח לנו אבא, והיינו עולים ויורדים בו בסולם.

מעשה באחד שזרע סאה של אפונים (חִמְצָה, מין קטנית) ועשת (ועשתה - הצמיחה) שלש מאות סאין. אמרו לו: התחיל הקב"ה לברכך. אמר לון: – אמר להם: אזלון לכון – לכו לכם (שאין זה נכון שהתחיל הקב"ה לברך אותי) , די ינחת (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: ' דנחת ' / 'די נחת') טלא בישא עליה – שירד טל רע עליו (וקלקל את היבול) , די לא כן, בכפלא הוות מעביד – שאם לא כך (שאם לא היה יורד טל רע עליה), כפול היתה עושה .

ומעירים: אמרון (כך בכתב יד רומי) : – אמרו: רבי שמעון בן חלפותא הוה – היה (אותו אחד שסיפרו עליו מעשה זה) . מעשה שאמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) לבנו בסיכנין (יישוב בגליל התחתון המערבי) : עלה והבא לנו גרוגרות (תאנים מיובשות) מן החבית. עלה והושיט ידו – לחבית, ומצאה של דבש – שהיו הגרוגרות שמנות ביותר ומוציאות דבש הרבה, והיה הדבש צף למעלה . אמר לו – הבן : אבא, של דבש היא. אמר לו – רבי יהודה : השקע (הורד) את ידיך – לתוך עומקה של החבית, ואת (ואתה) מעלה גרוגרות. מעשה שאמר רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) לבנו בציפורין: עלה והבא לנו גרוגרות מן העליה (חדר בקומה עליונה בבניין) . עלה ומצא את העלייה צף עליה דבש – שהיה נוטף מהגרוגרות . ב ספרי דברים פסקה שטז נאמר: "ויניקהו דבש מסלע" - כגון סכני וחברותיה. מעשה שאמר רבי יהודה לבנו: צא והבא לי קציעות (תאנים מקוצעות וחתוכות לשם כבישה לדבלות) מן החבית. אמר לו: אבה, של דבש היא. אמר לו: השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה. "ושמן מחלמיש צור" - אלו זיתים של גוש חלב. מעשה שאמר רבי יוסי לבנו בציפורי: עלה והבא לנו זיתים מן העלייה. הלך ומצא את העלייה שצפה בשמן. רבי חנניה (בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'רבי חנינה ' - בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) הוה מזבן דבש דדבוריין והוה ליה דבש דצליין – היה מוכר דבש של דבורים, והיה לו דבש של תאנים מיובשות . [חד זמן אתון לגביה חמרי י ה – פעם אחת באו אצלו חמרים (נוהגים בחמורים, כדי לקנות ממנו דבש של דבורים) . מילא (נראה שצריך לומר: 'מדלא' / 'מן דלא') ידע זבין לון דבש דצלין – משלא ידע (מאחר שלא ידע רבי חנינה להבחין בין שני סוגי הדבש שהיו לו), מכר להם (בטעות) דבש של תאנים מיובשות (במקום דבש של דבורים) .] (במסירה שלפנינו נשמט מ'דבש דצליין' עד 'דבש דצלין' והושלם על פי כתב יד רומי וקטע גניזה) בתר יומין עברון תמן – לאחר ימים (כעבור כמה ימים) עברו שם (החמרים שוב לקנות ממנו דבש) . אמר לון: – אמר להם (רבי חנינה): בגין לא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה: ' ד לא') מטעיא לכון – בשביל שלא להטעות אתכם , הוון (בקטע גניזה: 'תהוון') ידעין ההוא (בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'דההוא') דובשא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'דבשה'. הצורה 'דובשא' היא שיבוש בהשפעת הארמית שבתלמוד הבבלי) דיהבית (בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'דזבנית') לכון (בקטע גניזה נוסף 'דב[שה]') דצליין יינון (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה: ' הוה ') – הֱיוּ יודעים שהדבש ההוא שנתתי (שמכרתי) לכם דבש של תאנים מיובשות היה (ורצה להחזיר להם את הפרש המחיר שבין דבש של דבורים שהוא יקר ובין דבש של תאנים מיובשות שהוא זול שמכר להם) . אמרו ן ליה: – אמרו לו (החמרים לרבי חנינה): (בקטע גניזה נוספה מילת פנייה 'רבי') מיניה אנן בעי י – ממנו (מהדבש של התאנים המיובשות) אנחנו רוצים (לקנות) , דו טב לעיבידתין (צריך לומר: 'לעיבידתן') – שהוא טוב למלאכתנו (לצרכינו, ואין אנו רוצים לקבל את הפרש המחיר) . - ואפריש טימיתיה ובנא ביה בי מדרשא דציפורין – והפריש (רבי חנינה) את מחירו (את הפרש המחיר) ובנה בו (בכסף זה) את בית המדרש של ציפורי (שלא רצה ליהנות מכסף זה. - ייתכן שבית מדרש זה נקרא בירושלמי מגילה ד,י בשם "בית מדרשיה דרבי חנינה" על שם תרומתו) .

רבי לעזר בירבי שמעון (תנא בדור החמישי) אזל לחד אתר – הלך למקום אחד . אייתון קומוי כורב (צריך לומר: ' חרוב ') מצמק – הביאו לפניו חרוב מיובש . אמר לון: – אמר להם: סגין דבש יהבתון ביה – הרבה דבש נתתם בו (בחרוב, שהיה החרוב נוטף דבש) . אמרין (צריך לומר: 'אמר ו ן') ליה: – אמרו לו: לא יהבינן (צריך לומר: 'יהבנן') ביה – לא נתנו בו (דבש) , מיניה וביה הוא – ממנו ובו הוא (מהחרוב בעצמו הוא הדבש) . • • •