אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ז:ה

משנה כרם רבעי – ענבי הכרם של השנה הרביעית לנטיעתו, שדינם כמעשר שני, שהם נאכלים בירושלים או שפודים אותם ומעלים את דמיהם לירושלים ומוציאים אותם שם לצורכי סעודה, - בית שמי אומרים: אין לו חומש – תוספת חומש על הקרן כשבעליו פודים אותו, ואין לו ביעור – מן הבית בערב פסח של השנים הרביעית והשביעית לשמיטה, שאסור להשהות את המעשרות יותר. לדעת בית שמי אין כרם רבעי שווה למעשר שני לכל דבר ; ובית הלל אומרים: יש לו – חומש וביעור, כמו למעשר שני . בית שמי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות – לכרם רבעי, כמו לשאר כל כרם, שאף על פי שטעון פדיון, מכל מקום ממון בעלים הוא , והעניים פודין לעצמן – פודים את הפרט ואת העוללות בעצמם ומעלים את דמיהם לירושלים ; ובית הלל אומרים: כולו לגת – הבעלים דורכים את כל ענביו בגת ומעלים את היין או את פדיונו לירושלים, שכרם רבעי ממון גבוה הוא ולא ממון בעלים, ולכן אין לעניים חלק בו (כל המשנה נשנית במעשר שני ה,ג ובעדויות ד,ה) . • • •

תלמוד כרם רבעי כאן התחלת מקבילה בירושלמי מעשר שני ה,ג. מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: לא אמרו בית שמי – שכרם רבעי אין לו חומש וביעור, אלא בשביעית – בכרם שהגיע לשנתו הרביעית בשנה השביעית של מחזור השמיטה, והפירות כולם הפקר , אבל בשאר שני שבוע – בכרם שהגיע לשנתו הרביעית בשאר השנים של מחזור השמיטה (שבוע הוא שבע שנות מחזור השמיטה), - שבית שמי (צריך לומר: ' בית שמי אומרים ', וכן הוא בקטע גניזה ובנוסח רש"ס ובמקבילה, וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ. בכתב יד רומי אין מילים אלו) : יש לו חומש ויש לו ביעור. ומציעים מקור לדברי רבי: על דעתיה דההן תנויה (בקטע גניזה ובמקבילה: 'דהדין תנייה') – על דעתו של התנא הזה (לדעת רבי בשיטת בית שמי) , לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שיני. כמה דתימר (צריך לומר: 'דתמר' = דאת אמר, כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה) : – כמו שאתה אומר: אין מעשר שיני בשביעית, ודכוותה: – ושכמותה: אין נטע רבעי בשביעית – ולכן בית שמי סוברים, שכרם רבעי בשביעית אין לו חומש וביעור, אבל בשאר שני שבוע יש לו חומש וביעור, כמו מעשר שני (גם בית הלל למדו נטע רבעי ממעשר שני, אלא שבית שמי למדו אף להקל, ולכן הם סוברים, שכרם רבעי בשביעית אין לו חומש וביעור, ובית הלל למדו רק להחמיר, ולכן הם סוברים, שכרם רבעי יש לו חומש וביעור אף בשביעית) . ומציעים קושיה כדי לפרוך את הדעה שהובאה לפני כן: מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך) , אל יהי (בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'יהא') לו קדושה! – כיוון שלמדו נטע רבעי ממעשר שני אף להקל, לא יהא לנטע רבעי קדושה בשביעית, שכן אין מעשר שני בשביעית! ואי אפשר לומר כן, שהרי לא אמרו בית שמי אלא שאין לו חומש וביעור בשביעית, הרי שמודים הם שיש לו קדושה. ומתרצים את הקושיה: (וקידשתו) [ ( ו ) קדושתו] (תוקן על פי כתב יד רומי וקטע גניזה והמקבילה) מאיליו למדו – מנטע רבעי עצמו למדו שיש לו קדושה, ולא למדו ממעשר שני : נאמר במצוות נטע רבעי: " וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה' " (ויקרא יט,כד) – בשנת הרביעית לנטיעת האילן יהיו כל פירותיו קדושים כדי להלל את ה' ולהודות לו על היבול הראשון, - הרי הוא כקודש שקורין עליו את ההלל – יש ללמוד מהכתוב הזה, שנטע רבעי יש לו קדושה כמו ביכורים שקוראים עליהם את ההלל בשעת הבאתם, ולכן נטע רבעי יש לו קדושה אף בשביעית, שכן יש ביכורים בשביעית (במשנה ביכורים ג,ג-ד שנינו שהחליל היה מכה לפני מביאי הביכורים בדרך לירושלים ובתוך ירושלים, ושם ב,ד ו-ג,ד שנינו שהביכורים טעונים שיר, שכשהגיעו מביאי הביכורים לעזרה דיברו הלוויים בשיר. ובירושלמי סוכה ה,א למדו מהכתוב "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג, וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו ל,כט), שההלל תלוי בחליל, וקריאת ההלל לוותה בנגינת החליל. וזהו שאמרו כאן שהביכורים קוראים עליהם את ההלל. - בעניין חובת ביכורים בשביעית ראה רש"י שמות כג,יט) . ומקשים: ויהא מותר לאונן (מי שמת לו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליו הוא אונן ביום המיתה) ! – כיוון שלמדו נטע רבעי ממעשר שני אף להקל, יהא נטע רבעי מותר באכילה לאונן בשביעית, שכן אין מעשר שני בשביעית! (אבל בשאר שני שבוע נטע רבעי אסור באכילה לאונן, כמו מעשר שני) ומתרצים את הקושיה בהצעת ברייתא: תני: – שונה [התנא]: מגיד (הכתוב מלמדנו) שהוא אסור לאונן – למדים מהמילה "קודש" שנאמרה במצוות נטע רבעי, שהוא אסור לאונן אף בשביעית, כמו ביכורים, שכן יש ביכורים בשביעית וביכורים אסורים לאונן (משנה ביכורים ב,ב) . ומקשים: ויהא חייב בביעור! – כיוון שנטע רבעי הוא כביכורים, יהא נטע רבעי חייב בביעור אף בשביעית, שכן יש ביכורים בשביעית וביכורים חייבים בביעור (משנה ביכורים ב,ב)! ומתרצים את הקושיה: בגין דרבי (בקטע גניזה ובמקבילה: 'רבי') שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) – בשביל [דעתו] של רבי שמעון , דרבי שמעון פוטר מן הביעור – לדעתו ביכורים פטורים מן הביעור (משנה ביכורים ב,ב), ובית שמי סוברים בזה כרבי שמעון, ולא למדו חובת ביעור בנטע רבעי אלא ממעשר שני, ולכן כרם רבעי בשביעית אין לו ביעור . ומקשים: וי י פדה במחובר לקרקע! – כיוון שלמדו נטע רבעי ממעשר שני אף להקל, יהא נטע רבעי נפדה בשביעית אף בעודו מחובר לקרקע, שכן אין מעשר שני בשביעית! (אבל בשאר שני שבוע נטע רבעי אינו נפדה במחובר לקרקע, כמו מעשר שני. - בתוספתא מעשר שני ה,יט שנו: "הכול (בית שמי ובית הלל) מודים שאין פודים (כרם רבעי) במחובר לקרקע". - אין מתרצים קושיה זו)

ומציעים ברייתא נוספת: תני: – שונה [התנא]: רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) (צריך להוסיף: ' אומר ', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס ובמקבילה) : אחד שביעית ואחד שאר שני שבוע – גם בכרם שהגיע לשנתו הרביעית בשנה השביעית של מחזור השמיטה, וגם בכרם שהגיע לשנתו הרביעית בשאר השנים של מחזור השמיטה, - בית שמי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור. ומציעים מקור לדברי רבן שמעון בן גמליאל: על דעתיה דהדין תנייה – על דעתו של התנא הזה (לדעת רבן שמעון בן גמליאל בשיטת בית שמי) , לא למדו נטע רבעי ממעשר שיני כל עיקר (כלל, לגמרי) – ואין לנו סמך מן הכתוב שהוא טעון חומש וביעור, ולכן הם סוברים, שכרם רבעי אין לו חומש וביעור בכל השנים (אבל בית הלל למדו נטע רבעי ממעשר שני, ולכן הם סוברים, שכרם רבעי יש לו חומש וביעור) . ומציעים קושיה כדי לפרוך את הדעה שהובאה לפני כן: מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, שלא למדו נטע רבעי ממעשר שני כלל, מתעורר קושי כמוצע בהמשך) , אל יהי (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'יהא') לו קדושה! – כיוון שלא למדו נטע רבעי ממעשר שני, לא יהא לנטע רבעי קדושה כלל! ואי אפשר לומר כן, שהרי לא אמרו בית שמי אלא שאין לו חומש וביעור, הרי שמודים הם שיש לו קדושה. ומתרצים את הקושיה: וקדשתו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה ובמקבילה: ' (ו)קדושתו ') מאיליו למדו – מנטע רבעי עצמו למדו שיש לו קדושה : "קֹדֶשׁ הִלּוּלִים" (ויקרא יט,כד) - הרי הוא כקודש שקורין עליו את ההלל – יש ללמוד מהכתוב הזה, שנטע רבעי יש לו קדושה כמו ביכורים שקוראים עליהם את ההלל בשעת הבאתם . ומקשים: ויהא מותר לאונן! – כיוון שלא למדו נטע רבעי ממעשר שני, יהא נטע רבעי מותר באכילה לאונן! ומתרצים את הקושיה בהצעת ברייתא: תני: – שונה [התנא]: מגיד שהוא אסור לאונן – למדים מהמילה "קודש" שנאמרה במצוות נטע רבעי, שהוא אסור לאונן, כמו ביכורים, שכן ביכורים אסורים לאונן (משנה ביכורים ב,ב) . ומקשים: ויהא חייב בביעור! – כיוון שנטע רבעי הוא כביכורים, יהא נטע רבעי חייב בביעור, שכן ביכורים חייבים בביעור (משנה ביכורים ב,ב)! ומתרצים את הקושיה: בגין דרבי שמעון – בשביל [דעתו] של רבי שמעון, (צריך להוסיף כמו לעיל ובמקבילה: ' דרבי שמעון ') פוטר בביעור (צריך לומר: ' מן ה ביעור') – לדעתו ביכורים פטורים מן הביעור (משנה ביכורים ב,ב), ובית שמי סוברים בזה כרבי שמעון, ולכן כרם רבעי אין לו ביעור . ומקשים: וי י פדה במחובר לקרקע! – כיוון שלא למדו נטע רבעי ממעשר שני, יהא נטע רבעי נפדה אף בעודו מחובר לקרקע! (בתוספתא מעשר שני ה,יט שנו: "הכול (בית שמי ובית הלל) מודים שאין פודים (כרם רבעי) במחובר לקרקע". - אין מתרצים קושיה זו) ב תוספתא מעשר שני ה,יז שנו: כרם רבעי - בית שמיי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור; ובית הלל אומרים: יש לו חומש ויש לו ביעור. במי דברים אמורים? בשביעית; אבל בשאר שני שבוע - יש לו חומש ויש לו ביעור; דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד שביעית ואחד שאר שני שבוע - בית שמיי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור; ובית הלל אומרים: יש לו חומש ויש לו ביעור. ב בבלי קידושין נד,ב אמרו: תנן: כרם רבעי - בית שמאי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור; ובית הלל אומרים: יש לו. בית שמאי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות; ובית הלל אומרים: כולו לגת. מאי טעמא דבית הלל? גמרי "קודש" ("קודש הילולים לה'" (ויקרא יט,כד)) "קודש" ("קודש לה'" (ויקרא כז,ל)) ממעשר (שני), מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור, אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור. - ובית שמאי? לא גמרי "קודש" "קודש" ממעשר. שיטת בית שמאי לפי הבבלי היא כרבן שמעון בן גמליאל, שלא למדו נטע רבעי ממעשר שני כל עיקר.

רבי זעירה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'בע א ') קומי – שאל לפני רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : מניין שהוא טעון [פדיון (חילול הקדושה, הוצאה מקודש לחול) ?] (הושלם על פי כתב יד רומי וקטע גניזה והמקבילה, וכן הוא בנוסח רש"ס. במסירה שלפנינו נשמטה המילה בהשמטה של סוף שורה) – מהיכן למדים שנטע רבעי אינו מותר באכילה חוץ לירושלים בלא פדיון? (לעיל למדו מהכתוב "קודש הילולים", שנטע רבעי יש לו קדושה כמו ביכורים, ברם ביכורים אין להם פדיון, ולכן השאלה מניין שנטע רבעי טעון פדיון?) (צריך להוסיף כמו במקבילה בכתב יד רומי: ' אמר ליה: ' – אמר לו (רבי אבהו לרבי זעירה):) "קֹדֶשׁ הִלּוּלִים" (ויקרא יט,כד) - 'קודש חילולים' – פירות נטע רבעי הם קודש שיש לחללו כדי לאכול אותם. מכאן למדים שנטע רבעי אינו מותר באכילה בלא פדיון ; ומעירים: לא מתמנעין רבנין [דרשין] (הושלם על פי המקבילה, וכן הוא במשפט זהה בירושלמי שבת ז,ב) בין הֵי לחֵית – לא נמנעים החכמים לדרוש בין ה"א לחי"ת (להחליף בין ה"א ו-חי"ת בפירוש דרשני, בשל הדמיון במבטאן ובצורת כתיבתן של האותיות הללו, ולכן החכמים דורשים: "הילולים" - חילולים. - עיקר החילול למדנוהו ממקום אחר: "אשר נטע כרם ולא חיללו יילך וישוב לביתו" וגו' (דברים כ,ו), אלא שמשם לא למדנו מתי יהיה החילול, וכאן גילה הכתוב שהוא בשנה הרביעית (ראב"ד)) .

תני (בכתב יד רומי ובקטע גניזה: 'תנה') – שונה רבי אייבו בר נגרי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) קומי – לפני רבי לָא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) דרבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) – [ברייתא] של רבי ישמעאל : נאמר בעניין מעשר שני: "וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו" (ויקרא כז,לא) – אם ירצה אדם לפדות פירות מעשר שני שלו, חייב הוא להוסיף על מחיר הפדיון את החומש; ויש לדרוש מן המילה "ממעשרו": - פרט לנטע רבעי – יש להוציא מן הכלל את נטע רבעי , שאין חייבין עליו חומש – רק במעשר שני יש תוספת חומש על הקרן כשבעליו פודים אותו, אבל בנטע רבעי אין תוספת חומש (דרשה זו היא כשיטת בית שמי שכרם רבעי אין לו חומש) . וחזר ותנא קומוי: – וחזר (רבי אייבו בר נגרי) ושנה לפניו (לפני רבי לא ברייתא נוספת): יש לדרוש מכפל הלשון "גאול יגאל": שתי גאולות הן, אחת למעשר שיני ואחת לנטע רבעי – גם במעשר שני וגם בנטע רבעי יש תוספת חומש על הקרן כשבעליו פודים אותם (דרשה זו היא כשיטת בית הלל שכרם רבעי יש לו חומש) .

ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה תרומות ג,ט) שנינו: רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אין לנכרי כרם רבעי – פירות כרמו של הגוי בשנה הרביעית לנטיעתו אין להם קדושה, ומותרים הם בלא פדיון . וחכמים אומרים: יש לו – יש לגוי דין כרם רבעי . ומציעים פירוש למשנה: אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני) : כיני מתניתא: – כך היא המשנה (דברי רבי יהודה במשנה): אין לנכרי כרם רבעי כל עיקר (גרסה זו קשה, שכן נוסח זה שווה לנוסח המשנה ומה בא רבי לעזר לומר, ועוד שלפי המשך הסוגיה רבי יהודה סובר שאין לגוי כרם רבעי בסוריא. רש"ס גרס 'אין כרם רבעי בסוריא כל עיקר', וכן הגרסה באחד מדפוסי הירושלמי, וכן גרסו רא"מ לונץ וב"חזון איש". הגר"א גרס 'אין לנכרי כרם רבעי בסוריא ', וכן גרס ב"שערי תורת ארץ ישראל", וכן נראה לגרוס. ונראה שהמילים 'כל עיקר' הן אשגרה ממשפטי שלילה אחרים בסוגיה זו. ואולי יש לפרש את המילים 'כל עיקר' - בכל השנים) – לפי פירושו של רבי לעזר (לפי הגרסה 'אין לנכרי כרם רבעי בסוריא '), המשנה בתרומות מדברת בסוריא, ורק בסוריא אין לגוי כרם רבעי, אבל בארץ ישראל יש לגוי כרם רבעי (לפי הגרסה 'אין כרם רבעי בסוריא כל עיקר', לא רק גוי אין לו כרם רבעי בסוריא אלא אף ישראל אין לו כרם רבעי בסוריא לדעת רבי יהודה, אבל בארץ ישראל רק גוי אין לו כרם רבעי) . רבי ביבי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בעי (לפנינו צירוף של המונחים 'אמר' ו'בעי'. רוב עדי הנוסח גורסים כאן רק 'אמר' (כך בקטע גניזה, בכתב יד רומי, בכתב יד רש"ס ובמקבילה במעשר שני), בלי 'בעי'. מונחים אלא מתחלפים במקומות אחרים בין עדי נוסח שונים של התלמוד, ואף נצטרפו במקומות אחרים בירושלמי. מונחים אלה אינם נרדפים לחלוטין, שכן ברגיל 'אמר' מציע קביעות, ו'בעי' שאלות או קושיות, אולם גם 'אמר' יכול להציע שאלות וקושיות (כמשמעותו כאן. כך עולה מן התגובה לדברים: 'חמי מה אמר'), ו'בעי' קביעות ("כפלי גרסה בירושלמי", "תרביץ" סו, עמודים 202-203). - אין לגרוס 'בעי' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 244)) קומי – לפני רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רבי לעזר: יש להציע קשר בין דברי חכמים המבוסס על עיקרון משותף מפורש: אתיא דרבי יודה כבית שמי על דעתיה דרבי – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי יהודה כבית שמאי לפי דעתו של רבי (בברייתא לעיל, שרבי אומר, שלא אמרו בית שמי שכרם רבעי אין לו חומש וביעור אלא בשביעית, אבל בשאר שני שבוע יש לו חומש וביעור) . כמה דבית שמאי (במסירה שלפנינו השמיט הסופר בשל הדומות מ-'שמי' לעיל עד 'שמאי' כאן, ומגיה השלים) אמרין: – כמו שבית שמאי אומרים: לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שיני; כמה דתימר (צריך לומר: 'דתמר') : – כמו שאתה אומר: אין מעשר שני בשביעית, ודכוותיה (= ודכוותה (לשון נקבה)) : – ושכמותה: אין נטע רבעי בשביעית – ולכן בית שמי סוברים שכרם רבעי בשביעית אין לו חומש וביעור (כך אמרו לעיל לדעת רבי בשיטת בית שמי) . כן רבי יהודה אומר (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובמקבילה: ' אמר ') : – כך רבי יהודה אומר: לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני; כמה דתימר (צריך לומר: 'דתמר') : – כמו שאתה אומר: אין מעשר שני בסוריא – בשדה של גוי ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 318) , ודכוותיה: – ושכמותה: אין נטע רבעי (במסירה שלפנינו השמיט הסופר בשל שוויון סופות מ-'ודכוותיה אין נטע רבעי' לעיל עד 'ודכוותיה אין נטע רבעי' כאן, ומגיה השלים על פי כתב יד רומי) בסוריא – במטע של גוי, ולכן רבי יהודה סובר שאין לגוי כרם רבעי בסוריא . אמר ליה: – אמר לו (רבי זעירא לרבי ביבי): חמי מה אמר – רְאֵה מה [הוא] (התנא השונה) אומר! . לא אמר – התנא השונה בשיטת בית שמאי, [אלא] (הושלם על פי כתב יד רומי, וכן הוא בקטע גניזה) אין לו חומש ואין לו ביעור – בשביעית , ויש לדייק: הא – אבל שאר כל הדברים - יש לו – בשביעית, שלא למדו בית שמי נטע רבעי ממעשר שני אלא לעניין חומש וביעור. אבל רבי יהודה למד נטע רבעי ממעשר שני לכל הדברים, ולכן רבי יהודה סובר שאין לגוי כרם רבעי בסוריא. הרי שאין לומר שהולכת שיטתו של רבי יהודה כבית שמאי לפי דעתו של רבי . ומביאים ברייתא: רבי יהודה אומר: אין לנכרי כרם רבעי בסוריא – בברייתא זו מפורש שרבי יהודה מדבר בסוריא, כמו שפירש רבי לעזר את דברי רבי יהודה במשנה . ב תוספתא תרומות ב,יג שנו: רבי יודן אומר: אין לנוכרי כרם רבעי בסוריא. רבי אלעזר מפרש דברי רבי יהודה בסוריא, והנוסח הנכון בדברי רבי אלעזר הוא: אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. הוא מפרש את משנתנו בסוריא על פי התוספתא (תרומות ב,יג), ומטעם המפורש בירושלמי ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 303). המשפט (במשנה תרומות ג,ט) "אין לנכרי כרם רבעי" לא נוצר בהקשר של משנתנו אלא בהקשר של התוספתא (תרומות ב,יג) המסכמת את ההלכות החלות על סוריה, או ליתר דיוק במשנה קדומה כלשהי שהתוספתא ליקטה ממנה את מרכיביה. המשפט הועתק למשנתנו, אף שאינו מתאים לה. בהקשר של משנתנו משמע ממנו שאין לגוי כרם רבעי כלל, ובמקורו נועד לומר שאין לו כרם רבעי רק בסוריה ("משנת ארץ ישראל", מסכת תרומות, עמוד 144).

שמואל בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי – שואל (מקשה) : הא – הנה, בית שמי אומרים (בקטע גניזה: 'אמ'' = אמרין) : לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני; כמה דתימר (צריך לומר: 'דתמר') : – כמו שאתה אומר: אין מעשר שני בשביעית, ודכוותה: – ושכמותה: אין נטע רבעי בשביעית – ולכן בית שמי סוברים שכרם רבעי בשביעית אין לו חומש וביעור (כך אמרו לעיל לדעת רבי בשיטת בית שמי) . ויש להציע את סוף ההשוואה כדי להקשות: ודכוותה: – ושכמותה: שלישית ושישית הואיל ואין בהן מעשר שיני לא יהא בהן נטע רבעי! – כמו שכרם שהגיע לשנתו הרביעית בשנה השביעית של מחזור השמיטה אין לו חומש וביעור, כיוון שבשנה הזו אין מפרישים מעשר שני, כך גם כרם שהגיע לשנתו הרביעית בשנה השלישית או בשנה השישית של מחזור השמיטה לא יהיה לו חומש וביעור, כיוון שבשנים האלו אין מפרישים מעשר שני! ומדוע לדעת רבי לא אמרו בית שמי שכרם רבעי אין לו חומש וביעור אלא בשביעית? אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – בתשובה לשאלתו של שמואל בר אבא : שלישית ושישית אף על פי שאין (כך בקטע גניזה ובמקבילה. ובמסירה שלפנינו ובכתב יד רומי: 'הואיל ואין', באשגרה מלעיל, ומגיה הגיה 'אף על פי שאין') בהן מעשר שיני יש בהן מעשרות (כך גם בכתב יד רומי ובקטע גניזה ובמקבילה, ובמסירה שלפנינו הגיה מגיה 'מעשר עני' במקום 'מעשרות') – יש מעשר עני שנוהג בהן במקום מעשר שני , שביעית אין בה מעשר כל עיקר – לפי שהשביעית פטורה ממעשרות, ולכן אין להשוות כרם רבעי בשנה השלישית או השישית לכרם רבעי בשנה השביעית .

חיפה (עיפה, אמורא בבלי בדור הרביעי, בנו של האמורא רחבה מפומבדיתא) שאל – שאל (הקשה) : (את) [הא] ('את' הוא שיבוש וצריך לומר במקומה 'הא', כגרסה בקטע גניזה ובכתב יד רומי ובמקבילה, וכן הוא בנוסח רש"ס) – הנה, רבי יודה אמר – אומר : לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שיני; כמה דתימר (צריך לומר: 'דתמר') : – כמו שאתה אומר: אין מעשר שיני בסוריא, ודכוותה: – ושכמותה: אין נטע רבעי בסוריא – ולכן רבי יהודה סובר שאין לגוי כרם רבעי בסוריא . ויש להציע את סוף ההשוואה כדי להקשות: ודכוותיה: – ושכמותה: לא למדו תרומת תורה (צריך לומר כמו במקבילה: 'תו ד ה', וכן הוא בנוסח רש"ס) אלא מתרומת מעשר – למדו את שיעור ההפרשה לכוהן מלחמי קורבן תודה משיעור ההפרשה לכוהן ממעשר ראשון, שכשם ששיעור תרומת מעשר הוא אחד מעשרה, כך גם שיעור תרומת תודה הוא אחד מעשרה מכל מין של ארבעת מיני לחמי תודה (דיני קורבן תודה נאמרו בויקרא ז,יא-טו, ושם נאמר שמביאים עם הקורבן ארבעה מיני לחם ומפרישים אחד מכל מין, אבל לא נתפרש שם כמה לחמים מביאים מכל מין, ולכן נזקקו ללמוד את שיעור ההפרשה בתודה משיעור ההפרשה במעשר. ראה בבלי מנחות עז,ב) ; כמה דתימר (צריך לומר: 'דתמר') : – כמו שאתה אומר: אין תרומת מעשר במדבר – לא היתה חובת הפרשת תרומת מעשר כשהיו בני ישראל במדבר, לפי שלא נתחייבו בהפרשת תרומות ומעשרות אלא לאחר שכבשו וחילקו את ארץ ישראל , ודכוותיה: – ושכמותה: לא תהא תרומת תורה (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'תו ד ה', וכן הוא בנוסח רש"ס) במדבר! – לא היתה צריכה להיות חובת הפרשת תרומת תודה כשהיו בני ישראל במדבר, כיוון שלמדו תרומת תודה מתרומת מעשר! ואי אפשר לומר כן, שהרי בני ישראל הקריבו במדבר את כל הקורבנות (בדבר זה נחלקו תנאים, והשאלה כאן היא למי שסובר שבני ישראל הקריבו במדבר את כל הקורבנות). אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – בתשובה לשאלתו של חיפה : לא למדו ממנה אלא לשיעורין – למדו תרומת תודה מתרומת מעשר רק לעניין שיעור ההפרשה, אבל לא למדו מתרומת מעשר לעניינים אחרים (טעם החילוק בין תרומת מעשר לנטע רבעי הוא, שעיקר דיניה של תרומת תודה נאמרו בתורה, ולא נזקקו ללמוד תרומת תודה מתרומת מעשר אלא לעניין שיעור ההפרשה שלא נאמר בתורה, אבל רוב דיניו של נטע רבעי לא נאמרו בתורה, ונזקקו ללמוד דיני נטע רבעי ממעשר שני, ובהם דין נטע רבעי בסוריא (רש"ס, רא"פ)) .

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי יוסי בירבי יודה רבי (צריך לומר: ' ו רבי', כמו בקטע גניזה ובנוסח רש"ס) לעזר בירבי שמעון (תנאים בדור החמישי) אומר ים : לא נתחייבו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה – מכניסתם לארץ ישראל בימי יהושע , שבע שכיבשו ושבע שחילקו – בשבע השנים הראשונות כבשו את הארץ ובשבע השנים השניות חילקו אותה לשבטים, וכל עץ שנטעו ישראל בארץ לאחר ארבע עשרה שנים אלו היה לו דין נטע רבעי בשנה הרביעית לנטיעתו . אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) : יש להציע קשר בין דברי תנאים המבוסס על עיקרון משותף מפורש: אתיא דרבי יוסי בירבי יודה בשיטת דרבי (צריך לומר: ' רבי ', כמו בקטע גניזה ובמקבילה ובנוסח רש"ס) יודה אבוי – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי יוסי בירבי יהודה בשיטת רבי יהודה אביו . כמה דרבי יודה אמר: – כמו שרבי יהודה אומר: לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שיני; [כמה דתמר: – כמו שאתה אומר: אין מעשר שיני בסורייה, ודכותה: – ושכמותה: אין נטע רבעי בסורייה – ולכן רבי יהודה סובר שאין לגוי כרם רבעי בסוריא . כן רבי יוסה בריה אמר: – כך רבי יוסי בנו (של רבי יהודה) אומר: לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שיני;] (במסירה שלפנינו נשמט מ-'לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שיני' לעיל עד 'לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שיני' כאן, והושלם על פי קטע גניזה, וכן הוא במקבילה ובנוסח רש"ס) כמה דתימר (צריך לומר: 'דתמר') : – כמו שאתה אומר: אין מעשר שיני אלא לאחר ארבע עשרה שנה, ודכותה: – ושכמותה: אין נטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה – ולכן רבי יוסי בירבי יהודה סובר שלא נתחייבו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה . אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : והיא (צריך לומר: 'וה ו א', כמו בכתב יד רומי ובקטע גניזה) בשיטת בני (צריך לומר: 'בנ ו ') – רבי יהודה הוא שהולך בשיטת רבי יוסי בנו, ולא כמו שאמר רב חסדא שרבי יוסי הולך בשיטת רבי יהודה אביו . סוריא למֵדָה מארבע עשרה שנה, אין ארבע עשרה שנה למֵדָה מסוריא – מכיוון שכיבוש וחלוקת הארץ קדמו הרבה שנים לכיבוש סוריא, הרי שיש ללמוד את המאוחר מן המוקדם, וכמו ששיטת רבי יוסי בירבי יהודה היא שלמדו נטע רבעי ממעשר שני לעניין נטע רבעי בארץ, כך שיטת רבי יהודה היא שלמדו נטע רבעי ממעשר שני לעניין נטע רבעי בסוריא . ב תוספתא מנחות ו,כ שנו: רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אומרים: לא נתחייבו בנטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה. כשכיבשו ושחילקו נתחייבו במעשרות. התחילו מונים שנה ראשונה ושנייה ושלישית ואחר כך נתחייבו בנטע רבעי.

כתוב – במצוות נטע רבעי : "וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ , לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ " (ויקרא יט,כה) – בשנה החמישית לנטיעת האילן רשאים אתם לאכול את פירותיו בכל מקום, וכל זה אני מצווה לכם כדי שירבו פירותיו של העץ, - רבי יוסי הגלילי (תנא בדור השלישי) אומר: יש לדרוש מן המילים "להוסיף לכם תבואתו": הרי את (אתה) כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית – פירות השנה החמישית לנטיעתו של האילן נוספים על פירות השנה הרביעית, שדינם של פירות שתי השנים האלו שווה . מה פירות חמישית לבעלים – כשם שפירות השנה החמישית הם של בעליהם ונאכלים על ידם , אף פירות רביעית לבעלים – כך גם פירות השנה הרביעית הם של בעליהם ונאכלים על ידם ואינם לכוהנים (ראה ספרי במדבר פסקה ו, שלמדים מכתובים שנטע רבעי לבעלים ולא לכוהנים) . ב ספרא "קדושים" פרשה ג נאמר: ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו, רבי יוסי הגלילי אומר הרי אתה כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית, מה פירות חמישית לבעלים אף פירות רביעית לבעלים. ב ספרי במדבר פסקה ו נאמר: "ואיש את קודשיו לו יהיו" - למה נאמר? לפי שהוא אומר: "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'" (ויקרא יט,כד) - קודש לבעלים או קודש לכוהנים? תלמוד לומר: "ואיש את קודשיו לו יהיו" - בנטע רבעי הכתוב מדבר, שיהא לבעלים; דברי רבי מאיר. רבי ישמעאל אומר: קודש לבעלים. אתה אומר קודש לבעלים, או קודש לכוהנים? הרי אתה דן. מעשר שני קרוי קודש ונטע רבעי קרוי קודש. אם למדתי למעשר שני שאינו אלא של בעלים, אף נטע רבעי לא יהא אלא של בעלים... רבי יהושע אומר: קודש לבעלים. אתה אומר קודש לבעלים, או קודש לכוהנים? תלמוד לומר: "ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו" (ויקרא יט,כה) - למי מוסיפים? למי שכבר נתנו לו. רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : יש להציע קשר בין דברי תנאים המבוסס על עיקרון משותף מפורש: אתיא דרבי יוסי הגלילי כרבי יהודה – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי יוסי הגלילי כרבי יהודה . כמה דרבי יודה – כמו שרבי יהודה עושה אותו כנכסיו – דן נטע רבעי כנכסיו של בעליו, שכן רבי יהודה לומד נטע רבעי ממעשר שני לכל הדברים, כאמור לעיל, ולשיטת רבי יהודה מעשר שני הוא ממון הדיוט (ממון בעלים. - במשנה קידושין ב,ח, רבי מאיר סבור שמעשר שני הוא ממון גבוה, ורבי יהודה סבור שמעשר שני הוא ממון הדיוט) , כן – כך רבי יוסי הגלילי עושה אותו כנכסיו – דן נטע רבעי כנכסיו של בעליו, כאמור לעיל .

רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בעי (צריך לומר כמו במקבילה: 'בע א ', וכן הוא בנוסח רש"ס) קומי – שאל לפני רבי זעירא: כדברי מי שהוא עושה אותו כנכסיו – לפי שיטת החכמים שדנים נטע רבעי כנכסיו של בעליו , מהו שיהא חייב במעשרות? – מה דינו של נטע רבעי לעניין חובת מעשרות? האם פירות נטע רבעי חייבים במעשרות כמו שאר כל הפירות שהם של בעליהם, או שמא אינם חייבים במעשרות? אמר ליה: – אמר לו (רבי זעירא לרבי ירמיה): כיי דאמר – כמו [המימרה] ההיא שאומר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – המימרה של רבי יהושע בן לוי פושטת את השאלה , דאמר רבי אבין (צריך לומר: ' רב אבין' - רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) בשם רבי יהושע בן לוי: לא סוף דבר הלכה זו – לא הלכה זו בלבד צא וראה היאך הציבור נוהג ונהוג כמו שהציבור נוהג (הכוונה למעשה הלכתי שבא לפני רבי יהושע בן לוי בירושלמי יבמות ז,ג, ושם הוא מקורה של מימרה זו) , אלא כל הלכה שהיא רופפת (רפה, חלושה. בכתב יד רומי: 'רופסת' - חלושה) בבית דין – שאין בית דין יודעים איך לפסוק את ההלכה למעשה, ואין את (אתה) יודע מה טיבה (נראה שאין לגרוס מילים אלו) , צא וראה מה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'היאך') הציבור נוהג – יש לבחון כיצד הציבור עושה בפועל, ונהוג – יש על הדיין לפסוק כמו שהציבור נוהג, שמנהגו של הציבור מגלה על ההלכה למעשה, ומכיוון שנתגלתה ההלכה למעשה, שוב אין היא רופפת עוד (עד כאן המימרה של רבי יהושע בן לוי) . ואנן חמיי ציבורא דלא מפרשין – ואנחנו רואים את הציבור שלא מפרישים (מעשרות מנטע רבעי, וכיוון שאין אנו יודעים איך לנהוג בעניין חובת מעשרות בנטע רבעי, יש לפסוק כמו שהציבור נוהג) . המשפט "כל הלכה שהיא רופפת..." מובא על ידי ראשונים רבים. הנוסח אצל רובם הוא "רופפת בידך". רק ב"אור זרוע", ב"מחזור ויטרי", ב"ספר הנייר" וב"ספר המנהיג" הנוסח הוא "רופפת בבית דין" כמו שהוא לפנינו בירושלמי כאן ובמקבילה במעשר שני וביבמות ז,ג. יש ראשונים שלא גרסו את המילים "ואין את יודע מה טיבה", וראשונים שכן גרסו מילים אלו הם בעיקר אלה שגרסו "רופפת בידך". אפשר שהנוסח "רופפת בידך" וכן המילים "ואין את יודע מה טיבה" הם אשגרה בטעות מהמשפט הדומה בירושלמי פאה ב,ו וחגיגה א,ח: "אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע מה טיבה (מה מקורה וטעמה של הלכה זו), אל תפליגנה לדבר אחר". אם כן, יש לגרוס כאן: " כל הלכה שהיא רופפת בבית דין, צא וראה מה הציבור נוהג ונהוג ". החילוף "בבית דין" - "בידך" נוצר כך: בבית דין > בבי'"ד > בידך. אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : אִילּוּ נאמר כבית שמי – אילו במחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין כרם רבעי היתה נאמרה הלכה כדברי בית שמי, היה ניתן לפשוט ממנהג הציבור שנטע רבעי פטור ממעשרות, כמו שפשט רבי זעירא את השאלה בדבר זה . ויש ציבור כבית שמי?! (בתמיהה) – כלום יש ציבור שנוהג כבית שמי ולא כבית הלל?! ואם כן, כיצד ניתן לפשוט את השאלה ממנהג הציבור? (בית שמי אומרים שדין פרט ועוללות נוהג בכרם רבעי כמו בשאר כל כרם, שנטע רבעי ממון בעלים הוא, ובית הלל אומרים שדין פרט ועוללות אינו נוהג בכרם רבעי, שממון גבוה הוא ולא ממון בעלים, ולכן אין לעניים חלק בו. הציבור שלא מפרישים מעשרות מנטע רבעי נוהגים כבית הלל, שהלכה כדברי בית הלל, ולכן אין לפשוט ממנהג הציבור את השאלה בעניין חובת מעשרות בנטע רבעי שנשאלה לדעת בית שמי. - רבי מנא דוחה את דברי רבי זעירא). אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : כלום למדו נטע רבעי אלא ממעשר שיני?! – וכי למדו בית שמי נטע רבעי מדבר אחר ולא ממעשר שני?! הרי בית שמי למדו נטע רבעי ממעשר שני, כאמור לעיל! כמה דתימר (צריך לומר: 'דתמר') : – כמו שאתה אומר: אין מעשר שיני חייב במעשרות – אם הקדים והפריש מעשר שני בשיבולים ולא פדאו עד לאחר מירוח, שהוא פטור ממעשרות אחרים , ודכוותה: – ושכמותה: אין נטע רבעי חייב במעשרות – ולכן בית שמי סוברים שנטע רבעי פטור ממעשרות. - רבי אבין פושט את השאלה בעניין חובת מעשרות בנטע רבעי שנשאלה לדעת בית שמי .

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי חייא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : עיסת מעשר שיני בירושלם (מילה זו מיותרת, ואינה בנוסח רש"ס, וכן מוכח מדברי רבי יונה להלן) – שלא פדאה עד לאחר הגלגול (החיוב בחלה חל בשעת הגלגול של העיסה), - כרבי מאיר – לפי רבי מאיר, שסבור שמעשר שני הוא ממון גבוה, פטורה מן החלה (החלק המופרש מן העיסה וניתן לכוהן) , כרבי יודה – לפי רבי יהודה, שסבור שמעשר שני הוא ממון הדיוט, חייבת בחלה. ומציעים דיוק: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : לא אמרו אלא בירושלם – המחלוקת הנידונה חלה רק במקרה של עיסת מעשר שני בירושלים, שהואיל ויש למעשר שני בירושלים היתר אכילה בלא פדיון, הוא נחשב ממון הדיוט לפי רבי יהודה , אבל (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'הא') בגבולין (מחוץ לירושלים) - לא – במקרה של עיסת מעשר שני בגבולים אין המחלוקת הנידונה, אלא לדברי הכול פטורה מן החלה, שהואיל ואין למעשר שני בגבולים היתר אכילה אלא לאחר פדיון, הוא נחשב ממון גבוה אף לפי רבי יהודה .

רבי בא בר כהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בעא קומי – שאל לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : כדברי מי שהוא מחייב בפֶרֶט, מהו שתהא חייבת בחלה? (נראה שצריך לגרוס כמו שהגיה הגר"א במקבילה במעשר שני: ' כדברי מי שהוא מחייב בחלה, מהו שיהא חייב בפרט? ') – לפי שיטת רבי יהודה שעיסת מעשר שני בירושלים חייבת חלה, מה דינו של מעשר שני לעניין חובת פרט? האם מעשר שני חייב בפרט (אם הקדים והפריש מעשר שני במחובר, וכשבצרו נשרו ממנו גרגרים), כשם שעיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה, או שמא מעשר שני פטור מן הפרט? אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי בא בר כהן): ולא רבי יודה היא?! (בתמיהה) – וכי דעה זו שעיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה אינה של רבי יהודה?! הרי דעה זו היא של רבי יהודה! ויש להציע הנחת יסוד הנחוצה לביסוס פשיטת השאלה: וסברינן (צריך לומר כמו במקבילה: ' וסברנן ') מימר: – וסברנו לומר: כל הדא הילכתא רבי יודה כבית שמי – [ב]כל ההלכה (המשנה) הזאת רבי יהודה כבית שמאי (בכל הסוגיה הזאת הולכת שיטתו של רבי יהודה כבית שמאי, שלמדו נטע רבעי ממעשר שני, כאמור לעיל, ולכן כשם שלבית שמי כרם רבעי חייב בפרט, כמו ששנינו במשנתנו, כך גם לרבי יהודה מעשר שני חייב בפרט) . עד כאן המקבילה בירושלמי מעשר שני. ב תוספתא חלה א,ה שנו: עיסת מעשר שני בירושלם - חייבת בחלה. ב ספרי במדבר פסקה קי נאמר: "מראשית עריסותיכם" - שומע אני אף עיסת תרומה ועיסת מעשר שני (שלש חוץ לירושלים) במשמע. תלמוד לומר: "חלה תרימו תרומה" - את שהמורם קודש והשאר חולין, ולא שזה וזה קודש. אבל אמרו: עיסת מעשר שני בירושלם - חייבת בחלה. ב בבלי פסחים לז,ב ו סוכה לה,א אמרו: עיסה של מעשר שני, לדברי רבי מאיר - פטורה מן החלה, לדברי חכמים - חייבת בחלה. וב בבלי פסחים לח,א ו סוכה לה,ב אמרו: עיסה של מעשר שני - פטורה מן החלה; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: חייבת בחלה. וב בבלי סנהדרין קיב,ב אמרו: עיסה של מעשר שני - פטורה מן החלה; דברי רבי מאיר. וחכמים מחייבים. - אמר רב חסדא: מחלוקת במעשר שני בירושלים, דרבי מאיר סבר: מעשר שני ממון גבוה הוא, ורבנן סברי: ממון הדיוט הוא, אבל בגבולים - דברי הכול פטורה. • • •