אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ז:ב

משנה זית – עץ זית, שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים – שבכל שורה משלוש השורות יש שני מלבנות (חלקות מרובעות) של תבואה (ראה משנה לעיל ג,א), ושכחו – בעל השדה מלמסוק אותו, - אינו שכחה. זית – עץ זית, שיש בו סאתים – שתי סאים זיתים, ושכחו - אינו שכחה – כמו בקמה שיש בה סאתיים ושכחה (משנה לעיל ו,ז), וכן באילן שיש בו סאתיים פירות ושכחו (כמוכח ממשנה לעיל ו,ט) . במי דברים אמורים – שזית שיש בו סאתיים ושכחו - אינו שכחה ? בזמן שלא התחיל בו – למסוק אותו, ששכח אותו כולו ; אבל אם התחיל בו – ומסק מקצתו, ונמצא שחסרים לו מסאתיים , אפילו כזית הנטופה בשעתו – אפילו יש לזית הזה שֵׁם כזית הנטופה בשעתו, שהיה עץ זית מפורסם בשעתו , ושכחו – מלגמור מסיקתו, - יש לו שכחה. כל זמן שיש לו תחתיו – כשיש לעץ זיתים תחתיו (תחת העץ, על הארץ), שהופלו ממנו בשעת המסיק ולא נאספו, יש לו בראשו – ודאי שיש לעץ גם זיתים בראשו (על העץ), שנשארו בו ולא נקטפו, ומכיוון שבעל השדה יודע על כך ומתכוון לקטוף את הזיתים שנשארו בעץ, אינם שכחה. אבל אם אין זיתים תחת העץ, הזיתים שנשארו בו ולא נקטפו - הם שכחה . רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: משתהלך המַּחֲבָא – המחבא היא מקל ארוך שמחפשים וחובטים בו את הזיתים החבויים בענפי העצים. לפי רבי מאיר, יש חילוק לעניין שכחה בין זיתים שנשארו בעץ לאחר החיפוש והחבטה של הזיתים החבויים ובין זיתים שנשארו בו קודם לכן (הירושלמי מציע שני פירושים לדברי רבי מאיר) . מַחֲבָא/מַחֲבָה שם העצם הזה הוא ממין נקבה שנגזר מהשורש חב"י (שהוא גלגול תנייני של השורש חב"א) וראוי לו הכתיב התקני 'מחבה' שנמצא בכמה עדים. הפועל 'משתהלך', המשמש נשוא בפסוקית שהשם 'המחבה' הוא הנושא שלה, מלמד שמדובר בשם עצם ממין נקבה. הכתיב באל"ף 'מחבא' מתפרש ככתיב האופייני לתנועה a בסוף המילה במילים לא מקראיות. יש להבדיל בין השם הזה לשם מַחֲבָא (=מסתור, מקום מסתור) המופיע במשנה נידה ד,ז שהוא שם מגזרת ל"א, כשני השמות מהמקרא משורש חב"א: "מַחֲבֵא" (ישעיהו לב,ב) ו-"מַחֲבֹאִים" (שמואל א כג,כג), ושניהם הוראתם 'מסתור' ("מחקרים בלשון חכמים" ג, עמודים 132-134). • • •

תלמוד שכחה בזיתים (המשך) במשנה שנינו: "זית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים ושכחו - אינו שכחה". מציעים פירוש למשנה: אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני) : כיני מתניתה: – כך היא המשנה: של שני מלבנים ושכחו (בכתב יד רומי אין מילה זו) – המונח 'כיני מתניתא' כאן מציע לשון שהוא שווה לנוסח משנתנו. ונראה שנוסח המשנה שהיה לפני הירושלמי היה: "זית שנמצא עומד בין שלש שורות ושכחו" ולא יותר, ורבי לעזר מפרש את המשנה שהשורות הן "של שני מלבנים". לפי רבי לעזר, עץ הזית הזה עומד בין שלש שורות של שני מלבנים של תבואה, ואין עצי זית אחרים מסביבו המקיפים אותו. פירושו של רבי לעזר נכנס לנוסח המשנה . ומציעים שאלה: מה נן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את המשנה?) - ומציעים שתי אפשרויות שנדחות: אם מִשֵּׁם (משום) דבר מסויים – אם משום שעץ הזית הזה הוא דבר מסוים, שהוא מיוחד משאר הזיתים במקומו שהוא גדל בו, ולכן אינו שכחה, - אין כאן ז י תים! – הרי העץ הזה עומד בפני עצמו ואין עצי זית אחרים הסמוכים לו, וממילא אין לומר עליו שהוא מסוים, שאין אומרים על דבר שהוא מסוים אלא כשהוא מיוחד מאחרים הסמוכים לו, ולכן צריך הדין להיות שהוא שכחה, ולמה שנינו שאינו שכחה? אם משום שורה – אם משום שרואים את עץ הזית הזה כשורה לעצמה של עומרים סמוכים זה לזה שנשכחו בשדה שאינם שכחה, ולכן אינו שכחה, - הוא עצמו נידון בשורה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' כ שורה') ?! – וכי עץ שעומד יחידי בשורה יהא נידון כשורה?! ולכן צריך הדין להיות שהוא שכחה, ולמה שנינו שאינו שכחה? ומציעים תשובה לשאלה: אלא על ידי שורה (נראה שצריך לומר: ' שורות ', ראה להלן) נידון כשורה (במסירה שלפנינו נמחקו המילים 'אלא על ידי...' על ידי מגיה, ואינן בכתב יד רומי) – מפני השורות של המלבנים, שעץ הזית הזה עומד ביניהן, הוא נידון כשורה, שמצרפים אותו עימהן, ולכן אינו שכחה ; אלא על ידי שורה על ידי שורות (הדברים כאן סתומים מאוד. אף פרשני הירושלמי נתקשו מאוד בפירוש הדברים. כלום אפשר שהמילים 'על ידי שורה על ידי שורות' הן צירוף של שני לשונות מתחלפים, 'על ידי שורה' ו'על ידי שורות'? ("כפלי גרסה בירושלמי", "תרביץ" סו, עמוד 198, הערה 78). - נראה שמילים אלו נכתבו תחילה על הגיליון ואחר כך נכנסו לפנים, והן חזרה על תחילת התשובה לשאלה לשם תיקון מילה: 'שורות' במקום 'שורה'. וכך יש לגרוס בתשובה זו: ' אלא על ידי שורות נידון כשורה ', ואין לגרוס את שאר המילים) .

ומציעים פרשנות אחרת למשנה: אמר רבי יוסי (צריך לומר: ' רבי יוחנן ' (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני), וכן הגיהו רא"פ ו"פני משה" כמוכח מלהלן. לפי נוסח רש"ס, אמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן) : בזית נודיין היא מתניתא – היא המשנה (יש להעמיד את המשנה במקרה של זית נודיין. - נראה לפרש על פי הארמית הסורית (שורש נד"י) שזית נודיין הוא זית הנמצא במקום בולט, כגון שהוא נטוע לבדו על סלע (שורש נד"י קשור למילה "סלע" בתרגומים סוריים לאיוב לט,כח ולשיר השירים ב,יד) או על מדרגה. הזית גדל גם במקומות טרשיים, וניתן להפיק מהעץ שמן אף מ"שמן מחלמיש צור" (דברים לב,יג). - נראה שרבי יוחנן חלוק על רבי לעזר ואינו מסכים לפירוש שהציע רבי לעזר לעיל. לפי רבי יוחנן, עץ הזית הנודיין נמצא בצד שלוש שורות של עצי זית. עץ הזית הזה הוא דבר מסוים, שהוא מיוחד משאר הזיתים במקומו שהוא גדל בו, ולכן אינו שכחה) . ומרחיבים את תחולת הקביעה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי. - בכתב יד רומי: 'רבי יונה ') : לא סוף דבר נודיין, אלא אפילו שאר כל הז י תים – האמור במשנה נכון לא רק לגבי הזית הנודיין, אלא גם לגבי עצי הזית האחרים שהוא עומד בצידם, שאף הם אינם שכחה . - ומנמקים: מכיון שדרכן ליבחן (צריך לומר: 'שדרכ ו לבַחֵן') כנודיין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' ב נודיין') , אפילו שאר כל הז י תים אין להן שכחה – מכיוון שדרכו של בעל השדה לחזור ולבדוק את הזית הנודיין האם יש שם זיתים ששכח, הוא חוזר ובודק גם את עצי הזית האחרים, ולכן עדיין לא עבר מהם ואין קוראים בו "לא תשוב לקחתו", ולפיכך אף עצי הזית האחרים אין להם שכחה (כך הגיה ופירש מימרה זו גם ב"ששה סדרי משנה", סדר זרעים, עמוד 349. - מימרה דומה יש בירושלמי לעיל ו,יא: "אמר רבי יונה : לא סוף דבר גסין, אלא אפילו דקין. מאחר שדרכ ו לבחון ב גסין, אפילו דקין אין להן שכחה". ההגהות למימרה כאן הן כנוסח המימרה לעיל) .

ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של המשנה: אית תנאי (בכתב יד רומי כאן ולהלן: 'תניי') תני: – יש תנא [ש]שונה: זית שנמצא (נראה שצריך לומר: ' שהוא עומד ') על שלוש שורות (כך נוסח המשנה בספרי דברים) . אית תנאי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: זית שנמצא עומד בין שלוש שורות (כך נוסח המשנה שלפנינו) . מאן דאמר: – מי שאומר: שנמצא (נראה שצריך לומר: ' שהוא עומד ') - מסייע לרבי יוחנן – הלשון "שהוא עומד על שלוש שורות" משמעו שהזית עומד בצד שלוש שורות, וזה מסייע לדברי רבי יוחנן, שלפי פירושו הזית נמצא במקום חשוב ובולט, והוא עומד בצד השורות ולא ביניהן (״עומד על״ רגיל במובן ״עומד בצד״, למשל: "עומד אדם על המוקצה" (משנה ביצה ד,ז), "אחד עומד על פתח בית דין" (משנה סנהדרין ו,א). במשנה פאה ז,א: "שהוא עומד בצד הגת" ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 94)) . מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: שנמצא עומד - מסייע לרבי אלעזר – הלשון "שנמצא עומד בין שלוש שורות" משמעו שהזית עומד באמצע בין שלוש שורות, וזה מסייע לדברי רבי לעזר, שלפי פירושו הזית עומד בין השורות . ומציעים ברייתא המסייעת לדברי אמורא: מתניתא מסייעא – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) מסייעת לרבי יוחנן, דתני: – ששונה [התנא]: במה דברים אמורים – שזיתים רגילים יש להם שכחה ? (בשהיה) [בזמן שאינו] מכירו; אבל אם (לא) היה מכירו (תוקן על פי כתב יד רומי. ובנוסח רש"ס: 'בשלא היה מכירו; אבל אם היה מכירו') – אם היה הזית מסוים בדעתו, - מרדף אחריו אפילו עד מאה – חוזר לאחוריו אפילו מאה אמה ונוטל את מה ששכח, שאין לו שכחה. - משפט זה מדבר בשאר כל הזיתים, שאינם מסוימים ("תוספתא כפשוטה"). - משפט זה הוא הסיפא של ברייתא בתוספתא, ואין ממנו סיוע לרבי יוחנן. ונראה שהירושלמי כאן מביא את הסיפא, והסיוע הוא מן הרישא, כמו שהוא לפעמים בירושלמי. ברישא של הברייתא שונה התנא: "הזית שהוא עומד על שלוש שורות של שני מלבנים ושכחו - אין שכחה". הלשון "שהוא עומד על שלוש שורות" מסייע לרבי יוחנן כאמור לעיל (לפי דברינו לעיל, אין לגרוס לפי רבי יוחנן את המילים "של שני מלבנים", והן אשגרה מנוסח המשנה שלפנינו שפירושו של רבי לעזר נכנס אליו) . ב תוספתא פאה ג,י שנו: הזית שהוא עו[מ]ד [על] שלוש שורות של שני מלבנים ושכחו - אין שכחה. במה דברים אמורים? בזמן שאין מכירו; אבל בזמן שמכירו - רץ אחריו ונוטלו אפילו מאה אמה (משפט זה מדבר בשאר כל הזיתים, שאינם מסוימים). ב ספרי דברים פסקה רפד נאמר: "כי תחבוט זיתך"... מיכן אמרו (משנה פאה ז,ב): הזית שהוא עומד על שלוש שורות של שני מלבנים ושכחו - אינו שכחה. לפי פירושנו לסוגיית הירושלמי, הנוסח בתוספתא ובספרי "שהוא עומד על" מתאים לפירושו של רבי יוחנן למשנה. לפי דברינו בפירושו של רבי יוחנן, אין לגרוס בתוספתא ובספרי את המילים "של שני מלבנים", והן הועתקו מהנוסח במשנה. • • •

במשנה שנינו: "זית שיש בו סאתים ושכחו - אינו שכחה. במי דברים אמורים? בזמן שלא התחיל בו; אבל אם התחיל בו, אפילו כזית הנטופה בשעתו, ושכחו - יש לו שכחה". מציעים דיוק מן המשנה: הא – אבל אם יש בו סאתים ושכחו – זית שיש בו סאתיים, אם התחיל בעל השדה בו ומסק מקצתו, ועדיין נותרו בו סאתיים זיתים, ושכח אותו מלגמור מסיקתו, - אינו שכחה – שסאתיים היא מידה שאין בה דין שכחה (כך יש לדייק מן המשנה שאומרת, שזית שיש בו סאתיים, אם התחיל בו, ונמצא שחסרים לו מסאתיים, ושכחו - יש לו שכחה) . ומציעים עניין חדש הנוגע לדיוק שהוצע לפני כן: לא על הדא איתאמרת – לא על [הפיסקה] הזאת (על משנתנו) נאמרה , אלא על הדא (בכתב יד רומי אין מילה זו) קדמייתא (שמא לפנינו צירוף של שתי מילים מתחלפות: 'הדא' ו'קדמייתא' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 328, הערה 189)) : – אלא על [הפיסקה] הראשונה הזאת (על הרישא, והיא המשנה לעיל ז,א): כל זית שיש לו שֵׁם בשדה – שהוא מפורסם בשל תכונותיו המיוחדות , כזית ה נטופה בשעתו – שהיה עץ זית מפורסם בשעתו , ושכחו - אינו שכחה – ועל כך נאמר במשנתנו: "במי דברים אמורים? בזמן שלא התחיל בו; אבל אם התחיל בו, אפילו כזית הנטופה בשעתו, ושכחו - יש לו שכחה" . עליה: – על זה נאמר (הדיוק שהוצע לפני כן): הא – אבל אם יש בו סאתים ושכחו – כגון זית שיש לו שֵׁם במעשיו, שהוא עושה זיתים הרבה ויש בו סאתיים, אף אם התחיל בעל השדה בו ומסק מקצתו, ונמצא שחסרים לו מסאתיים, ושכח אותו מלגמור מסיקתו, [- אינו שכחה – שזית שיש בו סאתיים ושכחו, אין הבדל בין התחיל ובין לא התחיל, שלעולם אינו שכחה ] (נוסף כמו בנוסח רש"ס וכמו שהוא לעיל) . ב תוספתא פאה ג,ט שנו: כל הזית שיש לו שֵׁם בשדה, כזית נטופה בשעתו, ושכחו - אינו שכחה. במה דברים אמורים? בזמן שלא התחיל בו; אבל אם התחיל בו ושכחו - הרי זו שכחה, עד שיהא בו סאתיים (אלא אם כן יש בו סאתיים, שאף אם התחיל בו ושכחו - אינו שכחה). הירושלמי ב"לא על הדא איתאמרת אלא על הדא קדמייתא" מביא את תוכן הברייתא שבתוספתא. הדיוק "הא אם יש בו סאתים ושכחו [- אינו שכחה]" הוא הלשון שבתוספתא "עד שיהא בו סאתיים". לפי התוספתא, "במה דברים אמורים?..." אינו מוסב על זית שיש בו סאתיים, כפשוטה של משנתנו, אלא על זית שיש לו שֵׁם בשדה. לפי הירושלמי ש"לא על הדא איתאמרת אלא על הדא קדמייתא", צריכים לפרש גם את משנתנו ש"במה דברים אמורים?..." מוסב על זית שיש לו שם בשדה. לפי זה, אין התוספתא חולקת על המשנה, וכן כתב רמב"ם בפירושו למשנה (ראה "ששה סדרי משנה", סדר זרעים, עמודים 349-350; "תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 172). • • •

במשנה שנינו: "כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו . רבי מאיר אומר: משתהלך המחבא ". מציעים שני פירושים לדברי רבי מאיר במשנה: פתר לה תרין פיתרין: – פותר אותה (את המשנה) שני פתרונות: כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו – לאחר החיפוש והחבטה של הזיתים החבויים בעץ, רק כשיש לעץ זיתים תחתיו, שהופלו ממנו בשעת המסיק ולא נאספו, יש לעץ גם זיתים עליו, והזיתים שנשארו בו ולא נקטפו - אינם שכחה (וזהו שרבי מאיר אומר: משתהלך המחבא) . אבל קודם לכן, אף על פי שאין לו תחתיו, יש לו בראשו – לפני החיפוש והחבטה של הזיתים החבויים בעץ, אף כשאין לעץ זיתים תחתיו, יש לעץ זיתים עליו, והזיתים שנשארו בו ולא נקטפו - אינם שכחה, לפי שאין בעל השדה מסיח דעתו מהם קודם לכן (אבל לפי התנא הראשון במשנה, אף קודם לכן, כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו). - זה פתרון ראשון . ומציעים את הפירוש השני למשנה: (בכתב יד רומי נוסף 'פתר לה' - פותר אותה (את המשנה)) פתר חורן: – פתרון אחר: כל זמן שיש לו תחתיו (אין) [יש] (תוקן על פי כתב יד רומי, וכן הוא בנוסח רש"ס) לו בראשו – לפני החיפוש והחבטה של הזיתים החבויים בעץ, כשיש לעץ זיתים תחתיו, שהופלו ממנו בשעת המסיק ולא נאספו, יש לעץ גם זיתים עליו, והזיתים שנשארו בו ולא נקטפו - אינם שכחה . אבל הילכה המחבא, אף על פי שאין לו בראשו, יש לו תחתיו (צריך לומר כמו שהגיה הגר"א: ' אף על פי שיש לו תחתיו, אין לו בראשו ') – לאחר החיפוש והחבטה של הזיתים החבויים, אף כשיש לעץ זיתים תחתיו, אין לעץ זיתים עליו, והזיתים שנשארו בו ולא נקטפו - הם שכחה (וזהו שרבי מאיר אומר: משתהלך המחבא. אבל לפי התנא הראשון במשנה, אף שהילכה המחבא, כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו) .

ומציעים ברייתא: תני – שונה [התנא] משם בית שמי: משיניח את הכרכר (צריך לומר: 'הכרכ ד ' - מקל לחביטת זיתים (מקור המילה ביוונית)) וגמרו - הרי זה יש (צריך לומר כמו שהגיה הגר"א: ' אין ') לו בראשו – רק לאחר שיניח בעל השדה את המקל לחביטת הזיתים ויגמור את החיפוש והחבטה של הזיתים החבויים, אין לעץ זיתים עליו, והזיתים שנשארו בו ולא נקטפו - הם שכחה, לפי שבזה גילה בעל השדה את דעתו ששוב אינו מתכוון לחפש את הזיתים החבויים . רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : ברכדה (צריך לומר: ' כ רכדה') – זהו השם בארמית לשם כִּרְכָּד בעברית שנזכר בברייתא (כרכד הוא שבט האורגים שחובטים בו על חוטי השתי כדי להדק אותם, וגם מקל לחביטת זיתים. נראה שגרסת כרכר התפתחה בגלל הדמיון הגרפי בין דל"ת לרי"ש) . אמר רבי אבהו: שהוא משייר (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס: ' מַשִּׁיר ', וכן גורסים ראב"ד וכמה ממפרשי הירושלמי) את המחבויין (המחבואים) : – המחבא שנזכרת בדברי רבי מאיר במשנה, שהיא כלי חקלאי, נקראת כך על שם שהיא מפילה את הזיתים שבמקומות הסתר בענפי העצים שהם חבויים בהם; ומפרשים את המילה "מחבא" בלשון חכמים על פי המילה "מחבואים" בלשון המקרא: "וּרְאוּ וּדְעוּ (במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי: 'ודעו וראו', כסדר הרגיל במקרא, וכמו שהוא בפסוק הקודם. בסדר של שתי המילים האלה יש כאן חילוף מסורות) מִכֹּל הַמַּחֲבֹאִים אֲשֶׁר יִתְחַבֵּא שָׁם" (שמואל א כג,כג) – (שאול אמר לאנשים מזיף שהודיעו לו שדויד מסתתר בסביבתם:) רְאוּ כל אחד מן המחבואים שדויד נוהג או עשוי להתחבא בהם . • • •