אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ז:א

משנה כל זית – עץ זית, שיש לו שֵׁם בשדה – שהוא מפורסם בשל תכונותיו המיוחדות, כמבואר להלן במשנתנו , כזית הנטופה בשעתו – זן שגדל באיזור בקעת נטופה בגליל התחתון, שזיתיו היו רכים ונטפו שמן עוד לפני עיבודם בבית הבד, והיה מפורסם בשעתו , ושכחו – בעל השדה מלמסוק אותו, - אינו שכחה – הוא רשאי לחזור ולמסוק אותו ואין הוא של העניים, מפני שהוא עתיד לזוכרו בסוף . במי דברים אמורים – שעץ זית מפורסם אינו שכחה ? בשמו – שיש לו שם לוואי, ובמעשיו – או שהוא ידוע במעשיו (תוצרתו, יבולו) שהוא עושה, ובמקומו – או שהוא מיוחד במקומו שהוא גדל בו ; בשמו - שהוא שפכוני – שנקרא שפכוני, או בישני – שנקרא בישני ; במעשיו - שהוא עושה הרבה; במקומו - שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה. ושאר כל הזיתים – עצי הזית הרגילים, - שנים – שני עצי זית שנשכחו מלמסוק אותם, שהם סמוכים זה לזה, שכחה, ושלשה – עצי זית שהם סמוכים זה לזה, אינן שכחה – שדינם כעומרים, וזו שיטת בית הלל (משנה לעיל ו,ה), ששניים שנשארו הם שכחה ושלושה אינם שכחה . רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: אין שכחה לזיתים – מצוות השכחה אינה חלה על זיתים (רבי יוסה חולק על התנא הראשון במשנה) . • • •

תלמוד שכחה בזיתים במשנה שנינו: "כל זית שיש לו שם בשדה, כזית הנטופה בשעתו, ושכחו - אינו שכחה". מה הטעם שכל זית שיש לו שם בשדה ושכחו - אינו שכחה? - אמר רבי לָא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : כתוב – בעניין שכחה : "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה , לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ " (דברים כד,יט); ויש לדרוש את הכתוב: - עומר שאת (שאתה) שוכחו לעולם – ואין אתה יודע בו אלא אם כן תשוב ותראהו - הרי הוא ב'בל תשוב' והוא שכחה . יצא (הוּצָא מחוץ לכלל) זה – עומר, שאת (שאתה) זוכרו לאחר זמן – אף על פי שלא תשוב ותראהו, אתה עתיד להיזכר בו, הואיל והוא ידוע ומפורסם, ולכן אינו בכלל 'בל תשוב' ואינו שכחה. ומכאן שכל זית שיש לו שם בשדה ושכחו - אינו שכחה, מפני שהוא עתיד לזוכרו בסוף .

ומציעים שאלה: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בעי – שואל (מסתפק לאחר הצעת שלוש קביעות) : היה מסויים (מיוחד) בדעתו – אם עץ הזית שנשכח היה נחשב כמיוחד רק לדעתו של בעל השדה ולא לדעת הכול, - כמי שהוא מסויים – דינו לעניין שכחה ככל עץ זית מסוים, ואינו שכחה, שכיוון שהוא מסוים בדעתו, הוא עתיד לזוכרו בסוף (ואינו צריך להיות מסוים בשמו או במעשיו או במקומו כדי שיהיה דינו שאינו שכחה) . היה עומד בצל (צריך לומר: ' בצד ', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) הדקל – אם עץ הזית שנשכח היה עומד סמוך לדקל, - הדקל מסיימו – הדקל מציין את מקומו המיוחד של עץ הזית ועושה אותו מסוים, ואינו שכחה, כדין עץ זית שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה ששנינו במשנה . היו שניהן נטופה – אם יש בשדה שני עצי נטופה סמוכים זה לזה שנשכחו, - זה מסיים את זה וזה מסיים את זה – כל עץ מציין את מקומו המיוחד של העץ האחר ועושה אותו מסוים, ואינם שכחה, אף ששני אילנות רגילים סמוכים זה לזה שנשכחו הם שכחה (אבל כל עץ מצד עצמו, אף שהוא עץ נטופה, היה מן הדין שיהיה שכחה, לפי שבטלה חשיבותו במקרה זה הואיל ויש סמוך לו עץ נטופה) . היתה כל שדהו נטופה? – אם יש בכל שדהו עצי נטופה ושכח אחד או שניים מהם, האם יש להם שכחה, לפי שבטלה חשיבותם של עצי נטופה במקרה זה הואיל ויש בכל שדהו עצי נטופה, או שמא אין להם שכחה, שהרי עצי נטופה הם? (מאחר שהמשנה הגדירה את הזית המסוים כ"נטופה", המילה משמשת כתחליף למונח "זית מסוים" ("משנת ארץ ישראל", מסכת פאה, עמוד 228)) ומציעים פשיטת השאלה בהצעת משנה בתוספת מימרה אמוראית: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (המשנה): רבי יוסי אומר: אין שכחה לז י תים – מפני שחשובים הם (עד כאן המשנה) . אמר רבי שמעון בר יקים (אמורא ארץ ישראל בדור השלישי) : לא אמר רבי יוסי – שאין שכחה לזיתים, אלא בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) , שלא היו הז י תים מצויין, מפני שבא אדריינוס הרשע – קיסר רומא, שדיכא את מרד בר כוכבא, והחריב את כל הארץ (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'כל ארץ ישראל') – ובתקופת החורבן הזו נפגעו קשות גם מטעי הזית (דעתו של רבי יוסי היתה תקנה לשעתה, עקב המצב הקשה בארץ ישראל לאחר מרד בר כוכבא. רבי יוסי חי בימים שלאחר מרד בר כוכבא) , אבל עכשיו – בימי האמוראים, לאחר יישובה מחדש של הארץ ושיקום מטעי הזית, שהזיתים מצויין - יש להן שכחה – מפני שאינם חשובים עוד, הואיל ועכשיו הם מצויים. ומכאן שאם היתה כל שדהו עצי נטופה - יש להם שכחה, לפי שבטלה חשיבותם של עצי נטופה במקרה זה, ודינם כזיתים רגילים .

במשנה שנינו: "בשמו - שהוא שפכוני או בישני". מפרשים: שפכוני - נוטף (מוריד טיפות) שמן – מעצמו מפירותיו הבשלים בעודם על העץ . ומציעים קושיה ממשנה על האמור לפני כן: והתנינן: – והרי שנינו: נטיפה (צריך לומר: 'נט ו פה', כלשון המשנה, וכן הוא בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) ! – הרי שהזית הנוטף שמן נקרא "נטופה", שכך משמעו של השם הזה, ולא נקרא "שפכוני", שהוא זן אחר! וחוזרים מן הדברים שנאמרו קודם לכן: אלא שפכוני - שהיא (צריך לומר: 'שה ו א', כמו בכתב יד רומי) עושה שמן (מילה זו היא אשגרה מלהלן ואין לגרוס אותה. גם הגר"א מחק אותה) הרבה. ומציעים קושיה ממשנה על האמור לפני כן: והתנינן: – והרי שנינו: במעשיו - שהוא עושה הרבה! – הרי שהזית העושה הרבה נזכר במשנה כמיוחד במעשיו, ואינו הזית הנקרא "שפכוני" שנזכר במשנה כמיוחד בשמו, שהוא זן אחר! וחוזרים מן הדברים שנאמרו קודם לכן: אלא שפכוני - שהוא עושה שמן הרבה – שזן זה מייצר כמות רבה של שמן (הוא נקרא שפכוני משום שהיו הזיתים שופכים את שמנם בשפע רב) ; נטופה - נוטף שמן; ב מעשיו שהוא עושה הרבה - שהוא עושה ז י תים הרבה – שזן זה מצמיח ומוציא כמות רבה של פירות . ומציעים דעות חלופיות עלומות שֵׁם בקשר לפרשנות למשנה: בישני - אית דבעי מימר: – יש [מי] שרוצה לומר: בישני ממש – מבית שאן, שהזית הוא זן שמוצאו בעמק בית שאן (הרומאי פליניוס משבח את זיתי בית שאן ("עולם הצומח המקראי", עמוד 28). - מדברי פליניוס עולה כי יבול זן זיתי בית שאן היה גבוה למדי, פירותיו היו קטנים בגודלם, אך מצטיינים באחוז שמנם הגבוה) . אית דבעי מימר: – [ו]יש [מי] שרוצה לומר: דהוא מבעית (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' מבהת ') לחבריה – שהוא מבייש את חברו (מבייש בפירותיו המשובחים את עצי הזית שבצידו. - נראה שהפירוש הראשון למילה "בישני" הוא הנכון, כיוון שבזמן המשנה היו זיתי בית שאן ידועים באיכותם, אבל בזמן התלמוד נשכחו זיתים אלו ולכן הוצע פירוש אחר למילה זו) . במשנה שנינו: "במעשיו - שהוא עושה הרבה". מה הכוונה "שהוא עושה [זיתים] הרבה"? - שואלים: עד דיעביד ארבעה כיפליסין (נראה שצריך לומר: ' קלופסין ' - זיתים כבושים ששימשו למאכל. - קלופסין נזכרים בתוספתא תרומות ג,טו ו-ד,ג. מקור המילה קלופסין במילה יוונית שמשמעותה שחיינים, ואלה היו זיתים קשים שצפו בשמן או בציר והיו אוכלים אותם כדי לעורר את תאוות המזון (ראה "תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 333). בירושלמי תרומות א,ט ו-ט,ו נקראו זיתים אלו כלובסין. - גם באתר "מאגרים" של האקדמיה ללשון העברית קישרו את המילה כיפליסין למילה קלופסין - זיתים כבושים. - זיתי קלופסין היו זיתי מאכל משובחים ביותר ונכבשו בשיטה ייחודית. ייחודה של שיטת כבישה זו שהזיתים אינם נדחסים כבשאר השיטות אלא צפים בתמיסה משום משקלה הסגולי הגבוה, וכך הם שומרים על צורתם ("לזיהוי שמותיהם של זני פירות בלשון חכמים", "לשוננו" סט, עמוד 285)) – עד שיעשה (שיצמיח) ארבעה קלופסין (פי ארבעה זיתי כבש מעצי זית רגילים) , - ומציעים סיוע לשאלה ממשנה: כי ההיא (צריך לומר: ' כיההיא ' = כההיא) דתנינן תמן: – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה פאה ו,א): כל עומרי השדה של קב קב – שאין בכל עומר אלא קב אחד בלבד, ואחד של ארבעת קבין ושכחו – בעל השדה שכח בשעת העימור (איסוף העומרים לגורן) את העומר הגדול של ארבעה קבים ? – הרי שהעומר הגדול שהוא דבר מסוים גדול פי ארבעה משאר העומרים. ואם כן, האם כוונת המשנה בעניין זית מסוים במעשיו - שהוא עושה זיתים הרבה - שהוא מניב זיתים פי ארבעה מעצי זית אחרים? (יש מפרשים: כיפליס - מידת נוזל. כיפליס הוא כיפרוס / קיפרוס בחילוף ל-ר (ראה "תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 173, הערה 64; "משנת ארץ ישראל", מסכת פאה, עמוד 230). - ברם אין לפרש כך, כי לפי פירושנו אין מדובר כאן בזית שהוא עושה שמן הרבה שנמדד במידת נוזל אלא מדובר כאן בזית שהוא עושה זיתים הרבה) ומשיבים: מכיון שהוא עושה יותר מחבירו, כמי שהוא מסוים – כוונת המשנה בעניין זית מסוים במעשיו שהוא מניב זיתים יותר מעצי זית אחרים, שדי בכך כדי שהוא ייחשב מסוים, ואין צורך שיניב פי ארבעה מעצי זית אחרים . ושואלים: עד דיעביד כל שנה ושנה? – האם כוונת המשנה בעניין זית מסוים במעשיו שהוא מניב זיתים יותר מעצי זית אחרים בכל שנה ושנה? (בעצי זית יש תופעה של סירוגיות, שהם נותנים יבול רב בשנה אחת ויבול דל בשנה שלאחריה. מכאן השאלה, האם זית זה צריך להניב יותר מעצי זית אחרים בכל שנה ושנה, וגם בשנה שהיבול דל?) ומשיבים: ומכיון (צריך לומר: ' מכיון ', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) שהוא עושה רובן של שנים, כמי שהוא מסויים – כוונת המשנה בעניין זית מסוים במעשיו שהוא מניב זיתים יותר מעצי זית אחרים ברוב השנים, שדי בכך כדי שהוא ייחשב מסוים, ואין צורך שיניב יותר מעצי זית אחרים בכל שנה ושנה . • • •

במשנה שנינו: "במקומו - שהוא עומד בצד הגת או בצד הפירצה". כאן התחלת מקבילה בירושלמי לעיל ו,ב. מציעים שמקור תנאי סתמי מתאים לשיטת בית שמי: מתניתא דבית שמי – המשנה [היא] של בית שמי , דבית שמי אומרים: (הבקר עניים הבקר) (אין לזה שום מובן, וזה מתבאר באשגרת סופרים מהירושלמי פאה א,ו ("על הירושלמי", עמוד 19). - בירושלמי שם אמרו: "מתניתא דבית שמי, דבית שמי אומרים: הבקר עניים הבקר". וראה מה שכתבנו שם) [העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש... - אינו שכחה (משנה פאה ו,ב) – הרי שלפי בית שמי, עומר שהוא מיוחד במקומו שהוא נמצא בו ושכחו - אינו שכחה. ולכן משנתנו, ששנינו בה שזית שהוא מיוחד במקומו שהוא גדל בו ושכחו - אינו שכחה, היא לפי בית שמי ] (תוקן כמו במקבילה, וכן הוא בנוסח רש"ס) . ודוחים את ההצעה שהוצעה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : דברי הכל היא – משנתנו נכונה לפי הכול, אף לפי בית הלל, בניגוד להצעה שהוצעה לפני כן, כמוסבר להלן . ומציעים הבחנה בין המקרים השונים: תמן – שם (במשנה לעיל), - דבר תלוש בצד דבר מחובר – העומר הוא דבר תלוש והוא יכול להיטלטל למקום אחר, ולכן יש לו דין שכחה, אף ששכחו אצל דבר המסוים שהוא מחובר , ברם הכא – אבל כאן (במשנתנו), - דבר מחובר בצד דבר מחובר – עץ הזית הוא דבר מחובר, והוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה שהן דברים מחוברים, ולכן אין לו דין שכחה, מפני שוודאי ייזכר בזית משום מקומו המסוים . עד כאן המקבילה בירושלמי לעיל. מקורה של הסוגיה המקבילה הוא בירושלמי כאן, משום שהיא מוסבת על המשנה כאן. בדברי רבי יוסי הפכו לעיל את שני חלקי המשפט כדי להתאים את 'תמן... ברם הכא' לשם. • • •

במשנה שנינו: "רבי יוסי אומר: אין שכחה לז י תים". אמר רבי שמעון בן יקים (אמורא ארץ ישראל בדור השלישי) : לא אמר רבי יוסי – שאין שכחה לזיתים, מפני שחשובים הם, אלא בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) , שלא היו הז י תים מצוי י ן, מפני שבא אדריינוס הרשע – קיסר רומא, שדיכא את מרד בר כוכבא, והחריב את כל הארץ – ובתקופת החורבן הזו נפגעו קשות גם מטעי הזית (דעתו של רבי יוסי היתה תקנה לשעתה, עקב המצב הקשה בארץ ישראל לאחר מרד בר כוכבא. רבי יוסי חי בימים שלאחר מרד בר כוכבא) , אבל עכשיו – בימי האמוראים, לאחר יישובה מחדש של הארץ ושיקום מטעי הזית, שהז י תים מצויין - יש להן שכחה – מפני שאינם חשובים עוד, הואיל ועכשיו הם מצויים. - הרי שלמעשה אין רבי יוסי חולק על התנא הראשון במשנה .

אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : לא חִיֵּיב אדם – חכם מן התנאים, שכחה לז י תים – שאין לכך מקור מפורש, אלא רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – רק הוא חייב שכחה לזיתים , דו דרש – שהוא דורש (את הכתובים בעניין מתנות עניים): " כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ, לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ" (דברים כד,כ), " כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ" (דברים כד,כא) – לאחר שמסקת את הזיתים ובצרת את הכרם, לא תשוב אחריך לקחת את מה שנשאר ונשכח. מכאן שמצוות השכחה חלה על הזיתים ועל הכרם. הרי שיש שכחה בזיתים רק לפי רבי עקיבה שדרש כך את הכתובים, אבל התנאים האחרים לא דרשו כך את הכתובים (לפי התנאים האחרים, שני הכתובים מדברים במצוות פאה) . ומציעים קושיה כדי לפרוך דעה שהובאה לפני כן: מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, שיש שכחה לזיתים רק לפי רבי עקיבה שהוא דורש "אחריך", מתעורר קושי כמוצע בהמשך) , אין שכחה לז י תים כרבי יוסי – לפי רבי יוסי (התנא) אין להם שכחה כלל , דלא דרש – שלא דורש "אחריך"! – הרי שיש לפרוך את דעת רבי שמעון בן יקים שאומר שלפי רבי יוסי (התנא) יש שכחה לזיתים עכשיו! (אין מתרצים קושיה זו) ומציעים קושיה כדי לפרוך דעה אחרת שהובאה לפני כן: התיבון: – השיבו (הקשו): הרי עומר שכחה! הרי לא כתוב 'אחריך'! – הרי במקרה של עומר יש לו שכחה, והרי בעומר לא כתוב 'אחריך', שכן בעניין שכחה כתוב: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ"! ואם כן, אין לדרוש "אחריך" לעניין שכחה בזיתים ובכרם. הרי שיש לפרוך את דעת רבי יוסי שאומר שרבי עקיבה דורש "אחריך" לעניין שכחה בזיתים ובכרם! ומתרצים את הקושיה האחרונה: מכיון שכתוב – בעניין שכחה בעומר: "לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ" (דברים כד,יט) – לא תשוב אחריך לקחת את העומר שנשכח , כמי שכתוב 'אחריך' – זה נחשב כמו שכתוב בעומר בפירוש "אחריך", שכן כך משמעות הכתוב הזה. ולכן יש לדרוש "אחריך" לעניין שכחה בזיתים ובכרם . ב ספרי דברים פסקה רפד נאמר: "כי תחבוט זיתך"... "לא תפאר"... "אחריך" - מלמד שיש לו שכחה. ו שם פסקה רפה נאמר: "כי תבצור כרמך"... "לא תעולל"... "אחריך" - מלמד שיש לו שכחה. מדרש ספרי דברים הוא מדרש תנאים לספר דברים, שחלקו האמצעי הכולל את רוב החלק ההלכתי במדרש הוא מבית מדרשו של רבי עקיבא. שתי הדרשות בספרי דברים "'אחריך' - מלמד שיש לו שכחה" הן של רבי עקיבא, כמו שאמרו בירושלמי כאן.

ומציעים שאלה: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שואל (מסתפק) : ההן זית נטיפה (צריך לומר: 'נט ו פה', כלשון המשנה, וכן הוא בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) – זית נטופה הזה , הואיל והוא מסויים, על דעתיה דרבי יוסי – על דעתו של רבי יוסי (לדברי רבי שמעון בן יקים שאומר שלפי רבי יוסי יש שכחה לזיתים עכשיו) , אפילו התחיל בו – ומסק מקצתו, ועבר לעצים אחרים, ושכח אותו מלגמור מסיקתו, - כמי שלא התחיל בו – דינו כמו במקרה שלא התחיל בו למסוק אותו, ששכח אותו כולו, שאינו שכחה, שמפני חשיבותו של זית נטופה אין לו שכחה כלל, כמו שלפי רבי יוסי לא היתה שכחה לזיתים כלל בראשונה מפני שהיו חשובים; או שמא אם התחיל בו ושכחו - הוא שכחה, כמו ששנינו בהלכה הבאה, שזית נטופה ששכחו ולא התחיל בו - אינו שכחה, אבל אם התחיל בו ושכחו - הוא שכחה ? (אין פושטים את השאלה) • • •