אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ו:ח

משנה הקוצר בלילה, והמעמר – בלילה (כדי להימנע מפגיעות החום והיובש, יש שהאיכר קוצר ומעמר את תבואתו בשעות הלילה) , והסומה (עיוור) - יש לו שכחה – שאין אנו אומרים: קמה זו לא קצרו ועומר זה לא עימרו לפי שלא ראו אותם, ולא מחמת שכחה . ואם היה מתכוון – המעמר, ליטול את הגס הגס – לאסוף תחילה את העומרים הגדולים, ולהניח לעת עתה את העומרים הקטנים ולאחר מכן לחזור וללקט אותם, - אין לו שכחה – מאחר שדרכו לחזור ולבדוק בין הדקים האם יש שם גסים ששכח, לכן עדיין לא עבר מהגסים ואין קוראים בו "לא תשוב לקחתו", ולפיכך אין להם שכחה . אם אמר – בעל השדה : הרי אני קוצר על מנת מה שאני שכח – בשדה בשעת הקצירה, אני אטול – אחזור ליטול מה שאני שוכח, ולא אניח לעניים, - יש לו שכחה – מה שהוא שוכח יש לו דין שכחה, שתנאו שהתנה מלכתחילה בטל . • • •

תלמוד שכחה בלילה והמַתְנֶה על השכחה במשנה שנינו: "הקוצר בלילה, והמעמר, והסומה - יש לו שכחה". מציעים פירוש למשנה: כיני מתניתא: – כך היא המשנה: הקוצר בלילה – ושכח קמה מלקצור אותה מחמת החשכה , והמעמר בלילה – ושכח עומר מלאסוף אותו מחמת החשכה , וה סומא בין ביום בין בלילה – עיוור שקצר או עימר בין ביום ובין בלילה ושכח קמה או עומר מחמת העיוורון . • • •

במשנה שנינו: "ואם היה מתכוון ליטול את הגס הגס - אין לו שכחה". מרחיבים את תחולת הקביעה: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : לא סוף דבר גסין, אלא (צריך להוסיף: ' אפילו ') דקין (המילה 'אפילו' נשמטה בטעות במסירה שלפנינו, אולם ישנה בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) – האמור במשנה בעניין שכחה נכון לא רק לגבי העומרים הגדולים שנטל תחילה, אלא גם לגבי העומרים הקטנים שהוא נוטל אחר כך . - ומנמקים: (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'וכי', ואינה בכתב יד רומי, ואין לגרוס אותה) מאחר שדרכו לבחון (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, כמו שהוא בכתב יד רומי) בגסין, אפילו דקין אין להן שכחה – מאחר שדרכו לחזור ולבדוק בין הדקים האם יש שם גסים ששכח, לכן אפילו הדקים שהוא מעמר אותם לאחר שעימר תחילה את הגסים - אין להם שכחה . ב תוספתא פאה ג,ח שנו: המעמר מפני הדליקה ומפני אמת המים (המפנה עומרים מתוך שדהו כדי להצילם מפני הדליקה המתקרבת או מפני אמת המים שעוברת על גדותיה) - אין להם שכחה, מפני שעתיד לבחן (שעתיד לחזור ולבדוק האם לא שכח מפני הבהלה). כסגנון זה שבתוספתא ("מפני שעתיד לבחן") גם בירושלמי כאן ("מאחר שדרכו לבחון...") ולהלן ז,ב ("מכיון שדרכן ליבחן...") ובעוד כמה מקומות ("תוספתא כפשוטה"). • • •

במשנה שנינו: "אמר: הריני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול - יש לו שכחה". מה הטעם שיש לו שכחה? - שהתנה על מה שכתוב בתורה – שהעמיד דבריו נגד מה שמפורש בתורה , וכל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל – לפי שאינו יכול לעקור דבר מן התורה . • • •