אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ו:ז

משנה תבואה שניתנה לשחת – לצורך מספוא לאכילת בהמה, ולא לאכילת אדם, או לאלומה – לקשור בקשיה אלומות, ולא לאכילה , וכן באגידי השום ואגודת השום והבצלים (צריך לומר כמו בכתב יד אחד של המשנה: 'וכן באגידי השום והבצלים') – שומים ובצלים שנתלשו ועשו מהם אגודות קטנות, ועתידים לאסוף את האגודות הקטנות ולעשות מהן אגודות גדולות, שהעימור הראשון (איסוף האגודות הקטנות) אינו גמר מלאכת העימור, - אין להם שכחה – מפני שאין דין שכחה אלא בגידול שניתן לאכילת אדם, ואין דין שכחה אלא בגמר מלאכת העימור . וכל הטמונים בארץ – ירקות שלאחר תלישתם טומנים את הפקעות והבצלים באדמה לצורך אחסון (ראה משנה שביעית ה,ב) , כגון הלוף (צמח רב שנתי, בעל פקעת, שעליו הגדולים ופקעתו נאכלו לאחר בישול ממושך) , השום והבצלים – ובשעה שהוציא אותם מהאדמה ואסף אותם שכח אחד מהם ולא הוציאו, - רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אין להם שכחה – שאין דין שכחה בטמון ; וחכמים אומרים: יש להם שכחה – שיש דין שכחה בטמון . • • •

תלמוד במשנה שנינו: "תבואה שניתנה לשחת או לאלומה - אין להם שכחה". מרחיבים את תחולת הקביעה: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : לא סוף דבר נותנה (בנוסח רש"ס: 'ניתנה', כלשון המשנה) , אלא אפילו נוטלה על מנת ליתנה – האמור במשנה בעניין שכחה נכון לא רק במקרה שנזרעה התבואה לשחת, אלא גם במקרה שנזרעה התבואה לאכילת אדם אבל נקצרה לשחת .

שכחה בטמון במשנה שנינו: "וכל הטמונים בארץ - רבי יהודה אומר: אין להם שכחה; וחכמים אומרים: יש להם שכחה". מציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה בבא קמא ו,ה) שנינו: המדליק את הגדיש – של חברו, והיו בו כלים – טמונים בגדיש, ונשרפו עימו, - רבי יהודה אומר: משלם כל מה שבתוכו (בכתבי היד של המשנה: 'ישלם כל מה שהיה בתוכו') – אף נזק הכלים שהיו טמונים בתוך הגדיש . וחכמים אומרים: אינו משלם אלא גדיש של חטין או גדיש של שעורין – שאינו חייב אלא על הגדיש שהוא גלוי, ולא על הכלים הטמונים בו . ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפא שיטתיה דרבי יהודה! – מוחלפת שיטתו של רבי יהודה! ומציעים את המקורות הסותרים זה את זה: תמן הוא אומר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' אמר ') : – שם (בעניין נזקי אש) הוא אומר: לרבות את הטמון (מוסתר, חבוי) – יש לכלול בתוך הכלל גם את הטמון, שחייבים בנזקי אש על הטמון , וכא הוא אמר: – וכאן (בעניין שכחה) הוא אומר: פרט לטמון – יש להוציא מן הכלל את הטמון, שאין דין שכחה בטמון ?! ומיישבים את הסתירה בהצעת הבחנה בין שני המקרים: תמן – שם (בעניין נזקי אש נאמר:) - " כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה" (שמות כב,ה) – אם תצא אש מרשותו של אדם והגיעה לקוצים והתפשטה על ידי שריפת הקוצים ושרפה גדיש (ערימת תבואה שנקצרה) או קמה (תבואה העומדת להיקצר), - ממשמע שנאמר – מתוך הכוונה הפשוטה המשתמעת מן הדבר שנאמר: 'קמה', אין אנו יודעין שהגדיש בכלל – שהמדליק את הגדיש חייב לשלם ?! (בתמיהה) ומה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהמילה היתירה: 'גדיש'? לרבות את הטמון – המילה המיותרת "גדיש" באה ללמד, שהמדליק את הגדיש חייב לשלם גם על הטמון בגדיש . והכא – וכאן (בעניין שכחה נאמר:) - 'שדך' (צריך לומר כמו בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": '"וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּ שָּׂדֶה "' (דברים כד,יט)) - בגלוי – המילה "בשדה" משמעה: במקום גלוי (שאינו מוסתר), ומכאן שדין שכחה הוא בדבר שנמצא על הארץ , פרט לטמון. ומציעים סתירה מדבריהם של קבוצת החכמים על עצמם: מחלפא שיטתין (צריך לומר: 'שיטת ו ן'. ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" ובנוסח רש"ס: 'שיטתהון') דרבנין! – מוחלפת שיטתם של החכמים! ומציעים את המקורות הסותרים זה את זה: תמן אינון אמרין: – שם (בעניין נזקי אש) הם אומרים: פרט לטמון – שפטור עליו בנזקי אש , וכא אינון אמרין: – וכאן (בעניין שכחה) הם אומרים: לרבות את הטמון – שיש דין שכחה בטמון ?! ומיישבים את הסתירה בהצעת הבחנה בין שני המקרים: תמן – שם (בעניין נזקי אש נאמר:) - " כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה" (שמות כב,ה) - מה שדך (צריך לומר כמו בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" ובנוסח רש"ס: 'מה שדה ') בגלוי, אף כל דבר שהוא גלוי (בכתב יד רומי ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'דבר שבגלוי') . ברם הכא – אבל כאן (בעניין שכחה נאמר:) - 'שָׂדֶךָ' (-"כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר" (דברים כד,יט)) - בגלוי, פרט לטמון. "קְצִירְךָ" (דברים כד,יט) - בגלוי, פרט לטמון. (והוי) (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ואינה בכתב יד רומי ובירושלמי סוטה ט,ב) מיעוט אחר מיעוט – עניין שבא בו מיעוט, ואחריו בא בו מיעוט שני, כמו בעניין שכחה ש"קצירך" הוא מיעוט ("פרט לטמון") ו"שדך" הוא מיעוט ("פרט לטמון") , (ואין מיעוט אחר מיעוט) (מילים אלו אינן בכתב יד רומי ובירושלמי סוטה ט,ב) לרבות את הטמון – שכלל הוא שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ולכן החכמים מרבים את הטמון . בירושלמי סוטה ט,ב מציעים סתירה דומה מדבריהם של החכמים על עצמם בעניין שכחה ("לרבות את הטמון") ובעניין עגלה ערופה ("פרט לטמון") ומיישבים את הסתירה באופן דומה. ב מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה יד נאמר: "או השדה" - אפילו ליחכה את העפר. או אפילו היו לו כלים טמונים בגדיש והדליקם? תלמוד לומר: "או הקמה או השדה" - מה השדה - בגלוי, אף הקמה - בגלוי. ב ירושלמי בבא קמא ו,ה אמרו: מחלפה שיטתיה דרבי יהודה! תמן (בעניין שכחה) הוא אמר: פרט לטמון, והכא (בעניין נזקי אש) הוא אמר: לרבות את הטמון?! לית רבי יהודה דריש הכא אלא 'גדיש': לאי זה דבר נאמר 'גדיש'? שהוא משלם כל מה שבתוכו. מחלפה שיטתון דרבנין! תמן (בעניין שכחה) אינון אמרין: לרבות את הטמון, וכא (בעניין נזקי אש) אינון אמרין: פרט לטמון?! ולא כן אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מודים חכמים לרבי יהודה בכלי גורן שדרכן ליטמן (בגדיש, שחייב לשלם עליהם)?! (ואם כן, גם כאן החכמים דורשים לרבות את הטמון) בירושלמי פאה ובבא קמא יישבו באופנים שונים את הסתירה מדבריהם של החכמים על עצמם בעניין שכחה ובעניין נזקי אש. • • •